קישון הראשון, האונה האלף



הולם, אני סבור, כי המאמר האלף של "האונה" יוקדש למאמר הראשון של רבנו ומורנו, מר"ן אפרים קישון—גדול כותבי ההומור שצמחו בישראל (שזה ברור מאליו) ומגדולי הכותבים במאה העשרים (שזו דעתי).

מעט על נסיבות האירוע. פרנץ קישהונט, יליד 1924, עלה לישראל בשנת 1949 ואחרי שסוגל לו השם אפרים קישון סיגל לעצמו במהירות מפליאה את העברית, כתב ל"אֹמר" (עיתון בעברית קלה, שיועד לעולים), פרסם את "העולה היורד לחיינו" (שתורגם מהונגרית) ואף גרסה מוקדמת של "תעלת בלאומילך" בעיתון האם של "אֹמר"—"דבר" (לא הצלחתי למצוא את ההומורסקה ב"דבר," היש פודה?).

עם כל הכבוד ל"דבר," עם זאת, "מעריב" היה הפריצה הגדולה. בשנת 1952 היה העיתון, תחת הנהגתו המזהירה של העורך עזריאל קרליבך, ראש וראשון לעיתוני ישראל. ההזמנה לכתוב בו טור הומור יומי (וביום ו', רשימה מורחבת) הייתה הדלת שבעדה יכול היה קישון להזניק את הקריירה שלו כהומוריסטן.

על מה שקישון עשה, כאשר נפתחה בפניו הדלת, עוד אכתוב בעתיד (אל תסמכו עלי, כמובן—אני עוד חייב רשימה על סטיב ג'ובס). כאן אומר כי מופלא לראות באיזו מהירות הבשילו רשימותיו. מימי בראשית של "אלף גדיא וגדיא" אל קישון "הקלאסי." אפשר לחוש את הקפיצות קדימה כמעט מדי שבוע. לפעמים אפילו מיום ליום.

ואם זה לא מספיק לכם, יש גם יצירה נפלאה ובשלה של מוצרט: הרביעיה לכלי מיתר קכל 421 ברה מינור.



זהו הפרק הראשון, אלגרו מודרטו, כשמו כן הוא: איטי במהירותו. הפרק השני, אנדנטה, השלישי הוא מינואט והרביעי אלגרו מה נון טרופו.






למה זה יפה? קשה. קשה מאוד. מבחינה מלודית יש כאן מעט מאוד—שברים של דברים ולא דברים—אבל מבחינת התבונה בשיח שבין הכלים, מעברי ה'פיקוד' מהכינורות לויולה ולויולה-צ'לו, השתיקות החכמות, המשחקים היפים עם הויולה. טוב. אולי עדיף לא להסביר (במיוחד כשלא יודעים). בעיני זה פשוט קסום. אתם יכולים לעקוב אחר התווים כאן.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
אורי רדלר 4/12/2011