כלל הברזל של האוליגרכיה
 
  כְּלָל הַבַּרְזֶל שֶׁל הַאוֹלִיגַרְכְיָה הוא תיאוריה בסוציולוגיה של הסוציולוג הגרמני רוברט מיכלס שקבע בספרו "על הסוציולוגיה של הנטיות המפלגתיות בדמוקרטיה המודרנית" כי בכל חברה, כולל חברה שהאידאלים שלה דמוקרטיים, קיימת נטיה מובנית ליצירת אוליגרכיה. מסקנות אלו התבססו על חקר ארגוני עובדים וארגונים סוציאליסטיים, שנחשבו אצל מיכלס לדגם של דמוקרטיה.

מיכלס טען כי בכל ארגון נדרש שיתוף פעולה ומאחר ואין אפשרות להשיג שיתוף פעולה כזה באמצעות דמוקרטיה ישירה, נמסרת הסמכות לביצוע פעולות שונות לפקידים בשכר בתוך הארגון. כך:

בהכרח, מועסק פשוט הופך ל'מנהיג' וקונה לו חופש פעולה שלא היה אמור להחזיק בו. הראש הופך מורגל בעיסוק בעניינים חשובים שתחת אחריותו, ולערוך החלטות שונות הנוגעות לחיי המפלגה בלי לנסות להיוועץ בחברים מן השורה. ברור כי השליטה הדמוקרטית עוברת בכך מיזעור הדרגתי, ובסופו של דבר מופחתת עד למזעיר שבמזעיר

אין ערעור על כך שהנטיה האוליגרכית והביורוקרטית של ארגון המפלגה היא עניין הכרחי מבחינה מעשית וטכנית. זהו תוצר בלתי–נמנע של עקרון הארגון. אפילו האגף הרדיקלי ביותר של המפלגות הסוציאליסטיות אינו מתנגד... לטענה שדמוקרטיה היא רק צורה של ארגון וכאשר אין אפשרות לשלב דמוקרטיה וארגון, עדיף לזנוח את הדמוקרטיה ולא את הארגון. ארגון, מאחר והוא האמצעי היחיד להשגת מטרות הסוציאליזם... אסור להקריבו בשום אופן." (חלק א' פרק שני של "על הסוציולוגיה")

המפלגה הדמוקרטית המודרנית (היינו, המפלגות הסוציאליסטיות של תחילת המאה העשרים) היא ארגון לוחם, טוען מיכלס:

"דמוקרטיה לא נועדה לצריכה מבית, אלא לייצוא... דמוקרטיה אינה מותאמת למהירות אסטרטגית, וכוחות הדמוקרטיה אינם מתאימים לפתיחה מהירה במסע לחימה. מסיבה זו מפלגות פוליטיות, כולל הדמוקרטיות, מתייחסות בעוינות כה רבה למשאל עם ולכל הצעדים לאבטחת דמוקרטיה אמיתית; ומשום שכך בחוקתן הן מפגינות אם לא קיסריזם לא מותנה, כי אז לפחות נטיה חזקה מעוד לריכוזיות ואוליגרכיה." (חלק א', פרק שלישי של "על הסוציולוגיה")

הציבור בכללו, טוען מיכלס, עסוק בעיקר בענייניו הוא ומגלה רק עניין מועט בשאלות אסטרטגיות וטקטיות. רק מיעוט מבין החברים במפלגה דמוקרטית, הוא גורס, מגלים עניין בשאלות אלו ושמחים להותירם להכרעת אותו מיעוט קטן של מנהלי מפלגה העוסקים בכך. אלו זוכים במגוון רחב של תארים, ההופכים אותם חיוניים יותר ויותר למפלגה—עובדה המצמצמת את הסיכוי כי יסולקו—ותובעת מהם עבודה קשה ומתמדת. ההמונים, מצידם, מגלים אסירות תודה כלפי המנהיג המקריב את עצמו על מזבח קידום מטרות המפלגה ומפתחים פולחני הערצה כלפיו.

התכונה החשובה ביותר למנהיג במפלגה דמוקרטית היא יכולת רטורית. אחריה באה היכולת להפגין ידע רחב שירשים את האנשים בסביבתו, שכנוע עמוק בצדקתו, רעיונות פנטיים המעוררים את כבודו של ההמון בעצם עוצמת הדבקו בהם, גאווה, ולעתים נדירות טוב לב וסוג של שלווה פנימית. המנהיג שואב את כוחו מעובדת היותו חיוני ומצדיק את עמדת השליטה שלו בטיעון, שמיכלס מסכים לו במידה רבה, שההמון אינו כשיר להחליט החלטות בעניין מהותי כלשהו ועל המנהיג לעשות זאת עבורו.

ככל שמפלגה מצליחה יותר, כך מתפתח בה מעמד מנהיגותי צר ואוליגרכי, העסוק בעיקר בהבטחת המשך שלטונו ובחיזוק הביורוקרטיה. במקביל,

ככל שהארגון גדל, כך הופכת המפלגה קפואה יותר ויותר על שמריה; היא מאבדת את הדחף המהפכני שלה, הופכת עצלה לא רק ביחס לפעולה, אלא גם בתחום החשיבה. המפלגה דבקה יותר ויותר במה שהיא מכנה 'האמצעים הטקטיים הנושנים והמהוללים', שהובילו לגידול מתמיד במספר חבריה, וגדלה הרתיעה שלה מפעולה תוקפנית כלשהי." (חלק שש, פרק ראשון).

המפלגות החותרות לשלטון מבקשות, בסופו של דבר, רק להמיר קליקה שלטת אחת באחרת, בלי לשנות דבר בנוסף. הביורוקרטיה השכירה והמהפכנים המקצועיים גורמים לכך שהמפלגה תהפוך בהדרגה מאמצעי להשגת מטרה למטרה עצמה. כל ארגון קולקטיבי, טוען מיכלס, מרגע שהוא מתקבע והופך יציב, מפתח אינטרסים משלו ואלו שמרניים בהכרח. "הסוציאליסטים עשויים לנצח," קובע מיכלס, "אך לא הסוציאליזם. הוא יימחה ברגע שחסידיו ינחלו נצחון."

נכתב: 29 בינואר 2006.