אריסטו
 
  אָרִיסְטוֹ (Αριστοτέλης‏) (384 לפנה"ס - 7 במרץ 322 לפנה"ס) היה הפילוסוף החשוב והמשפיע ביותר בהיסטוריה. אריסטו היה תלמידו של אפלטון ומורו של אלכסנדר הגדול. בין תחומי העיסוק העיקריים שלו ניתן למנות תחומים כמו לוגיקה, פיזיקה, שירה ואמנות, זואולוגיה, רטוריקה, פוליטיקה, ביולוגיה, ועוד.

כתביו של אריסטו לא שרדו ברובם בצורתם המקורית אלא בדמות מה שהיו ככל הנראה סיכומי הרצאות של תלמידיו. אלו, עברו שינויים והגהות במהלך השנים, אם על–ידי אריסטו עצמו ואם על–ידי תלמידיו והם לרוב דחוסים בתוכנם וקשים לקריאה.

חייו
אריסטו נולד בסטגירה, קולונדיה בחצי האי המקדוני כלקידיקה. אביו, ניקומכוס, היה רופאו של מלך מקדוניה וחינוכו הראשוני של אריסטו כלל הדרכה ברפואה ובביולוגיה. אריסטו התייתם בהיותו בן תשע ונמסר להשגחת דודו פרוקסנוס מאטרנאוס, שלימדו יוונית, רטוריקה ושירה.

בגיל 18 נסע אריסטו לאתונה, שם הפך לתלמידו של אפלטון ולאחד מהבולטים בין יושבי ה"אקדמיה" של אפלטון. אריסטו שהה באקדמיה עד מותו של אפלטון. תיאורים מימי–הביניים, שהסתייגו מהשפעתו היתרה, לטעמם, של אריסטו על החשיבה הנוצרית, תיארו את אריסטו ויחסו לאפלטון באור שלילי. במציאות, אף שהיו חילוקי דיעות משמעותיים ומהותיים בין השניים, שררה ביניהם גם הערכה הדדית ואריסטו נותר ידידם של קסנוקרטס והאפלטוניסטים האחרים אחרי מות אפלטון, והתייחסויותיו לאפלטון בכתביו אינן משקפות בוז או עימות חריף.

אחרי מותו של אפלטון בשנת 347 לפנה"ס נחשב אריסטו ליורשו הטבעי, אך משרת ראש האקדמיה הועברה לבסוף לאחיינו של אפלטון. אריסטו נסע עם קסנוקרטס לחצר הרמיאס, שליט אטרנאוס שבאסיה הקטנה, נישא לאחייניתו ואימץ את בתה, פיתיה. כאשר נרצח הרמייס במרידה, שלוש שנים מאוחר יותר, עבר אריסטו עם משפחתו למיטילנה ובדרך עצר, לפי דיווחים, באי לסבוס, שם ערך מחקר ביולוגי. שנתיים מאוחר יותר זומן לבירת מקדוניה פלה על ידי פיליפוס השני מלך מקדוניה, כדי להפוך למורו של אלכסנדר הגדול בן השלוש עשרה. לפי פלוטרכוס, יצא אלכסנדר נשכר מהדרכתו של אריסטו. זה האחרון, נהנה מאמצעים לרכוש ספרים ולעסוק בחקר מדעי. במהלך התקופה היה אריסטו מועמד פעם נוספת לראשות האקדמיה, אך הפעם נבחר לתפקיד עמיתו קסנוקרטס.

בשנת 335 יצא אלכסנדר למסע המלחמה באסיה ואריסטו, ששימש יועץ לא רשמי לכובש שהפך כבר לשליט מקדוניה, שב לאתונה ופתח את בית הספר שלו לפילוסופיה, הליקאום. הליקאום נודע גם בשם בית הספר הפריפתטי, משום שחלק ניכר מהלימודים בוצע, כפי שאהב אריסטו, תוך כדי הליכה (פריפטואי, ביוונית) סביב הגימנסיום. עיקר כתביו של אריסטו נוצרו בתקופה זו, בין 335 למותו בשנת 322 לפנה"ס, ושיקפו את לימודיו, מחקריו וחכמת החיים שצבר בשנים הקודמות.

בשנים אלו חל קרע בין אריסטו לאלכסנדר, בעיקר על רקע הסתייגותו של אריסטו מהיחס המביש של אלכסנדר לכליסתנס, אחיינו ותלמידו, שמונה בהמלצתו להיות בן לוויה לאלכסנדר. הידיעות על מותו של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס הובילו לפרוץ המלחמה הלמיאנית מול המקדונים ואריסטו, כמקדוני במוצאו, הואשם בהיעדר אמונה באלים, כמו אנקסגורס וסוקרטס לפניו, והוא נאלץ לעזוב את העיר ועבר לכלקיס, שם מת שנה אחרי כן, ככל הנראה מבעיות קיבה. הסיפורים לפיהם הורעל או הטיל עצמו לים משום שלא הצליח להסביר את פשר הגאות הם ללא יסוד במציאות.

מעט מאוד ידוע על מראהו של אריסטו, לבד ממידע ממקורות עוינים. הפסלים והפרוטומות שלו, שככל הנראה מהשנים הראשונות של הליקאום, מציגים אותו כבעל פנים חדות וסקרניות וקומה מעט נמוכה מהממוצע. על–פי כתביו וצוואתו, קטעים ממכתביו והתייחסויות של בני דורו היה אריסטו אדם מוסרי, רחב לב, מסור למשפחתו וחבריו, חביב ביחסו לעבדיו, הוגן כלפי אויביו ויריביו, ואסיר תודה לגומלי טובה. דמות אידילית אף יותר צוירה עם שקיעת השפעת האפלטוניזם בעולם הנוצרי, שאז לבשה דמותו אדרת הפילוסוף האידאלי: רגוע, מלכותי, נטול להט מופרז ונקי מפגמים מוסריים של ממש.

עבודתו והשפעתו
לאריסטו הייתה השפעה מתמשכת על החשיבה המערבית, במיוחד בשיא ימי הביניים ובימי הביניים המאוחרים, דרך האסכולות הסכולסטיות. לכתביו ולחשיבתו הייתה השפעה חשובה גם על ההגות היהודית והמוסלמית בתקופה זו. הוגים כמו תומס אקווינס, הרמב"ם או אבו-סנה ניסו לשלב בין החשיבה והרעיונות האריסטוטליים להגות הנוצרית, היהודית והמוסלמית.

השפעה חשובה ומתמשכת הייתה ויש לאריסטו על החשיבה המדעית, מתודת החקר המדעית ואפילו אופן הדיון המדעי.

בניגוד לאפלטון, שביקש לצאת מחקר הגופים האידאלים, האוניברסלים, ומהם ללמוד על העולם, יצא אריסטו מן המקרים הפרטניים הקיימים בעולם, ניתח אותם באמצעות כללי הלוגיקה, וביקש להסיק מהם מסקנות ולגבש מתוכם מושגים על העולם. מטרתו לא הייתה להגיע לחקר האמת הנצחית, כפי שביקש אפלטון, אלא להגיע למטרה הצנועה יותר של "אי-סתירה"—למצב בו העובדות המצויות בידינו, כשהן מנותחות באופן לוגי, אינן נמצאות בסתירה לעובדות אחרות.

לצורך הגעה למסקנות, גרס אריסטו, יש לצאת מתוך העובדות הידועות לנו והאמונות המקובלות. לרוב, מתחיל דיון של אריסטו בנושא כלשהו בדעות המקובלות של פילוסופים והוגים קודמים (אנדוקסה), ממשיך מהם לדיון באותן דעות ולדחייתן או קבלתן, ומשם לתצפיות אמפיריות ולניתוח לוגי של המידע כשהדיון מסתיים במסקנות.

אריסטו זכה לביקורת על–כך, שלעתים נטה לזנוח את הממצאים האמפיריים ולעבור לניתוח ולמסקנות באמצעות לוגיקה בלבד, מה שהוביל אותו לעתים למסקנות הסותרות את המציאות. עם זאת, תפישת החקר של אריסטו, המבקשת להגיע למסקנה שאינה נסתרת, ושיטת בחינת הנתונים שלו, משמשים יסוד לאופן החשיבה ולמתודה המדעית עד היום.

חשיבות גדולה לא פחות הייתה לאריסטו בתחום הלוגיקה. אחרי שאפלטון ניסה כוחו וכשל בפיתוח שיטת ניתוח לוגית, בא אריסטו ויצר את לוגיקת המונחים העושה שימוש בשיטות היסק והיקש, המשתמשות במבנה של סילוגיזם המתחיל בהנחות ומהן מגיע למסקנות. שיטת הניתוח וכללי הניתוח שגיבש אריסטו נחשבו כללי ברזל לניתוח פילוסופי ומדעי ונותרו למעשה בעינם, ללא שינוי כלשהו, עד תחילת המאה התשע־עשרה. עליית לוגיקת הפרדיקטים, המאפשרת ניתוח הכללות שאינן אפשריות באמצעות שימוש במבנה הסילוגיזם של אריסטו דחקה את רגלי לוגיקת המונחים במחצית השנייה של המאה העשרים, אף כי היא עדיין משמשת בסיס ללימוד חשיבה לוגית במקומות שונים בעולם גם היום.

בתחום המטאפיזיקה, מונח שטבע אריסטו עצמו, הגדיר אריסטו את מונחי היסוד ואת תחומי החקר, וקבע את העקרונות החשובים ביותר של החקר בתחום זה, ובמיוחד את חוק אי הסתירה (א' אינו יכול להיות גם ב' בו זמנית ובאותו מובן). לאריסטו מיוחס גם חוק הזהות (א' היא א'), שאינו מופיע בכתביו, אך מוצג כאילו הוקש מהם. במובנים רבים, סוגיות אלו והויכוח על מידת התקפות של אקסיומות הבסיס האריסטוטליות עומד במוקד החשיבה בתחום המטאפיזיקה עד היום.

ל"פואטיקה" של אריסטו הייתה גם כן השפעה ניכרת ומתמשכת. בחיבור זה, מיין אריסטו ואפיין את סוגי היצירה השונים, הדרמה, הטרגדיה, הקומדיה, והשירה, ואפיין את כל אחד מהם. ניתוחו את השירה והדרמה, ובמיוחד הטרגדיה אותה אפיין כיצירה המנסה להציג את הנשגב ולעורר באמצעות רחמים ופחד תחושה של קתרסיס והטהרות רגשית השפיעה במידה ניכרת על כותבים, במיוחד בתקופת ההארה. השפעה ניכרת הייתה גם ל"רטוריקה," כתב היד האחר של אריסטו העוסק בתחום האסתטיקה.

התמונה: פרוטומת שיש של אריסטו, העתק של עבודת ברונזה של ליסיפוס. מוזיאון הלובר.

נכתב: דצמבר 2005.
 
 
רשימת תגובות (9)
 
 
סליחה מראש על שאלה שלא מן העניין:
20/9/2010
נכתב על ידי אליסה

הלוגיקה, הפיזיקה, השירה והאמנות, הזואולוגיה, הרטוריקה, הפוליטיקה, הביולוגיה,
אתה בטוח שה' הידיעה לא מיותרת?
 
 
 
 
בעיה עם חוק הזהות
20/9/2010
נכתב על ידי שומר הלילה

כאן אתה כותב שאריסטו טבע אותו ואילו בערך על חוק הזהות עצמו אתה כותב שאין זכר לקביעה כזאת בכתביו. מה נכון?
 
 
 
 
תודה על שני התיקונים. תיקנתי
20/9/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
ה' הידיעה עדיין מופיעות בעמוד הראשי -
20/9/2010
נכתב על ידי אליסה

יש לך כאן ממשק משתמש מוזר למדי...
 
 
 
 
תודה על התיקון הנוסף, אבל...
20/9/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

את טועה לגבי הממשק. הוא נהדר ונפלא. יש לי אפשרות לקבוע טקסט שונה בחזית ובפנים. גמישות לעילא.
 
 
 
 
יפה:-)
21/9/2010
נכתב על ידי אליסה

 
 
 
 
סתם אוף טופיק
21/9/2010
נכתב על ידי עוז

בתור חובב לוגיקה, האם אתה מכיר את הפרדוקס של קורי(curry's paradox) ומה דעתך עליו?
דוגמה: "אם המשפט הזה נכון, אז סנטה קלאוס קיים"

 
 
 
 
פרדוקס?
22/9/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

הפרדוקס הזה מעניין (ודומה לפרדוקס השקרן). הטיעון הבסיסי הוא:
* אם א' אז ב'.
הפתרון שלו, לדעתי, הוא בבחינת השקילות של א' ו-ב'. בניסוח נאמר משהו כזה:
* אם אדם עם איילים מעופפים הביא מתנות לכל הילדים בעולם בלילה אחד, כי אז סנטה קלאוס קיים.
אבל אם אנחנו מנתחים את המשפט, יוצא שאחרי ה"אם" חייבת לבוא הכרזה השקולה למסקנה אחרי "אז." והמבנה, לפיכך הוא:
* אם שקול לא', אז א'.
קל להבין כי אין כל הבדל בין "שקול לא'" לבין א', ולכן הניסוח המשוכלל ביותר הוא:
* אם א', אז א'.
או
* אם יש סנטה קלאוס, אז יש סנטה קלאוס.
הפתרון (בניגוד לפרדוקס השקרן) יכול לבוא מהצבה ולא "מבחוץ" (כפי שפופר מציג את הפתרון לפרדוקס: פרדוקס השקרן יכול להיפתר רק מבחוץ, אם אומרים שהמשפט שנאמר יכול להיות טעות. מישהו אומר שמה שהוא אומר עכשיו הוא שקר, אך אמירתו מוטעית. בניסוח אחר, במקום "המשפט הזה אינו נכון" תאמר:
* נכון הוא שהמשפט הזה אינו נכון (א' ולא א'))
 
 
 
 
אהבתי במיוחד את הפסל המרשים
23/9/2010
נכתב על ידי אליש