הבום והטראכ: על מסקנות ועדת טרכטנברג
 

מסקנות ועדת טרכטנברג הן צעד ראשוני חשוב בכיוון של שינוי מערכות במשק הישראלי. המלצותיה בתחום הדיור והחינוך אינן ראויות, אך כדאי להקדיש תשומת לב ממשית, ואף לנסות לממש, כמה ממסקנותיה החשובות בתחום התחרותיות ויוקר המחיה. אני מתנצל מראש על האורך המטריד. מי שעניינו בנושא מוגבל מוזמן לקרוא רק חלקים מסוימים או אפילו רק את הסיכום. בימים הקרובים גם אעלה תמצית של הדברים כמאמר באן־אר־ג'י, כך שתוכלו לקרוא גם שם ואף להתפלמס שם (אפשר גם פה, נקניקים יקרים! אני לא רוצה להיות פולני, אבל כבר ראיתם שאני יכול!)

מיסוי
הוועדה מצביעה על הצלחתה הגדולה של מדיניות הפחתת המסים שהונהגה משנת 2003, אך גורסת כי ההורדה מיצתה את עצמה, וכי הורדות נוספות לא יניבו תועלת רבה. היא ממליצה על העלאה של מס ההכנסה המרבי ל-50 אחוז, והטלת מס זה על בעלי הכנסות גבוהות מאוד (ברוטו של 83 אלף שקל לחודש ומעלה), הטלת מס של 48 אחוז על בעלי הכנסות מ-40,231 ועד 83 אלף שקל לחודש. מן העבר השני ממליצה הוועדה על ביטול ההפרשה המוגדלת לביטוח לאומי הקיימת היום, על הגדלת הפרשת המעביד לביטוח לאומי לבעלי משכורות גבוהות, ועל הפחתת מסי קנייה.

למה צריך את זה? העלאות המס השונות והנמכת תקרת ההפרשה לביטוח הלאומי נועדו לתיקון בעיית ה'גבנון' (בדו"ח הגבנון קרוי משום מה "גיבנת," שהיא בעברית אישה בעלת גבנון). העלאת תקרת דמי הביטוח הלאומי הקיימת (עד פי 10 מהשכר הממוצע) יצרה מצב בו בעלי הכנסות בגובה 40-80 אחוז שילמו מס שולי בגובה של 57 אחוז - המס השולי הגבוה במערב - בעוד בעלי הכנסה של יותר מ-80 אלף (מעבר לתקרה) שילמו מס שולי נמוך יותר. רבים מבעלי ההכנסות הגבוהות פתחו, לפיכך, חברות כדי לשלם מס שולי בגובה של 49 אחוז 'בלבד'. התקנות בתחום זה מכוונות לתרום להפחתת הכדאיות בחברות 'ארנק'.

התוצאה: מנהל בחברה ציבורית שעלות שכרו היא 235 אלף שקל לחודש, המשולמים לפי מפתח של שני שליש בשכר ושליש במניות נהנה היום מהכנסה, אחרי מסים (אך ללא הפרשות לקופות), של כ-131 אלף שקל לחודש, והכנסות אלו ירדו אחרי השינויים עליהם ממליצה הוועדה לכ-127 אלף שקל לחודש. ירידה זו תתאזן, חלקית, בעליה ברמת החיים בעקבות הפחתת מסי הקנייה, כך שהמאזן הסופי יהיה ירידה של כאחוז עד אחוז וחצי ברמת הכנסתו הפנויה.

המאזן הסופי: בערך אפס. כלומר, מנקודת המבט של הכנסות המדינה, סך כל ההכנסות הנוספות הצפויות מהעלאת מסים מאוזנות בהפחתות בהכנסה הצפויה ממסים עקיפים שונים.

היה כדאי? לא ממש. ועדת טרכטנברג עשתה מאמץ לשנות מעט את מאזן המיסוי - עם הגדלה קטנה במיסוי הישיר, ובמיוחד במיסוי ההון, והקטנה של המיסוי העקיף - בלי שיווצרו גרעונות מופקרים בתקציב המדינה. מודעות זו למגבלות התקציב היא חשובה, ודבר זה עומד לזכות הוועדה, אך כדאי לשים לב לשלושה דברים חשובים: ראשית, העליה בהכנסות בעקבות העלאה במיסוי חברות ובעלי הכנסות גבוהות היא תמיד ספקולטיבית. כלל לא ברור שאכן תהיה עליה בהכנסות המדינה. זו השערה התלויה בהמשך צמיחה איתנה של המשק; שנית, הוועדה מודעת לכך שהעלאת המיסוי על מעסיקים וחברות מתורגמת בדרך כלל לעליה באבטלה ובמחירים, אך היא נתפשת להנחה השגויה שהעלאה קטנה במיסוי הישיר לא 'תתומחר' באופן מלא בפגיעה כזו. לא ברור אם יש להנחה זו יסוד במציאות; שלישית, להעלאת המיסוי על הכנסות הון (ובמיוחד אחזקת מניות וניירות ערך) עלולה להיות השפעה שלילית על חסכון והשקעה.

חינוך
בתחום זה מצטנעת הוועדה ואומרת כי תוכניותיה הן רק צעד מיידי צנוע. בפועל, מדובר באחת הרפורמות השאפתניות ביותר בתחום החינוך מאז ומעולם. התוכנית של טרכטנברג היא להפוך את משרד החינוך לאחראי על חינוך הילדים מגיל אפס, לחסל את הפעוטונים והגנים הפרטיים (באמצעות אכיפת תוכנית לימודים בפיקוח משרד החינוך ובאמצעות סיבסוד מסיבי של גנים מפוקחים), לכונן יום לימודים ארוך (50 אחוז במימון המדינה) ואף לבנות מנגנון רכישת ספרי חינוך.

למה צריך את זה? ההורים רוצים. משרד החינוך רוצה. השכל הישר, ההגינות והחירות אינם רוצים, אבל הם בחופשה ללא הגבלת זמן.

המאזן הסופי: אם תתקבלנה ההמלצות יוקצו 13.35 מיליארד שקל (פרוסים על-פני חמש שנים) למימון סעיפי התוכנית השונים, עם גידול קבוע של 5.36 מיליארד שקל בתקציב משרד החינוך. עלויות נוספות תהיינה השתתפות ההורים והרשויות המקומיות בעלות יום לימודים ארוך (2.35 מיליארד שקל לשנה), והפחתה של מיליארד שקל בהכנסות המדינה לטובת נקודת זיכוי לגברים. בסך הכל, יקטנו הכנסות המדינה בכמיליארד שקל, וההוצאה הציבורית על חינוך בגיל הרך ובגילאי בית הספר היסודי, אם מכלילים בתוכה גם את ההוצאה הציבורית ברשויות המקומיות, תגדל בכ-18,061 מיליארד בחמש השנים הקרובות, כשעוד 2.6 מיליארד יהיו הוצאות חד-פעמיות. תוספת ההוצאה השוטפת כתום חמש שנים תהיה כ-7.71 מיליארד שקל בשנה.


היה כדאי? ממש לא. הנחת היסוד של ועדת טרכטנברג היא כי משרד החינוך הוא הגוף המתאים ליישם פיקוח, להתוות תוכניות לימודים ולהחיל ניהול-על אצל למעלה ממליון ילדים נוספים. עוד הוא מניח כי לאור הצלחותיו המפליגות של משרד החינוך בעבר, והתנהלותו היעילה והזריזה בהווה ניתן להניח כי הוא יישם את הפיקוח על תוספת לומדים של קרוב לחמישים אחוז כמעט באפס עלות. לא ברור על מה נסמכות ההנחות האלה. עוד פחות ברור על מה נסמכות ההנחות הלא מציאותיות בתקציב. האם ניתן יהיה ליישם יום חינוך ארוך וצהרונים לכ-700 אלף ילדים בעלות המינימליסטית שהוקצתה לכך? ספק. האם החלופה שיספק משרד החינוך לחינוך עצמאי או פרטי תהיה טובה יותר? כמעט אין ספק שהיא תהיה נחותה.

ברמה התקציבית, לא לגמרי ברור כיצד ניתן לשאת בגידול כה חד בהוצאה הציבורית ובהוצאות הממשלה, כשמקורות המימון, לפי התוכנית דווקא מצטמצמים.

ברובד הבסיסי ביותר, כמו בכל תוכנית המוצעת לממשלה, כדאי לזכור כי אם לתוכנית שלבים שונים לאורך זמן, הסיכויים הגדולים ביותר הם ליישום השלבים הראשונים, כשהסיכויים ליישום השלבים האחרים הולכים ופוחתים ככל שמתארך הזמן. השלב הראשון בתוכנית כאן הוא הרחבה של סמכויות משרד החינוך, הוספת מנגנונים ביורוקרטיים נוספים למשרד והעצמת כוחו. האם טרטכטנברג יסמן את ההצעה שלו כהצלחה אם הסעיף היחידי שייושם ממנה כאן יהיה תחיבת ידו של אחד המשרדים המנוונים, הרקובים, העלובים והמסואבים ביותר עמוק יותר אל תוך חייהם וכיסם של אזרחי ישראל?

שוק העבודה
דו"ח טרכטנברג עומד על מספר בעיות בשוק העבודה, שהעיקריות בהן הן שיעור נמוך של גברים חרדיים (42 אחוז) ושל נשים ערביות (25 אחוז) היוצאים לעבודה, וכן לסייע לנכים ולאמהות במשפחות חד-הוריות. כדי להצליח לממש את היעד של גידול של כ-83 אלף עובדים במשק מדי שנה מציעה הוועדה לעודד יציאת חרדים לעבודה באמצעות הכשרה מקצועית והקלה בהסדרי דחיית השירות; לעודד יציאת נשים ערביות לעבודה באמצעות הכשרה מקצועית; להפעיל תוכנית של מענקי "מס הכנסה שלילי"; להגביר את אכיפת חוקי העבודה כדי לסייע לעובדי קבלן ולהקטין את הכדאיות של העסקת עובדים זרים; להקים מרכזי ליווי והכוון תעסוקתי לנכים; ולפעול לצמצום דרמטי במספר העובדים הזרים בענפי הבניין והחקלאות.

למה צריך את זה? לוועדת טרכטנברג אין מנדט או יכולת לערוך את השינויים הנדרשים כדי להביא לשילובם של גברים חרדיים ונשים ערביות בשוק, ולכן ההמלצות מתמקדות בקוסמטיקה, בשיפורים בעלי חשיבות זניחה, ובעיקר בטקסי "וודו כלכלי" כמו מחול גירוש-העובדים-הזרים או ריקוד שילוב-הנכים-בעבודה.

התוצאה: כמה מאות מיליוני שקלים יוצאו מדי שנה על תוכניות עידוד תעסוקה שחשיבותן והשפעתן זניחה.

המאזן הסופי: כמו התוצאה.

היה כדאי? לא. בתחום התעסוקה ועדת טרכטנברג לא רק שאינה מעלה הצעות שיש בהן תועלת, היא מזיקה בחזקה את התפישות לפיהן ניתן לפתור בעיות אמיתיות במחוות הוטנטוטיות. במקום ניסיון לפתור בעיות באמצעות שינוי המבנים היוצרים את החסמים להעסקה, מעלה הדו"ח הצעה להוספת עוד ועוד גופים ביורוקרטיים שינסו להכווין אזרחים מלמעלה, להתערב בחייהם ולפקח על אורחות חייהם. מיותר ומזיק.

את בעיית תעסוקת החרדים ניתן לפתור באופן משמעותי רק בהחלטה אסטרטגית של ממשלת ישראל לפטור את הצעירים החרדיים באופן מקיף משירות צבאי, ולאפשר להם להמירו, אם רצונם להשתלב בתעסוקה ממשלתית כלשהי, בשירות לאומי חלופי. 'כליאתם' בישיבות מועילה רק להנהגה הפוליטית של הקהילה החרדית, ואינה מניבה כל תועלת לחברה הישראלית בכלל, ולצעירים החרדים בפרט.

בעיית תעסוקת הנשים הערביות היא שאלה של כדאיות: כל עוד התועלת בהעסקתן תהיה נמוכה, שכרן יהיה נמוך; וכל עוד שכרן יהיה נמוך, מעטות מהן תצאנה לעבודה. כדי לעודד יציאת מספר גדול שלהן לעבודה ניתן ליצור תנאים מיוחדים - זמניים או קבועים - שיגדילו את הכדאיות שבהעסקתן. לדוגמה - וכללים דומים אפשר להחיל גם על גברים חרדיים - ניתן להעניק הפחתה או פטור מתשלומי מס הכנסה לבעלי עסק הנפתח ביישוב ערבי ומעסיק נשים ערביות.

תוכניות העידוד לתעסוקה באמצעות מס הכנסה שלילי, תמריצים לאמהות במשפחות חד-הוריות או סיוע להשתלבות נכים מרכזי הכוון וליווי הן תוכניות שתרענה את מצבם של אלו שמבקשים להיטיב עם מצבם. כמו רוב התוכניות הפטרוניות שמוצעות 'מלמעלה-למטה' הן מספקות תעסוקה לנציגיהם של הפטרונים שוחרי הטוב, אך לא לאלו שאת מצבם הם מתכוונים להיטיב, שכן תוכניות כאלו מתעלמות מעובדת יסוד: אבטלה או אי עבודה נובעים משיקולים לגיטימיים של כדאיות. כלומר, אנשים רבים מעדיפים להשקיע מאמץ כדי לקבל הטבות ותמיכות, במקום לצאת לעבודה שהשכר עבורה קרוב בגובהו לגובה התמיכות. לדוגמה, העובדה שממוצע מספר הסובלים מנכות בדימונה, בסולם, במגדל העמק, בטבריה, בעפולה או בטירת הכרמל כפול משיעורם באוכלוסיה בכללה וגדול פי עשר משיעורם בכפר שמריהו או כפר אדומים לא נובעת מכך שתושבי דימונה וטבריה נוטים ליפול מסולמות בקלות יתרה אלא מכך שרבים מתוכם מוצאים כי משתלם להשקיע מאמץ כדי לקבל קצבת נכות. זו בעיה כלכלית ולא בעיה חברתית.

דוגמה נוספת לגישה השגויה של ועדת טרכטנברג לנושא התעסוקה ניתן למצוא בפתרון שהם מציעים לבעיית העובדים הזרים ובפתרון לבעיית עובדי הקבלן. הוועדה, בשיטת 'כל מטאטא יורה', טוענת בו זמנית כי העובדים הזרים מונעים תעסוקת ישראלים בעלי מיומנויות נמוכות (כלומר, תופסים להם את המשרות) ומונעים התפתחות טכנולוגית (כלומר, מיכון ושכלול שייתרו את הצורך בעובדים בעלי מיומנויות נמוכות). שתי הטענות אינן נכונות, כמובן, והדבר ידוע לטרכטנברג ואנשי וועדתו.

בשיטת דבר-והיפוכו דומה, גורסת הוועדה כי יש להגביר את מערך האכיפה, כדי למנוע הפרות חוקי עבודה. האכיפה המוגברת, הם חוזים, תוביל לשתי תוצאות סותרות: מחד, היא תוביל להפחתת כדאיות ההעסקה של עובדים זרים, שיהפכו יקרים יותר עבור מעסיקים; מאידך, הפיקוח המוגבר לא יוביל לפליטת עובדי קבלן אם אלו יהפכו יקרים מדי. חוקי הכלכלה יתהפכו כשיראו את תעודת הזהות הכחולה.

בריאות וקשישים
בתחום זה ממלמל דו"ח טרכטנברג רק כמה מלים רפות, כדי לצאת ידי חובה, ובלי סקירה מעמיקה, ולכן נצא גם אנו כדי חובתנו בציון העובדה שאין להעלות ולקבל טענות באופן סתמי. לדוגמה, מוסברת חלק מהעליה בהוצאות הבריאות ב"הזדקנות האוכלוסיה" ואילו באגף הסיעוד נטען, "על-פי הערכות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה" כי האוכלוסיה בישראל מזדקנת במהירות וכי מספר הקשישים יגיע עד שנת 2030 לכ-14 אחוז, לעומת 10 אחוז היום.

בפועל, לפי נתוני הלמ"ס, אוכלוסיית ישראל אינה מזדקנת כלל ומספר הקשישים בה עלה ב-0.25 אחוז בחמש עשרה השנים האחרונות. בחמש השנים האחרונות יש אפילו מגמה לא עקיבה של צמצום אחוז הקשישים באוכלוסיה.

תחבורה
המלצות ועדת טרכטנברג, בפרק הקצר העוסק בתחבורה, הן להקצות תוספת תקציב של 200 מליון שקל לסבסוד תחבורה לקשישים, ליישובים מרוחקים, ולסטודנטים, עוד 300 מליון שקל לשנה לשיפור השילוב בין מערכת הרכבת למערכת האוטובוסים ולסיבסוד נוסף להגברת תכיפות הנסיעה באוטובוס. ההצעה היא להשתמש לצורך כך גם בהסטת תקציבים המיועדים לצרכים אחרים.

למה צריך את זה? התחבורה בישראל במצב איום ונורא.

התוצאה: סבסוד נוסף ל"אגד" ול"דן."

המאזן הסופי: הוצאה של חצי מיליארד שקל נוספים בשנה לסיבסוד חברות האוטובוסים.

היה כדאי? לא.

עסקים קטנים
טרכטנברג מקדיש קטע קצר לבעיותיהם של עסקים קטנים ועומד על הבעיה החמורה של רגולציית יתר ושל הליכי רישוי מסובכים ומורכבים. אין המלצות ואין קביעה של תמחור.

למה צריך את זה? כל מי שפתח עסק קטן בישראל או ניסה לקבל רשיון בנייה, יודע.

התוצאה: לא המליצו על שום דבר, לא יקרה שום דבר.

המאזן הסופי: אפס.

היה כדאי? היה כדאי להקדיש לנושא מקום נרחב יותר.

יוקר המחיה ותחרותיות
פרק נרחב בדו"ח טרכטנברג עוסק - ופרק דומה בוודאי שלא תמצאו בדו"ח יונה-ספיבק - ביוקר המחיה בישראל ובבעיות התחרותיות. בחלק הראשון של הפרק מראה הדו"ח כי מחיריהם של מוצרים בשוק שנפתח לתחרות ושנחשפו לייבוא מתחרה ירד בשנים 1999-2010 (לפי נתוני סקר המשפחות של הלמ"ס) ואילו מחיריהם של מוצרים, ובמיוחד מוצרי מזון המוגנים על־ידי היטלים ומכסים חלה עליה דרמטית במחיר. עוד סוקר הדו"ח את הכשלים בפעולתם של הגופים הרגולטוריים, שאינם מביאים שיקולים של תחרות בחשבון. לדוגמה, בניגוד לחוק העניקו הרשויות הרגולטוריות רשיונות חיפוש נפט רבים מדי לגופים מסוימים ("דלק" ו"נובל").דוגמאות נוספות הניתנות בדו"ח הן של המאמץ הכושל של הרשות להגבלים עסקיים לפעול להגברת התחרות בתחום חלפי הרכב וכנגד פעולתה של "עלית" למניעת כניסת מתחרים תחום טבלאות השוקולד.

הסיבה העיקרית לפעולתו הלא יעילה של הרגולטור, לפי הדו"ח, היא שקל לשדולות ולגורמים בעלי מונופול להתמודד ולהשפיע על הרגולטור כך שיפעל כרצונם, הרחק מעינו ומתשומת לבו של הציבור. גם לכך ניתנת דוגמה: הצלחת "אגד" ו"דן" לזכות בסבסוד מועדף, המקטין את הכדאיות להתחרות במונופול של חברות אלו בשוק. כפתרון, הדו"ח מציע להגביר את כוחו של הרגולטור (מתן סמכות להטלת עיצומים כספיים; חיזוק כוחו להורות על הפרדת נכסים), לחזק את עצמאותו של הרגולטור, למנוע פעולה שגורה המחזקת בפועל את כוחם של מונופולים (כמו פיקוח על המחירים) לפעול להגבלת פעולתם של שתדלנים, ליצור מבנים שיאפשרו מעורבות רבה יותר של הציבור בהחלטות המתקבלות, ועוד.

גופים נוספים הזוכים לביקורת בדו"ח הם מונופולים שחלקם נתונים, להלכה, תחת סמכותה של מדינת ישראל, אך נשלטים בפועל על-ידי בעלי אינטרסים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הוא מנהל מקרקעי ישראל - גוף שבשליטת הממשלה, לכאורה - המשווק קרקעות באופן שיטתי בחסר לעומת הצרכים הקיימים. בעיה דומה קיימת בתחום הנמלים, שם התחרות מצומצמת או כלל אינה קיימת. הדואופול (חיפה-אשדוד) נמצא להלכה בשליטת המדינה, אך בפועל שולטים בו זה שנים רבות הוועדים הגדולים. אפשר להוסיף למכלול זה גם את שוק החשמל ואת שוק המים. הוועדה אינה מעלה הצעה של ממש להתמודד עם מונופולים אלו, המסורים לשליטת הממשלה ממילא.

דיון נרחב ומיוחד מייחד הדו"ח לבעיית החסמים במוצרי יבוא. הדו"ח מונה כמה חסמים עיקריים כאלו:
  • שימוש בהיטלי סחר והיצף כדי למנוע תחרות מצד יצרנים חדשים או יבוא. הוועדה מציעה לצמצם מאוד את השימוש ב"חוק היטלי סחר ואמצעי הגנה" המשמש היום, כך הוועדה, בעיקר לצורכי הגנה על בעלי מונופול בישראל.
  • שימוש בהגבלות תקינה ודרישות מחמירות כדי להתמיר את עלויות היבוא או למנוע יבוא. בעבר היה זה כלי מרכזי להגנה שאינה מכס על בעלי מונופול מקומיים, אבל גם היום התקנים בה אינם אחידים. הוועדה ממליצה על 'יישור קו' עם התקינה הבינלאומית המקובלת.
  • שימוש במכסים כדי לחסום או להקשות על ייבוא מוצרים מתחרים. הוועדה ממליצה להוריד את המכסים באופן כולל, על כל המוצרים שאינם דלק, מכוניות או סיגריות - שהדיון בהם צריך להתקיים בנפרד. ביחס ליבוא מוצרים חקלאיים ממליצה הוועדה על "איפוס מכסים" ואישור מכס לפי כל מוצר בנפרד, בלי טיעונים או מכסים והגנות כוללים. השיקול העליון צריך להיות מחיר המוצרים והאפשרות ליצור תחרות.

    הדו"ח ממשיך ומתאר פרטנית מקרים של "כשל שוק" בשווקים שונים:
  • ענף המזון סובל ממחירים יקרים מאוד בגלל מעורבות ממשלתית עמוקה, הפטור מפיקוח של ההגבלים העסקיים על המונופולים הרבים שם, והגנות נרחבות על מוצרים וחקלאים. המלצת הוועדה היא לחשוף את ענף המזון ליבוא מתחרה.
  • נמלי הים אינם יעילים, פוגעים בכדאיות הסחר, היצוא והיבוא ותורמים להעלאת מחירים. המלצת הוועדה היא לפעול חקיקתית להסרת חסמים לתחרות בתחום זה.
  • המערכת הבנקאית בישראל יציבה אך ריכוזית מאוד. המלצת הוועדה היא להקים וועדה נוספת שתדון בנושא ותעלה המלצות.
  • בענף המים הפיקוח על "מקורות" רופף ולצד תאגידי מים מקומיים הנושאים רווח, יש אחרים שהמדינה נדרשת לסבסדם במאות מיליוני שקלים. טיב ההמלצה של הדו"ח ("שינוי מתווה התכנסות נורמות גבייה ופחת") אינו בהיר. הכוונה, אולי, לכפות על תאגידי המים המצליחים להוריד מחירים ולהעביר חלק מהכנסותיהם לתאגידים המפסידים.
  • גז בישול כאן מצביע הדו"ח על ריכוזיות רבה, הנובעת מכך שהרפורמה הקודמת פתחה את השוק המוסדי לתחרות, אך הותירה בשוק הפרטי חסם כניסה לשוק בהחלפת ספק (לספק הנוכחי יש אפשרות, לפי חוק, להשית 'קנס יציאה' גבוה ויש לו שהות להציע פיתויים ללקוח המבקש לעזוב). הצעת הוועדה היא להטיל פיקוח בטווח הקצר ולהקים וועדה לתכנון רפורמה נוספת.
  • תחנות תדלוק הוא ענף בו יש ריכוזיות רבה בגלל הליכי תכנון ורישוי מורכבים מאוד לתחנות דלק, והקושי של תחנות עצמאיות להצטרף להסכם ציי רכב בלי התקן אוניברסלי. המלצת הדו"ח היא להגביר את התחרות באמצעות כפיית מכירת תחנות דלק ואפשור פתיחת תחנות דלק נוספות בדגש על עצמאיים.
  • ענף הרכב סובל מריכוזיות גבוהה של יבואנים ומהשפעה רבה של חברות ליסינג. המלצת הוועדה היא לנסות לסלק את ההעדפות המיסוייות לליסינג, לבחון את הסדרי הייבוא הבלעדי, ולהעביר את תחום המוסך המורשה לאחריות משרד התחבורה.
  • ענף המלט נמצא תחת שליטת מונופול "נשר," שמחיריה, הנתונים תחת פיקוח, מעניקים לה רווחים נאים. בשוק חסמים ליבוא כמו סיווג המלט כמטען 'כללי' בנמלים (מאריך את זמן ההמתנה שלו בנמל, אף שאורך חייו קצר), והיעדר רציף מסחרי למלט מיובא. הדו"ח ממליץ על התערבות ממשלתית ליצירת רציף מלט וסיבסוד הקמת מפעל מתחרה.
  • התחבורה ציבורית סובלת מדומיננטיות ארוכת-ימים של "אגד" ו"דן" והמלצת הוועדה היא לנסות לשנות את הסדרי הסובסידיה המעניקי לשתי החברות העדפות (הוועדה מעריכה כי עלות ההעדפות האלה למשק היא 720 מליון שקל לשנה).
  • ענף הפנסיה עבר רפורמה עם אכיפת מכירת קרנות הגמל של הבנקים, ודמי הניהול בקרנות החדשות, אף שהעליה בהם הפכה לירידה בשנתיים האחרונות תובעים, לדעת הוועדה, התערבות לקביעת תקרת דמי ניהול נמוכה יותר.
  • בענף הסולר לתחבורה יש מרווח שיווק גדול יותר ממרווח השיווק בבנזין רגיל, ובגלל היעדר תחרות בין תחנות הדלק, המחיר גבוה משהיה צריך להיות. המלצת הוועדה היא להטיל פיקוח על מחיר הסולר.

    למה צריך את זה? הוועדה מצביעה על קיום ריכוזיות משמעותית וחסמי כניסה משמעותיים ברבים מענפי המשק והתשתית בארץ. הריכוזיות והחסמים "אינם תמיד תוצאה של חדשנות או עליונות טכנולוגית... הם יציר כפיה (במודע או בשגגה) של מערכת הרגולציה הכלכלית בישראל... כשלי תחרות אלו באים לידי ביטוי במחירי המוצרים והשירותים השונים ויוצרים... נטל כבד על האזרחים."

    מערכת הרגולציה, המכסים, ההיטלים והחסמים הקיימת בישראל - כך הוועדה - היא האויב העיקרי של התחרות והיא הגורם העיקרי לגובה יוקר המחיה. יתר על-כן, "שווקים וענפים ריכוזיים ולא תחרותיים יוצרים רנטות כלכליות לשחקנים הפועלים בהם. במצב זה נוצר לחץ על מערכות הרגולציה לסייע בשימור הרנטות, בין בדרך של העלאת חסמי הכניסה, הגנה על תעשייה מקומית, תקינה, או בכל דרך אחרת - שימור אשר יוצר, או מבצר, את אותם רווחים על-תחרותיים, וחוזר חלילה."

    התוצאה: ההמלצות העיקריות של הדו"ח הן לחזק את הרגולטור ואת עצמאותו. בתחומים מסוימים, ובמיוחד בתחום האלקטרוניקה, המזון והיבוא החקלאי, ממליצה הוועדה להפחית מכסים כדי להוריד את עלות המחיה.

    המאזן הסופי: הנטייה הטבעית של בית-המחוקקים והממשלה בישראל היא להימנע מהתמודדות עם 'שחקנים חזקים' ובמיוחד עם וועדי עובדים מיליטנטיים. קשה לראות כיצד תצא מהמלצות הוועדה רפורמה ממשית בתחומים אקוטיים כמו חשמל, קרקעות או הנמלים בלי שהעומדים בראש המערכת יהיו נחושים לעשות זאת. המלצה של וועדה לא תספיק.

    היה כדאי? כן ולא. על-אף כמה המלצות מועילות וחשובות - ובמיוחד ההמלצה על הפחתת מכסים - ולמרות ניתוח נכון של חלק ניכר מהבעייתיות שיוצרת הרגולציה הממשלתית, דומה כי בתוך הוועדה פעלו כוחות מנוגדים, שהביאו לכך שעל-אף ניתוח המצב הנכון, רבות מהמלצותיה של הוועדה הן מתכון לכשלון ידוע מראש: הן סותרות את ניתוח המצב, ואינן יכולות בשום פנים ואופן להצליח.

    בסיכום הפרק מצביעה הוועדה על-כך שפעולת הרגולטור בישראל יוצרת "רנטות כלכליות." מונח זה מקורו במאמר נודע של הכלכלנית אן קרוגר ("הכלכלה הפוליטית של חברה מבקשת-רנטה." המונח (Rent Seeking) מטעה במקצת, שכן הרנטה האמורה אינה רנטה במובן המוכר לנו, אלא "זכות יתר" - פריבילגיה המוענקת לאחת החברות הפועלות בשוק, על חשבון אחרות.

    לפי קרוגר, במדינות בהן יש רגולציה ענפה ושליטה רבה של הממשלה בתהליכים כלכליים במשק, הפעולה בשוק רצופה בהפרעות לכל החברות הפועלות בו. רבות מהן מגלות כי בדרך להצלחה כלכלית קל יותר ומשתלם יותר להשקיע כספים ומאמץ בהפעלת לחץ, שדולות, שכנוע או שוחד לקומץ פקידים, חברי כנסת ושרים במערכת הרגולטורית, מאשר להתחרות בשוק. במקום לשכנע אלפיים קבלנים לקנות את הברזל ממפעלך, פשוט יותר וזול יותר לשכנע את ועדת הכלכלה של הכנסת - שרוב חבריה בורים בענייני כלכלה - כי צריך להטיל היטל היצף פטריוטי על ברזל מיובא; או להורות לעו"ד יעקב שלמון, לשעבר ראש אגף במכס העובד עתה אצלך, להרים טלפון לישראל בן-קורצה במכון התקנים כדי לספר לו על בעיות התקינה בברזל המיובא של מתחריך ולהזכיר לו כבדרך אגב שמשרת המנהל האדמיניסטרטיבי רמת המשכורת באגף פחת וזיפזיף באחד ממפעליך ממתינה לו בקוצר-רוח, אם וכאשר יפנה "לעשות לביתו."

    קרוגר (וגם כלכלנים אחרים) מצביעים על כך שכאשר מוגברת הרגולציה ומועצמת ההתערבות הממשלתית בשוק כדי לתקן את העיוותים שנוצרו בו, השינוי הממשי שנוצר הוא הגדלת הרווחיות והכדאיות של שידול, שיחוד והשפעה על הפקידים הממונים. התגובה הטבעית של מחפשי זכויות היתר (הרנטה), לפיכך, היא להשקיע הון רב יותר במאמץ לזכות בזכויות היתר. התוצאה הסופית היא בזבוז רב יותר, ריכוזיות מוגברת, הפחתה בתחרות, מחירים גבוהים יותר (כי העלות של הפעולות שאינן קשורות לייצור מגולגלת אל הצרכן) ובזבוז משאבים שאין בו ערך.

    אך כל זה אינו מרתיע את ועדת טרכטנברג מלהגיע למסקנות שיעודדו את המונופוליזם, הריכוזיות וחוסר היעילות: עוד פיקוח, עוד וועדות, עוד סמכויות לרגולטור, עוד בקרות מחירים, עוד התערבות ממשלתית ועוד חלוקה של פרסים ועונשים על-ידי הממשלה. למה? לא ברור.

    דיור
    הבעיה המרכזית בשוק הדיור, לדידה של ועדת טרכטנברג, היא של היצע לא מספק של דירות חדשות, היוצר מחסור בדירות; היעדר דירות קטנות יותר, המתאימות לשוכרים ולזוגות צעירים; והיעדר שוק שכירות משוכלל, הכולל מבני דירות המושכרות לטווח ארוך.

    חלק ניכר מה'אשמה' למחסור בדירות מוטל לפתחו של מנהל מקרקעי ישראל, וכמה וכמה המלצות בדו"ח מכוונות לגרום להאצה, ייעול והגדלה של כמות הקרקעות המוצעת על-ידי המנהל ושל כמות המבנים המוקמים, בצעדים כמו הפחתת המינימום במכרזי המנהל או הטלת קנסות על קבלנים המתמהמהים בהקמה. המלצה נוספת בשטח זה היא האצה וליווי של פרוייקטים של בינוי-פינוי. הוועדה קוראת בדו"ח גם לפעולות נוספות כמו הקלה בפיצול דירות, גביית ארנונה בשיעור כפול על דירות ריקות, והטלת ארנונה בשיעור כפול על דירות שאינן ראויות לשימוש (כלומר, טעונות שיפוץ).

    נושא אחר בו עוסק הדו"ח הוא דיור בר השגה. כאן מציע הדו"ח, כמו בפתרונות אחרים, לכפות על הקבלן לייעד חלק מהדירות להשכרה ולקבע את הייעוד הזה לאורך זמן, לכפות קונה אחד לכל הדירות להשכרה, חיוב שימוש בחברת ניהול לכל הדירות המושכרות, כפיית הקבלן לבנות דירות קטנות ובאיכות ירודה כחלק מהפרויקט. על אכיפת תקנות אלו ואחרות יופקד גוף ביורוקרטי חדש שיהיה אחראי למנהל דירות להשכרה.

    רוכשי פרויקטים או מבנים שיש בהם חלק המיועד להשכרה או שהם מיועדים להשכרה במלואם ידרוש מימון נכבד, ולכן דרושה כאן מעורבות מימונית של גופים מוסדיים בשוק ההון. כדי לעודדם להיכנס לתחום מציעה הוועדה לפטור את הגופים המוסדיים ממס על הכנסות שוטפות מהשכרת דירה ולהסיר את החסמים לרכישת מניות או קרנות השקעה במקרקעין.

    הממשלה החליטה על הקצאת 10,000 דירות חדשות (כלומר, החליטה לסבסד או לממן באופן מלא את בנייתן) כשחצי מהן ייועדו להשכרה וחצי למכירה. הוועדה מציעה לשנות את כללי הזכאות כך שיכללו כל אדם שאין לו כבר דירה, הממצה את כושר השתכרותו ושהכנסתו אינה מעבר לרמת הכנסה של עשירון שביעי. אצל העוברים את הסף יופעלו תנאים שיפלו לרעה ערבים וחרדים.

    עבור הערבים מציעה התוכנית שינוי מהותי, בדמות הרחבת שטחי השיפוט (ומכאן, הבנייה) ביישובים ערביים והקמת יישובים חדשים לערבים. עבור הסטודנטים, סבסוד לבניית 20,000 חדרים במעונות לסטודנטים. הצעות מצומצמות יותר מכוונות לסיוע בשכר דירה ולפתרונות דיור לקשישים זכאים.

    למסמך ההצעות מצורפים גם נספחים המונים מתחמי דיור לפיתוח אפשרי, בהיקף של 164 אלף יחידות דיור. הגדולים במתחמים מבוססים על פינוי מחנות צבא (צריפין, השלישות, סירקין, תל השומר, גלילות), פינוי שדה דב, ותע"ש ובנייה בשטחים הפנויים יחסית לאורך החוף בואכה אפולוניה ובאזור רמת השרון.

    בתחום השכירות צופה התוכנית פוטנציאל לבנייה של כמעט 29 אלף דירות להשכרה. אף אחת לא במרכז תל-אביב, אחת בצפון העיר (הגוש הגדול) והשאר באזורים שונים, מיהוד ועד ראש העין.

    למה צריך את זה? מצוקת הדיור בישראל אינה טעונה פירושים יתרים. הכשל המרכזי, לפי הוועדה, הוא בהיצע לא מספק של דירות. בגלל העדפתן של הרשויות המקומיות לדירות גדולות (יותר ארנונה) והדרישות לשטחים משותפים מוגדלים, תקני בנייה מתקדמים ומקומות חניה רבים נעלמו הדירות הקטנות יותר מהשוק כמעט לחלוטין, מה שמגדיל את המצוקה

    התוצאה: כמה מאות מיליונים נוספים יוזרמו לסיוע בשכר דירה. כמות לא ידועה של מיליארדי שקלים יוזרמו לסבסוד בנייה לשכירות. תוקם רשות ביורוקרטית לפיקוח על בנייה להשכרה. בהיעדר בנייה להשכרה, הרשות תזדחל בהדרגה לניהול מערכות השכירות בין משכירי דירות בודדות לשוכרי דירות, עד לכינון חוק הגנת הדייר ב', התמוטטות שוק השכירות לחלוטין וסגירת הרשות החדשה. נכדו של מנואל טרכטנברג, בשנת 2040, יעמוד בראש וועדה שתמליץ על הקמת רשות ביורוקרטית חדשה לפיקוח על בנייה להשכרה, לאור המצב הקטסטרופלי, וכן הלאה, עד שתרד מאכולת אש מן השמים.

    המאזן הסופי: מיליארדי שקלים יישפכו, המצב יורע.

    היה כדאי? פרק הבינוי הוא הפרק הגרוע והמזיק ביותר בדו"ח. הנחת היסוד של הוועדה היא כי אין צורך להעמיד פנים ששוק הדירות הוא אכן שוק שכללים של ביקוש, היצע, כדאיות, או סיכויים משחקים בו תפקיד כלשהו. זהו שוק ממשלתי, אומרות מסקנותיהם והמדינה צריכה להיות השחקנית היחידה בו ולקבוע בו את כל הכללים - להלאים את השוק, לפקח, להקציב, לאסור, להתיר לבנות ולסבסד בסגנון שנות החמישים העליזות.

    אלא שהשוק אינו כזה. היעדרה של מערכת להשכרה לטווח ארוך בשוק, והיעדרן של דירות קטנות ממנו נובע מכך שלא כדאי לבנות דירות קטנות, לא משתלם לבנות דירות זולות, ואין סיבה כלכלית לבנות מבנים להשכרה. לא ניתן להנדס כדאיות באמצעות כפייתה - ואחרי שרשרת האסונות המתמשכת שהמיטה וממיטה המדינה בתחום הדיור, תמוה שיש עוד מישהו שסבור שהמדינה היא הפתרון ולא הבעיה.

    דוגמה אחת להמלצה כושלת היא זו הקוראת לגביית ארנונה בשיעור כפול על דירות ריקות. להמלצה זו יש סיכוי רב להתקבל, שכן הרשויות המקומיות ישושו להזדמנות לגבות עוד ארנונה, גם אם היא מנוגדת לשכל הישר (בעלי דירות שאינם עושים שימוש בשירותים העירוניים נדרשים לשלם סכום גבוה יותר), וליעילות (השקעת הזמן והמאמץ בבדיקה; התמודדות עם התביעות המשפטיות המתבקשות). ההצעה תעודד ללא ספק בזבוז מיותר (בעלי דירות כאלו אינם חסרים ממון וקל יהיה להם לשכור שירותיו של אדם שידאג לפתוח ברזים פעם בשבוע, ולהפעיל את המזגן לשעתיים פעם בשבוע כדי לעמוד ב'מבחן ההתגוררות'), וספק רב אם תעמוד במבחן משפטי: האם לרשות המקומית או למדינה יש רשות להכתיב לאדם מה יעשה ברשות הפרט והיכן הוא חייב להתגורר? ואם, לדוגמה, אדם מעדיף לגור בדירה אחת בימים ב'-ד' ובשאר הימים בדירה אחרת? יבוא השר וינמק מדוע למדינה רשות לקבוע את סדר יומו.

    דוגמה נוספת היא היוזמה לארנונה כפולה על דירות שאינן ראויות לשימוש (כלומר, טעונות שיפוץ). הוועדה מציעה כי פטור מדמי ארנונה יינתן לתשעה חודשים בלבד. לפי בדיקה של אתר Doing Business, המדרג את ידידותיותן של מדינות לעסקים, השגת אישור לבניית מחסן בישראל נמשכת כמעט שמונה חודשים (235 יום) ועולה 104,594 שקל. כלומר, גם אזרח שיבקש להיענות במרץ רב לתביעת המדינה, יצליח להגיע לשלב גמר האישורים רק בדי עמל, ובעלות כבירה. והעלות הזו, שגם במקרים פשוטים יותר מצטברת לעשרות אלפי שקלים, היא רק ההתחלה. רוב בעלי הדירות העומדות בלי שימוש לא עושים זאת מרוע לב. הם לא יושבים בביתם, אוכלים במבה, ומלטפים את החתול הסיאמי שבחיקם אגב צחוק מבעבע. הם אינם מפיקים תועלת כלשהי כשהנכס שברשותם עומד משמים ונטוש. רובם מעדיפים שלא להשמיש את הדירה כי הנכס שנוי במחלוקת משפטית או ירושתית, כי אין להם די כסף להשמישו, או כי הם אינם סבורים כי יוכלו להשכירו במחיר ראוי. האם טרכטנברג מתכוון לבוא באופן אישי ולדאוג לכך שהמבנה שהושמש יזכה את בעליו בתמורה הוגנת?

    ונאמר שהושתה ארנונה כפולה ומשולשת ומרובעת ומחומשת וחלק מבעלי הבתים יאמרו: "אתם יודעים מה - אני לא מוכן לשלם." העיריה תבוא ותפקיע את הבית (הוועדה שאחרי טרכטנברג, או אחרי-אחרי טרכטנברג תמצא בוודאי את הניסוח החלקלק להגדיר את השוד הזה כפעולה למען הציבור) - ומה אז? לעיריה יהיה כסף? כדאי לזכור, לתועלתם של המפנטזים, כי הפלישה לבתים היא אפשרות מציאותית בערים בהן יש כמות גדולה של מבנים ציבוריים ומבני דיור ציבורי נטושים. זה אינו המצב בישראל.

    התחום הפיסקאלי
    בתחום זה, תחום הוצאות הממשלה, מסכמת הוועדה בשביעות רצון כי "משמעות סך המלצות הוועדה בצד הכנסות המדינה ממסים, אשר יופנו לטובת הקלת הנטל על הציבור הרחב בהתאם למטרות שהוגדרו, נאמדת ב-30 מיליארד שקל במהלך החומש הקרוב." כלומר, הממשלה תוכל להקדיש את המשאבים הדרושים לצורך הרפורמות להן קורא הדו"ח בלי ליצור גרעונות.

    לטענה זו אין יסוד בדו"ח. למעשה, היא נסתרת באופן נמרץ והחלטי על-ידי הוועדה עצמה. בפרק המיסים שלו היא קוראת לצעדים שיגרמו לתוספת להכנסות המדינה ולצעדים שיגרמו לקיטון בהכנסותיה. נערוך את החשבון, לפי הערכת הוועדה.

    צד התוספת
    א. ביטול מתווה המס הישיר הפוחת: 2.5 מיליארד.
    ב. העלאת מדרגת המס העליונה ל-48 אחוז: 700 מליון שקל.
    ג. העלאת מס החברות: 1.4 מיליארד שקל.
    ד. העלאת המס על חסכון (ריבית, דיבידנדים, רווחי הון ומס שבח): 1.3 מיליארד.
    ה. הוספת דרגת מס: 400 מליון שקל.
    ו. העלאת הפרשות מעביד לביטוח לאומי: 1.3 מיליארד.

    סה"כ תוספת הכנסה: 7.6 מיליארד.


    צד ההפחתה
    א. ביטול תקרת הביטוח הלאומי הקיימת: 800 מליון שקל.
    ב. ביטול בלו על דלקים: 2.5 מיליארד.
    ג. נקודות זיכוי לגבר על כל ילד: 1 מיליארד.
    ד. הפחתה במיסי קנייה ובמכסים: 1.5 מיליארד.

    סה"כ קיטון בהכנסות: 5.8 מיליארד.

    כלומר, ההפרש הוא 1.8 מיליארד, ולרשות הממשלה יעמדו רק 9 מיליארד שקל בחומש הקרוב. אבל זה לא כל הסיפור. את התוספת בהעלאת הפרשות מעביד לביטוח לאומי (1.3 מיליארד) מציעה הוועדה להזרים לביטוח הלאומי עצמו, לשיפור שירותיו. גם ביטול מתווה המס הישיר אינו תוספת הכנסה אלא רק מניעה של הפחתת הכנסה.

    המשמעות של כל אלו היא כי המדינה לא תהנה מתוספת הכנסה של 30 מיליארד שקל בחמש השנים הקרובות אלא מקיטון של 10 מיליארד שקל בהכנסותיה, נוסף על ההוצאות התופחות.

    ולסיכום
    דו"ח טרכטנברג מתווה תוכנית כוללת לישראל לעתיד בתחומים שונים. מבחינה כספית, התוכנית תניב הכנסה של 25.5 מיליארד שקל בחמש השנים הקרובות והכנסה שנתית של כ-5.1 מיליארד שקל, אליה יש להוסיף הפרשות מעסיקים בגובה של 1.3 מיליארד בשנה. ההוצאות השנתיות תהיינה כ-15.37 מיליארד שקל, ואילו ההוצאות בחמש השנים הקרובות תסתכמנה בכ-60.216 מיליארד שקל.

    כדי להבין את המשמעות של כל הסיפור, כדאי להציץ לרגע אל תקציב המדינה. בשנת 2010 היו הוצאות הממשלה (נטו) 325.2 מיליארד שקל, כשממנו 38.8 מיליארד הם הלוואות חדשות שנטלה הממשלה כדי לכסות את ההפרש בין הכנסותיה להוצאותיה. במלים אחרות, בתקציב מדינת ישראל היה בשנת 2010 גרעון של 13.5 אחוז.

    הצעות וועדת טרכטנברג, לפיכך, ידרשו מישראל להגדיל את הגרעון השנתי שלה לכ-51 מיליארד שקל, ואחר כך להתייצב על גרעון שנתי של כ-53 מיליארד שקל. הגרעון הכולל עשוי להיות גדול יותר או קטן יותר, כמובן, בהתאם למצב המשק. גובה גרעון כזה הוא עניין קשה לעיכול, ובשנים פחות טובות הוא עשוי להעיק מאוד על התקציב. חשבו, לדוגמה, על שנה שחונה כמו שנת 2009, בה צנחה גביית המסים בעשרות מיליארדי שקלים, ותבינו עד כמה הפלירטוט עם רפורמות יקרות עלול להיות מסוכן.

    אם נבחן את מסקנות וועדת טרכטנברג במבט כולל, נוכל להצביע על שלוש בעיות עיקריות. הראשונה היא כי הוועדה אינה מעלה הצעה שיש בה ממש למקורות הכנסה נוספים למימון התוכנית שהיא מציעה. קשה להבין זאת ועוד יותר קשה לקבל זאת. וועדות נוסח יונה-ספיבק או מכוני שמאל כמו אדווה וואן ליר עשויים להעלות בצד ההוצאות משתרע האוקיינוס השקט ובצד ההכנסות יבוא אליהו התשבי ויתרץ כל קושיות. וועדה רצינית, לעומת זאת, אינה יכולה להרשות לעצמה להירתע מהצבעה על המחיר שיהיה צורך לשלם כדי לממן את התוכנית.

    בעיה שנייה עם מסקנות הוועדה היא כי היא ממליצה בעיקר על "עוד מאותו דבר." הנחות היסוד של הפעולה בעבר אינן נבדקות ומונח, כמעט כאקסיומה, כי הכשלים בעבר נבעו מהיעדר השקעה תקציבית או מעורבות ממשלתית בהיקף נאות. כך, במקום ניתוח של הסיבות לכשלים ולחוסרים בתחום החינוך, הבריאות, הדיור ושוק העבודה מסתפקת הוועדה בדרך כלל בהמלצה להגביר ולהרחיב את מסכת האמצעים הקיימים, אף שבמקרים רבים אותה מסכת אמצעים כבר נוסתה ולא הניבה תוצאות משביעות רצון. על זאת, כמעט בכל המקרים האמצעים המומלצים אינם של שחרור, חופש או אחריות אזרחית אלא להפך - הגברה של המעורבות הממשלתית באמצעות עוד פיקוח, עוד סיבסוד, עוד תוכניות עבודה, עוד הגבלת תעסוקה, עוד הטלת קנסות, וכו'. כל אלו צעדים שהתועלת הנובעת מהם אינה מאוששת ממחקר או מנסיון העבר.

    בעיה שלישית היא כי מגוון הנושאים בהם מתמקדת הוועדה והאופן בו היא מתייחסת אליהם הוכתבו לה כמעט במלואם על-ידי הנהגת המחאה החברתית. מככבים כאן מחירי המזון, הדיור והחינוך - והפתרונות נמצאים כמעט באופן בלעדי בתחום העלאת מסים כדי לממן הגדלה של המימון לצורך הרחבת מסכת השירותים הניתנים חינם או במחיר נמוך מאוד. אין נגיעה במקום המרכזי של ממשלת ישראל ונגיד בנק ישראל בבעיית מחירי הדיור, בדרך להתמודד עם מערכי השדולות החוסמים הוזלה של ממש במחיר המזון, או בכבלי האיגודים המקצועיים ויעדי העל של מערכת החינוך, המכתיבים כי התוצרים שהיא תניב יהיו ברמה נמוכה.

    יש גם נקודות של אור, כמובן. הפרק העוסק בתחרותיות וביוקר המחיה מעלה על השולחן המלצות חשובות להפחתת מכסים ומסי קנייה. המלצות אלו ראוי לאמץ.

    עוד לזכות הדו"ח העובדה שהוא מעוגן במציאות. כלומר, ההמלצות השונות מתומחרות (בדרך כלל, גם באופן מציאותי) וכותבי הדו"ח גם מודעים לכך שהמציאות כוללת מגבלות: את הכסף צריך להביא מאיזה מקום, ולשימוש בו צריכים להקבע סייגים ומטרות (הדו"ח כולל מפה מדויקת של יעדים שיש להשיג בצעדים השונים בדו"ח). כאן ניכר הפער העצום בין וועדה שבה אנשי מעשה בעלי ניסיון לבין וועדת יונה-ספיבק, שפעולתה דומה יותר לאזרח שנטרפה דעתו, עלה על הגג והתחיל לירות במכונת יריה על העוברים והשבים.

    בשורה התחתונה, למרות הפגמים הרבים והחמורים, דו"ח ועדת טרכטנברג ראוי לעיון רציני. יש בו דברים חשובים לא מעטים, במיוחד בהתייחס למונופולים מושרשים בישראל. את ההמלצות בתחום החינוך והדיור עם זאת, ראוי להעביר לוועדה לקבורת חמור.


    הצטרפו לקבוצת הקוראים בפייסבוק וזכו (או תענשו) בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (8)
     
     
    לא ביקורת מופרכת
    4/10/2011
    נכתב על ידי שאול

    לא מסכים עם הכל, לא חולק על הכל.
    שתי נקודות מהירות:
    1. כמובן שטרכטנברג וצוותו יודעים שאין דבר כזה "לתפוס מקומות עבודה", ושיעור האבטלה יעיד. אם אוכלוסיות נוספות יקומו מהתחת ויצטרפו לשוק העבודה - הם יפנו כל כך הרבה משאבים מקופת הממשלה, ויהיה להם בעצמם משכורת, שזה יגדיל את הביקוש לעובדים יותר מכל פעולה על עובדים זרים. מה שכן - זה יכול להוריד את השכר של עובדים חסרי כישורים. האם השכר הזה בכל מקרה צמוד למינימום החוקי או נדחף כלפי מטה? לא יודע. לא מופרך לחשוב שאילו היו הרבה פחות עובדים זרים, השכר של עובדים חסרי כישורים היה עולה. כאשר השכר הזה היה עולה, היה תמריץ כלכלי להשקיע בהון - או כדי להחליף עובדים מה שיפעיל לחץ על השכר כלפי מטה, או כפי שקרה בענפים רבים - כדי להגדיל את התפוקה של העובדים, מה שלכל הפחות ימנע פגיעה בתעסוקה בשכר הגבוה שנוצר בגלל קיטון בהיצע העובדים. מה משניהם יקרה? אני לא יודע. אם למישהו יש דרך לדעת - אשמח לשמוע.

    2. נחותה יותר (פסקת חינוך) זה כפילות. נחותה, משמעה פחות טובה, לא?

    2.5 הרגעים שמעניינים אותי בחיים הם כשיש דברים שאני ואורי יכולים להסכים עליהם, ואני חושב שאנחנו מאוד חלוקים בתפיסות העולם שלנו, והם עדיין לא קורים. זה לא לגמרי ברור לי.
     
     
     
     
    תיקנתי את הערת ה"נחותה"
    5/10/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

     
     
     
     
    מה שעולה גם יורד
    5/10/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    שאול, לגבי שאלת התעסוקה: טרכטנברג וצוותו אולי יודעים שאין דבר כזה "לתפוס מקומות עבודה" אבל זה בדיוק מה שהם כותבים.

    המחשבה שלהם היא שאכיפה יעילה ושאר אמצעים יגרמו לעליה של השכר ("אכיפה משמעותית ויעילה של חוקי עבודה, צפויה להביא לצמצום תופעת העובדים המצויים מתחת לקו העוני" - עמ' 137) ובכך יגרמו לאוכלוסיית עובדים "בעלי פוטנציאל השתכרות נמוך להשתלב בשוק העבודה על פני הסתמכות על מערכת תשלומי ההעברה בלבד."

    כלומר, הם סבורים, בדומה לך, שיש אפשרות שאכיפת העלאת שכר לא תביא להפחתה במספר העובדים הקיימים ברמות שכר נמוכות אלא תשמש כלי להחלפתם של הזרים בעובדים ישראלים: "מומלץ לחזק את מערך האכיפה [של דיני עבודה]... יש למקד את האכיפה בהפרות חוקי עבודה של עובדים זרים, כך שתפחת כדאיות ההעסקה שלהם על פני עובדים ישראלים" (עמ' 137)

    הם סבורים שגירוש עובדים זרים יגרום להתפתחות טכנולוגית בענפי הבניין והחקלאות ובו זמנית יביא להעלאת שכר העובדים ("צמצום מספר העובדים הזרים בענפי הבניין והחקלאות... במטרה לצמצם את הפגיעה בעובדים הישראלים, ולהמשיך ולפתח את הענפים מבחינה טכנולוגית"). במקביל, גירוש הזרים והעלאת השכר יחד עם "הרחבת השירותים הסיעודיים" יגרמו ל"הגדלת שיעור העובדים הישראליים." (עמ' 139) כלומר, הם מציעים לסבסד העסקת עובדים ישראלים

    שתי האפשרויות שאתה מעלה, מכל מקום, מתעלמות ממציאות פשוטה מאוד. כשאתה מעלה את השכר לעובד, או מסבסד עובדים, אתה מבצע פעולה דו-צדדית: אתה מעביר כסף לעובדים, ולוקח אותו ממישהו אחר.

    לדוגמה, אם היום קשיש הזקוק לפיליפינית יכול לחכור את שירותיה (שינה בביתו) תמורת 5,000 שקל, מהם הביטוח הלאומי מספק 2,200 שקל והקשיש ומשפחתו מספקים 2,800 שקל, הרי באין פיליפיניות תהיינה לו שתי ברירות: לשכור שירותים של עובדת ישראלית תמורת סכום דומה, אך לקבל שירותים ברמה הרבה יותר נמוכה (מישהי שמגיעה 4 שעות ביום, ארבעה ימים בשבוע), או לשלם סכום גבוה הרבה יותר (כפול ויותר מזה) עבור עובדת ישראלית שתגור בביתו. היום, במקומות העוסקים בכך, מתקשים למצוא עובד ישראלי גם בשכר גבוה במידה ניכרת מפיליפינית, והשירות הוא תמיד ברמה נמוכה יותר באופן משמעותי.

    המדינה יכולה לומר שהיא תכסה את כל או חלק מההפרש - אבל ההוצאה (בשיעור של כשני מליארד שקל) תצטרך להלקח ממקום אחר - באמצעות מסים - והתוצר הסופי, במקרה המושלם והאידאלי, תהיה שקבוצה אחת של אנשים תעבוד, כשעבור האוכלוסיה בכללה תהיה ירידה ברמת החיים. התוצאה הסבירה יותר היא שלא ייגבו יותר מסים וקשישים ומשפחותיהם יצטרכו לרדת ברמת חייהם. כך-או-כך, ההכנסה הפנויה הנוספת שבידי השכירים החדשים תתאזן בהפחתה בהכנסה הפנויה שבידי אחרים והמאזן הכולל יהיה אפס או קרוב לכך.
     
     
     
     
    אפרופו קרוגר - ונראה אם הנובל ילך אליה השנה
    5/10/2011
    נכתב על ידי שאול

    (הכסף שלי על בארו או הלפמן. לא חשוב)

    הסנדק של מודל הצמיחה הניאו קלאסי, שלהגיד שהוא חתן פרס נובל זה להקטין את חשיבותו, רוברט "הוא עדין חי?!" סולו, שוב מנצל במה של ביקורת ספר כדי לנפק כתיבה מעבר לפנטסטית:
    http://tinyurl.com/4ybnoxo
    אגב, כמו ששאול תמיד אומר, גם סולו מסכים:
    " It is a vulgar error to characterize Keynes as an advocate of “big government” and a chronic budget deficit. "

    שני אגבים -
    אגב ראשון, נאסר מספרת בספר דבר שלא ידעתי - שקיינס אימץ בהתלהבות את הרעיונות המובעים ב"דרך לשיעבוד", גם אם חלק על הפרטים. אני מרגיש הרבה פחות רע עם עצמי על זה שאני חושב שזה ספר נפלא עכשיו...

    אגב שני - פעם קודמת שסולו כתב ביקורת ספר, הוא כתב את אחד החיבורים המעניינים בעשור האחרון ואולי יותר על כלכלה:
    http://www.tnr.com/article/books-and-arts/hedging-america

    שנה טובה, ובהזדמנות זו - סליחה על קולניות יתר מדי פעם.
     
     
     
     
    לגבי הגירעון בתקציב 2010
    5/10/2011
    נכתב על ידי יוסי לרנר

    אני מניח שמדובר בהלוואות שהממשלה לקחה בלי לקחת בחשבון הלוואות שהממשלה מיחזרה, נכון?
     
     
     
     
    יופי. סתירותי היחידות והמנומקות: 1.בניית דירות קטנות היא כדאית. 2.כבר יש דירות להשכרה.
    6/10/2011
    נכתב על ידי מצ'לס

    דירות קטנות:
    יש הוכחה מעולה לכדאיות הכלכלית שבבניית דירות קטנות: בית משפט בתל אביב קנס מפצלי דירות בסכומים בני שש ספרות, בטענה הנכונה שהם הרויחו הון מהפרת חוקי התכנון והבנייה. עבירה זו היא פופולרית גם במושבים ובשכונות יוקרה (ראה בפרסומים בלוח: "וילה+יחידה"), שם אכיפת החוק רפה יותר.
    אם פיצול בדיעבד של דירות גדולות לדירות קטנות הוא עסק משתלם, על אחת כמה וכמה שישתלם לבנות מראש דירות קטנות.
    מדוע השוק החפשי, כביכול, לא כפה זאת על הקבלנים?
    כיון שחוקי התכנון והבנייה מאפשרים לראשי הרשויות המוניציפליות לנטרל את חוקי ההיצע והביקוש. ע"י הגדרת גודל מינימלי לדירה או הקטנת מספר הדירות ליחידת שטח, הם מסלקים מעריהם את העניים והצעירים החושקים בדירות קטנות. הם רוצים רק תושבים מסודרים מהמעמד הבינוני הגבוה ומעלה, המשלמים הרבה ארנונה לנפש (בגלל גודל הדירות), ואינם צורכים שרותי רווחה/סעד, אלא חינוך ופינוי אשפה בלבד.
    כל מה שצריך הוא לקבוע הגבלת מטראז' לשכונה- וכמות הדירות וגודלן תוכתב ע"י ההיצע והביקוש. תופתע להיווכח שדירות רבות תהיינה קטנות.
    השכרה:
    כידוע לכל, התשואה ברוטו (לפני הוצאות בלאי ופחת) על דירות להשכרה בארצנו היא כ- 3%. (למשל, דירת 4 חדרים במודיעין, עולה 1.6 מיליון, מושכרת ב 4,000 ש"ח לחודש) זאת מול כ- 8% על נדלן מסחרי. אל תריבו איתי על עשיריות אחוז. הדבר אינו נובע מהמס הנמוך (בין 0 ל 10%) , כיון שמס זה אינו באמת נמוך מאד, כי הוא מוטל על הפדיון, ולא מכיר בהוצאות מימון ובפחת.
    מה הדבר אומר לקפיטליסט? שיש בארץ היצע מוגזם של דירות להשכרה, המביא למחירי שכירות מגוחכים. לא אקרא להם מסובסדים, כיון שבעלי הבית הם המסבסדים הפרטיים.
    אז למה המדינה צריכה לסבסד בנייה נוספת להשכרה? תשבי יתרץ.
     
     
     
     
    אנצל את ההזדמנות ששאול ניצל את ההזדמנות כדי להתנצל אף אני...
    6/10/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    אם צעקתי בקול רם מדי, זה רק מפני שאני קצת צעקן וקצת רם. אם טעיתי (ועשיתי זאת תדירות), זה רק מפני שאני טועה לעתים ולפעמים חוטא בהתעקשות על טעותי. אם שיניתי את דעתי, זה מפני שאני לא חמור, ואם לא אמרתי ששיניתי את דעתי למרות ששיניתי את דעתי, זה מפני שלפעמים אני כן חמור. מקווה שתסלחו לי ותאפשרו לי גם בשנה הבאה לשוב ולטעות תדירות, גם בקול מעט רם מדי. גמר חתימה טובה.
     
     
     
     
    תגובות
    6/10/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    ליוסי לרנר: מדובר בהלוואת סכומים נוספים על הסכומים שהממשלה כבר חייבת.
    לשאול: תודה על הקישורים. יום כיפור הוא עת נאה לקוראם.
    למצ'לס: אני לא חושב שפיצול דירות מצביע על כדאיות בניית דירות קטנות אלא על הכדאיות שבפיצול דירות, ובמיוחד בתים פרטיים ודירות גדולות בליבה של עיר מרכזית מסוימת. אתה בהחלט צודק שחוקי התכנון והבנייה מנעו במידה מסויימת את בנייתן של דירות קטנות (הדו"ח עומד על כך, אגב). אני לא חושב שהגבלת מטראז' היא הצעד הנכון, ואני לא חושב שאכיפת הקטנה על הרשויות תועיל. זכותה של רשות להתוות את צרכיה במובן זה. מה שאפשר לעשות הוא פשוט להסיר את החיוב בתקני בנייה מיותרים (חנייה כפולה, מעליות, וכו').