המנטליות האנטי קפיטליסטית:
”אנטי קומוניזם“ מול קפיטליזם
  ביקום אין לעולם יציבות וקפאון. שינוי הוא מאפיין מהותי של החיים. כל מצב עניינים הוא מצב חולף; כל עידן הוא עידן של שינוי. בחיים האנושיים אין לעולם שקט ומנוחה. החיים הם תהליך, לא שימור של הסטטוס קוו. אך אנשים נוטים לטעות ולדמיין מצב של קיום בלתי–משתנה. המטרה המוצהרת של כל התנועות האוטופיות היא לשים קץ להיסטוריה ולכונן שלווה סופית וקבועה.

הסיבות הפסיכולוגיות לנטיה זו ברורות. כל שינוי משנה את התנאים החיצוניים של החיים והרווחה וכופה על אנשים להתאים את עצמם מחדש לשינויים בסביבתם. השינוי פוגע באינטרסים מושקעים ומאיים על דרכים מסורתיות של ייצור וצריכה. הוא מטריד את כל הקופאים על שמריהם אינטלקטואלית וחוששים מבחינה מחדש של אופן חשיבתם. השמרנות מנוגדת לטבע הפעולה האנושית. אך היא הפכה מקודשת עבור רבים, עבור אלו המתנגדים בחוסר דעת לכל נסיון לשפר את מצבם אם היוזמה באה מצד המיעוט. בשימוש במונח ”ריאקציונרי“ מתייחסים בדרך כלל רק לאצילים ולכמרים המכנים את מפלגותיהם שמרניות. אך הדוגמאות הבולטות ביותר לרוח שמרנית מסופקות על–ידי קבוצות אחרות: על–ידי גילדות האמנים החוסמים כניסה לתחום לאנשים חדשים; על–ידי האיכרים המבקשים הגנת מכסים, סובסידיות ו”מחירים שוויוניים“; על–ידי השכירים המתנגדים לשיפורים טכנולוגיים ודורשים העסקת יתר ונהגים דומים.

היהירות הריקה של הסופרים והבוהמיינים מתייחסת בביטול לפעולתם של אנשי העסקים כעשיית כסף בלתי–אינטלקטואלית. האמת היא שהייזמים מפגינים יכולת אינטלקטואלית ואינטואיציה העולה על זו של הכותב או הצייר הממוצע. נחיתותם של רבים מהאיטלקטואלים מפגינה את עצמה בעובדה שהם לא מכירים ביכולת ובכוח ההגיון הנדרשים כדי להפעיל עסק מצליח.

הופעת מעמד של אינטלקטואלים ריקים היא אחת התופעות הפחות מבורכות של עידן הקפיטליזם המודרני. הסערות החלולות שלהם דוחות אנשים בעלי כושר הבחנה. הם מטרד מיותר. לא יזיק הדבר לאיש אם ייעשה משהו לרסן את המולתם או, אפילו טוב יותר, לסלק לחלוטין את הקליקות והפמליות שלהם.

עם זאת, חירות אינה ניתנת לחלוקה. כל נסיון להגביל את חירותם של סופרים דקדנטים ופסבדו-אמנים יעניק לרשויות את הכוח לקבוע מה טוב ומה רע. זו תהיה סוציאליזציה של המאמצים האמנותיים והאינטלקטואליים. ספק אם הדבר יועיל בסינון אנשים חסרי–תועלת; וודאי שהדבר יעמיד מחסומים גבוהים ללא שיעור על דרכם של יוצרים גאוניים. הכוחות השולטים אינם אוהבים רעיונות חדשים, דרכי חשיבה חדשות וסגנונות אמנותיים חדשים. הם מתנגדים לכל סוג של חידוש. עליונותם תביא למישטוּר (רגימנטציה) בלתי נמנעת; היא תולי קפאון ושקיעה.

השחיתות המוסרית, הגסות והעקרות האינטלקטואלית של מעמד הכותבים והאמנים הירודים היא הכופר שהאנושות חייבת לשלם כדי שלא למנוע מהחלוצים היצירתיים להשלים את עובדתם. החירות חייבת להנתן לכל, אפילו לאנשים עלובים, כדי שהמעטים היכולים להשתמש בה לטובת האנושות לא ייחסמו. החירות שממנה נהנו הדמויות העלובות של הרובע הלטיני בפריז היא אחד התנאים המאפשרים את עלייתם של הכותבים, הפסלים והציירים הגדולים. הדבר הראשון הנחוץ לגאון הוא לנשום אוויר נקי.

אחרי הכל, אין אלו התורות הריקות של הבוהמיינים שיוצרות את האסון אלא העובדה שהציבור נכון לקבל אותן בחמדה. התגובה לאותן פסבדו-פילוסופיות מצד מעצבי דעת הקהל ומאוחר יותר מצד ההמונים התועים היא הרֶשע. אנשים להוטים לאמץ את הרעיונות האופנתיים כדי שלא להיראות בורים ומפגרים.

האידאולוגיה המזיקה ביותר של שישים השנה האחרונות הייתה הסינדיקליזם של ז'ורז' סורל וההתלהבות שלו מה-action directe. תוצר זה של אינטלקטואל צרפתי מתוסכל שבה עד מהרה את ליבם של הכותבים בכל מדינות אירופה. זה היה גורם מוביל ברדיקליזציה של התנועות החתרניות. הרעיונות שלו השפיעו על המלוכנות, המיליטריזם והאנטישמיות הצרפתית. היא שיחקה תפקיד חשוב בהתפתחות הבולשביזם הסובייטי, הפשיזם האיטלקי ותנועת הנוער הגרמנית שהביאה אחר כך להתפתחות הנאציזם. היא הפכה מפלגות פוליטיות שכיוונו לזכות באמצעות מסעות בחירות לארגונים של כנופיות מזוינות. היא פגעה בממשלת הנציגים וב”בטחון הבורגני,“ והטיפה למלחמת אזרחים ולמלחמה בכלל. הסיסמה העיקרית שלה הייתה: אלימות ושוב פעם אלימות. מצב העניינים הנוכחי באירופה הוא במידה רבה התוצר של הבולטות של כתבי סורל.

האינטלקטואלים היו הראשונים להלל את רעיונותיו של סורל: הם הפכו אותם לפופולריים. אך הנימה העיקרית בסורליזם הייתה אנטי-אינטלקטואלית בעליל. הוא התנגד להגיון קר ולשיקול דעת. מה שחשוב לדעת סורל הוא המעשה, דהיינו, אלימות לשם אלימות. מאבק למען מיתוס, בלי שיקול דעת ביחס למשמעות המיתוס הזה, זו הייתה עצתו. ”אם תציב את עצמך על קרקע זו של מיתוסים, תקנה לך ביטחון מפני כל סוג של הפרכה ביקורתית.“[*] איזו פילוסופיה נהדרת, הרס לשם הרס! אל תדברו, אל תחשבו, הרגו! סורל דוחה את ה”עמל האינטלקטואלי“ אפילו כשהוא בא מטעם אבירי המהפיכה. המטרה העיקרית של המיתוס היא ”להכין אנשים להלחם כדי להרוס את מה שקיים.“[**]

אך האשמה בהתפשטות הפסבדו-פילוסופיה ההרסנית הזו אינה נחה על כתפי סורל או תלמידיו, לנין, מוסוליני ורוזנברג, ולא על עדת הסופרים והאמנים חסרי האחריות. הקטסטרופה התרחשה משום שבמשך עשרות שנים לא העז איש לבחון באופן ביקורתי ולחשוף את תודעתם של המורדים הפנטיים. אפילו הכותבים שנמנעו מאימוץ הרעיונות של אלימות נמהרת כזו היו להוטים למצוא פרשנות אוהדת לעריצים הגרועים ביותר. ההתנגדויות המהוססות הראשונות עלו רק כאשר—בשלב מאוחר מאוד—מלהיטי הרוחות האינטלקטואליים של המדיניות הזו החלו להבין שאפילו אימוץ נלהב של האידאולוגיה הטוטליטרית אינו מבטיח חסינות מפני עינויים והוצאה להורג.

ישנה היום חזית בלוף אנטי-קומוניסטית. אותם אנשים המכנים עצמם ”אנטי-קומוניסטים ליברלים“ ושאדם מפוכח יותר היה מכנה ”אנטי-אנטי-קומוניסטים“ הוא לכונן קומוניזם בלי המאפיינים המובנים וההכרחיים של הקומוניזם, שעדיין אינם נעימים לחיכם של האמריקנים. הם מעמידים פנים כי ישנה הבחנה בין קומוניזם וסוציאליזם ובאופן פרדוקסלי מחפשים תמיכה בהמלצותיהם לסוציאליזם לא-קומוניסטי במסמך שמחבריו מכנים ”המניפסט הקומוניסטי.“ הם סבורים כי הוכיחו את טיעונם כאשר הם משתמשים בכינויים כמו תכנון או מדינת הרווחה במקום סוציאליזם. הם מעמידים פנים שהם דוחים את השאיפות המהפכניות והעריציות של ”האדומים“ ובו זמנית מהללים בספרים ובמגזינים, בבתי ספר ואוניברסיטאות, את קרל מרקס, אביר המהפיכה הקומוניסטית ועריץ הפרולטריון, כאחד הכלכלנים, הפילוסופים והסוציולוגים הגדולים ביותר, וכאחד התורמים והמשחררים הגדולים של האנושות. הם רוצים לגרום לנו להאמין כי טוטליטריות לא-טוטליטריות, סוג של משולש מרובע, היא תרופת הפלא לכל החלאים. בכל פעם שבה הם מפגינים התנגדות קלה לקומוניזם, הם נלהבים להשמיץ את הקפיטליזם במונחים השאולים ממילון הגינויים של מרקס ולנין. הם מדגישים כי הם מתעבים את הקפיטליזם בלהט רב יותר מהקומוניזם ומצדיקים את כל הפעולות הדוחות של הקומוניסטים באמצעות התייחסות ל”זוועות שלא יתוארו“ של הקפיטליזם. בקיצור, הם מעמידים פנים שהם לוחמים בקומוניזם בשעה שהם מנסים להמיר אנשים לרעיונות המניפסט הקומוניסטי.

מה שה”ליברלים האנטי-קומוניסטים“ לוחמים נגדו אינו קומוניזם ככזה אלא מערכת קומוניסטית שבה הם אינם שולטים. מה שהם שואפים לו הוא מערכת סוציאליסטית, כלומר, קומוניסטית שבה הם עצמם או עמיתיהם הקרובים שולטים בממשל. יתכן כי נפריז אם נאמר כי הם בוערים בתשוקה לאייד אנשים אחרים. ייתכן והם פשוט לא רוצים שיאיידו אותם. בחברה סוציאליסטית, רק האוטוקרט העליון ופמלייתו נהנים מבטחון כזה.

תנועת ”אנטי-משהו“ מפגינה גישה נגטיבית טהורה. אין לה שום סיכוי להצליח. ההטפות הנלהבות שלה הן פרסום חינם לתוכנית אותה הם מתקיפים. אנשים חייבים להלחם למען משהו שהם רוצים להשיג ולא סתם לדחות דבר רשע, רע ככל שיהיה. הם חייבים, בלי שום הסתייגויות, לאמץ את תוכנית כלכלת השוק.

הקומוניזם היום, אחרי ההתפכחות בעקבות מעשי הסובייטים והכשלון המצער של כל הנסיון הסוציאליסטי, לא היה נהנה מסיכוי כלשהו להצליח במערב אלמלא אותו אנטי-קומוניזם מזוייף.

מה שיוכל למנוע מהאומות המתורבתות של מערב אירופה, אמריקה ואוסטרליה מלהשתעבד לברבריות של מוסקבה הוא תמיכה גלויה ומלאה בקפיטליזם של לסה-פייר.

הערות
* ר‘ G. Sorel, ''Réflexions surla violence'', 3d ed., Paris, 1912, p. 49.
** ר‘ Sorel, l.c., p. 46.

חלקי הספר
 
 
רשימת תגובות (1)
 
 
אנטי ציונות גם היא בלוף נגטיבי !
2/2/2010
נכתב על ידי עמיש