המנטליות האנטי קפיטליסטית:
ההתנגדויות הלא-כלכליות לקפיטליזם
  טיעון האושר

מבקרים מעלים שתי טענות נגד הקפיטליזם: ראשית, הם אומרים, הבעלות על מכונית, טלויזיה או מקרר אינה הופכת אדם למאושר. שנית, הם מוסיפים שישנם עוד אנשים שאינם מחזיקים באחד מהמכשירים הללו. שתי הטענות נכונות, אך אינן נוגעות למערכת שיתוף הפעולה החברתי של הקפיטליזם.

אנשים אינם עמלים וייגעים כדי להשיג אושר מושלם, אך כדי להסיר אי-נוחות מוחשית במידת האפשר, דבר שיאפשר להם להיות מאושרים יותר. אדם הקונה טלויזיה מעיד על כך שהוא סבור שהאחזקה בה תגביר את רווחתו ותהפוך אותו שבע רצון יותר מחייו מאשר בלעדיה. אילו היה המצב שונה, הוא לא היה קונה אותה. משימתו של הרופא אינה להפוך את החולה למאושר, אלא לסלק את כאבו ולשפר את מצבו כך שיוכל לחתור להשגת המטרות המשותפות לכל יצור חי, המאבק נגד כל הגורמים המסכנים את חייו ורווחתו.

ייתכן ונכון הדבר וישנם בין מקבצי הנדבות הבודהיסטים, החיים על נדבות בלכלוך ובעוני, כאלו החשים מאושרים לחלוטין ואינם מקנאים בנאבּוֹבּ. עם זאת, לרוב הכמעט מוחלט של בני האדם חיים כאלו יהיו בלתי נסבלים. מבחינתם, החתירה הבלתי–פוסקת לשיפור התנאים החיצוניים של הקיום מושרשת עמוק בתוכם. מי יניח שאפשר לראות בקבצן האסיאתי דוגמה לאמריקני הממוצע? אחד ההישגים הגדולים ביותר של הקפיטליזם הוא הצניחה בתמותת תינוקות. מי ירצה להכחיש שתופעה זו סילקה לפחות אחת הסיבות העיקריות לאומללותם של בני האדם?

אבסורדית לא פחות היא הטענה השניה המופנית נגד הקפיטליזם—היינו, כי החידושים הטכנולוגיים והרפואיים אינם מניבים טובה לכל בני האדם. שינויים במצב האנושי מתחוללים בעקבות פעולתם החלוצית של האנשים הפקחיים והנמרצים ביותר. הם מובילים ושאר האנושות פוסעת בעקבותיהם מעט-מעט. החידושים הם בתחילה מותרות למיעוט, עד שבהדרגה הם נגישים לרבים. אין זה הגיוני להתנגד לשימוש בנעליים או מזלגות רק משום שהשימוש בהם התפשט בהדרגה. העלמות והג'נטלמנים המעודנים שהחלו להשתמש בסבון היו מבשרי הייצור ההמוני של סבון עבור האדם הפשוט. אם בעלי האמצעים לרכוש טלויזיה היו נמנעים מכך משום שישנם אנשים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, הם לא היו מקדמים כי אם מעכבים את הפופולריזציה של המכשיר.[*]

מטריאליזם
ישנם אנשים המקטרים ומאשימים את הקפיטליזם בגלל החומרנות הגסה שלו. הם אינם יכולים להמנע מלהודות כי לקפיטליזם נטייה לשפר את מצבה החומרי של האנושות. אבל, הם אומרים, הדבר הסיט את האדם מעיסוקים נאצלים ורמים יותר. הקפיטליזם מזין את הגוף, אך מרעיב את הנשמות והמוחות. הוא הביא לדעיכה באמנות. נעלמו הימים של משוררים, ציירים, פסלים וארכיטקטים דגולים. בדור שלנו נוצר רק זבל.

השיפוט בנוגע למעלותיה של עבודת אמנות הוא סובייקטיבי לחלוטין. יש אנשים האוהבים, בעוד אחרים שונאים. אין דרך לאמוד את הערך האסתטי של שיר או בניין. אלו המתענגים על הקתדרלה בשארטר או לס מניאנאס של ולאסקס עשויים לחשוב שאלו שאינם מתרגשים מפלאים אלו הם פראים. סטודנטים רבים משתעממים למוות כאשר הם נכפים לקרוא במהלך לימודיהם את ”המלט.“ רק אנשים בעלי זיק אמנותי יכולים להעריך ולהנות מעבודתו של אמן.

בין אלו המתיימרים לאיבחון אנשים משכילים רווחת הצביעות. הם מעמידים פני קונאסיירים ומזייפים התלהבות מאמנות העבר ומאמנים שמתו לפני זמן רב. הם אינם מפגינים אהדה דומה לאמן בן זמנם הנאבק להשיג הכרה. הערצה מזוייפת לאמנים מהדור הישן היא עבורם אמצעי להתנשא ולזלזל באלו הסוטים מהקנון המסורתי ויוצרים דבר חדש משלהם.

ג'ון ראסקין ייזכר—יחד עם קרלייל, הזוג ווב, ברנרד שו וכמה אחרים—כאחד מקברני החירות, התרבות והשגשוג הבריטים. ראסקין היה אדם עלוב בחייו הפרטיים כמו גם בחייו הציבוריים, שהילל את המלחמה ושפיכות הדמים והשמיץ בפנטיות את תורת הכלכלה הפוליטית שאותה לא הבין. הוא היה ממשמיציה רוויי הדיעה–הקדומה של כלכלת השוק וביכה ברומנטיות את הגילדות. הוא הפגין רוחב לב כלפי אמנות הדורות הקודמים. אבל כאשר ניצב מול עבודתו של אמן גדול חי, וויסלר, הוא זלזל בה בשפה כה גסה ומקוממת עד שנתבע על הוצאת דיבה ונמצא אשם בפני חבר מושבעים. היו אלו כתביו של ראסקין שנתנו פופולריות לדיעה הקדומה שקפיטליזם, לבד מהיותו מערכת כלכלית רעה, החליף את היופי בכיעור, את הגדולה בקטנוניות ואת האמנות בזבל.

מאחר ואנשים חלוקים ביניהם בשאלת הערכת הישגים אמנותיים, לא ניתן לגשת לדיון על הנחיתות האמנותית של עידן הקפיטליזם לפי אותו מסלול לוגי בו ניתן להפריך שגיאות בהגיון או להוכיח דברים עובדתית כמו בתחומים אחרים. עם זאת, אין אדם שפוי שיהיה חצוף דיו לזלזל בגדולתם של אמני עידן הקפיטליזם.

האמנות הבולטת של עידן זה של ”חומרנות גסה ועשיית כסף“ הייתה המוזיקה. ווגנר וורדי, ברליוז וביזה, בראהמס וברוקנר, הוגו וולף ומאהלר, פוצ'יני וריכרד שטראוס—איזה מצעד מרהיב! איזה עידן גדול שבו מאסטרים כמו שומן ודוניצטי נחבאו בצילם של גאונים גדולים אף מהם.

והיו כמובן הרומנים הגדולים של בלזאק, מופאסן, פלובר, ינס יאקובסן, פרוסט והשירים של ויקטור הוגו, וולט וויטמן, רילקה, ייטס. כמה היו חיינו מתעניים אילו היינו מפסידים את יצירותיהם של אותם ענקים ושל כותבים גדולים לא פחות אחרים.

וכמובן, בל נשכח את הציירים והפסלים הצרפתים שלימדו אותנו דרכים חדשות להתבונן בעולם ולהנות מאור וצבע.

איש לא טען מעולם כי עידן זה עודד את כל ענפי הפעילות המדעית. אבל, אומרים המקטרים, זו הייתה עבודתם של מומחים ואילו ה”סינתיזה“ חסרה. קשה ליפול למלכודת אבסורדית יותר של אי הבנה ביחס לתורתם של הפיסיקאים, הביולוגים והמתמטיקאים המודרניים. ומה בדבר ספריהם של פילוסופים כמו קרוצ‘ה, ברגסון, הוסרל ווייטהד?

לכל עידן אופי משלו בתחום האמנותי. חיקוי עבודתם של אמני העבר אינו אמנות; זוהי שגרה. מה שמעניק ערך לעבודה הוא אותן תכונות ההופכות אותה לשונה מאחרות. זהו המכונה סגנון התקופה.

במובן אחד יש לקינות על העבר הצדקה. הדורות האחרונים לא העניקו לעתיד מונומנטים כמו הפירמידות, המקדשים היווניים, הקתדרלות הגותיות והכנסיות והארמונות של הרנסאנס והברוק. במאה השנים האחרונות נבנו הרבה כנסיות וקתדרלות והרבה יותר ארמונות ממשל, בתי ספר וספריות. אבל בניינים אלו אינם מאופיינים בתפישה מקורית; הם משקפים סגנונות ישנים או ערבוב של סגנונות ישנים שונים. רק בבתי דירות, בנייני משרדים ובתים פרטיים ניתן למצוא התפתחות היכולה להחשב הסגנון האדריכלי של דורנו. אף כי צריך להיות פדאנט גמור שלא להתרשם מהגדולה הייחודית של קו הרקיע של ניו יורק, ניתן להודות שהאדריכלות המודרנית לא הגיעה למעלת הדורות הקודמים.

הסיבות לכך מגוונות. ככל שנוגעים הדברים לבנייני דת, השמרנות המודגשת של הכנסיות דוחה חידושים. עם חלוף זמן השושלות והאריסטוקרטיה, הדחף לבנות ארמונות חדשים נעלם. העושר של יזמים וקפיטליסטים, למרות הטיעונים של הדמגוגיה האנטי-קפיטליסטית, נחות כל–כך מזה של מלכים ונסיכים שהם אינם יכולים לעסוק בבניה מפוארת כזו. לאיש אין היום מספיק עושר לתכנן ארמונות כמו ורסאי או האסקוריאל. ההזמנות לבניין משרדי ממשלה אינן מגיעות מעריצים שהיו חופשיים לבחור אמן שאותו העריכו בלי קשר לדעת הקהל ולממן פרויקט שאינו נושא חן בעיני הרוב. ועדות ומועצות לא יאמצו רעיונות של חלוצים נועזים. הן מעדיפות ללכת על בטוח.

מעולם לא היה עידן שבו רבים היו מוכנים לעשות צדק עם אמנות זמנם. הערצה ליוצרים והאמנים הגדולים הוגבלה תמיד לקבוצות קטנות. מה שמאפיין את הקפיטליזם אינו הטעם הרע של הקהל, אלא העובדה שקהל זה, שהקפיטליזם גרם לשגשוגו, הפך ל”צרכן“ של ספרות—כמובן, ספרות זבלית. שוק הספרים מוצף בשצף ספרי בדיון מעוטי חשיבות עבור הברברים למחצה. אבל הדבר אינו מונע מסופרים גדולים ליצור יצירות נצחיות.

המבקרים מזילים דמעות על ההדרדרות כביכול של האמנות התעשייתית. הם מנגידים, לדוגמה, רהיטים ישנים השמורים בארמונות משפחות האצולה האירופיות ובאוספי המוזיאונים עם הריהוט הזול שמיוצר על פס הייצור. הם אינם מבחינים בכך שאותם פריטי אספנים נוצרו באופן בלעדי עבור האמידים. השידות המגולפות והשולחנות המעוטרים אינם נמצאים בבקטות העלובות של העניים. אלו המתקטננים בדיון על הריהוט הזול של השכיר האמריקני צריכים לנסוע לריו גרנדה דל נורטה ולבחון את בתיהם של אריסים מקסיקנים שאין להם ריהוט כלל. כאשר התעשייה המודרנית החלה לספק להמונים אביזרים לשיפור חייהם, עיקר דאגתה הייתה לייצר אביזרים זולים ככל האפשר בלי התייחסות לערכים אסתטיים. מאוחר יותר, כאשר הקדמה הקפיטליסטית העלתה את רמת חייהם של ההמונים, הפריטים הפכו אט-אט לרהיטים שאינם נעדרים עידון ויופי. רק כפיון רומנטי יכול לגרום למשקיף להתעלם מהעובדה שיותר ויותר אזרחים במדינות הקפיטליסטיות חיים בסביבה שלא ניתן לפטור אותה בעלמא כמכוערת.

אי צדק

מגניו החריפים ביותר של הקפיטליזם הם אלו הדוחים אותו בגלל אי–הצדק שבו.

עיסוק ריקני הוא לתאר את מה שהיה צריך להיות ואינו רק משום שהדבר מנוגד לחוקים הנוקשים של היקום הממשי. הגיגים כאלו צריכים להחשב חסרי טעם כל עוד הם נותרים חלומות בהקיץ. אבל כאשר המהגגים מתחילים להתעלם מההבדל שבין פנטזיה למציאות, הם הופכים למכשול הגדול ביותר למאמץ האנושי לשפר את התנאים החיצוניים של החיים והרווחה.

האשליה החמורה מכל היא הרעיון ש”הטבע“ העניק לכל אדם זכויות מסויימות. לפי תורה זו, הטבע מעניק בנדיבות לכל ילד שנולד. יש מספיק מהכל לכולם. כתוצאה מכך, לכל אדם יש זכות הוגנת שאין להתכחש לה מול כל בני האדם ומול החברה לקבל את חלקו המלא במה שהטבע הקצה לו. החוקים הנצחיים של הטבע והצדק האלוהי דורשים שאיש לא ינכס לעצמו את מה ששייך בזכות לאנשים אחרים. העניים הם נצרכים רק בגלל שאנשים בלתי הוגנים גזלו מהם את זכויותיהם. הכנסייה והרשויות החילוניות צריכות למנוע גזל כזה ולהביא לכך שכל האנשים יחיו בשגשוג.

כל מילה בתורה הזו שגויה. הטבע אינו נדיב אלא קמצן. הוא הגביל את אספקת כל הדברים הנחוצים להישרדותו של האדם. הוא אכלס את העולם בחיות ובצמחים השואפים מטבעם להחריב את חיי האדם ורווחתו. הוא מפגין כוחות ואלמנטים שפעולתם הרסנית לחיי אדם ולמאמצי אדם לשמרם. הישרדותו ורווחתו של אדם הם הישג של מיומנות שבה הוא מנצל את הכלי העיקרי שבו צייד אותו הטבע—הגיונו.

האדם, כשהוא משתף פעולה במערכת של חלוקת עבודה, יצר את כל העושר שהחולמים בהקיץ רואים בו מתנת הטבע. ביחס ל”הפצת“ עושר זה, אין שום הגיון להתייחס כאן לעקרון אלוהי או טבעי של צדק. מה שמשנה אינו חלוקת המנות מתוך קרן שפע המוענקת לאדם. הבעיה היא קידום אותם מוסדות חברתיים המאפשרים לבני האדם להמשיך ולהגדיל את ייצור אותם דברים להם הם זקוקים.

המועצמה העולמית של הכנסיות, ארגון אקומני של כנסיות פרוטסטנטיות, הצהיר בשנת 1948: ”הצדק דורש שתושבי אסיה ואפריקה, למשל, יהנו מהתועלת שבייצור ממוכן רב יותר.“[**] דרישה זו הגיונית רק אם משתמע ממנה שהאל העניק לאנושות מנה מוגדרת של מכונות ומצפה שהן תופצנה באופן שווה בין האומות. המדינות הקפיטליסטיות נטלו ברוע לבן את רוב מאגר המכונות, יותר ממה שהוקצה להן על פי ”הצדק“ ועל כן גזלו מתושבי אסיה ואפריקה את חלקם. כמה חבל!

האמת היא שצבירת ההון והשקעתו במכונות, מקור העושר הגדול יותר אצל עמי המערב, מקורם באופן בלעדי בלסה-פייר הקפיטליסטי שאותו מסמך של הכנסיות מציג במעוות ודוחה מנימוקים מוסריים. אין זו אשמת הקפיטליסטים שהאסיאתים והאפריקנים לא אימצו אידאולוגיה ומדיניות זו, שהייתה מאפשרת התפתחות קפיטליזם שם. אין זו גם אשמת הקפיטליסט שמדיניות אותן אומות חנקה את הנסיונות של משקיעים מבחוץ להעניק להם את ”התועלת שבייצור ממוכן רב יותר.“ איש אינו חולק על כך שמה שמותיר מאות מליונים באסיה ובאפריקה דלים ומדולדלים הוא דבקותם בשיטות ייצור פרימיטיביות והחמצת היתרונות שבשימוש בכלים טובים יותר ובטכנולוגיות עדכניות. אבל יש רק דרך אחת לשפר את המצב—כלומר, אימוץ מלה של קפיטליזם של לסה-פייר. מה שהם צריכים הוא יוזמה חופשית וצבירת הון חדש, קפיטליסטים וייזמים. אין שום הגיון בהאשמת הקפיטליזם והאומות הקפיטליסטיות במערב בגורל שאותם עמים מפגרים בהתפתחותם המיטו על עצמם. התרופה למצב אינה ”צדק“ אלא החלפת מדיניות לא מבוססת במדיניות מבוססת, כלומר, לסה-פייר.

לא דיון חלול על תפישה מעורפלת של צדק העלה את רמת החיים של האדם הפשוט במדינות הקפיטליסטיות לרמתו הנוכחית, אלא פעולתם של אנשים המכונים ”אינדבידואלים גסים“ ו”נצלנים.“ העוני של האומות המפגרות נובע מהעובדה שמדיניות ההפקעה, המיסוי המפלה והשליטה במטבע החוץ מנעה השקעת הון זר בעוד המדיניות המקומית מנעה צבירת הון מקומי.

כל אלו הדוחים את הקפיטליזם על בסיס מוסרי כמערכת לא צודקת מוטעים בגלל אי יכולתם להבין מהו הון, איך הוא נוצר ואיך הוא משתמר, ומהם היתרונות הנובעים מהשקעתו בהליכי ייצור.

המקור היחיד ליצירת הון נוסף הוא חסכון. אם כל הטובין המיוצרים נצרכים, לא נוצר הון. אבל אם הצריכה מפגרת אחרי הייצור ועודף הטובין המיוצרים העולה על הטובין הנצרכים מנוצל להליכי ייצור נוספים, הליכי ייצור אלו מבוצעים מכאן בעזרת הון נוסף. כל טובין ההון הוא הון ביניים, שלב בדרך המובילה מהשימוש הראשוני בגורמי הייצור, היינו, משאבים טבעיים ועבודת אדם, להפקה בסופו של דבר של טובין המוכנים לצריכה. כולם מתכלים. הם נשחקים במוקדם ובמאוחר בהליכי הייצור. אם כל המוצרים נצרכים בלי החלפת טובין ההון ששימש בהפקה, ההון נצרך. אם קורה כדבר הזה, ייצור נוסף יוכל להיעזר רק בכמות קטנה יותר של הון ועל כן יניב תפוקה קטנה יותר ליחידה מהמשאבים הטבעיים וכוח העבודה. כדי למנוע סוג כזה של כילוי חסכון ואי-השקעה חייבים להשקיע חלק ממאמץ הייצור בשימור הון, להחלפת טובין ההון הנעלם במהלך ייצור הטובין.

הון אינו מתנה חופשית מהאל או מהטבע. הוא תוצר של הגבלת הצריכה מצד בני אדם. הוא נוצר ומוגבר באמצעות חסכון ושימור באמצעות המנעות מאי-חסכון.

להון או לטובין הון כשלעצמם אין את הכוח להעלות את הייצור של משאבים טבעיים וכוח עבודה. רק אם פירות החסכון משמשים בתבונה או מושקעים הם מגבירים את התפוקה ליחידה על בסיס המשאבים הטבעיים והעבודה. אם לא כך קורה, הם מתבזבזים.

צבירת הון חדש, שימור הון שנצבר והשימוש בהון להעלאת הפוריות של מאמצי אנוש הם פירות פעולה אנושית מכוונת–מטרה. הם תוצאות של התנהגות של אנשים חסכנים החוסכים ונמנעים מבזבוז, כלומר, קפיטליסטים המרוויחים מריבית; ושל אנשים המצליחים בעשיית שימוש בהון הנגיש להם כדי לספק את צורכיהם של הצרכנים, כלומר, ייזמים מרוויחים.

ההון (או טובין הון) והתנהגות הקפיטליסטים והיזמים ביחס להון אינם יכולים לשפר את רמת החיים עבור שאר האנשים, אם אותם לא-קפיטליסטים ולא-יזמים אינם מגיבים באופן מסויים. אם השכירים יתנהגו באופן המתאים ל”חוק הברזל של השכר“ הכוזב ולא ישתמשו ברווחיהם אלא להאכיל את עצמם ולהתרבות, הגידול בצבירת ההון יהיה בקו אחד עם הגידול באוכלוסיה. כל היתרונות הנובעים מצבירה נוספת של הון יספגו במספר הגדל של אנשים. אך אנשים אינם מגיבים לשיפור בתנאים החיצוניים של חייהם בדרך שבה מגיבים מכרסמים וחיידקים. הם זקוקים לדברים נוספים מלבד אוכל והתרבות. כתוצאה מכך, בארצות של הציביליזציה הקפיטליסטית, הגידול בהון הנצבר גדול מהגידול באוכלוסיה. כשזה קורה, התפוקה השולית של העבודה גדלה ביחס לתפוקה השולית של הגורמים החומריים של הייצור. מופיעה נטייה לשכר גבוה יותר. יחס התוצר הכולל המועבר לשכירים גדל ביחס לזה המועבר לריבית לקפיטליסטים וכדמי שכירות לבעלי אדמות.[***]

יש הגיון לדבר על תפוקת העבודה רק כאשר מתייחסים לתפוקה השולית של עבודה, דהיינו, להפחתת התפוקה נטו הנגרמת מסילוקו של עובד אחד. כאן יש התייחסות לכמות כלכלית מוחלטת, לכמות מוגדרת של טובין או מקבילתה בכסף. התפישה של תפוקה כללית של העבודה כפי שהיא מתוארת בדרך כלל בשיח על הזכות הטבעית של העובדים להחשב אחראים לגידול הכולל בתפוקה היא סתמית ובלתי ניתנת להגדרה. היא מבוססת על האשליה כי ניתן לקבוע איזה חלק תרם כל אחד מהגורמים המשלימים בייצור לייצורו של המוצר. אם איש אחד גוזר נייר עם מספריים, לא ניתן לקבוע כי חלק מהתוצאה שייך למספריים (או לאחד הלהבים) ואיזה שייך לאיש שגזר באמצעותם. כדי לייצר מכונית יש צורך במכונות וכלים, חומרי גלם מסויימים, העבודה של מספר עובדים וראשית לכל, תוכנית של מתכנן. אבל איש אינו יכול לקבוע מה המנה מתוך המכונית הגמורה שניתן לייחס לכל אחד מהגורמים המשתפים פעולה שנדרשו לייצור המכונית.

לצורך הטיעון, ניתן להניח לפי שעה את כל השיקולים המפגינים את הכזב שבהתייחסות המקובלת לבעיה ולשאול: איזה מבין שני הגורמים, עבודה או הון, גרם לגידול בתפוקה? אך אם ננסח את השאלה באופן זה, התשובה חייבת להיות: הון. מה שהופך את התוצר הכולל של ארצות–הברית היום גבוה יותר (לפי מועסק) מאשר התפוקה בעידנים קודמים או במדינות מפגרות מבחינה כלכלית—לדוגמה, סין—הוא העובדה שהעובד האמריקני נעזר בכלים רבים וטובים יותר. אם ציוד ההון (לפי מועסק) לא היה נפוץ יותר מאשר לפני שלוש מאות שנה או כפי שהוא היום בסין, התפוקה (למועסק) לא הייתה גבוהה יותר. מה שנדרש להעלות, בהיעדר גידול במספר העובדים המועסקים, את התוצר התעשייתי הכולל של אמריקה הוא השקעת הון נוסף שניתן לצבור רק באמצעות חסכון נוסף. חסכון והשקעה אלו הם האשראי הדרוש לגידול נוסף בתפוקה של כוח העבודה.

מה שמעלה את המחירים ומקצה למשתכרים נתח הולך וגדל בתפוקה שהוגברה באמצעות צבירת הון נוספת היא העובדה ששיעור צבירת ההון עולה על שיעור הגידול באוכלוסיה. הדוקטרינה הרשמית מתייחסת בשתיקה לעובדה זו או אפילו מתכחשת לה. אך המדיניות של האיגודים מראה בבירור כי מנהיגיהם מודעים לנכונות התיאוריה אותה הם משמיצים כאפולוגטיקה בורגנית מטופשת. הם להוטים להגביל את מספר מבקשי העבודה במדינה כולה באמצעות חוקים נגד הגירה ובכל מגזר של שוק העבודה באמצעות מניעת זרימת עובדים חדשים.

העובדה שהגידול בשכר אינו תלוי ב”תפוקה“ של העובד אלא בתפוקה השולית של העבודה מודגמת בבירור מן העובדה ששיעורי השכר עולים גם בתחומים שבהם ה”פוריות“ של הפרט לא השתנתה כלל. ישנן משרות רבות כאלו. הספר מגלח לקוח היום בדיוק כפי שעשו קודמיו לפני מאתיים שנה. המשרת עורך את השולחן של ראש הממשלה הבריטי היום בדיוק כפי שעשו קודמיו עבור פיט ופלמרסטון. בחקלאות, כמה סוגים של עבודה עדיין מבוצעים באותם כלים ובאותה דרך כפי שבוצעו לפני מאות שנים. ובכל זאת, השכר שאותו מקבלים עובדים אלו היום גבוה בהרבה מזה שהיה בעבר. הוא גבוה יותר משום שהוא נקבע על–ידי התפוקה השולית של העבודה. המעסיק של משרת מונע העסקת איש זה במפעל וחייב על כן לשלם את המקבילה לגידול בתפוקה שעובד נוסף במפעל היה מניב. אין זו מעלתו של המשרת שגרמה לעליה בשכר, אלא העובדה שהגידול בהון המושקע גדול מהגידול במספר הידיים העובדות.

כל התורות הפסבדו-כלכליות הבזות לתפקיד החסכון וצבירת ההון הן אבסורדיות. העושר הגדול יותר בחברה הקפיטליסטית לעומת העושר הקטן יותר בחברה הלא-קפיטליסטית הוא העובדה שהאספקה הנגישה של טובין גדולה יותר בראשונה לעומת האחרונה. השיפור ברמת החיים של השכירים הוא העובדה שציון ההון לאדם הרוצה להשתכר גדל. זוהי תוצאה של העובדה שחלק הולך וגדל מהכמות הכוללת של טובין שמישים המיוצרים עוברת לידי השכירים. המתקפות הנלהבות של מרקס, קיינס ועדת כותבים ידועה פחות אינן יכולות להצביע על נקודה חלשה בהצהרה כי יש רק אמצעי אחד להגביר באופן קבוע את השכר לטובת כל המשתכרים—כלומר, להגביר את צבירת ההון הנגיש ביחס לאוכלוסיה. אם זהו ”אי צדק,“ כי אז האשמה היא בטבע ולא באדם.

ה”דיעה הקדומה הבורגנית“ ביחס לחירות
ההיסטוריה של התרבות המערבית היא תיעוד המאבק הלא–נפסק למען החירות.

שיתוף הפעולה הכלכלי תחת חלוקת העבודה הוא המקור האולטימטיבי והיחידי להצלחת האדם במאבק להישרדות ולמאמציו לשפר ככל האפשר את התנאים החומריים של קיומו. אבל מחמת טבעו של האדם, החברה אינה יכולה להתקיים אם אין מונעים מפורעי חוק לפעול באופן שאינו תואם לחיי הקהילה. כדי לשמר שיתוף פעולה שלו, חייבים לדכא באלימות את אלו המפרים את השלום. החברה אינה יכולה להתקיים בלי מנגנון חברתי של כפיה ואכיפה, כלומר, בלי מדינה וממשל. אז מופיעה בעיה נוספת: הגבלת האנשים האחראים לתפקודי הממשלה, שלא ינצלו לרעה את כוחם כדי להפוך את כל האנשים לעבדיהם. המטרה של המאבק לחירות היא לשמור את המגנים המזוינים של השלום, המושלים ונציביהם במקומם. התפישה הפוליטית של חירות הפרט משמעותה: חירות מפעולה שרירותית מצד כוח השיטור.

רעיון החירות הינו והיה תמיד ייחודי למערב. מה שמבחין בין המערב למזרח הוא ראשית לכל העובדה שבני המזרח מעולם לא הבינו את רעיון החירות. התהילה הנצחית של היוונים העתיקים הייתה בכך שהיו הראשונים לתפוש את משמעות וחשיבות המוסדות המשמרים את החירות. מחקרים היסטוריים עדכנים איתרו את מקור כמה מההישגים המדעיים שיוחסו קודם ליוונים למקורות מן המזרח. אבל איש לא ערער מעולם על כך שרעיון החירות יצא מהיכלי יוון העתיקה. כתבי הפילוסופים וההיסטוריונים היווניים העבירו את הרעיון לרומאים ומאוחר יותר לאמריקה ואירופה המודרניות. החירות הפכה לעניין חיוני בכל התוכניות המערביות לחברה טובה. היא הולידה את פילוסופיית הלסה-פייר שלה חייבת האנושות את כל ההישגים המופלאים של עידן הקפיטליזם.

המטרה של כל המוסדות החוקיים והפוליטיים המודרניים היא להבטיח את חירותו של הפרט מפני כפייה מצד הממשלה. ממשלת נציגים ושלטון החוק, עצמאותם של בתי המשפט מהתערבות מצד רשויות מנהליות, חוקי העדויות והבחינה השיפוטית של פעולות המנהל, חופש הדיבור והעיתונות, הפרדת המדינה והדת, ומוסדות רבים אחרים מכוונים למטרה אחת בלבד: להגביל את שיקול דעתם של הנושאים במשרה ולשחרר את הפרט משרירות ליבם. עידן הקפיטליזם ביטל כל שריד לעבדות ולצמיתות. הוא שם קץ לענישה האכזרית והפחית את העונשים עבור פשעים שבוצעו למינימום ההכרחי להרתעת עבריינים. הוא נפטר מעינויים ושיטות אחרות לטיפול בחשודים ועבריינים.

הוא ביטל את כל זכויות היתר וכונן שוויון בין כל בני האדם תחת החוק. הוא הפך את נתיני העריצות לאזרחים חופשיים.

השיפורים החומריים היו פירות הרפורמות והחידושים הללו בניהול ענייני הממשלה. כשכל זכויות היתר נעלמו ולכולם הייתה זכות שווה לקרוא תגר על האינטרסים המושקעים של אחרים, ניתנה יד חופשית לאלו שהייתה בהם היכולת לפתח את כל התעשיות החדשות ההופכות היום את התנאים החומריים של בני האדם לטובים יותר. האוכלוסיה הכפילה את עצמה ולמרות הגידול נהנו התושבים מחיים טובים יותר מאשר אבותיהם.

בארצות תרבות המערב היו תמיד חסידים של העריצות—השליטה השרירותית המוחלטת של אוטוקרט או של אצולה מחד, והכפפת כל האנשים מאידך. אבל בעידן ההארה קולות אלו נחלשו יותר ויותר. רעיון החירות ניצח. בחלקה הראשון של המאה השמונה עשרה, התקדמותו המנצחת של עקרון החירות נראתה ללא מעצור. הפילוסופים וההיסטוריונים הבולטים השתכנעו כי ההתפתחות ההיסטורית היא לעבר כינון מוסדות המבטיחים את החופש וכי שום מזימה או קנוניה מצד אבירי העבדות תוכל לעצור את המגמה לעבר הליברליזם.

בעיסוק בפילוסופיה החברתית הליברלית ישנה נטייה להתעלם מכוחו של גורם חשוב שעבד לטובת החירות, כלומר, התפקיד החשוב שהיה לספרות יוון העתיקה בחינוך האליטה. היו בין הכותבים היוונים כותבים כמו אפלטון שדגלו בממשלה כל–יכולה, אך הנימה הבולטת באידאולוגיה היוונית הייתה החתירה לחירות. לפי תקני מוסדות מודרניים, חייבים לקרוא לערי המדינה היווניות אוליגרכיות. החירות שאותה היללו ההיסטוריונים, הפילוסופים והמדינאים היוונים כדבר היקר ביותר לאדם הייתה זכות יתר השמורה למיעוט. במנעם אותה מהעבדים והמטיקים (שכירים זרים) הם תמכו למעשה בשלטון עריצי של עדה אוליגרכית שושלתית. הם היו כנים בהלל שנתנו לחתירה לחירות באותה מידה בה היו בעלי העבדים שבין החותמים על הצהרת העצמאות האמריקנית, אלפיים שנים מאוחר יותר. הספרות הפוליטית של היוונים היא שהולידה את רעיונות המונארכומאש,[****] המאמצים הנלהבים לסלק את הלימודים הקלאסיים מכלל החינוך הליברלי ובכך להרוס את אופיים הוא אחת העדויות העיקריות לתחייתה של אידאולוגית העבדות.

עובדה היא כי לפני מאות שנים רק מעט אנשים צפו מראש את המומנטום שעתידים הרעיונות האנטי-ליברליים לצבור בתוך זמן קצר למדי. רעיון החירות נראה מעוגן היטב במחשבתם של הכל ושום תנועה ריאקציונרית לא נראתה מסוגלת להצליח בסילוקו. נכון הוא כי לא היה טעם במתקפה חזיתית על החירות ובעידוד חזרה גלויה לעבדות וכבלים. אבל האנטי-ליברליזם קנה לו שביתה במוחם של אנשים כשהוא מוסווה כסופר-ליברליזם, כהגשמה והמיצוי המושלם של רעיונות החירות והחופש. הוא בא במסווה של סוציאליזם, קומוניזם ותכנון.

אין אדם אינטליגנטי שלא יבין מייד שמה שהסוציאליסטים, הקומוניסטים והמתכננים ניסו לעשות היה ביטול קיצוני של חירות הפרט וכינון ממשלה כל–יכולה. אבל רוב האינטלקטואלים הסוציאליסטים היו משוכנעים שהלחימה למען הסוציאליזם היא לחימה למען החירות. הם קראו לעצמם שמאלנים ודמוקרטים, והיום הם אפילו טוענים לזכות להקרא ”ליברלים.“ הם כבר התמודדו עם הגורמים הפסיכולוגיים שעמעמו את שיפוטם של אותם אינטלקטואלים וההמונים שהלכו בעקבותיהם. הם היו מודעים לחלוטין, באופן תת–מודע, לעובדה שכשלונם בהשגת מטרותיהם מרחיקות הלכת נבע מבעיותיהם הם. הם ידעו היטב כי הם אינם מבריקים מספיק או חרוצים מספיק. אבל הם היו להוטים שלא להודות בנחיתותם גם לעצמם וגם לעמיתיהם ולחפש אחר שעיר לעזאזל. הם ניחמו את עצמם וניסו לשכנע אחרים כי הסיבה לכשלונם אינה נחיתותם אלא אי הצדק שבארגון החברתי של הכלכלה. תחת הקפיטליזם, הם הצהירו, המימוש העצמי נגיש רק למעטים. ”החירות בחברת לסה-פייר ניתנת להשגה רק על–ידי אלו שיש להם הזדמנות או עושר כדי לרכוש אותה.“[*****] מכאן, הם הסיקו, שהמדינה חייבת להתערב כדי לממש ”צדק חברתי“—ומה שהם התכוונו אליו באמת היה, להעניק לבינוניות המתוסכלת ”בהתאם לצרכיה.“

כל עוד בעיות הסוציאליזם היו סתם עניין לדיון, אנשים נעדרי יכולת שיפוט או הבנה טובים היו יכולים ליפול בפח האשליה שהחירות תשמר תחת משטר סוציאליסטי. רמיה עצמית כזו אינה ניתנת לשימור עתה משום שהחוויה הסובייטית הראתה לכל מהם התנאים תחת שלטון סוציאליסטי.

כיום, האפולוגטים של הסוציאליזם נאלצים לעוות עובדות ולהציג באופן שגוי את משמעות הברורה של מלים כאשר הם רוצים לגרום לאנשים להאמין בתאימות שבין סוציאליזם וחירות.

הפרופסור לָסְקִי המנוח—בחייו חבר בולט ויו"ר מפלגת הלייבור הבריטית, לא-קומוניסט או אפילו אנטי-קומוניסט לדעתו—אמר לנו כי ”אין ספק שברוסיה הסובייטית יש לקומוניסט תחושה מלאה של חירות; אין ספק גם שיש לו תחושה עזה של חירות שלא התקיימה באיטליה הפשיסטית.“[******] האמת היא שהרוסי חופשי לציית לכל הצווים שמוציאים הבכירים ממנו. אבל ברגע שהוא חורג במילימטר מהדרך הנכונה של חשיבה, כפי שנקבעה על–ידי הרשויות, הוא מאוייד בלי רחמים. כל אותם פוליטיקאים, בעלי משרות, סופרים, מוזיקאים ומדענים ש”טוהרו“ היו—לבטח—לא אנטי-קומוניסטים. הם היו, להיפך, קומוניסטים פנטיים, חברי מפלגה בעלי עמדה טובה, שהרשויות העליונות, כאות תודה על נאמנותם לכת הסובייטית, קידמו לעמדה גבוהה יותר. העבירה היחידה שביצעו הייתה שלא היו מהירים מספיק בהתאמת רעיונותיהם, מדיניותם, ספריהם או יצירותיהם המוזיקליות לשינויים העדכניים ברעיונותיו וטעמו של סטאלין. קשה להאמין כי אותם אנשים נהנים מ”תחושה מלאה של חירות,“ אלא אם כן מעניקים למילה חירות משמעות הפוכה לחלוטין לזו שבה השתמשו אנשים עד עתה.

איטליה הפשיסטית לא הייתה מדינה של חירות, כמובן. היא אימצה את הדפוס הסובייטי הנודע לשמצה של ”עקרון המפלגה האחת“ ודיכאה בהתאם את כל ההשקפות המנוגדות. אבל עדיין היה הבדל משמעותי בין היישום הבולשביקי והפשיסטי של העקרון. לדוגמה, באיטליה הפשיסטית חי פרופסור אנטיוניו גראציאדאי (Antonio Graziadei), חבר לשעבר של קבוצה פרלמנטרית קומוניסטית שנותר נאמן עד מותו לדברות הקומוניסטיות. הוא קיבל את הפנסיה הממשלתית שלה היה זכאי כפרופסור אמריטוס והיה חופשי לכתוב ולפרסם בבתי ההוצאה–לאור הבולטים באיטליה ספרים ששיקפו מרקסיזם אורתודוקסי. היעדר החירות שלו היה לבטח קשוח פחות מזה של קומוניסט רוסי שכדבריו של פרופסור לסקי נהנה ”ללא ספק“ מ”תחושה מלאה של חירות.“

פרופסור לסקי נהנה לשוב ולחזור על הטרואיזם שהחירות בפועל משמעותה תמיד חירות בחוק. הוא המשיך ואמר כי החוק חותר תמיד ל”העניק בטחון לדרך חיים הנחשבת משביעת רצון את אלו השולטים במנגנון המדינה.“[*******]>

קחו את מקרה האליל הגדול של פרופסור לסקי, קארל מרקס. בשנים 1848 ו-1849 הוא נטל חלק פעיל בארגון ובניהול המהפיכה, ראשית בפרוסיה ומאוחר יותר במדינות גרמניות אחרות ומאחר והיה מבחינה חוקית אזרח זר, גורש והועבר, יחד עם אשתו ילדיו והמשרתת ראשית לפריס ואחר כך ללונדון.[*********] איש לא פגע בו כאשר ייסד, בשנת 1864, את אגודת האינטרנציונל של האנשים העמלים, גוף שמטרתו היחידה הייתה להכין את המהפיכה העולמית הגדולה. הוא לא נעצר כאשר, לטובת האגודה, ביקר במדינות שונות ביבשת האירופית. הוא היה חופשי לכתוב ולפרסם ספרים ומאמרים אשר, אם להשתמש במילותיו של הפרופסור לסקי, היו מאמץ ”לשנות באופן רדיקלי את זכויות הקניין של העשירים.“ והוא מת בשלווה בביתו הלונדוני בדרך מייטלנד פארק ב-14 במרץ 1883.

או קחו את דוגמת מפלגת הלייבור הבריטית. מאמציה ”לשנות באופן רדיקלי את זכויות הקניין של העשירים“ לא נבלמה, כפי שפרופסור לסקי ידע היטב, על–ידי פעולה הסותרת את עקרון החירות.

מרקס, החריג, היה יכול לחיות, לכתוב ולהטיף למהפיכה בקלות רבה באנגליה הויקטוריאנית, בדיוק כפי שמפלגת הלייבור הייתה יכולה לעסוק בכל הפעילויות הפוליטיות באנגליה הפוסט-ויקטוריאנית. ברוסיה הסובייטית אפילו אופוזיציה קלושה אינה נסבלת. זהו השוני בין חירות ועבדות.

חירות והתרבות המערבית

מבקרי התפישה המשפטית והחוקתית של החירות והמוסדות שנועדו למימושה המעשי צודקים בטענתם כי החירות מפעולה שרירותית מצד בעלי השררה אינה מספיקה כשלעצמה להפוך פרט לחופשי. אך בהדגשת אמת ברורה זו הם מתפרצים לדלת פתוחה. אין חסיד של החירות שטען כי הגבלת שרירות השררה היא כל הנדרש כדי להפוך את האזרחים לחופשיים. מה שמעניק לפרט חופש במידה לא פחותה הוא פעולת כלכלת השוק. החוקה וכתבי הזכויות אינם יוצרים חירות. הם רק מגינים על החירות שהמערכת הכלכלית התחרותית מעניקה לפרטים כנגד הגבלה מצד כוח השיטור.

בכלכלת שוק יש לאנשים הזדמנות לחתור למעמד שבו הם רוצים במבנה חלוקת העבודה החברתי. הם חופשיים לבחור את המקצוע שבו הם מתכוונים לעבוד לתועלת אחיהם. בכלכלה מתוכננת אין להם זכות כזו. כאן הרשויות מחליטות על עיסוקו של כל אדם. הזכות שייכת לממונים לקדם אדם למשרה משופרת או להמנע מכך. הפרט תלוי לחלוטין ברצונם הטוב של בעלי הכוח. אבל לפי השיטה הקפיטליסטית כולם חופשיים לקרוא תגר על האינטרסים המושקעים של כל אדם אחר. אם אדם חושב שיש לו יכולת לספק לציבור מוצר טוב או זול יותר מאחרים, הוא רשאי לנסות להפגין את יעילותו. היעדר הון אינו יכול למנוע את פעולתו. הקפיטליסטים תרים תמיד אחר אדם היכול להשתמש בהון באופן הרווחי ביותר. התוצאה של פעילותו העסקית של אדם תלויה באופן בלעדי בהתנהגותם של הצרכנים הקונים את מה שהם מעדיפים.

השכיר גם אינו תלוי בשרירותו של המעביד. ייזם הכושל בשכירת עובדים המותאמים למשרה ובתשלום שכר מספק למנוע מהם מעבר למשרה אחרת נענש באמצעות ירידה ברווח הנקי שלו. המעסיק אינו מעניק למועסקיו טובה. הוא שוכר אותם כאמצעי חיוני להצלחת עסקו באותו אופן שבו הוא קונה חומרי גלם וציוד למפעל. העובד חופשי למצוא תעסוקה במקום המתאים לו ביותר.

ההליך של בחירה חברתית הקובע את מעמדו והכנסתו של כל פרט מתרחש בהתמדה בכלכלת השוק. הון גדול מתכווץ ונעלם לחלוטין בעוד אנשים אחרים הנולדים בעוני עולים למעמד גבוה וצוברים הון רב. כאשר אין זכויות יתר ובמקום בו הממשלות אינן מעניקות הגנה לבעלי אינטרסים מושקעים המאויימים על–ידי היעילות הגבוהה יותר של גורמים חדשים, אנשים שרכשו עושר בעבר נאלצים לרכוש אותו מחדש בכל יום בתחרות עם כל האחרים.

בתוך רשת שיתוף הפעולה החברתי בהתאם לחלוקת העבודה כולם תלויים בהכרה לשירותיהם מצד הציבור הקונה שבו הם חברים בעצמם. כל קונה או נמנע מקנייה הוא חבר בבית משפט עליון המקצה לכל האנשים—ומתוך כך, גם לעצמו—מקום מוגדר בחברה. כולם משמשים כלים בתהליך המקצה לחלק מהאנשים מקום רם יותר ולאנשים אחרים הכנסה קטנה יותר. כולם חופשיים לתרום בהתאם למה שעמיתיהם מוכנים להעניק להם. החירות תחת השיטה הקפיטליסטית משמעותה: לא להיות תלוי בחסדם של אחרים יותר משהם תלויים בחסדך. אין חירות אחרת שבה הייצור ניתן לביצוע בחלוקת עבודה, ואין אוטרקיה כלכלית מושלמת לאף אחד.

אין צורך להדגיש את הנקודה שהטיעון המהותי שמועלה לטובת הקפיטליזם ונגד הסוציאליזם אינו העובדה שהסוציאליזם חייב לבטל את החירות לחלוטין ולהפוך את כל האנשים לעבדים לבעלי הכוח. הסוציאליזם אינו ניתן למימוש כשיטה כלכלית משום שחברה סוציאליסטית לא תוכל להשתמש בחישוב כלכלי. זו הסיבה מדוע היא אינה יכולה להחשב שיטת ארגון כלכלי של החברה. זהו אמצעי לפרק את שיתוף הפעולה החברתי ולהוליד עוני וכאוס.

בהתייחסות לחירות אין מתייחסים לבעיה הכלכלית המהותית של הניגוד בין קפיטליזם לסוציאליזם. במקום, מצביעים על כך שהאדם המערבי שונה מהאסיאתי בכך שהוא מותאם לחיי חירות ועוצב על–ידי חיי חירות. התרבויות של סין, יפן, הודו והארצות המוסלמיות במזרח הקרוב, כפי שהתקיימו לפני שמדינות אלו הכירו את דרך החיים המערבית אינן ניתנות לביטול כברבריות. עמים אלו, כבר לפני מאות או אפילו אלפי שנים, הגיעו להישגים מופלאים באמנויות השימושיות, באדריכלות, בספרות ופילוסופיה ובפיתוח מוסדות חינוך. הם הקימו וארגנו אימפריות חזקות. אבל אז נעצרה התפתחותם, תרבותם הפכה משותקת איטית, והן איבדו את היכולת להתמודד בהצלחה עם בעיות כלכליות. הגאונות האינטלקטואלית והאמונותית הדלדלה. אמניהם וסופריהם החלו להעתיק דפוסים מסורתיים. התיאולוגים, הפילוסופים ועורכי הדין שלהן עסקו בפרשנויות חוזרות על עצמן לעבודות עתיקות. המונומנטים שיצרו אבותיהם נפלו. האימפריות שלהן התפוררו. אזרחיהן איבדו את המרץ והאנרגיה והפכו אדישים לרקבון והעוני המתפשטים.

העבודות העתיקות של הפילוסופיה והשירה המזרחית יכולות להתחרות בכבוד במיטב עבודות המערב. אבל משך מאות שנים לא יצר המזרח עבודה בעלת חשיבות. ההיסטוריה האינטלקטואלית והספרותית של העידן המודרני אינה מאזכרת שם כלשהו של כותב מן המזרח. למזרח אין עוד תרומה כלשהי למאמץ האינטלקטואלי של האנושות. הבעיות והמחלוקות שהסעירו את המערב נותרות בלתי ידועות במזרח. באירופה יש מהומה; במזרח קפאון, קהיון ואדישות.

הסיבה לכך ברורה. המזרח חסר את היסוד החיוני, רעיון החירות מן המדינה. המזרח לא הרים מעולם את דגל החירות, מעולם לא ניסה להדגיש את זכויות הפרט מול כוח השליטים. מעולם לא ערער על שרירות ליבם של העריצים. כתוצאה מכך, הוא מעולם לא כונן את המסגרת החוקתית שתגן על עושרם של האזרחים הפרטיים מהפקעה מצד העריץ. להיפך, בדחף האשליה שהעושר של העשירים הוא הסיבה לעוני של העניים, אישרו כל העמים את הנוהג של המושלים להפקיע רכושם של אנשי עסקים מצליחים. כך נמנעה צבירת הון נרחבת, והאומות החמיצו את כל השיפורים הדורשים השקעת הון נכבדה. הבורגנות אינה יכולה להתפתח וכתוצאה מכך אין ציבור המעודד ומטפח כותבים, אמנים וממציאים. לבני העמים הללו כל הדרכים להתקדמות אישית סגורות, לבד מנתיב אחד. הם יכולים לנסות לפלס את דרכם בשירותו של נסיך. החברה המערבית הייתה קהילה של פרטים שיכלו להתחרות על הפרסים הגדולים ביותר. החברה המזרחית הייתה צבר של נתינים התלויים לחלוטין בחסדו של הריבון. הצעירים במערב מתייחסים לעולם כשדה פעולה שבו יוכלו לזכות בתהילה, קיום, כבוד ועושר; אין דבר הנבצר מהם. הנתינים העלובים במזרח אינם מכירים דרך אחרת מלבד הליכה בנתיב השגרה של סביבתם. העצמאות האצילית של איש המערב מצאה את ביטויה בנאומי המקהלה הנלהבים של ”אנטיגונה“ של סופוקלס. אודות האדם ומאמציו הנלהבים ובסימפוניה התשיעית של בטהובן. שום דבר מעין זה לא נשמע מעולם במזרח.

האם ייתכן מצב בו צאצאי בנאי תרבות האדם הלבן יוותרו על חירותם ויפקידו עצמם מרצון בידיה של ממשלה כל-יכולה? האם ייתכן כי יסתפקו במערכת שבה משימתם היחידה היא לשרת כברגים במכונה המתוכננת ומופעלת על–ידי מתכן תוכניות עליון. האם המנטליות של התרבות הקופאת על שמריה תטאטא מן הדרך את האידאלים שעל מזבחם הקריבו אלפים ואלפים מאבותיהם את חייהם?

Ruere in servitium, הם שקעו לעבדות, ציין טאקיטוס בעצב בדברו על הרומאים בעידן טיבריוס.

הערות
* ר' פרק א' לתיאור הנטיה של הקפיטליזם לקיצור פרק הזמן שבין הצגת שיפור חדש והרגע בו השימוש בו הופך כללי.
** ר‘ The Church and the Disorder of Society'', New York, 1948, p. 198''.
*** רווחים אינם מושפעים. הם הרווח הנובע מהתאמת השימוש בגורמים חומריים של הייצור ושל עבודה לשינויים המתרחשים בביקוש ובהיצע ותלויים באופן בלעדי בגודל אי–ההתאמות הקודמות ובדרגת הסרתן. הם חולפים ונעלמים כאשר הוסרו אי–ההתאמות. אבל כאשר מתרחשים שוב שינויים בביקוש ובהיצע, מופיעים שוב ושוב מקורות חדשים של רווח.
**** ר' Bismarck, ''Gedanken und Erinnerungen'', New York, 1898, Vol. I, p. 1. הפילוסופיה של הוויגים, הדוקטרינות של אלת'אסיוס, גרוטיוס וג'ון לוק והאידאולוגיה של אבות המוסדות וכתבי הזכויות הנוכחיים. הלימודים הקלסיים, המאפיין המהותי של החינוך הליברלי, ששימר את רוח החירות באנגליה של בית סטיוארט, בצרפת של הבורגונים ובאיטליה שתחת עריצותם של המוני הנסיכים. איש כמו ביסמארק, שלצד מטרניך היה אוייבה הגדול של החירות בין מדינאי המאה התשע–עשרה, נותן עדות לכך שאפילו בפרוסיה של פרידריך ווילהלם השלישי, הגימנסיום, החינוך המבוסס על הספרות היוונית והרומית, היה מאחז רפובליקני.
***** ר‘ H. Laski, ''article Liberty in the Encyclopedia of the Social Sciences'', IX, p. 443.
****** ר‘ Laski, l.c., pp. 445–446.
******* ר‘ Laski, l.c., p. 446. זהו תיאור נכון של החוקים של מדינה חופשית אם משמעותם שהחוק מתכוון להגן על החברה מפני קנוניות שנועדו לטפח מלחמת אזרחים ואחרי הפיכה אלימה. אבל טעות חמורה היא כאשר הפרופסור לאסקי מוסיף כי בחברה קפיטליסטית ”מאמץ מצד העניים לשנות באופן רדיקלי את זכויות הקניין של העשירים מסכן באחת את כל רעיונות החרויות.
******** ר‘ Laski, l.c., p. 446.
********* על פעילותו של מארקס בשנים 1848 ו-1849 ר‘ Karl Marx, ''Chronik seines Lebens in Einzeldaten'', published by the Marx-Engels-Lenins-Institut in Moskau, 1934, pp. 43–81. מאוחר יותר, כאשר השלום חזר ואנשי מהפיכת הנפל זכו לחנינה, הוא היה חופשי לשוב לכל חלקי גרמניה ואף עשה זאת לעתים קרובות. הוא לא היה עוד בגלות, ובחר מרצונו לקבוע את מושבו בלונדון.
********** בשנת 1845 וויתר מרקס מרצונו על אזרחותו הפרוסית. מאוחר יותר, בראשית שנות השישים, הוא שקל קריירה פוליטית בפרוסיה, אך הממשלה שם דחתה את בקשתו להשבת אזרחותו. כך נסגר בפניו הנתיב לקריירה פוליטית. ייתכן ועובדה זו גרמה לו להחליט להשאר בלונדון.
1 מילולית: אוכלי המלכים. כתבים הוגנוטיים וקלוויניסטיים שקראו תגר על סמכות המלכים והשליטים.


חלקי הספר