סערה בעופר
  את המאמר הזה כתבתי ב-2 בינואר 2006. זאת אומרת, לפני מלנתלפים שנים. הרבה השתנה מאז, אבל הרעיון הבסיסי, נותר בעינו. כלומר, בני־האדם לא השתנו מאז

הסערה שהתחוללה בעקבות החלטת ערית תל–אביב להוסיף את שמם של אביבה וסמי עופר לשמו של מוזיאון תל–אביב הייתה צפויה מראש. בתמורה להחלטה על שינוי השם תרם עופר למוזיאון עשרים מליון דולר, בערך פי ארבעה מהתקציב השנתי של המוזיאון, אך פחות ממחצית עלות בניית האגף החדש של המוזיאון, שהרצון לבנותו היה ככל הנראה העילה המרכזית להחלטה.[1]

נימוקים ענייניים
נימוקיהם של המתנגדים להחלטה היו משני סוגים: ענייניים ורגשיים. הנימוק הענייני העיקרי היה שעיריית תל–אביב מכרה את שם המוזיאון תמורת סכום קטן מדי. נימוקים נוספים היו פגיעה אפשרית ברגשותיהם של תורמים קודמים, העובדה שעופר לא התחייב להציג במוזיאון את אוספו הפרטי ושאין זה מקובל לקרוא מוזיאונים על שמם של תורמים, אלא אם כן הם גם המקימים או התורמים העיקריים לכינון האוסף הראשי של המוזיאון.

קל לראות שהנימוקים הענייניים הם בעלי חשיבות זניחה, אם בכלל. המוחים על "מכירת המוזיאון" לא העלו שם של תורם חלופי בסכום גדול יותר שעיריית תל–אביב דחתה וההתבססות על עלות בניית האגף, הגדולה מסכום התרומה, מעוררת גיחוך: היכולת להשיג תורם אינה תלויה בסכום הכסף הנדרש, אלא בסכום הכסף אותו ניתן להשיג.

הטענה בנוגע לפגיעה אפשרית ברגשותיהם של תורמים קודמים, שקריאת המוזיאון על שמו של הזוג עופר הייתה אמורה לעלוב בהם אינה משכנעת יותר. תביעת עלבונם של תורמים קודמים אינה מעניינם של המוחים, אלא מעניינם של התורמים הקודמים. טעם לוואי דוחה יש גם לעובדה שהטענות על עלבונם של תורמים קודמים באות לרוב מפיהם של אנשים שהתנגדו גם לתרומות הקודמות.

הטענה שאין זה מקובל לקרוא מוזיאונים של שמם של תורמים היא סתם שקרית. לא רק שזהו נוהג מקובל, אלא שחלק ניכר מן המוזיאונים החשובים בעולם במאה וחמישים השנים האחרונות קרויים על שמם של תורמים: חלקם כאלו שהקימו את המוזיאון, חלקם כאלו שהוסיפו לאוספיו, וחלקם כאלו שתרמו לו כספים אחר–כך.

גועל נפש, בושה וכלימה
הנימוק הרגשי העיקרי היה הטיעון שסמי עופר הוא אדם לא מוסרי ושקריאת המוזיאון על שמו תעניק לו אהדה בציבור שתכפר על הכתם המוסרי והכשר כוזב מטעם סמכות רשמית לכך שהוא אינו כזה. תגובות הקוראים לידיעה היו נרגשות: גועל נפש, התרפסות, בושה וכלימה, הדרדרות ערכים, מעשה נבלה, טמטום, ושחיתות היו הביטויים המתונים ביחס להחלטתה של עיריית תל–אביב. רבים קראו להחרים את מוזיאון תל–אביב וכינו את ראש העיר, רון חולדאי, ואת המוזיאון בשמות גנאי כמו מלקקי עכוזים, זונות, מכרו נשמתם לשטן, חולדות, גנבים, נבלות, חלאות, וכיוצא בזה.

זעם כזה מעלה סברה כי הכתם המוסרי של עופר כהה מנשוא. חומרתו, מן הסתם, ברורה ומובנת מאליה במידה כזו, ניתן להקיש, עד שרוב כותבי הכתבות והמגיבים כלל לא טרחו לפרטה. הנימוקים לגופו של עופר שהועלו היו פושרים להפליא. היו ארבעה נימוקים עיקריים לכתם המוסרי הקשה מנשוא של עופר:
  1. עופר לא תרם למטרות א', ב' וג' והיה ראוי שיתרום להן.
  2. עופר נהנה מהפרטת מפעלים במחיר מוזל.
  3. עופר נהנה מפטור ממס הכנסה על התרומה.
  4. עופר רודף כבוד ופרסום.
ארבעת הנימוקים הללו, כל אחד בנפרד וכולם במקובץ אינם מצטרפים לכדי כתם מוסרי של ממש, ובוודאי שאינם מצדיקים את תארי הגינוי החריפים שבהם זוכתה העסקה. בחירת התרומות של עופר היא עניינו האישי; מידת התחכום שלו ברכישת נכסים או מפעלים או בניצול האפשרויות החוקיות העומדות לרשותו גם היא אינה עניין הראוי לגינוי כשלעצמו; הסעיף האחרון הוא חולשה אנושית כה נפוצה, עד שמי שיבקש לגנות את כל הלוקים בה יאלץ מן הסתם לגרש מן העיר את כל תושביה, ואחר־כך להתייצב בעצמו בראש מצעד המגורשים.

הוא עשיר, הנבל!
בלי לומר זאת במפורש, עם זאת, מצביעות התגובות על המקור האמיתי לבעיה המוסרית בעיני רוב המגיבים. אם לנסח זאת בפשטות, חטאו העיקרי של סמי עופר הוא שהוא אדם עשיר. חמור מזאת, הוא אדם עשיר העושה שימוש בכספו כרצונו ובין השאר, גם להאדרת שמו.

ניתן כמובן להסתכל בעין רעה על עושר, אם נקנה בדרך שהיא עבירה על החוק או באופן הנוגד את המוסר המקובל. לדוגמה, אם ניתן היה להצביע על–כך שעופר צבר את הונו בסדרה של מעשי שוד מזוין או גניבה, או אם היה רוצח, סחטן, סוחר עבדים או רועה זונות. ידיעותי בנוגע לעסקיו של עופר אינן מקיפות, אך הן מגיעות עד כדי כך שניתן לפסול את כל האפשרויות הללו כעיסוקי עבר שלו.

ניתן היה להסתייג מנוהגיו העסקיים. למשל, מניצול הזדמנויות עסקיות, מקנייה במחיר נמוך וממכירה במחיר גבוה, מהעסקת עובדים בשכר הנמוך ביותר האפשרי, וכדומה. אילו זה היה הנימוק האמיתי, הרי שכל איש עסקים מאז נברא העולם היה ראוי לכינוי "שטן" או "גנב." כך עשו עסקים, כך עושים עסקים וכך יעשו עסקים עד עולם.

העוינות כלפי עופר נובעת לא מאופן ניהול עסקיו אלא מעצם העובדה שיש לו עסקים ושהוא מפיק מהם רווח. חמור מזה, בעוד לעופר יש עסקים ורווחים, מתרחש לו מעשה נבלה מקומם מאין כמותו: למגיבים הזועמים אין עסקים. בעוד שעופר נהנה לו מ"בתיו הרבים בלונדון, ארצות הברית ומונקו," לכותבות מוכשרות על אמנות כמו הדס שפי (בעלת הציטוט מ"הארץ") אין אפילו בית אחד לרפואה בלונדון, שלא לדבר על מונקו.

רכושו של עופר הוא תוצר של כשרונו. ניתן להניח שהוא אינו האדם החכם בעולם והשכלתו בתחום האמנות עשויה להיות דלה. למעשה, סביר להניח שהידע שלו על אמנות נופל מזה של הגברת שפי. הוא נהנה, בסך הכל, מכשרון בתחום עשיה אחד: לקנות בזול ולמכור ביוקר. ככל הנראה, כשרונו של עופר בתחום זה ניכר, כפי שניתן להתרשם מהעושר שצבר. הפגם המוסרי המהותי היחיד שניתן למצוא אצלו הוא העובדה שהמגנים אינם נהנים מכשרון כשלו בתחום מבוקש זה.

קנאת אי–ההבנה
אם ננסח את הפגם המוסרי שנמצא בעופר בצורה המזוקקת והנקייה ביותר, הרי הוא העובדה שיש לו כסף, בניגוד משווע לכך שלמגנים אותו אין כסף. בעברית, קוראים לזה קנאה.

הקנאה אינה רק על הפער בסכום הכסף בין זה העומד לרשותו של עופר לבין זה העומד לרשות המגנים—הקנאה נסובה לא פחות על אי–הבנה. ליתר דיוק, חוסר יכולתם של המגנים להבין מדוע הם עצמם מתוגמלים באופן כה דל על כשרונם, בעוד שאדם אחר, הנראה להם גס, בהמי ופשוט, נהנה מתגמול כה עשיר על כשרונו. עופר, הרי, בסך הכל יודע לקנות בזול ולמכור ביוקר. האם הכשרון הזה אינו שקול ואף נופל משנים הארוכות שהושקעו בלימודי דוקטורט, כשרון הכתיבה של עיתונאי או מבקר, או כשרונו של צייר או מוזיקאי?

אי הבנה זו יסודה בתפישה נפוצה אך שגויה. אדם, גורסת התפישה המקובלת, צריך להיות מתוגמל לפי כמות העבודה אותה השקיע, ולא על פי הביקוש לאותה עבודה. לדוגמה, אם אדם עמל במשך שמונה שעות, התגמול הראוי לעמלו צריך להיות גדול מזה של מי שהשקיע רק שעה אחת. כמובן שמוכר תפקידו של הכשרון כ'מעוות תגמול'. לדוגמה, רבים יכירו בכך שקלדן מהיר יותר ודיקן יותר צריך לזכות בגמול רב יותר עבור אותו משך עבודה בהשוואה לקלדן איטי המרבה לשגות.

רבים מתקשים לעכל, עם זאת, עיוות המגיע לדרגות חריגות. לדוגמה, שחקן קולנוע הנהנה משכר של מליוני דולרים תמורת עבודה הנמשכת חודש או חודשיים, אף שכל כשרונו מתמצה בתווי פניו היפים; או צייר הנהנה מתשלום של עשרות אלפי דולרים תמורת תמונה אותה צייר בשלושה ימים; או איש עסקים שבמחי לחיצת יד מגלגל לכיסו מליוני דולרים. התחושה המקובלת היא שגם כאן צריכה לשרור 'מידת הסביר': אדם צריך להיות מתוגמל על כשרונו הרב יותר, אך קשה לעכל שכשרונו של מר עופר, לדוגמה, גדול פי מליון או שני מליון מכשרונו של אדם אחר.

התרת הכשל הזה פשוטה: מר עופר או טום קרוז או פול מקארטני אינם מקבלים כסף בתמורה לעמלם או כשרונם, אלא בהתאם לנכונות של אנשים אחרים לשלם עבור עמלם או כשרונם. תום קרוז מקבל עשרים מליון דולר תמורת שעה וחצי של הופעה על מסך הקולנוע לא משום שהוא כשרוני פי שני מליון מהצופה בסרט המשתכר רק עשרה דולר לשעת עבודה, אלא משום שישנם עשרה מליון אנשים המוכנים לשלם עשרה דולרים כדי לצפות בתום קרוז.

הערות
1 ר' ידיעה ב"הארץ," "ווינט" ו"מעריב." כמו כן, ר' דיון ב"האיל הקורא."
נכתב: ינואר 2006.