אופוס טסלטום
 
  אוֹפּוּס טֶסֶלָטוּם (opus tessellatum) הייתה שיטת ריצוף בה נעשה שימוש ב"טֶסֶראי" - פיסות קטנות של אבן, שיש, זכוכית, קרמיקה או חומר קשה אחר בגודל אחיד, שהוצמדו לקרקע בדמות ציור או עיטור. זו הייתה השיטה הנפוצה ביותר ליצירת פסיפס בתקופה ההלניסטית, הרומית, הנוצרית המוקדמת והביזנטית, ושימשה ליצירת רצפות פסיפס שלמות ברוב אזורי מזרח הים־התיכון החל מתחילת המאה השנייה לספירה. השימוש בזכוכית, כדי להשיג אפקט עז יותר של צבעוניות, החל במאה השנייה לספירה. בתקופה ההלניסטית שימש ריצוף זה בעיר לשולי הרצפה בחדרים או למרכז החדר. באיטליה ובאימפריה הרומית החל הפסיפס בטכניקה זו כובש את מקומו של ריצוף אוֹפּוּס וֶרמיקוּלָטוּם במאה הראשונה ובמאה השלישית והרביעית כבר הפך לשיטת הפסיפס הבולטת ביותר. בפסיפסי הקיר תפס טֶסֶראי הזכוכית את המקום המרכזי, בזכות ניראוּתוֹ הרבה. השיטה הייתה הנפוצה ביותר עד סוף ימי־הביניים.

נכתב: נובמבר 2011.