סדקים
  משהו נסדק. אולי זו הכלכלה, אולי אלו הסקרים הלא מעודדים, ואולי סתם עייפות החומר, אבל משהו נסדק בנשיא אובמה.

פליטת הכספומטים
זה התחיל בפליטת הפה המביכה על־כך שכספומטים ועמדות קיוסק גורמים לאבדן משרות:


הכספומט אכל לי את השעורים

זה המשיך בפליטת־פה מביכה הרבה יותר בה ברך את "החייל הראשון שזכה במדליית הגבורה בעודו בחיים," ונקב בשמו של זוכה המדליה—אלא שהיה זה זוכה שנהרג בקרב (פרטים על־כך, כאן).

חידושים טכנולוגיים ארורים
בשני המקרים, ניכר כאן רישול בהכנה וסוג של, איך להגדיר את זה בדיוק? סוג של חיפזון. מקרה חושפני יותר התרחש בנאום שנשא ב-24 ביוני בפני סטודנטים באוניברסיטת קרנגי מלון שבפיטסבורג, בו הכריז על יוזמה משותפת לממשלה, לאוניברסיטאות ולעסקים, להשקיע יותר מחצי מיליארד דולרים בפיתוח טכנולוגיה מתקדמת.



את השאלה הזאת לא הכנתי

נאומו של אובמה מאלף, גם במה שיש בו וגם במה שנעדר ממנו. תוכנית, אובמה פרט כאן, בקווים ברורים למדי, את כלכלת הכספומטים שלו:

לטוב ולרע, דורנו הוכה בגל אחרי גל של שינוי כלכלי עמוק. מהפכות בטכנולוגיה שינו את האופן שבו אנחנו חיים ואת האופן שבו אנחנו עובדים. עסקים ותעשיות יכולים להעתיק את מקומם לכל מקום בעולם... חברות למדו להיות יעילות יותר, עם פחות עובדים... מפעלי פלדה שפעם נזקקו לאלף עובדים, עושים עתה אותה עבודה עם מאה עובדים. ואף שהשינויים האלה הניבו עושר רב לחלק מהאמריקנים... הם גם גרמו שיבושים קשים לרבים אחרים... כל זה היה קיים גם לפני המשבר הפיננסי והשפל הכלכלי שהיכו במעמד־הבינוני פעם נוספת.

השינויים בטכנולוגיה ובייצור, אומר אובמה, היו מכה למעמד־הבינוני. הם העשירו מעטים, ופגעו ברבים. על הדברים האלה אפילו הניאו־לודיטים ב"עבודה שחורה" היו חותמים.

אבל התוכן שלא נאמר היה מרתק אפילו יותר מה'פרימטיביזם' הכלכלי של אובמה. הנשיא האמריקני לא כתב את הנאום שנשא. מישהו אחר כתב אותו עבורו וההכנה שלו לנאום הייתה מרושלת: הוא בלל משפטים זה בזה, הדגיש את המלים הלא נכונות, סיים משפטים לפני הזמן או אחרי הזמן ונדמה היה כי עיקר הנאום—החלק שאחרי הפתיחה ולפני הסיום—הוא טקסט שהוא קורא בפעם הראשונה מעל הדוכן. ההבדל הזה מוחשי במיוחד כאשר משווים את הנאום הזה לפעם הקודמת בה ביקר אובמה בקרנגי מלון, מעט יותר משנה לפני כן. כמה וכמה מהאנקדוטות הנוגעות לאוניברסיטה ולפיטסבורג הן אפילו ממוחזרות מהנאום הקודם—אבל האופן שבו הן נאמרות ומוגשות מסגיר את השינוי הדרמטי שעבר על אובמה בשנה שחלפה מאז.

אובמה הוא נואם מלוטש ורהוט, אך שכלתני וקר. נאומיו בנויים בדרך כלל משפטים לא ארוכים, מודגשים במחוות ידיים נמוכות (לרוב, לא יותר מגובה החזה), מכונסות, כשמרפקיו נותרים, בדרך כלל, סמוכים מאוד לגופו. מגוון המחוות מוגבל: כף היד ה'מרחיקה' כסימון לתהליך, האצבע המורמת להדגשת נקודה או לאזהרה, האצבע המורה כלפי מטה להדגשה ולהבהרת דחיפות, הטיית הראש ימינה ושמאלה, כדי לבאר ניגודיות בין עמדות, וכדומה.

בין המשפטים נוהג אובמה לעצור לרגע ובעצירה זו טמון המפתח. ראשו של אובמה, כשהוא מפסיק לדבר, נוטה (כמעט תמיד) כלפי מעלה, בסוג של התנשאות לא מוסתרת ופיו (כמעט תמיד) מתעקל כלפי מטה בארשת של בוז או זלזול. כשהנושא שנוא עליו במיוחד—לדוגמה, כאשר הוא מדבר על הגרעון או על יריביו הפוליטיים—הוא מעביר את לשונו, בפה סגור, מעל שיניו התחתונות או נושך קלות את החך באותו מקום, בהבעה של הסתייגות וזלזול.

שפת הגוף של אובמה בטוחה מאוד, ומשקפת תחושת עליונות עמוקה—יש יאמרו, נרקיסיזם. גם השימוש שלו בהומור משקף זאת. כשההומור עצמי, הוא בא כמעט תמיד לא כדי להצחיק אלא כדי לאייר צדדים חמים ואנושיים יותר באובמה עצמו (לדוגמה, את היותו אב ובעל), כדי להאשים או לגנות אחרים ("גיליתי שהפרויקטים המוכנים לביצוע לא היו בעצם מוכנים לשום ביצוע"). כשהוא מופנה כלפי אחרים הוא כמעט תמיד סרדוני או סרקסטי—כלומר, מבטא בוז.

למרות היותה מבוקרת ועצורה מאוד יש בשפת הגוף של אובמה, כבכל שפת גוף של כל אדם, גם מאפיינים המסגירים את תחושתו האמיתית. שרבוב הלשון, הידוק השפתיים ונשיכת החך מסגירים את הסתייגותו מדברים מסוימים. כשהוא חש שהוא אינו 'שוחה' בחומר, הוא נוטה לגמגם ולעצור או, לחילופין, לברוח לנוסחי לשון שגורים (you may think differently או let me tell you now או all over the world או and by the way או things we haven't dreamed up yet), כשהוא לא מאמין במה שהוא אומר, הוא נוטה לבלוע מלים או להנמיך את קולו, או לומר את המשפט באופן נטול אינטונציה או הדגשה.

בנאומו האחרון בקרנגי מלון, ניכר בו שהוא אינו שוחה בחומר ולא מאמין באמת בחלק ניכר ממה שהוא אומר. עוד על זאת, בניגוד לנאומו הקודם, בו הרבה לדבר על "מבט לעתיד," נאומו הנוכחי היה רווי בחזרה על מלים "ניצחון" ו"עכשיו," רוויים תחושה של דחיפות, ונגיעה בכל נושא מצד האופן בו הוא יכול "ליצור" חברות ומשרות "כאן באמריקה." הכל הוגש בשפת גוף מצומצמת מאוד, אפילו בסטנדרטים של אובמה, כשידיו נרתעות מחריגה מרוחב הפודיום ומחוות כפות הידיים שלו כמעט 'נחבאות' מעין ומבטו מושפל.

המשפט החושפני ביותר בא לקראת אמצע נאומו (7:52): "לא נגמרו לנו הדברים שאנחנו יכולים לעשות. עלינו פשוט להמריץ מחדש את מגזר הייצור שלנו כדי שיוביל את העולם, כפי שתמיד עשה... כך נוכל לחזק תעשיות קיימות, כך נוכל להתניע תעשיות חדשות, כך נוכל ליצור משרות, להגדיל את המעמד־הבינוני ונבטיח את ההובלה הכלכלית שלנו." המשפט הפותח ("לא נגמרו לנו הדברים שאנחנו יכולים לעשות") מוביל למשפט הבא, שמגדיר מה צריך לקרות (המרצה מחדש של מגזר הייצור), אבל אינו מגדיר כלל איך לגרום לזה לקרות. זה פשוט צריך לקרות כי כך היה תמיד. בניסוח הזה, אפשר לומר, יש נימה נחבאת—אולי אפילו יותר מנימה—של אבדן עצות. סדק ניכר לעין בתחושה כי הניצחון בבחירות הקרבות (2012) מובטח.

טקטיקה ואסטרטגיה
ביטחונו העצמי של אובמה לא נסדק בגלל סיקור תקשורתי עוין. כפי שאשתו, מישל אובמה, מודה בגלוי, אובמה זוכה לטיפול אוהד ומועדף מכלי התקשורת. העקיצות הבודדות, מחוץ לרשת פוקס, היו עד כה מעודנות למדי, אם בכלל (לדוגמה, הטיפול של ג'ון סטיוארט בנאום אפגניסטן ובביקור בפורטו ריקו של אובמה).

סיבה אפשרית אחת—אולי הסיבה הגלויה והבולטת ביותר—היא המצב הכלכלי האיום ונורא. הגמביט הכלכלי של אובמה, עם כניסתו לתפקיד, היה ברור: המרצה מהירה של הכלכלה, שתישא פרות כבר בשנה השנייה לכהונתו, עם המרצה נוספת, אחת או שתיים, בהמשך. לאובמה היו סיבות טובות מאוד לחשוב שזה יעבוד, כי בטווח המידי זה בדרך כלל עובד: כאשר מזרימים כסף ויוצרים עבודות יזומות, התוצאה היא לעתים קרובות גאות מחודשת. הגאות אינה מאריכת ימים או מהותית, והיא מותירה את המדינה הממריצה בחובות, אבל אובמה היה סבור כי בכהונתו הראשונה הוא יוכל להשתמש בסם ממריץ ולהעביר את הרפורמות המרכזיות שלו, כאשר לקראת הכהונה השנייה שלו הכלכלה כבר "תותנע" ותרוץ קדימה מכוח עצמה.

הגמביט נכשל. הכלכלה לא התאוששה, אפילו לא לזמן קצר, ועתה היא שוקעת לאטה במיתון נוסף. ברמה המידית והפשוטה, ההימור נכשל בגלל סיבה אחת פשוטה: הבנקים פשטו את הרגל. הגורם המכריע בכל תכנית תמרוץ הוא הבנקים: הם אלה הקולטים את הכסף החדש מהבנק הפדרלי ומפיצים אותו הלאה, ליצרנים ולצרכנים, בדמות הלוואות ליזמות ולצריכה. אבל הבנקים פשטו את הרגל. לא רשמית, כמובן. רשמית, הכל בסדר. בפועל, עם זאת, הם מעדיפים להגדיל את מאגרי הכסף הלא מולווים השמורים בבנק הפדרלי, ולא להלוות אותם לצרכים כמו קניית בתים או יוזמות עסקיות ממונפות, הנתפשות בעיניהם כמסוכנות. שפנגלר קורא לזה כלכלת המתים-החיים.

הכרזה רשמית על כישלון ההימור הכלכלי המרכזי של אובמה העניק יו"ר הבנק הפדרלי, בן ברננקי, בדברים שנשא במסיבת עתונאים (22.6.2012, וידאו):

אין לנו תובנה מדויקת מדוע קצב איטי יותר זה של צמיחה עומד בעינו. דרך אחת לחשוב על כך היא שאולי רוחות פנים בהן נתקלנו כמו, אתם יודעים, חולשה במגזר הפיננסי, בעיות במגזר הדיור, מאזני חברות ועניינים של הקטנת מינוף—חלק מרוחות הפנים האלו חזקות יותר ומתמידות יותר משחשבנו... ההתאוששות נותרה איטית עד לתסכל.

מתוך מה שלא נאמר, אפשר ללמוד הרבה. לברננקי אין כל תוכנית ברורה, לבד מתקוות שהעסק יתחיל איכשהו לעבוד, אם כי לא ברור לו איך בדיוק (ודיון חדשותי עם ביקורת חריפה עליו, ראו כאן).

אבדן העשתונות של ממשל אובמה, שחלק ניכר מיועציו הכלכליים נטש את משרתו, הפך ברור לעין עם צעד יאוש כמו שחרור חלק מעתודות הנפט האסטרטגיות של ארצות־הברית (ועתודות של מדינות נוספות), שהניב ירידה לא משמעותית (וזמנית) במחיר הנפט, והעצים את התחושה שלממשל אין ממש מושג מה עוד ניתן לעשות. אובמה סובב עתה בארצות־הברית, ומבטיח כסף, הטבות מס וסובסידיות לכל דורש ומקדיש תשומת לב יקרה לכל מיני תוכניות במשקל נוצה. כך זה לא יעבוד.

מנקודת מבט של אסטרטגיה לבחירה מחדש, לא לגמרי ברור לאן אובמה חותר. האסטרטגיה הקלאסית של שליט שיש לו נקודת חולשה מובהקת היא בדרך כלל לנסות לנטרל את הטיעון המרכזי של הצד שכנגד באמצעות פנייה לפשרה, תוך שהוא מציג עצמו כמי שמאמץ חלק מסדר היום של הצד שכנגד, ובפועל מצייר את עצמו כמי שמוביל את המהלך. לדוגמה, על רקע הוויכוח המתמשך על קיצוץ בתקציב ועל הגבהת תקרת הגרעון, יכול היה אובמה לומר לרפובליקנים "אני מבין את ההיגיון שבטיעונים שלכם. בואו נשב ביחד ונראה איך ניתן להגיע להסדר הגיוני," להצטרף לדיונים באופן אישי ולנצל את עמדתו המועדפת, כנשיא, כדי להציג עצמו כמי שמוביל את המהלך. במיקרוסופט קראו לזה "אמץ והרחב"—אמץ את הטכנולוגיה של יריבך ואז הרחב אותה כך שהמשתמשים שייהנו מתמורה מרבית הם אלו שמשתמשים בווריאנט הספציפי של הטכנולוגיה המיוצר על־ידי מיקרוסופט. הרפובליקנים היו מציגים את אובמה כמי שמשנה את דעתו, אבל הטיעון המרכזי שלהם—שאובמה נוקט מדיניות כושלת ואינו מוכן לשנות את דעתו—היה נחלש במידה ניכרת.

במקום, נדמה שהמדיניות אותה מאמץ הממשל היא של עימות ולעומתיות—מדיניות שדומה שאינה מצליחה לגייס להט רב בקרב תומכיו, ובוודאי לא תניע עצמאים לתמוך בו. מדיניות של בואו-נסתלבט-על-הרפובליקנים-האהבלים היא משהו שיש לצפות לו מחסידים שוטים (ראו תגובות) או סתם שוטים אבל זו שיטה שאינה מניבה בוחרים ומובילה, כמעט תמיד, לכישלון בבחירות כאשר מאמץ אותה השליט המכהן.

דוגמה טובה לכך ניתנת בשיחות המתנהלות על העלאת תקרת החוב של ארצות־הברית. בלי אישור להעלאת התקרה מצד הקונגרס והסנאט לא יוכל הממשל לשלם את התחייבויותיו ולהלכה ייחשב פושט רגל. הרפובליקנים דורשים כי הממשל יתחייב לקיצוצים. הדמוקרטים דורשים 'איזון' בדמות העלאת מסים. הנושא הוא אולי החשוב ביותר העומד על הפרק עתה—יותר מאפגניסטן, עיראק או כל דבר אחר—ובכל זאת, אובמה בחר לשגר לשיחות את סגנו, כשהמנדט שניתן לזה לסגור עסקה מוגבל. כך יצא ויוצא, ששיחות על עניין קריטי מבחינה כלכלית מתנהלות כמו קטטת בסטיונרים בשוק, עם כל מיני שחקני משנה התופסים כותרות בברוגזים. מושל ניו־ג'רזי, כריס כריסטי, קרא לאובמה להגיע לשיחות ודומה כי כך אכן יעשה אך העניין כולו, במקום לתרום לאובמה ולהציגו כמי שנוקט גישה "ממלכתית" הציג אותו כמי שפשוט לא לגמרי מבין את חומרת הבעיה.

או שהמצב הוא שכאשר המהלך האסטרטגי העיקרי כשל, אין בו די גמישות כדי לשנות את הטקטיקה? עניין תמוה ביותר.

דעות שונות ומשונות
  • הסנטורים צ'אק שומר ודיק דארבין מהמפלגה הדמוקרטית, ובעקבותיהם גם מייקל טומאסקי, מאשימים את הרפובליקנים בכך שהם לא מוכנים לפשרה בגלל שמצב כלכלי רעוע ישרת אותם בבחירות. כלומר, התנגדותם להעלאת מסים היא עיסוק ב"משחקים פוליטיים על חשבון השבת הכלכלה לאיתנה. הם מאמינים שכלכלה חלשה היא הסיכוי הטוב ביותר שלהם לזכות בבחירות הבאות." מעניין. אבל, אם הרפובליקנים סבורים שהעלאת מסים היא הדרך השגויה להתאוששות כלכלית—ורוב הכלכלנים מסכימים כי העלאת מסים כמעט תמיד פוגעת בהתאוששות כלכלית—האם לא יהיה זה משחק פוליטי מחוכם יותר מצידם דווקא להיעתר לדרישת הדמוקרטים ולקצור את הפירות בדמות כלכלה חלשה יותר?
  • היועץ הפוליטי של קלינטון, ג'יימס קרוויל מייעץ לאובמה להיות מי שהוא לא ואינו יכול להיות, באופן כללי. כלומר, להיות ביל קלינטון.
  • אמט טירל מנבא ניצחון וודאי למועמד הרפובליקני בבחירות הבאות, יהא זה אשר יהא.
  • פיטר פררה מחבר הספר "פצצת הזמן המתקתקת של פשיטת הרגל של ארצות־הברית מנבא שזה (פשיטת רגל) מה שעומד לקרות לארצות־הברית בקרוב.
  • ובעניין זה, מאמר אוסטרי מאוד על כישלון המדיניות של ברננקי ותארי "הכהן הגדול" שהוענקו לאנשים שרק החמירו את הבעיה.
  • האתר של השבוע
    אתר העורך משאלים מפוברקים בניסיון לחשוף את "הצביעות של השמאל." לפעמים יש שם רעיונות מוצלחים, כמו ניסיון להחתים את העוברים והשבים בברקלי על עצומה ל"חלוקה מחדש" של ציוני הפסיכומטרי או אפליה מתקנת בקבלה לקבוצת הכדורסל. חבל שהם לא ביקשו לערוך עצומה לחלוקה מחדש הוגנת ושוויונית של בני ובנות זוג—היה לזה יותר סיכוי.

    אתם תאכלו מה שנגיד לכם לאכול
    בכל אופן, כך חושבים במשרד הבריאות האמריקני, המבקש להוסיף אזהרות על מאכלים ולבקר את הצריכה הקלורית של אזרחים. לפני כמה שנים כתבתי פארודיה על הנושא, שטוותה סיפור דמוי אזהרות-הסיגריות בנושא שוקולד. אז חשבתי שזה אבסורד שאיש לא יעלה על דעתו.

    שפנגלר אופטימי!
    בעל הטור שפנגלר (דיוויד גולדמן) נוטה לפסימיות בדרך כלל, כמתחייב משפנגלריותו הבסיסית. הוא אופטימי, כמעט באופן קבוע, ככל שנוגעים הדברים לישראל. במקום אחד הוא מנבא, על בסיס סטטיסטיקה של שינויים גילאיים, התמתנות והשלמה של הפלסטינים עם מדינת ישראל, עם הפיכת דור הצעירים העצבניים לדור של בני מעמד־בינוני מודאגים. את התובנה הזו הוא מפיק מהתפתחות הסכסוך באירלנד.

    במאמר אחר הוא מנבא לישראל מעמד של מעצמה אזורית בולטת. כל זאת, כמובן, על בסיס קצב הגידול העכשווי שלה (שהוא יציב למדי, מבחינת פריון, כבר שנים רבות). שפנגלר מדגיש את הצניחה בפריון ובגידול האוכלוסיה במערב כמו גם במדינות כטורקיה ואיראן. כך, לדוגמה, היום יש באיראן כ-11 מליון צעירים עד גיל 24, לעומת פחות משני מליון בישראל. בשנת 2080, כשיהיו בישראל כשלושה מליון צעירים, הקו היורד של איראן וספרד והקו העולה של ישראל עתידים להיפגש. המפגש הגורלי עם גרמניה וטורקיה יתרחש לקראת סוף המאה ואילו את איטליה נשיג בשנת 2090. נו, טוב. ואותם נתונים גם מנבאים שיהיו 55 מליון פלסטינים בשטחים עד סוף המאה.

    מבט של אורח
    סקירה מעניינת, גם אם בורית לעתים, של מבקר בארץ הקודש ושיחתו עם הסוחר ראזי, שמעדיף למות בפצצה אטומית, אם כך ימותו גם כל היהודים.

    הצילו! תעודות זהות!
    א.ג'. דיון הבן, נציגו של ממשל אובמה ב"וושינגטון פוסט" טוען כי הדרישה להציג תעודת זהות ברישום מוקדם ובבחירות עצמן היא "זיוף בחירות" וחזרה לחוקי "ג'ים קרו" (חוקי האפליה נגד שחורים בדרום ארצות־הברית בחצי הראשון של המאה העשרים). טוב שהוא לא היסטרי, אחרת היינו מקבלים גם את היטלר. כך, בכל אופן, חושבים ג'יימס טראנטו ומארי קייט קרי.

    ואם כבר אנחנו כאן, הידעתם ש"בלוט הנוכלות," אקורן, שהיה מושא אחד מהמאמרים הראשונים כאן נסגר? כלומר, פשט את הרגל. כלומר, הם ערערו, ונדחו, וערערו שוב ולבסוף נדחו על־ידי בית המשפט העליון בארצות־הברית. אנחנו לא שמחים, כמובן, אבל בקנדה דווקא כן.

    מי אמר שאין ניסים?
    הסובסידיה ארוכת הימים לאתנול בארצות־הברית בוטלה. לא יאומן כי יסופר: אחרי חמש עשרה שנים בהן מראים הנתונים כי ייצור ליטר של אתנול אינו יכול להיות רווחי ואף כרוך בצריכת אנרגיה של שני ליטר של דלק רגיל סוף־סוף התעשת בית־המחוקקים האמריקני וביטל את הסובסידיה. משעשע לראות כי הרפובליקנים—באופן מסורתי, מפלגת ה'ממשלה הגדולה' בארצות־הברית—היו אלו שעמדו מאחורי הסובסידיה המטומטמת הזו לחקלאים. מי שהפיל אותה היה דמוקרט.

    האוכלוסיה: ברזיל; ההכנסה: קניה
    "האקונומיסט" מגיש מפה אינטראקטיבית מאלפת של הודו, המציגה את מדינותיה השונות של תת־היבשת, כשהן מושוות למדינות הקרובות אליהן ביותר בעולם, במונחים של מספר התושבים, התמ"ג והתמ"ג לנפש. המדינה המשגשגת ביותר בהודו, מאהאראשטרא, היא המקבילה מבחינת תמ"ג לסינגפור. במאהאראשטרא חיים יותר מ-110 מיליון איש. לאוטאר-פראדש (כמעט 200 מליון תושבים) תמ"ג קרוב לזה של קטאר.

    למגזין שתי מפות מאלפות נוספות, של סין ושל ארצות־הברית.

    מי שגר בבית מזכוכית...
    היועץ הפוליטי הרפובליקני קרל רוב מנבא—תחזיקו את עצמכם, כי מדובר בהפתעה רבתי—שאובמה יהיה כנראה נשיא של כהונה אחת. הוא כותב את זה בטורו ב"וול סטריט ג'ורנל" וג'ונת'ן צ'ייט ב"ניו רפבליק," בתגובה, תוהה על הסטנדרטים העיתונאיים של היומון הכלכלי, "המספק בימה קבועה לתחזיות האופטימיות של קרל רוב לטובת הרפובליקנים, כי רוב מרבה לשגות. אבל ככל הנראה הג'ורנל חושב שהקוראים שלו זקוקים לנחמה של הרגעה מתמדת בזמנים טובים כרעים."

    הגיון הדברים לא ממש נהיר. האם הטעויות הרבות של רוב (הקישור מפנה למאמר ב"ת'ינק פרוגרס" שמונה שתיים כאלו) הן הסיבה שבגללה אין להעניק לו בימה, או זה שה"וול סטריט ג'ורנל" אינו צריך לנחם את קוראיו (הרפובליקניים ברובם, לפי צ'ייט)? מכל מקום, האין הבית הליברלי למופת בו גר צ'ייט שקוף משהו?
     
     
    רשימת תגובות (18)
     
     
    לפי המפה לואיזיאנה שווה לישראל
    26/6/2011
    נכתב על ידי שומר הלילה

    אני דורש את המארטי-גרא (פלאס 2-3 מכשפות וודו) בהקדם האפשרי!
     
     
     
     
    נכשל? הכל עניין יחסי...
    26/6/2011
    נכתב על ידי שאול

    "הגמביט נכשל. הכלכלה לא התאוששה, אפילו לא לזמן קצר, ועתה היא שוקעת לאטה במיתון נוסף. "

    לעומת ההצלחות המסחררות של מי שאימץ תכניות של קיצוץ מיידי ומסיבי בהוצאות הממשלה כמו אנגליה ואירלנד שבטח פשוט משגשגות עכשיו?

    הסיבה העיקרית שהסטימולוס נכשל הוא שהסטימולוס לא כל כך קרה. ואת זה אומר לא אני, אלא מי שכונה על ידי ה WSJ שר אוצר הצללים של המפלגה הרפוליקנית, האיש והחוק המוניטרי, האחד והיחיד, תנו בכפיים ל- ג'ון טיילור:
    http://tinyurl.com/6y65p5h
     
     
     
     
    שומר הלילה, קיבלת את ל"ג בעומר וט' באב - לא מספיק לך?
    27/6/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    זה כמו מארדי-גרא + חוקן על חשבון הבית, אז אל תהיה קטנוני!
     
     
     
     
    "פלאס 2-3 מכשפות וודו"
    27/6/2011
    נכתב על ידי אליסה

    ומה עם גב' יחימוביץ' - כבד קצוץ?
     
     
     
     
    אסטוניה ועמורה
    27/6/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    ואם אתה רוצה דוגמה למדיניות של קיצוץ מיידי בהוצאות הממשלה וכו' - הדוגמה היא אסטוניה.

    לגבי אירלנד ובריטניה.

    המלצת המדיניות היא משולשת: קצץ תקציב, קצץ מיסים, ואל תתערב.

    אירלנד ביצעה תחילה את הטעות הפטלית בה המדינה לקחה אחריות לחובות הבנקים - במקום לתת להם לפשוט את הרגל - וכך יצרה "חור" של חוב בגובה של 2,200 מיליארד דולר. את החוב הזה היא לא יכולה לשרת בשום אופן, שכן גם אם היא תקצץ את התקציב הממשלתי ב-100 אחוז הקיצוץ לא יספיק לשרת את הריבית השנתית על החוב.

    אירלנד נוקטת עתה נתיב של קיצוצים - כתכתיב נואש של אירופה, בתמורה להלוואה שתציף אותה לעוד שנה או שנתיים, כדי לדחות את הבלתי נמנע (פשיטת הרגל ואובדן החובות).

    לגבי מדיניות: ההמלצה היא משולשת: קצץ תקציב, קצץ מיסים, ואל תתערב.

    א. קיצוץ המסים: אירלנד לא עומדת במבחן זה (יש העלאה ניכרת, כולל מס חדש ("פדיון חברתי כללי"), וביטול התקרה על תשלומים לביטוח הלאומי לעובד ולמעביד.
    ב. קיצוץ התקציב: הקיצוץ הכולל השנה הוא 2,192 אירו. עיקר הקיצוצים הם בהורדה של הגמלאות ב-8 אירו לשבוע, קיצוץ הבטחת הכנסה ב-5.3 אירו לשבוע וקיצוצים דומים; קיצוץ בקצבת הילדים של 10 אירו לחודש; הפחתת התמיכות לסטודנטים, להסעות לבתי הספר וכו'; קיצוץ בתמיכות לחקלאות; קיצוצים בבריאות (בעיקר, המשך של קיצוצים קודמים לסבסוד תרופות וצמצום מצבת עובדים); קיצוץ משרות בתחום המשפט; וכו'. למרות זאת, גם ההוצאה השוטפת וגם ההוצאה לתשלום חובות יגדלו בשנה הזו. למעשה, אם בשנה הקודמת הגרעון השוטף היה בגובה של 50 אחוז מההכנסות (גרעון של 18.7 מיליארד אירו) השנה הוא יגיע ל-22 מיליארד אירו. פרטים כאן.
    ג. את ההתערבות החמורה ביותר ביצעה אירלנד כבר קודם...

    כל הסיפור הזה עצוב במיוחד, כי אירלנד יכלה בהחלט לצאת מהעניין לולא הייתה כבולה לאירו. הפתרון מכוער, אבל הכרחי: לתת לבנקים לפשוט את הרגל ולהיקנות בפרוטות אחר כך. באיסלנד עשו משהו דומה, אף כי מגעיל יותר: הממשלה לקחה אחריות על חובות הבנקים, גילתה שאין לה שום אפשרות שבעולם לעמוד בזה, ואז זה הועמד למשאל עם, בו העם הצביע בעד זה שהוא לא מוכן לשלם שום דבר והבנקים הנושים מחו"ל יצאו עם אצבע משולשת (ועם לקח שלא לעשות עסקאות עם איסלנדים, אבל מי יזכור את זה אחרי כמה שנים?)

    בריטניה:
    המדיניות מיושמת זה עתה, וקשה לדעת עד כמה היא תועיל, בהתחשב בכך שלבריטניה חבות משתמעת (בהנחה שלא יתנו לבנקים לפשוט רגל) גדולה אף מזו של אירלנד, והריבית השנתית היא בגובה שלא ניתן לשרתו.

    אם מתעלמים מהפיל שבחדר, בריטניה נוקטת כמה אמצעים נכונים (הפחתת מס חברות ומסוי על מו"פ) אבל יש לצידם העלאות מסים ניכרות (במיוחד במע"מ ובמסים אחרים על עסקים). בסעיף ההוצאות התשלומים לביטוח לאומי יגדלו ורק מעט דברים אחרים יקוצצו. בסה"כ, התמונה עגומה כאן: שנת 2009: גרעון של -156.4 מיליארד ליש"ט (23 אחוז גרעון תקציבי שוטף); שנת 2010: גרעון של -145.9 מיליארד ליש"ט (21 אחוז גרעון תקציבי שוטף); שנת 2011: גרעון של -121.8 מיליארד ליש"ט (17 אחוז גרעון תקציבי שוטף).

    זה, עדיין, פשוט רחוק מלהיות מספיק, אבל זה בוודאי טוב יותר ממה שקורה בישראל. הקיצוץ המצומצם הזה יניב, מן הסתם, סוג של יציבות וצמיחה מדולדלת. הוא היה צריך להיות הרבה יותר דרמטי כדי להניב את השינוי הרצוי.

    שוב, תסתכל מה קרה באסטוניה.
     
     
     
     
    שיחימוביץ' תעשה ראסטות ותדבר במבטא קאריבי יהיה על מה לדבר...
    27/6/2011
    נכתב על ידי שומר הלילה

    ...עד אז אני אסתפק בשלום שמחון
     
     
     
     
    אסטוניה עם א?
    27/6/2011
    נכתב על ידי שאול

    נו... איך קוראים לזה... אהה... או, תודה לאל שיש גוגל!
    http://en.wikipedia.org/wiki/No_true_Scotsman
    בבריטניה עוד מוקדם לומר, ובכלל הורדות המיסים היו מעורבות בהעלאות. אירלנד - כבר מאוחר מדי לא להתערב, אז לעולם לא נדע. פינלנד - מהם בכלל שכחתי, ובולגריה רימו בקלפי.

    לא נראה שההתרחשויות שם שונות כל כך דרמטית מהאיזור, ובכל מקרה, לא נפלתי מהכסא מהתרשמות מהביצועים של אף אחת שם באיזור. ואם כבר אנחנו בקטע של מסקנות על בסיס מדגם של אחד, מדינה קטנה במזה"ת כבר ירדה לאיזור ה 5% אבטלה, ולא זכורים לי הורדות מיסים משמעותיות או קיצוצים כבדים.

    http://krugman.blogs.nytimes.com/2011/06/05/no-bell-prize/
     
     
     
     
    נו מה, שאול? אנחנו בלאג
    27/6/2011
    נכתב על ידי יוסי

    אצלנו הורידו את הריבית לאפס רק ב-2008, אצלנו הבועה עדיין מלאה אוויר. כמו כל דבר טוב, בישראל שומעים עליו רק 10 שנים אחרי שאר העולם.
    בוא נראה כמה אחוזי אבטלה יהיו *אחרי* שבועת הנדל"ן תתפוצץ.
     
     
     
     
    כל מיני
    27/6/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    שאול, לא היה מקום להערה הסרקסטית. אני לוקח את זה ללב ובוכה כל הלילה, אז למה?

    לגבי אירלנד, כאשר יש למדינה חוב המסתכם ב-2,253 מיליארד דולר והחוב מולאם, וכשהכנסות הממשלה מדי שנה הן 68.7 מיליארד וכשהגרעון התקציבי גדול מהתקציב, אין כאן סוגיה של מדיניות מוצלחת יותר או מוצלחת פחות, כי אין שום מדיניות שיכולה לעבוד. בקצב העליה בתשלומי הריבית לבדם המדינה תתמוטט בתוך כמה שנים. לכן, אירלנד יכולה רק לפשוט רגל. שאלת המדיניות היחידה היא איך לעשות זאת באופן שימוטט מספר קטן ככל האפשר של מערכות בנקאות ומדינות אחרות.

    לגבי בריטניה—האמירה שלי מהוססת כי ההיכרות שלי עם מה שנעשה שם שטחית מדי. להערכתי, עם חוב חיצוני של 8,981 מיליארד דולר וחוב ממשלתי של 1,695 מיליארד דולר, שממנו נצברו כטריליון בשנים האחרונות, זה די גבולי. הממשלה לא באמת קיצצה בתקציב אלא רק הניחה ש"הצמיחה" או העלאות מסים (מע"מ, בעיקר) יביאו לצמיחה פלאית בהכנסות והכל יהיה בסדר. נדמה לי שיש הרבה רעש של קיצוצים, אבל אין קיצוצים ממש. משום כך, ובגלל שהיקף החוב מעמיד את הכל בסימן שאלה, אני מניח שהמצב לא יהיה טוב במיוחד. אולי פחות גרוע מבמדינות אחרות. אולי.

    אשר לישראל—אני מאלו שאמרו, כבר משנת 2008, שהתנהלותה של מדינתנו המזרח תיכונית היא נקודת אור, באופן השוואתי. ישראל נהגה ריסון תקציבי יחסי, גם בזכות ההבנה שדברים כאלו לא יעברו אצל קוני אגרות חוב. בעיקר, עם זאת, זכינו ששר האוצר שלנו בסוף 2008 היה רוני בר-און. כמו שרי אוצר אחרים שנהגו מדיניות נבונה ולא זכו לשבחים הראויים, הוא הציל אותנו, כמעט במו ידיו, בנקודה זו בזמן. אם זוכרים ואם כבר שכחו, בסוף שנת 2008 רבו הזעקות על כך שחייבים "להציל" מיני טייקונים פושטי רגל ואת קרנות הנאמנות והגמל הנסמכות על פושטי רגל אלו. דוגמת האחים להמן המתמוטטים הייתה לנגד עיני כולם, כמו גם תוכנית TARP בארצות-הברית והושעת הבנקים באירלנד. בר-און "מרח את הזמן" באופן אמנותי ובתכלס, לא נתן גרוש לאף אחד. כך ניצלנו, אז, מהתחייבות בגובה של מאות מיליארדי שקלים ללב-לבייבים למיניהם, ולא נכנסנו לסינדרום-אירלנד. זה המזל הגדול שלנו ואני מתחלחל למחשבה שבשעה קשה כזו היה עומד דילטנט כמו יובל שטייניץ בראש המשרד הקריטי.

    לגבי ההשוואה של קרוגמן. כרגיל, היא אידיוטית. אי אפשר לשפוט את ארבע המדינות בחבילה אחת. כל אחת התנהלה אחרת. המכנה המשותף לכולן היה חוב חיצוני נמוך יחסית.

    לגבי אסטוניה, הנה קטע ממאמר עליה שכנראה לא אפרסם בשום מקום, אז אפשר גם כאן:

    אסטוניה היא מדינה זעירה - שטחה גדול רק פי רק פי שתיים לערך משל ישראל —לחוף הים הבלטי. אחרי שנים רבות בהן נדרס במגפי המשטר הסובייטי, זכה העם האסטוני הקטן (1.3 מיליון) בחירותו מחדש בשנת 1991.

    בדומה למדינות אחרות במרכז ומזרח אירופה בתחילת שנות התשעים אימצה גם אסטוניה המשתחררת משטר דמוקרטי - המשגשג בה למופת - ומדיניות של שוק חופשי. דבקות זו בשחרור הכלכלה מכבליה הניבה תוצאות: אחרי גמגום ראשוני, בשנת החופש המלא הראשונה, ולמרות אוכלוסיה מזדקנת, החלה הכלכלה האסטונית מזנקת במהירות קדימה, כשהיא נהנית לאורך שנים מצמיחה בקצב של כעשרה אחוז לשנה. האבטלה, במקביל, הצטמצמה בהדרגה, עד שהגיעה לשיעור של 4.7 אחוז - נמוך במידה ניכרת מהממוצע האירופי.

    האסטונים ניצלו את הגאות. החוב הממשלתי צומצם בהתמדה—שנים ארוכות נהנתה הממשלה מעודף תקציבי קטן—שבשנת 2007 הגיע לגובה של 3.7 אחוז מהתמ"ג—שיעור מגוחך לכל הדעות.

    ואז הכה המשבר הכלכלי. הוא הכה בשותפות הסחר המרכזיות של אסטוניה, והכה גם באסטוניה עצמה. מצמיחה מסחררת בשנת 2006 הידרדרה הכלכלה לעצירת פתאום בסוף שנת 2007, ואז החלה להסתחרר כלפי מטה: מתחילת שנת 2008 ועד הרבעון השלישי בשנת 2009, בתוך פחות משנתיים, צנח התמ"ג האסטוני בכמעט 22 אחוז. צניחה חריפה כזו חוו האסטונים רק עם התרסקות השלטון הסובייטי. מצב האבטלה לא היה טוב יותר: היא צמחה פי ארבע, עד לגובה של 16.9 אחוז.

    מה שעשתה הממשלה האסטונית נוכח המשבר היה ההפך הגמור של מה שעשו רוב מדינות העולם: במקום לשחרר את החגורה ולהזרים כספים, הם הידקו את החגורה וצמצמו את הגרעון. בשנת 2009, אחרי שגילו עצמם בגרעון של 459 מיליון אירו (מידע מכאן) צמצמו האסטונים את התקציב בשנת 2009 ב-2.5 אחוז, ובשנת 2010 צמצמו אותו פעם נוספת ב-7.5 אחוז. כך, אחרי שצנחה לגרעון תקציבי בשנים 2008-2009 שבה ממשלת אסטוניה לעודף תקציבי קטן בשנת 2010, החוב הממשלתי שב להצטמצם, והריבית ירדה ל-21 מיליון אירו בשנה. הכיווץ בתקציב היה כה חריף עד שאפילו הממשל המקומי באסטוניה - בפעם הראשונה מאז שהפכה המדינה לעצמאית—סיים את שנת התקציב בעודף תקציבי קטן.

    מה כלל הצמצום החריף של שנת 2010? ובכן, הסעיף שקוצץ באופן החריף ביותר היו השקעות הממשלה. מ-850 מליון אירו בשנת 2008 ל-329 מיליון אירו בשנת 2010. כל השאר, נותר כמעט ללא שינוי. אסטוניה צברה בשנות המשבר גרעון המשתווה ל-4.5 אחוז מכלל הכנסות הממשלה והחוב שתפח קטן שוב לממדים זעירים (3.6 אחוז, חוב כולל, מתקציב הממשלה). לשם השוואה, עמיתותיה למדינות הבלטיות, ליטה ולטביה, צברו חובות שיעיקו עליהן לאורך זמן. לטביה צברה חובות בגובה של 66 אחוז מהכנסות הממשלה, וחובה הכולל גדל לגובה של 56 אחוז מהכנסות הממשלה. בליטה, הגדולה בהרבה משתיהן, נצבר חוב נוסף של 59 אחוז. ממשלת ליטה התעלמה מכך שההכנסות ממסוי ישיר צנחו בחמישים אחוז וממסוי עקיף צנחו בשליש, והיא קוצרת פירות באושים.

    באסטוניה, התוצאות היו לפי הספר. כלומר, לפי הספר הליברלי. המלצת המדיניות של הכלכלה הליברלית הקלאסית בעת משבר היא: תחטוף את האגרוף בבטן, תשתוק כשהתמ"ג צונח והאבטלה מזנקת, אל תגיב כשעסקים פושטים רגל. להפך, צמצם את התקציב. ועכשיו, המתן. התוצאה תהיה מיתון חד, חריף, כואב... וקצר. אחרי תקופה לא ארוכה, הכלכלה תתאושש ותתחיל לצמוח מחדש.

    וזה בדיוק מה שקרה באסטוניה. הכלכלה התכווצה עד סוף שנת 2009 - מיתון חד, חריף וכואב, שנמשך שנה וחצי. אחר כך, החלה ההתאוששות. שנת 2010 כבר נראתה טוב יותר ובתחילת שנת 2011 הכלכלה החלה מזנקת קדימה: גידול של כמעט 30 אחוז בייצור, גידול של יותר מ-20 אחוז בבנייה ועשרה אחוז בתעשיית המכרות. הכלכלה בכללה שבה לצמוח בשיעור שנתי של 8.5 אחוז. מצב האבטלה אף הוא השתנה באופן דרמטי. האבטלה גדלה מהרבעון הראשון של שנת 2009 ועד לרבעון הראשון של שנת 2010: בתחילת שנת 2009 היו 11.4 אחוז מובטלים. בתחילת שנת 2010 היו 19.8 אחוז מובטלים. אבל אחוז המובטלים החל לרדת במהירות. ברבעון השלישי של שנת 2010 היו 15.4 אחוז מובטלים, וברבעון הרביעי 13.5 אחוז.

    גילוי נאות: כל חיזוי המתבסס על רבעון בודד או שניים די שווה לתחת ולכן אי אפשר לבצע חיזוי לעתיד גם כאן. העליה הדרמטית בייצוא (יותר מ-50 אחוז בשנה האחרונה) מבשרת טובות, אבל כיוונים לעתיד אינם מעידים בהכרח על התממשותו.
     
     
     
     
    לפחות על דבר אחד אנחנו מסכימים
    27/6/2011
    נכתב על ידי שאול

    ממשלה שנכנסה למשבר עם חוב נמוך יותר הייתה במצב הרבה יותר טוב לעומת ממשלות שהתחילו את המשבר עמוסות חוב. גם רוח קיינס סבא תסכים עם האמירה הזו.

    על ההתאוששות מהמשבר - יש כל כך הרבה מקרים שונים של כל כך הרבה מדינות שהתאוששו ומתאוששות במהירויות שונות אחרי שכל אחת יישמה איזה מיקס די ייחודי של מדיניות, שאני מעדיף לחכות עוד כמה שנים למחקרים שיצאו לפני שאני מגבש דעה. על פניו, אני לא רואה איזה מגמה ברורה שמאשרת את העדיפות של מה שאתה הספר הליברלי, אפילו אם - מה שאני לא מסכים עדיין, אסטוניה הייתה איזה סיפור הצלחה חריג.
     
     
     
     
    שאול, הדוגמה ההפוכה היא הרצויה...
    28/6/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    באיזה מקרה הייתה התאוששות קיינסיאנית שלא הובילה לנזקים ארוכי טווח?
     
     
     
     
    תגדיר טווח ארוך
    28/6/2011
    נכתב על ידי שאול

    the great moderation?

    http://artsci.wustl.edu/~econ502/0.pdf

    וכדי לחסוך את התגובה המיידית - לא, אני לא חשוב שהגרייט מודריישן גרם את המשבר הנוכחי. וסיבותי עם ג'ון טיילור או גרינספן:
    http://research.stlouisfed.org/publications/review/10/05/Taylor.pdf


    אגב, לודיטים זה תרגום מקובל? כי איכשהו חייתי עד היום עם לקרוא להם לודים. כאילו, חשבתי שה t זה של הסיומת האנגלית. אבל, אני לא עוסק בתרגום. אז אני שואל.

    עוד אגב, על ההערות הציניות - אכן קראתי מעט אחורה, ולמרות שיש נטייה לרבים מהחבר'ה כאן לתבל את דבריהם ב - "ואתה גם סתם דביל" לסוגיו, אתה אכן נמנע מזה, אז גם אני אמנע. לכן - מעכשיו, קבלו את שאול הנוח לבריות. אי הסכמות ישארו, אבל הארסיות נגמרת כאן. עכשיו. בתנאי שלא תעיר יותר על מאמרים שאני מקשר אלהים בלי לקרוא. ועכשיו באמת די. זהו.
     
     
     
     
    לודים - לודיטים הכל אותו קקה
    28/6/2011
    נכתב על ידי בטח

    אני מכיר רק את הכינוי לודיטים למרות שבויקיפדיה תומכים במה ששאול אומר ושהגיוני יותר לתרגם כלודים.

    אגב לודיטים וויקיפדיה, בערך עליהם מופיעה הפיסקה המדהימה הבאה:
    "[...]הבסיס הרעיוני לשוק חופשי פותח רק לאחרונה, בערך בתקופתם של הלודיטים. לפני תקופה זו, בעל מלאכה היה מבצע את עבודתו עבור מחיר נתון. הרעיון של חישוב המחיר על פי העבודה, החומרים והרווח היה זר להם, וכן לרוב האנשים מתקופה זו."

     
     
     
     
    אם כבר,
    29/6/2011
    נכתב על ידי אליסה

    אז זה צריך להיות משהו כמו 'לודיסטים', על משקל 'מרקסיסטים' ('לודים' במקרה זה יהיה על משקל 'מרקסים').
     
     
     
     
    לודיטים ורייגן
    30/6/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    א. הלודיטים קרויים כך על שם נד לוד, מנהיגם. שם התנועה הוא התנועה הלודיטית. אם השם היה "לודיסטים" (בלעז) היה צורך לומר "לודים" או "לודיסטים" בעברית, אבל מכל מקום לא נוח לומר "לודים" (כמו שלא נוח לומר "קונגולים" ואומרים "קונגולזים").

    ב. ה"מתינות הארוכה" היא תקופה קצת ארוכה מדי להעיר עליה דבר, לבד מזה שאני לא הייתי מזהה אותה דווקא עם מדיניות קיינסיאנית. קיינס לא נרתע מיצירת חוב לצורך פעולה זמנית, אבל הוא לא ראה ביצירת חוב מתמשך שיטה טובה.

    ג. לגבי עניין של "מה גרם למה" - אני לא חושב ש"המתינות הגדולה" גרמה למשבר הנוכחי, יותר משגרמה לו התקופה שהובילה ל"מתינות הגדולה" וכן הלאה. אני גם לא חושב ש"המתינות הגדולה" היא מדיניות כלכלית. כלכלנים לא קובעים מדיניות - הם חסרי חשיבות ממשית בהקשר הכולל של מדיניות. בכל זאת, אם אפשר להצביע על שורשי האסון הנוכחי בנקודת זמן מסוימת, הרי שהיא כהונתם של ניקסון ובמיוחד רייגן. כשניקסון נכנס למשרד הסגלגל, הוא מצא גרעון תקציבי מצטבר שהיה גדול בכ-35 מיליארד מזה שקיבל טרומן בשנת 1946. אפשר לקרוא לזה ניהול אחראי. שמונה שנים אחרי כן, כשפורד עזב את הבית הלבן, הצטבר גרעון נוסף של 219 מיליארד דולר שהיה - כדי שנקבל פרופורציות - בגובה של 73 אחוז מההכנסות בתקציב. קרטר הספיק לצבור גרעון נוסף בגובה דומה (אף כי קטן יותר ביחס לתקציב) ואז הגיע רייגן. למה שהוא עשה אפשר בהחלט לקרוא "האסון הגדול": הוא ובוש האב צברו גרעון נוסף של 2,527 מיליארד דולר - פי 2.5 מגובה התקציב. לדעתי, זו נקודת המפנה הקריטית.
     
     
     
     
    הפסקה בוויקיפדיה
    30/6/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    "אגב לודיטים וויקיפדיה, בערך עליהם מופיעה הפיסקה המדהימה הבאה"

    וזה רק מדגים את יתרונה הגדול של ויקיפדיה באנגלית: בוויקיפדיה העברית, הניסוח האדיוטי הזה שורד לנצח. בוויקיפדיה האנגלית, תמיד אפשר לסמוך על זה שיבוא מישהו ויתקן את שגיאות הכתיב בניסוח האידיוטי ויוסיף עוד ניסוח אידיוטי משלו. 
     
     
     
     
    'לודיסטים' לטובת 'לודיטים'
    1/7/2011
    נכתב על ידי אליסה

    יאללה, ב'סדר.
     
     
     
     
    מלאכתם של צדיקים
    31/7/2011
    נכתב על ידי שחרור יונים

    נעשית בעמל רב :)

    אחלה פוסט!