שוב בן 17
חייו של מייק אודונל לא התנהלו כפי שציפה. הוא היה כוכב השכבה בתיכון, אך התחתן עם חברתו שנכנסה להריון, וויתר על הכל. עשרים שנה אחרי, הוא מוצא את עצמו תקוע במשרת איש מכירות זוטר, על סף גירושים מאשתו שמאסה במפסידן החמוץ שאיתה, ומנוכר מילדיו.

ממצב עגום שכזה, כידוע, יכולה להציל רק ידו הפלאית של הגורל, שתשיב אותו אל מחוזות נעוריו, לתקן את כל מה שהתקלקל. ואכן, כפי שקורה לעתים תכופות בחיים, זה בדיוק מה שקורה. מייק אודונל הופך שוב לבן 17, שוב בנבחרת הכדורסל, אלא שהטעון תיקון אינו מה שחשב. הגורל הפלאי שהשיב אותו לעלומיו לא בא כדי להשלים את החסר ולהציבו ככוכב משחק הכדורסל הקובע, אלא לשוב ולגלות את מעינות הכוח והעזוז האמיתיים של חייו: אהבתו לבתו ולבנו, וכמובן לאשתו. אודונל נעור מחמיצותו, וחוזר לעצמו ולמשפחתו.

את הסרט הזה (17 Again) ראינו כולנו, כמובן, בעשרים וחמש גרסאות שונות, מסדרת "בחזרה לעתיד" (שממנה שאובה ההשראה לחלק לא מבוטל בתסריט), עבור ב"שישי הפוך" וכלה ב"ביג" וב" פתאום 30" "שוב בן 17" ממצה את כל הגרסאות האלו לאחת, ומוצא בכל מקרה את הדרך הבנאלית, הפשטנית, השמרנית והדביקה ביותר כדי לפתור אותן.

כל זה יכול להיות נסבל. גם הסרטים מהם שאובה ההשראה ל"שוב בן 17" אינם שיא המקוריות וגם שם "ערכי המשפחה" מנצחים. ובכל זאת, בחלקם יש חן רב, המפצה על הבנליות הבסיסית. זה לא קורה כאן.

כדי שסרט נוסחה עם רעיון בנלי ותסריט בנלי יצלח, נדרשים שלושה מרכיבים טובים: טקסטים טובים, שחקנים טובים שיהגו אותם, והמצאות תסריטאיות שנונות, שייצרו הומור ועניין. ב"שוב בן 17" אין אף אחד מאלו.

התסריט כתוב בשיטת "חבל הכביסה": האירועים השונים שצריכים הגיבורים לעבור תלויים בזה אחר זה, לפי סדר, בלי שיהיה קשר או חוט פנימי ביניהם ובין האופי המשוער של הדמויות. מרגע שאירוע נדרש מסוים מתרחש, מייד הוא נשכח ואין לו כל השלכה לעתיד. כל דמות זוכה באופי שיהלום את הסצינה המסוימת, אך בלי קשר כלשהו לאופייה, מצבה והתנהגותה לפני כן או אחרי כן. כך, לדוגמה, הגיבור, מפגין פסיביות של מי שהכל רומסים אותו בשיחה עם ידידו גיק העל, ממשיך משם לגלם איש מכירות זוטר שהכל מקודמים לפניו, אך לפתע מפגין נחישות מופלאה בפני מנהל המכירות האזורי. הוא חוזר להיות למך עם אשתו, אך שתי סצינות אחרי הוא כבר במצב סופר־מגניביישן. חברו, גיק העל, מפגין חיישנות וילדותיות מופלגת במגעים עם בני־אדם אחרים, אך מחזר כרב־מג עתיר דמיון אחרי אשת חלומותיו, ויודע כיצד להלביש את רעו במחלצות נוער מגניבות. דמות שלישית היא בריון התיכון חם המזג, המפגין לפתע סובלנות מופלאה בהאזינו לנאום העלבון הארוך של הגיבור, וכן הלאה וכן הלאה.

על זה ניתן היה עוד לסלוח, אך אותה מופרכות בסיסית שולטת גם בסצינות עצמן. הטקסטים שחוקים ובנאליים, גדושי נאומים מוסרניים ארוכים, מופרכים ובלתי־צחיקים, כשהדמויות מגיבות באופן בלתי־סביר, רק כדי לאפשר את נשיאת הנאומים הזו.

גם זה היה עוד נסבל, אלמלא היו השחקנים בלתי־נסבלים. את מייק אודונל המבוגר מגלם מתיו פרי המגזימן, שמשנה לשנה הופך דומה יותר לביקר, עוזרו הנאמן של דר' בנזן האנידיו ב"חבובות." קשה להבין מה יכולה אשתו (לזלי מן) למצוא בו. עול נכבד יותר נושא גלגולו הצעיר, אותו מגלם זק אפרון—שחקן נטול כשרון קומי כלל, המגיש את הרפליקות שלו בעציות המעוררת בצופה רצון לחרוק שיניים. היחיד שמציל את המצב הוא תומס לנון, ידידו העשיר והיורמי של אודונל. אין לו טקסטים של ממש, אבל מחלקת התלבושות עושה את תפקידה היטב, ולנון ממצה מהמעט את מה שאפשר.

לסיכום: בנאלי, מיגע ורע. אל תראו.
 
אורי רדלר 17/8/2009