שבירת צוואר
  בקטנה, באחרונה התנהל דיון מעניין באתר "עבודה שחורה" על חמרמורת אידאולוגית, כן או לא. שאול פומרנץ (המוכר לרבים כאן כ"שאול") כתב מאמר המתכתב עם מאמרו של אילון קרופצ'יק בבלוג "הקפיטליסט היומי" במעריב וטען, בהכללה, שהתפישה האוסטרית-ליברלית היא בולשיט, שאפילו מילטון פרידמן חושב ככה ושנה-נה-נה-נה-נה! (סתם, המאמר דווקא כתוב יפה)

מכל מקום, התחילו מכות, הפרכות, סלטות אידאולוגיות, תרגילי נונצ'אקו ומה לא. שווה קריאה.

ואחרי שקראתם והחלטתם מי צודק יותר—אוסטרים או קיינסיאנים—יש המשך מעניין. ובעצם, זה הקדימון. באוגוסט 2010 נשא דברים נאראיאנה קוצ'רלאקוטה, נשיא הבנק הפדרלי של מינאפוליס (אחד מהבנקים הפדרליים האזוריים בארצות־הברית) בפגישה של "מועצת השוקים הפתוחים הפדרלית"—שהיא גוף של הבנק הפדרלי, המתכנס כמה פעמים בשנה. קוצ'רלאקוטה טען בפגישה, וגם אחריה כי הבנק הפדרלי יכול להזרים כספים לשוק, אך אינו יכול להפוך עובדים בבניין לעובדי ייצור.

קוצ'רלאקוטה מדבר מהפוזיציה, כמובן, בניסיון להתנער מאחריות של הבנק הפדרלי להתמשכות המשבר, אבל הדברים הספיקו כדי להעלות את הסעיף לפול קרוגמן. לפי התאוריה הקיינסיאנית (ואני מפשט אותה כאן מאוד, לצורך הערה צנועה זו) הביטוי המרכזי של משבר כלכלי הוא צניחה בביקוש הצרכני בכללו ובהשקעה בכללה, ומכאן שהפתרון הוא הזרמת כספים, לא חשוב לאן, שיגבירו אותם שוב.

התיאוריה האוסטרית, לעומת זאת, גורסת כי בעת משבר מתברר כי חלק ניכר מההשקעות בשוק היו במגזרים שערך מוצריהם נמוך משציפו, ולכן מוכים קשה במיוחד המקומות שהיו מוקדי הבועה (לדוגמה, בנייה). לחתן פרס נובל, קרוגמן, יש חשבון ארוך עם התיאוריה האוסטרית, אותה הוא מכנה, לפי שיטת "האיש שיושב ליד ח"כ באדר", "תיאורית החמרמורת" (והדמיון לכותרת מאמרו של שאול אינו מקרי). במקרה זה, הוא הריח, ואולי בצדק, את ניחוחה האסור של התיאוריה האוסטרית בדבריו של קוצ'רלאקוטה.

כדי להפריך אותה, הוא הביא את הגרף הבא, המראה, לטענתו, כי הביקוש לעובדים בייצור לא עלה אלא דווקא ירד, ואפילו יותר מהביקוש לעובדי בניין. לתפישתו של קרוגמן, מהתיאוריה האוסטרית נובע כי כאשר יש ירידה בביקוש לעובדי בניין בעת שפל, לדוגמה, צריכה להיות עליה במגזרים אחרים. לפיכך—אהה!—הופרכה התיאוריה האוסטרית הגורסת כך:


הגרף של קרוגמן


הטיעון הזה דומה מאוד לטיעון של שאול. אבל, כפי שמראה רוברט פ. מרפי אין כל יסוד ל"אהה!" למעשה, ה"אהה!" מבוסס על אי־הבנה של התיאוריה האוסטרית. לפי תיאוריה זו, השינוי המשמעותי ביותר בזמן גאות בשוק הוא שינוי במבנה ההון. לדוגמה, יותר הון מושקע בבניין או בצריכה, ופחות הון מושקע בייצור. כתוצאה מכך, כל עוד נמשכת הגאות, הבניין והצריכה משגשגים, והייצור הולך ושוקע.

כאשר מתחיל שפל—ואני מפשט את הדברים באופן ניכר כאן—נפלטים רבים מהעובדים בבניין אל השוק, והצריכה הכללית יורדת, אבל העובדים הנפלטים אינם יכולים למצוא את מקומם מיד בתעשיות שהוזנחו קודם, שכן אלו תעשיות שנדרש זמן והון כדי לאושש ולפתח. לכן, כשמתחיל שפל, צונחים כל מגזרי הכלכלה, ובמיוחד אלו שבהם הייתה הבועה, ונוצרת אבטלה בכל המקומות. אחרי זמן מה מתחילים להתאושש המגזרים הלא בועתיים, עם הזרמת הון אליהם, כשראשונים מתאוששים אלו הקשורים למכירות ולמוצרים מתכלים (שכן המעבר כאן מהיר יותר) ואחריהם אלו הקשורים לייצור מוצרים לא מתכלים (לדוגמה, מכונות), שבהם נדרש זמן הבשלה ארוך יותר. רוברט פ. מרפי מסביר את זה יותר יפה ממני במאמר אחר שלו, המתייחס ישירות לקרוגמן.

הטעות המביכה ביותר של קרוגמן—טעות המאיינת למעשה את טיעונו, היא שהוא מתייחס לנתונים אבסולוטיים—במספרי עובדים—ולא לנתונים יחסיים והשוואתיים. אבל נעזוב את השטויות שלו וניגש לבחינה של הדברים הלכה למעשה. בשלבי תפיחת הבועה חוזה התיאוריה האוסטרית כי תתרחש עליה משמעותית בליבת הבועה (במקרה שלנו, בבנייה), במקביל לעליה מתונה יותר בתחומים משיקים-ונהנים מתוצרי הלוואי של הגאות, כמו קניה קמעונאית, ובמקביל ידולדלו המשאבים המופנים לייצור. זוהי תמונת הבועה מנקודת המבט של תעסוקה בקמעונאות, בבניין, בייצור באופן כללי, ובייצור טובין בני־קיימא (הקלקה על התמונה תציג גרסה מוגדלת שלה בחלון חדש):


תמונת המצב עד למשבר


כפי שניתן לראות, עם היציאה מהשפל של 2001 (נקודת המוצא של כל הנתונים היא שיא הגאות שלפני השפל של 2001) לא כולם יצאו מהשפל. בתחום הבנייה (קו ירוק) הייתה עליה דרמטית, ואחר־כך עמידה על המקום ותחילת ירידה בדרך אל השפל הכלכלי הנוכחי. בתחום הקמעונאות הייתה ירידה מתונה ואחר־כך עליה מתונה—בדיוק כצפוי. בתחום הייצור וייצור טובין בני־קיימא הייתה ירידה מתמשכת במספר העובדים המועסקים ביחס לנקודת השיא, אך לא חלה שום גאות בתקופת הבועה. למעשה, הייתה עמידה על המקום ודעיכה שהחלה עוד הרבה לפני שהחלה הירידה במדדים אחרים (השקיעה החלה במחצית הראשונה של 2006, שנה וחצי לפני שניכרה בתחום הקמעונאות).

ומה קרה כשפרץ המשבר? זה מה שקרה:


תמונת המשבר הנוכחי


בתחום הבנייה (קו ירוק) חלה ירידה דרמטית. בתחום הקמעונאות (קו אדום), חלקה ירידה מתונה, ואילו בתחום הייצור חלה ירידה דרמטית יותר מבתחום הקמעונאות, והרבה פחות מבתחום הבנייה, עם התאוששות שראשיתה כבר בדצמבר 2009. התאוששות זו, כפי שניתן לראות, רפה ודלה למדי. את הסיבה לכך ניתן לראות בתרשים הבא:


תמונת המשבר הנוכחי—מבט נוסף


בתרשים זה (שוב, הקלקה על התרשים תציג תרשים מוגדל בחלון נפרד) אנו פוגשים שוב את מיודענו משכבר, אגף הבנייה (קו כחול), המשמש לנו עוגן השוואה. הקו הצהוב מייצג את מצב התעסוקה בתחום הפיננסי. כאן, ניתן לראות ירידה מסוימת, אך זו אינה חריפה כל־כך. לצד אלו, יש לנו שני קווים המאותתים שהמצב דווקא נהדר ונפלא: בשוק התעסוקה הממשלתי (קו ירוק) המצב סטטי. אין משבר ואין גאות. בשוק התעסוקה בבריאות ובחינוך, לעומת זאת, המצב נהדר ונפלא. משבר? אין משבר. התעסוקה הולכת וגדלה בהתמדה.

אבל יש איור טוב יותר למצב, אותו ניתן לראות בתרשים הבא:


תמונת המשבר הנוכחי—מבט נוסף נוסף


הקו הצהוב בתרשים זה מייצג את התעסוקה בייצור, ואילו הקו הכחול והירוק מייצגים את התעסוקה בממשלה ובבריאות ובחינוך. התפתחותם מאיירת יפה לא רק את ההתפתחות מאז מלחמת־העולם השנייה, אלא גם את הצפוי בעתיד.

מוצא הקווים ערב מלחמת־העולם. אחריה, ניתן להבחין בגידול הדרגתי במספר המועסקים בתעשייה, לצד גידול במספר המועסקים בממשלה ובחינוך. הירידות החדות בנקודות מסוימות במספר העובדים בייצור מייצגות משברים תקופתיים קצרים. בנקודה מסוימת, לקראת סוף שנות השישים, קפא מספר העובדים בייצור. מעט מאוחר יותר, בתחילת שנות השמונים, החלה מגמה של התרדדות ההתאוששות במספר העובדים בייצור אחרי שפל כלכלי. ההתאוששות מהשפל של 1979-1980 הייתה רדודה יחסית, וזו שאחרי משבר 1989-1990 רדודה ממנה. ואז, עם פרוץ השפל הקצר של התנפצות בועת הדוט.קום, החל מספר העובדים בייצור לצנוח בחדות ובלי מעצורים, כבר 128 חודשים ברציפות. לזה קוראים "שבירת צוואר" ומצב כזה קשה מאוד להפוך על־פיו.
 
 
רשימת תגובות (58)
 
 
בראבו,
26/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

רק שאלה לי אליך - איך קורה שהקיינסיאנים מתמידים בחוסר ההבנה העמוק שלהם של העניין הזה כפי שבא לידי ביטוי בדבריהם של שאול וקרוגמן?
 
 
 
 
תודה על ההסבר
26/4/2011
נכתב על ידי שאול

נדמה לי שאני מבין עכשיו בדיוק איפה אנחנו חלוקים. זו התקדמות. הרגע שבו כשעובדים צריכים ללכת לבנות סירות חדשות ולתקן רשתות, אבל הם לא יכולים משום מה. פרייס בנראה שכח את שלמד בתורת המחירים. אבל - הנט נני מראה לי שעוד חצי דקה הוא סוגר לי את הדף...אהה... תגובה בהמשך.

אגב - מומלץ, בייחוד לשרתים שצריכים לתקן את הלחון השבור בג.3 ולא לבזבז את כל היום על תגובות :
https://chrome.google.com/extensions/detail/gpdgmmdbbbchchonpfanphofpplhmcmn
 
 
 
 
חוסר הבנה עמוק?
26/4/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

דוגמה, אני לא חושב שקיינסיאנים סובלים מחוסר הבנה עמוק או שהם נבונים יותר או פחות מהאוחזים בעמדה אוסטרית או מוניטרית או מה שזה לא יהיה. אין כאן גם הבדל פסיכולוגי של ממש - בוודאי לא במהות הדברים.

ההבדל העיקרי שאני מוצא בין הצדדים - והוא בשורש כל ההבדלים - הוא בהנחת היסוד השונה: הקיינסיאנים יוצאים מהנחה דטרמיניסטית, שיש לבעיה פתרון 'כלשהו' - גם אם הוא חלקי ולא מושלם - המצוי בשליטתנו. האוסטרים יוצאים מנקודת הנחה שלבעיה אין פתרון המצוי בשליטתנו.

כדוגמה, הנח שאני ושאול שותפים לדעה שאין למעשה שום דבר שהממשלה יכולה לעשות (אקטיבית) כדי להשיג תוצאה חיובית (כמו תמרוץ הכלכלה). מרגע ששנינו מניחים כך, מאליו נובע שהפער בין עמדותינו הופך ממהותי לנומינלי. שאול חושב שהמשבר נובע מבננות, ואני חושב שהוא נובע ממנגו. כל הכבוד לשנינו, אבל חוץ מזה אין שום הבדל ב"המלצת המדיניות" שלנו.
 
 
 
 
לא הייתי מגדיר את חוסר הפתרון כנקודות מוצא של האוסטרים
26/4/2011
נכתב על ידי גונזו

זו בהחלט המסקנה אבל לא נקודת המוצא.
ברור, עם זאת, שהיומרה של הקיינסייאנים לפתרון היא הסיבה להפיכתם לזרם המרכזי של הכלכלה.
 
 
 
 
לפני המנה העיקרית
26/4/2011
נכתב על ידי שאול

יש שני זרמים מרכזיים במקרו כלכלה - כל מיני ואיריאציות קיינסיאניות, שאכן מציעות פתרון, ומחזורי העסקים הריאליים שלא מציעים פתרון.
כך שקשה לי לראות איך זה מה שהופך זרם למרכזי יותר או פחות.
 
 
 
 
אורי,
26/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

שאלתי היתה מדוע ההצגה המעוותת הזו של התיאוריה האוסטרית חוזרת על עצמה? הרי גם שאול וגם קרוגמן חטאו כאן באותו מקום בדיוק. כיוון שהרעיון לא מסובך מדי להבנה וכיוון שהאנשים בהם מדובר נראים אינטיליגנטיים השאלה היא ממה נובע הכשל הזה? מדוע הם נכשלים כבר בהצגת התיאוריה האוסטרית ומה שהיא טוענת באמת?
 
 
 
 
הון הוא המפתח
27/4/2011
נכתב על ידי חירותניק ליברלי

נראה לי שזה מה ששאול פספס, לא? הצורך בהון בכדי לפתח את התעשיות שהוזנחו. מכיוון שהרבה מאוד הון בוזבז על עסקי הבועה, יש צורך בזמן בכדי לחסוך מחדש את ההון הדרוש. בוודאי שאם הבנק הפדרלי ממשיך להחזיק את הריבית ברמה נמוכה, לא יהיה חיסכון כזה.
 
 
 
 
בגלל היותה של הגישה הקיינסיאנית
27/4/2011
נכתב על ידי אליסה

הגישה השלטת באקדמיה, בתקשורת ואצל רוב גדול של מקבלי ההחלטות, רבים (אם כי לא כל) אלה המחזיקים בה אכן לוקים בחוסר הבנה מעמיקה בכלכלה. לגישה האוסטרית, בגלל היותה דעת מיעוט שהרבה פחות ידועה בציבור הרחב (ואני כרגע לא מביעה דעה לטובת גישה זו או אחרת), בד"כ מגיעים אנשים שמגלים עניין מיוחד בכלכלה (ואני לא אומרת שזה עובד גם הפוך: לא כל מי שמגלה עניין מיוחד בכלכלה בהכרח יגיע לתמוך בגישה האוסטרית).

עכשיו אם ניקח את אותה קבוצה קטנה יחסית של אנשים שמגלים עניין מיוחד בכלכלה (אם בלימודים פורמליים, ואם תוך חקר עצמאי), וננסה להבין מה גורם לאדם מסויים להעדיף גישה אחת על גבי זולתה, נראה שבסופו של דבר נגלה שמאחורי העדפה כזאת אכן עומדות סיבות פסיכולוגיות. זה נכון אגב לגבי כל העדפה אנושית ערכית, כולל נטיות דטרמיניסטיות.
 
 
 
 
תודה על ההתייחסות,
27/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

אבל אתם עונים לשאלות אחרות מזו ששאלתי. אני לא שאלתי ממה שאול/קרוגמן מתעלמים או מדוע הם בחרו בתפיסתם. אני שאלתי מדוע שניהם לא הצליחו להבין את הנקודה עליה אורי דיבר ומדוע נראה שהכשל הוא תמיד באותה הנקודה (אגב, אני לא שולל על הסף את האפשרות שמי מהם דווקא כן מבין ותוקף אנשי קש בכוונה תחילה).
 
 
 
 
או.קיי - שאלות טובות
27/4/2011
נכתב על ידי שאול

קראתי וחזרתי וקראתי, ועקבתי אחרי הלינקים, ועוד, חלק חידש לי, חלק פחות. ועדיין הסיפור האוסטרי נראה לי שגוי, ומאותן סיבות שהוא נראה היה לי שגוי קודם לכן.

משל הסושי של פרייס מבולבל במיוחד, ומשתי סיבות עיקריות. קודם כל - מי שמקצה מקורות במשק שפועל על בסיס שווקים הוא לא זקני השבט שמחליטים כל בוקר כמה אנשים לשלוח לשדות האורז וכמה לשלוח לדוג וכמה לתקן סירות, אלא מנגנון המחירים. לא במקרה פרייס (שם קצת אירוני בהקשר הזה, לא?) נמנע מלשלב מחירים בסיפור שלו. התקשתי לדמיין איזה תזוזה של מחירים תגרום להעברת גורמי ייצור באופן שבו הוא מתאר (ובעיקר איך ריבית נמוכה תביא לשינוי מחירים כזה). אבל החלק המתמיה ביותר אצל פרייס הוא החלק שבו פתאום כולם שמים לב שהסירות מקולקלות, ואי אפשר יותר "לאכול" הון כדי להגדיל צריכה. לי נראה שבמצב כזה ירד הביקוש לדייגים ולכן שכרם ירד (כי אין הון שהם יעבדו איתו), ויעלה מחירם של סירות חדשות או מתוקנות (כי כשיש מעט סירות התפוקה השולית של הסירות עולה), ולכן יעלה השכר בענף תיקון הסירות ועובדים יעברו לענף הזה. ירידה בצריכה - כן. אבטלה - לא. למה פרייס אומר שזה לא ייקרה? כי פתאום כולם נהיו צופי פני עתיד (מה שהם בפירוש לא היו לפני כן). כך פרייס:
There would be no point in adding extra islanders to boat and net production, because then they would end up building more than could be sustained in the long run.
או! פתאום חישובי הטווח הארוך נכנסים לקודקודם של המקומיים. אבל למרבה הצער הם נשארו עיוורים כמקודם, ולא למדו מהניסיון. הרי אין שום בעיה להפוך עובד בבנית סירות לדייג. כזכור סיפור הסושי התחיל בזה שתוך דקותיים אלה שעבדו בתיקון סירות עברו, בלי שום בעיה ובלי עיכובים, לדייג, קטיף אורז וגלגול סושי! למה אם נעסיק עכשיו המון אנשים בתיקון סירות, אז אחרי שיחזירו את כמות הסירות למצב הרצוי לטווח הארוך הם לא יוכלו שוב לחזור בקלות לענפי הדייג והאורז? ובייחוד שהיית מצפה ממנגנון המחירים שיעשה בדיוק את זה. האם זה לא בדיוק, אבל בדיוק מה שקרה בזמן הגאות?

חירותניק - שני דברים. אחד, וכאן בהחלט ייתכן שאני לא מבין, אז תקנו אותי אם אני טועה, אם המשבר התחיל סימן שאנשים הבינו שהריבית נמוכה בצורה מלאכותית, כך שאנשים פועלים על בסיס ההנחה שהיא תעלה. אם פתאום אנשים מפסיקים לרצות להשקיע זה כי הם הבינו שהריבית אינה באמת/לא יכולה להישאר נמוכה כפי שהיא נראית. מדוע החוסכים לא מבינים את זה ומגדילים את חסכונם? זו טענה שחוזרת, ואני לא כל כך מבין אותה - מצד אחד המשבר התחיל והוא בשיא עוזו, מצד שני לא רואים שיפור כי הממשלה עדיין משאירה את הבועה בחיים? או או. אם ההתפכחות הגיעה - אז היא הגיעה. אם לא, אז למה משבר? מישהו חושב שבועת הדיור עדיין בחיים?!
אבל חשוב מזה - אם פתאום מחירים אמיתיים מתחילים לפעול, "המציאות מרימה את ראשה" וכל זה, מדוע המחירים החדשים לא מביאים לתעסוקה מלאה? מהו הדבר שלוקח זמן עכשיו, אבל קרה מיידית בזמן הגאות (בנושא העברת גורמי ייצור)? נניח נקודת מוצא קיצונית - כל החסכונות נמחקו, אכלנו את כל ההון בצריכה. ו - התעוררנו. אבל התעוררנו! עכשיו מחירי מוצרי ה"השקעה הטובה" יעלו, וימשכו אליהם עובדים ושאר גורמי ייצור על חשבון ענפי ההשקעה הרעה והצריכה, ומנגנון המחירים אכן יביא לצריכה נמוכה - אבל למה לאבטלה? אגב, גם זה חשוב - זה בפירוש לא המצב כרגע בארה"ב. המגזר העסקי יושב על חסכונות גדולים היסטורית אבל לא משקיע אותם. אין חוסר בהון כי הוא בוזבז בימי הבועה. זה פשוט לא נכון. יש הון - פשוט אין רצון להשקיע. קשה לי ליישב את העובדה הזו עם ההסבר שלך.

ועל משקל שאלתו של דוגמנגדית, גם לי יש שאלה:
האוסטרים הם לא זרם קטן בכלכלה. הם זרם שלא קיים יותר באופן משמעותי. זרם שהיו לו ימים מפוארים, ובסופו של דבר נדחה. לא על ידי קייניסאנים בלבד - אלא על ידי כולם - קייניסנאים, מוניטריסטים (שנניח שהם סוג של קיינסיאנים), ניאו קלאסיים, כולם. זה לא הדבר הבא - זה הדבר הקודם. זה לא שיש כאלה ויש כאלה - אין באקדמיה היום נוכחות משמעותית של אוסטרים, לא בחומר הלימוד, לא בז'ורנלים, לא במחלקות. אז למה אנשים כמותכם, בפירוש אינטלגנטים, ונניח שקראו עשרים ספרים בנושא, (שזה די הרבה - כמעט חצי מרשימה ביביליוגרפית של מאמר ממוצע), כל כך בטוחים שהם קלטו משהו שאף אחד אחר לא שם לב אליו? בפרט, שאנשים שכתבו עשרים ספרים בנושא וקראו מאות ספרים ומאמרים לא שמו לב אליו? וזה לא סיפור גלילאו או משהו. האייק זכה בפרס נובל, הקשיבו לו קשב רב. הקשיבו - ובסוף דחו את טענותיו. אז אני לא אומר שצריך לוותר, ולקבל את עמדת הקונצנזוס המדעי. חלילה. אבל היית מצפה לקצת יותר זהירות ממי שההתמצאות שלו בחומר מוגבלת לעשרים ספרים שהוא קרא. איפה? מאמרים במעריב! אתם באמת סבורים שאם הייתם יכולים לשבת לשיחה עם מילטון פרידמן (או כל אחד אחר מזוכי פרס הנובל בשלושים שנה האחרונות נניח), הייתם פוקחים את עיניו הטועות, כי אתם מבינים משהו שהוא פספס? אין שום סיכוי שזה ההיפך?

תראו, באמת, אנחנו יודעים היום הרבה מאוד דברים שלא ידענו על מחזור העסקים. כמו עובדות קאלדור על צמיחה (http://en.wikipedia.org/wiki/Kaldor's_facts) שהנחו את המחקר בנושא, יש היום שפע של עובדות על מחזור העסקים. על קצה המזלג:
יש חוסר סימטריה בין השפל לגאות שלפניו
יש ירידה בצריכה של מוצרים בני קיימא יותר מאשר של מוצרים מתכלים
יש ירידה בהשקעה יותר מאשר ירידה בצריכה לעומת הגאות
השכר יורד בכל ענפי המשק
המסחר הבינלאומי קטן יותר מאשר התוצר
מדדי אי הודאות עולים
ומה קורה לפריון הייצור, ומה קורה למספר שעות העבודה של אלו שעובדים, ועוד ועוד. התיאוריה האוסטרית נדחתה מהסיבות הטובות ביותר שיש - ככל שנוספו לה טלאים כדי לשמר את הקונסיסטנטיות הלוגית שלה (ואני רחוק מלהיות משוכנע שהיא ניצלה), כך התחזיות שלה התאימו לפחות ופחות עובדות של מחזור העסקים.
אז לשאלתך דוגמאנגדית, שהיא בחלט חשובה, איך זה שכוווווווולם פספסו את האמת המופלאה הטמונה בתיאוריה האוסטרית? הם לא.
 
 
 
 
שמע ישראל, איזה אורך זה יצא...
27/4/2011
נכתב על ידי שאול

 
 
 
 
לדוגמה נגדית
27/4/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

אני חושב שאי ההבנה נובעת מכך שזמן, הון וייצור הם גורמים מוכללים ולא ממשיים בתיאוריה הקיינסיאנית. אם אתה מחפש את שורשי השוני בהבנה, הוא נמצא ב"חוק סיי" ובקביעה המהותית שלו לגבי כסף.

לפי סיי, כסף הוא "צעיף" מעל מציאות ממשית ולכן לא תיתכן (לאורך זמן) הנעה של אנשים לפתוח מפעלים ולייצר מוצרים שאין להם ביקוש (כי, אם כסף הוא "צעיף" ברגע שאנחנו מסירים את הצעיף, אנחנו מגלים שאנשים רוצים, אם מנטרלים את הגורם שאין לו חשיבות מהותית מהמשוואה, להמיר את הלחם שאפו בנעליים לרגליהם - לא להמיר את הלחם שאפו בכסף). כלומר, סיי טוען כי במשוואה מוצר א' = כסף = מוצר ב' אפשר להסיר את כסף והמשוואה עדיין תעמוד בעינה. מהחוק נובע גם, וזה חשוב לא פחות, כי לא ייתכן מצב של ייצור יתר לאורך זמן. יצרן עשוי לשגות ולייצר מוצר מסוים ביתר, אבל כשהוא רואה שהביקוש למוצר אינו גדול כפי שחשב, הוא יקטין את ייצורו. וגם להפך, כמובן.

קיינס וממשיכיו ביקשו להוכיח כי הכסף הוא גורם ממשי, ולפיכך ניתן לערוך מניפולציה בכמות הכסף, שתגרום לצרכנים לחשוב כי יכולת הקנייה שלהם גדולה יותר, מה שיוביל אותם לצרוך יותר, והצריכה תוביל את היצרן לחשוב שיש ביקוש רב יותר למוצריו, מה שיוביל אותו לייצר יותר ולשכור עוד עובדים. אותם עובדים יצרכו מוצרים, ויגדילו בכך את הביקוש, וכן הלאה. במלים אחרות, לפי קיינס וממשיכיו, אפשר "להתניע" את המכונה הכלכלית לא רק על־ידי שינוי בהנעה של היצרן לייצר (כשהוא רואה שהביקוש למוצריו גדל) אלא באמצעות הנעה של הצרכן לצרוך.

מהתיאוריה הקיינסיאנית נובע, לפיכך, בניגוד למה שאומר סיי (העומד על כך שניתן להתניע את הייצור והצמיחה הממשיים רק מצד היצרן) שניתן להגדיל את כמות הכסף באופן מלאכותי (כלומר, ליצור "הון" לא ממשי או "מוכלל") ובאמצעות כך להניע תהליך ממשי של ייצור וצמיחה. המוצר הנדרש היחידי לשם כך הוא האמונה של הצרכנים כי כוח הקנייה שלהם. משום כך, מעדיפים הקיינסיאנים לבחון נתונים כמו ייצור כולל ותמ"ג (כלומר, המחזור העסקי הכולל) ולא נתונים מובחנים של סוגי ייצור - שהרי, אם כל הגדלה של כמות הכסף, ולא חשובה מידת הממשיות שלה, מקורה או טיבה, מגדילה את הצריכה ומניעה את הכלכלה, כי אז הנתון היחידי שיש לו משמעות (ושמחזק את התיאוריה) הוא הגידול במחזור העסקי.

באותו אופן, גם זמן מאבד את משמעותו בתיאוריה הקיינסיאנית. ההנחה הבסיסית היא כי אחרי הזרמת הכסף (כלומר, ייצורו מלא כלום) הציבור הצרכני לעולם לא יבין כי הכנסותיו לא גדלו באמת (כי היצרן ייצר יותר וישכור אנשים והם יצרכו יותר והביקוש יגדל, וכו'). כלומר, תהליכים של הבנת המציאות לאשורה לא יתרחשו לעולם.

לדוגמה, במכפיל הקיינסיאני מונח כי הממשלה תדפיס ותזרים לשוק (נאמר, באמצעות תשלום לקבלן שיבנה פירמידה) סכום של אלף שקלים, והיצרן יחסוך משהו ויקנה משהו מהחייט, והחייט יחסוך משהו ויקנה משהו מהנגר, וכן הלאה - כך שהתוצאה הסופית תהיה שההזרמה הממשלתית ה"פיקטיבית" תיצור מחזור פעילות ממשי גדול מאוד. אבל אם אתה מכניס למשוואה את גורם ההון הממשי (כלומר, שהדפסת הכסף תגרום לשחיקה מראש, באחוז מסוים, בערך כל הנכסים של הציבור) ואת השחיקה ההולכת ומתמשכת לאורך זמן. הזמן והשלכותיו (לדוגמה, אינפלציה), ההשפעה של המכפיל הולכת ומתקרבת לאפס ואז הופכת שלילית.

כדי לבאר: נאמר שהממשלה מזרימה 100 שקל לשוק, המהווים תוספת של 20 אחוז לסך כל הכסף במחזור לצורך החישוב ההשוואתי, נניח ששקל אחד לפני ההזרמה מספיק לקניית כיכר לחם אחת. אם מתעלמים מגורם הזמן, ומניחים כי כמות הכסף שבידי הציבור נתפשת על־ידו בהתמדה כתוספת ממשית להונו, כי אז, לפי המכפיל, נראה אחרי 20 סיבובים צריכה של 790.6 שקל ועוד 87.8 שיופנו לחסכון. אם אתה קיינסיאני, הרי שתגיל ותשוש, שכן הגדלת את המחזור העסקי במידה ניכרת.

אבל, בוא נניח שמתחשבים בגורם הזמן ובהשפעת שחיקת ההון. המקבל הראשוני של הכסף מניח כי אכן נוספו 100 שקל ממשיים לכיסו, וכך גם השני. בגלגול השלישי, הציבור מתחיל להיות מודע קלות לשינוי בכמות הכסף. כלומר, המקבל השלישי מכיר במידה מסוימת בכך שערך הכסף שקיבל פחות, המקבל הרביעי בפחת גדול יותר, החמישי בפחת גדול עוד יותר, וכן הלאה, עד להכרה מלאה בפיחות בערך הכסף. עתה, כלל הצריכה קטן במידת מה (496.4 שקל) והחסכון קטן אף הוא (55.2 שקל). עתה, נניח כי כל הצרכנים שלנו הם גם יצרנים, ועל כל מוצר שמוכר הנגר לחייט, והחייט לסנדלר גורף כל אחד מהם רווח נקי של 9 אחוז. בסך הכל יצא לנו רווח נקי מכל עסקה של 42.4 (בהתחשבות הדרגתית בפיחות בערך הרווח), ובצירוף החסכון (55.2 שקל) יש לנו הגדלה של 97.6 שקל בסך כל ההון שבידי הציבור.

אבל, וזה האבל הגדול, הזמן עושה שמות גם בערך כספו של הציבור ובסיבוב העשרים מסתבר שערך כל נכסיו אינו קונה 500 כיכרות לחם, כפי שהיה לפני ההזרמה, אלא רק 400 כיכרות. הווה אומר, שאחרי סיבוב אחד של המכפיל יוצא שהנכסים שבידי הציבור מאפשרים לו לקנות 497.6 כיכרות לחם, במקום 500 כיכרות לפני ההזרמה.

אפשר, כמובן, לשחק בנתונים ולהגדיל את מידת הרווח הנקי, אבל העיקרון הבסיסי הוא שההשפעה של המכפיל קיימת רק אם מניחים שהשינוי בערך ההון לא יוכר לעולם — כלומר, התעלמות מאלמנט הזמן וההון הממשי.

להבנתי, זה המפתח. אם קרוגמן מכיר בכך שזמן, שונות בייצור (ולא אגרגטים בלבד) והון ממשי הם גורמי מפתח, כי אז התיאוריה כולה אינה יכולה להתקבל. לכן, הוא תמיד ידבוק בעקרון שהשוק הוא מונוליטי ושאינו פועל על ציר הזמן, שכן אין בכלל אלמנט של זמן, ייצור והון ממשי בתיאוריה שלו.
 
 
 
 
שאול, מדוע אתה קורא לו פרייס? מדובר ברוברט מרפי
27/4/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
שאול, לא הבנתי כמעט דבר ממה שכתבת לי...
27/4/2011
נכתב על ידי חירותניק ליברלי

כתבת: "אם המשבר התחיל סימן שאנשים הבינו שהריבית נמוכה בצורה מלאכותית, כך שאנשים פועלים על בסיס ההנחה שהיא תעלה" - המשפט הזה לא ברור לי כלל - למה התכוונת? המשבר הרי התחיל כאשר הריבית חזרה לרמתה הגבוהה יחסית שלפני התפתחות הבועה.

אם התעוררנו וכל החסכונות נמחקו, הרי שלבנקים אין אפשרות לתת אשראי לאף עסק. איך עסק יכול לשרוד ללא אשראי או חסכונות? מה יקרה אם יצטרך לקנות ציוד חדש במקום כזה שהתקלקל, או שיהיה לו חודש חלש במכירות והוא לא יוכל לכסות את ההוצאות? שלא לדבר על כך שהוא לא יוכל לבצע שום השקעה שתוביל להתייעלות בעתיד. במצב כזה, ייקח זמן עד שהאזרחים יחסכו מספיק כסף בשביל לספק אשראי לעסקים.
 
 
 
 
למה פרייס באמת...
27/4/2011
נכתב על ידי שאול

כמה פסיכואנליטיקאים פרוידיאנים צריך כדי להחליף נורה?
שניים.
אחד שיבריג את הנורה והשני שיחזיק לו את הזין. אהה... הכיסא! הכיסא! שיחזיק לו את הכסא... התכוונתי לכיסא.

חירותניק, ייקח זמן לחדש את ההון - מסכים. אבל למה אבטלה? ריבית עולה ----> חיסכון עולה + ההשקעה בפיגור של שנים -----> עובדים עוברים מענף לענף, וכמה שיכולים לעבור להשקעה עוברים. אלה שלא עוברים - ממשיכים לייצר מוצרי צריכה. בוודאי, ייקח זמן להחזיר את הצריכה לרמתה הקודמת, ולחדש את המפעלים. הכל סבבה. אבל למה אבטלה בדרך? רק היזהר מללכת על ההסבר של אין מספיק ביקוש. זה הקטע שלנו בקיינסיאניזם.
 
 
 
 
הסבר נחמד של קיינס
27/4/2011
נכתב על ידי שאול

רק תיקון קטן. אבל לפחות לפי הקיינסיאנים שאחרי קיינס, ובוודאי ניאו קיינייאנים (ואל תשאלו, היום מקובל לדבר על ניאו-ניאו קיינסיאנים) צריך להוסיף למשפט:
"קיינס וממשיכיו ביקשו להוכיח כי הכסף הוא גורם ממשי, ולפיכך ניתן לערוך מניפולציה בכמות הכסף, שתגרום לצרכנים לחשוב כי יכולת הקנייה שלהם גדולה יותר, מה שיוביל אותם לצרוך יותר, והצריכה תוביל את היצרן לחשוב שיש ביקוש רב יותר למוצריו, מה שיוביל אותו לייצר יותר ולשכור עוד עובדים." את הסיומת הקריטית - בטווח הזמן הקצר בלבד. אין חולקים על חשיבות חוק סיי בטווח הארוך. ויש, (אחושרמוטה יש, וזה מסובך רצח בשביל שרת פשוט כמוני) עבודות ניאו קיינסיאניות דינמיות, כלומר שזמן הוא מרכיב מרכזי במודל.
 
 
 
 
חירותניק - מלאי לעומת זרם
27/4/2011
נכתב על ידי שאול

בא לא נחזור לשנה א'.
חיסכון הוא זרם, לא מלאי. הוא גודל המוגדר ביחידות ליחידת זמן. בפרט - הוא ההבדל בין הייצור והצריכה בפרק זמן. נניח שנה. נמחק את כל השנים הקודמות? בקטנה. ההשקעה השנה ממומנת בכל מקרה על ידי החיסכון השנה. אם רוקנת את מחסני הבנקים מכל מה שהיה שם עד השנה, זה עצוב, אבל זה לא משנה כלום לרמת התעסוקה.
 
 
 
 
שאול
27/4/2011
נכתב על ידי חירותניק ליברלי

עד כמה שאני יודע, חיסכון בא *לפני* ההשקעה. כשאתה אומר "ההשקעה השנה ממומנת בכל מקרה על ידי החיסכון השנה" אני מתחיל לחשוב שאצלך, כמו שאורי אמר, הזמן מאבד את משמעותו.
 
 
 
 
פופיקוק! כמו שאומרים
27/4/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, לגבי תהייתך על טענות הסושי של מרפי, הרי שהוא עונה לה בעצמו במאמר אחר הממשיך את הוויכוח בינו לבין קרוגמן.

לגבי הפרטים - ראשית, אתה שוכח שמדובר במשל ומכאן שהוא מפושט (לדוגמה, במפורש סולק ממנו הכסף וההון פושט למצב התחזוקה של הסירות). שנית, אתה גם לא כל כך מבין אותו. לדוגמה, אתה כותב כך:

מי שמקצה מקורות במשק שפועל על בסיס שווקים הוא לא זקני השבט שמחליטים כל בוקר כמה אנשים לשלוח לשדות האורז וכמה לשלוח לדוג וכמה לתקן סירות, אלא מנגנון המחירים


וזה בהחלט נכון, לבד מזה שזה לא נכון במסגרת שהותוותה במשל (ללא מחירים—כי המטרה היא להדגים צריכת הון ולא את אופן פעולת מערכת המחירים) וגם לא נכון למלצתו של קרוגמן (ושל הקיינסיאנים) שהיא דווקא כן להשתמש בזקני השבט (כלומר, הממשלה, כלומר, גורם חיצוני לאיתותי המחיר—במקרה זה, סירת מנוע שהובאה מבחוץ/הזרמה פיסקלית או פיננסית). מאחר שאתה מבסס את שאר הסברך על אי הבנת עקרון יסודי זה במשל, אין צורך להמשיך כאן.

כתבת אחר כך ל"חירותניק":

כאן בהחלט ייתכן שאני לא מבין, אז תקנו אותי אם אני טועה, אם המשבר התחיל סימן שאנשים הבינו שהריבית נמוכה בצורה מלאכותית, כך שאנשים פועלים על בסיס ההנחה שהיא תעלה


אני לא חושב שהוא סבור כך—ומכל מקום, הסברה לגבי מה אנשים חושבים ועושים שגויה מיסודה. אנשים מן הישוב, ככלל, בכלל לא חושבים על גובה הריבית אף פעם ואילו רוב המשקיעים הנבונים מודעים למגבלות היכולת של הבנקים המרכזיים להעלות את הריבית ומכל מקום, הם משקיעים במשהו שמניב תוצאה עכשיו ולא בעתיד כלשהו.

ובהמשך אתה כותב:

מצד אחד המשבר התחיל והוא בשיא עוזו, מצד שני לא רואים שיפור כי הממשלה עדיין משאירה את הבועה בחיים? או או. אם ההתפכחות הגיעה - אז היא הגיעה. אם לא, אז למה משבר? מישהו חושב שבועת הדיור עדיין בחיים?!



לא, אבל התוצאות שלה, אם לנסח את זה בפשטות, לא מוכרות במאזנים, ולכן השינוי המבני (הזרמת השקעות והון למקום הנחוץ) לא מתבצע. אם היה לך עסק משלך, או עבדת מול בעלי עסק, אתה בוודאי מכיר את התופעה של "גלגול בנקים"—בעל עסק שמצבו ביש ממשיך לגלגל כספים מבנק לבנק, כדי להפגין שהוא "עוד חי." כל עוד אין הכרה בהפסדים שספגנו ובתוצאות המתבקשות מהם, הליך ההתאוששות איטי מאוד, כי ההקצאה מחדש של משאבים לא מתבצעת.

בדרך כלל - וכך היה אחרי התנפצות בועת הדוט.קום, ריבית נמוכה מספיקה כדי לנפח בועה חדשה. כאן אנחנו רואים שהנשק הזה הפסיק לעבוד, כי למעשה הגורמים שצריכים לסייע ביד הבנק המרכזי בניפוח בועה חדשה, אינם יכולים לשתף פעולה. לדוגמה, עיקר הכספים שהוזרמו לבנקים כדי שילוו אותם מחדש בשוק לא הולוו (יש 1.3 טריליון, אם אינני טועה, שרובצים "בכספת" כעת מכספי הסיוע, כפי שאתה עצמך מציין).

והמשכת:

מהו הדבר שלוקח זמן עכשיו, אבל קרה מיידית בזמן הגאות (בנושא העברת גורמי ייצור)? נניח נקודת מוצא קיצונית - כל החסכונות נמחקו, אכלנו את כל ההון בצריכה. ו - התעוררנו. אבל התעוררנו! עכשיו מחירי מוצרי ה"השקעה הטובה" יעלו, וימשכו אליהם עובדים ושאר גורמי ייצור על חשבון ענפי ההשקעה הרעה והצריכה, ומנגנון המחירים אכן יביא לצריכה נמוכה - אבל למה לאבטלה?



קודם כל, כפי שהתרשימים מראים, זה ממש לא קרה מיידית. מדיניות הריבית הנמוכה, לדוגמה, היא עקבית למדי כבר כ-16 שנים (בהפסקה קצרה). אתה יודע השקעות שגויות באיזה היקף מתפתחות בזמן כזה?

חמור מזה, ממש לא התעוררנו. הרי כמעט כל הגורמים הכושלים ופושטי הרגל הרי עדיין עמנו. דפלציה אין. שינוי מבני אין. הלאמות, יש ויש. מה שקורה עכשיו הוא "גלגול בנקים" (דרך חובות) הדוחה את ההתמודדות עם המציאות. האוסטרים טוענים כי כאשר מתנפצת בועה, התגובה הנכונה היא לתת להתנפצות לקרות ולעסקים פושטי הרגל לפשוט רגל. אם לא, מה שיקרה הוא שההתנפצות תקרה בהילוך איטי, עסקים פושטי רגל יוחזקו באופן מלאכותי בחיים ואז, כבונוס, נקבל אותה ירידה שהייתה צפויה מלכתחילה. כלומר, נאכל אותה פעמיים.

האוסטרים הם לא זרם קטן בכלכלה. הם זרם שלא קיים יותר באופן משמעותי. זרם שהיו לו ימים מפוארים, ובסופו של דבר נדחה. לא על ידי קייניסאנים בלבד - אלא על ידי כולם - קייניסנאים, מוניטריסטים (שנניח שהם סוג של קיינסיאנים), ניאו קלאסיים, כולם. זה לא הדבר הבא - זה הדבר הקודם. זה לא שיש כאלה ויש כאלה - אין באקדמיה היום נוכחות משמעותית של אוסטרים, לא בחומר הלימוד, לא בז'ורנלים, לא במחלקות. אז למה אנשים כמותכם, בפירוש אינטלגנטים, ונניח שקראו עשרים ספרים בנושא, (שזה די הרבה - כמעט חצי מרשימה ביביליוגרפית של מאמר ממוצע), כל כך בטוחים שהם קלטו משהו שאף אחד אחר לא שם לב אליו? בפרט, שאנשים שכתבו עשרים ספרים בנושא וקראו מאות ספרים ומאמרים לא שמו לב אליו? וזה לא סיפור גלילאו או משהו. האייק זכה בפרס נובל, הקשיבו לו קשב רב. הקשיבו - ובסוף דחו את טענותיו. אז אני לא אומר שצריך לוותר, ולקבל את עמדת הקונצנזוס המדעי. חלילה. אבל היית מצפה לקצת יותר זהירות ממי שההתמצאות שלו בחומר מוגבלת לעשרים ספרים שהוא קרא.



ושוב, אנחנו חוזרים לאותו טיעון, הלא כן? שילוב של אד-הומינם (בהתחלה, אתה מניח שקראנו רק עשרים ספרים, ואחר כך ההנחה הזו כבר הופכת לוודאות גמורה) עם "טיעון מן הסמכות" (אם אנשים שקראו המון ספרים וכו' וכו'). גם הניסיון להדביק ניתוחים בגרוש למי שחושב אחרת ממך מביס את עצמו, בסופו של דבר.

אני לא חושב שהאסכולה האוסטרית היא "זרם שלא קיים יותר באופן משמעותי"—אם אכן כך היה, פול קרוגמן יקירך לא היה נדרש לעסוק בהם כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות.

בהיסטוריה של האסכולה ניתן להבחין בכמה תקופות. הראשונה, עד לעשור הראשון במאה העשרים, בו האסכולה הייתה בעלת מעמד מרכזי, לצד תיאוריות אחרות, כמובן. השנייה, במיוחד משנות השלושים ועד תחילת שנות השבעים, הייתה של שקיעה משמעותית מפני הקיינסיאניזם, שלמעשה הפך לקול הבולט, אם לא היחידי, באקדמיה. לא לחינם בתקופה זו גם אלו שהיו מקורבים לאסכולה "תפסו מרחק" וכך רובינס, נייט ולכמן או שהתערסלו בחיק הקיינסיאניות, או שפנו למקומות אחרים (כמו מורגנשטרן לתורת המשחקים).

תקופה שלישית באה אחרי הזכיה בפרס נובל של האייק ונפילת הקיינסיאניות מדור א' (בעקבות הסטגפלציה). עם נפילת הקיינסיאניזם ה'ישן' עברו רוב הכלכלנים הבולטים, שידעו מאיזה צד של הלחם מרוחה החמאה, והפכו ל'מוניטריסטים' (מיכאל ברונו וסטנלי פישר הם דמויות בולטות - קיינסיאנים שהפכו מוניטריסטים). האייק עצמו קיבל את הפרס, ככל הנראה, כי ועדת הפרס ביקשה לציין את תרומת האסכולה, אך להימנע מהענקת הפרס לפון מיזס (שמת שנה לפני כן). ההתאוששות בשלב זה הייתה ארוכה ואיטית וקאדר החוקרים (סאלרנו, בואטקה, דה סוטו, בורדו, סלגין, רייסמן ואחרים, יורשיהם של האט, זנהולץ, קיצנר, וכו') החל מתעצב רק בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים. בתקופה זו היו רבים (לדוגמה, שני חתני פרס נובל ג'יימס ביוקנן ורונלד קוז) שהבחינו בין פרסום מחקרים (שהיו ניאו-ליברלים או מוניטריסטים) ופרק ה"הגות", שפעמים רבות היה בהשראה אוסטרית. הסרתה ההדרגתית של הסטיגמה—לאסכולה שמטרתה לנער את הכלכלה ממתמטיקה—הובילה ליציאה מהארון של כמה כלכלנים בולטים. למשל, ג'יימס ביוקנן, אחרי שזכה בפרס נובל, הצהיר כי הוא בהחלט "לא יתנגד" אם יאמרו שהוא נמנה עם האסכולה האוסטרית (יש אנשים שעדיין בארון, כמו כאן)

ההתאוששות הייתה ארוכה ואיטית, ודומה שפריצת הדרך מתרחשת דווקא עתה, עם פרוץ המשבר, כאשר התבררה הנוכחות המסיבית של אנשי האסכולה האוסטרית בין אלו שחזו את המשבר, והכשלון המהדהד של האסכולה הניאו-קלאסית בחיזויו. אני חושב שהדבר ניכר מאוד היום, אבל עוד הרבה יותר מבאקדמיה, אימוץ התיאוריה בולט אצל מומחים שאינם תלויים לפרנסתם בשבועת אמונים לתורה הקיינסיאנית או הניאו-קלאסית—ובמיוחד אנשים שתלויים לפרנסתם לא בהמלצות מדיניות אלא בעשיית כסף בפועל, על בסיס תחזיות מבוססות של מה שעתיד להתרחש. כלומר, מומחי השקעות ומשקיעים בולטים. רשימה חלקית ביותר של אלו ש'הזדהו רשמית' כאוסטרים: פרד האריסון, אריק יאנצן, ג'ים רוג'רס, ביל בונר, פיטר שיף, מארק פאבר, קורט ריכבאכר, דיוויד רוזנברג, ג'ון מולדין, מייק שדלוק או מרטין וייס.
 
 
 
 
חירותניק נוכל להמשיך לפצל שערות
27/4/2011
נכתב על ידי שאול

וכל אחד יגיד שהשני לא מבין מהו זמן, אבל יש גם את הקטע הזה של המציאות. וכאמור:
http://www.cbsnews.com/stories/2010/07/15/politics/washingtonpost/main6680641.shtml

לא חסרים מקורות למימון השקעה כרגע. חסרה השקעה.
 
 
 
 
זה לא במשל - אבל זה חייב להיות במשל
27/4/2011
נכתב על ידי שאול

אם לא במפורש, ברגע. יתר על כן, הממשלה פועלת במסגרת השוק. מזרימה ביקושים, משפיעה על הריבית וכו'. היא לא מחליטה לאנשים איפה לעבוד וכמה. זה עדיין נעשה במסגרת המחירים.

ולא פניתי לסמכות כדי להסביר למה אני חושב שהאוסטריםטועים. זו הייתה תשובה לשאלה "איך זה שכולם לא מבינים". אז התפלאתי על חוסר הספק העצמי מול קונצנזוס אקדמי. זה הכל. זה כמובן לא מעלה ולא מוריד לדיון עצמו.
 
 
 
 
תודה לשאול על ההתייחסות
27/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

(שגררה אחריה דיון מעניין) לשאלה שלא שאלתי. מה יהיה? בנאדם שואל שאלה מאוד פשוטה וכל אחד לוקח אותה למקום שנוח לו. אז רק כדי להבהיר לשאול (ואולי גם לאחרים) - אני לא שאלתי כיצד ייתכן שאנשים לא מבינים שהאסכולה האוסטרית צודקת. אני שאלתי כיצד ייתכן שאנשים אינטיליגנטיים לא מצליחים לחזור באופן מדוייק או להבין מה שהאסכולה האוסטרית טוענת. משל למה הדבר דומה? פלוני אומר "מנקודה מחוץ לישר עובר ישר אחד ויחיד המקביל לאותו ישר". בא שאול ואומר "הא, שטויות. הרי אפשר לקחת נקודה מחוץ לקו ולהעביר דרכה אינסוף קווים שלא נחתכים עם הישר המקורי באף נקודה". אבל, מבלי לטעון דבר בעניין אמיתות הטענה המקורית של פלוני, הרי שפלוני לא דיבר על "קו" סתם אלא על "ישר" שזה דבר אחר לגמרי. כך גם בעניין התיאוריה האוסטרית. התיאוריה האוסטרית חוזה דבר אחר לגמרי ממה שאתה (שאול, יענו) אומר. מרגע שאורי הבהיר מה היא חוזה אפשר להתווכח עד מחרתיים אם זה נכון או לא. השאלה שלי היא איך ייתכן שאתה וקרוגמן שגיתם בהבנת הטענה של האוסטרים בדיוק באותו המקום? מה מייחד את המקום המסויים הזה בתיאוריה שכל כך מקשה על הבנת הטענה?
 
 
 
 
מקבל
27/4/2011
נכתב על ידי שאול

לא יודע. אני חושב שאני לפחות (לא יכול להגיד על קרוגמן) כן מבין.
אולי הבעיה היא שאנשים עם הכשרה כלכלית מהעשורים האחרונים, או שרתים, מורגלים מאוד לקחת רעיונות תיאורטיים, ולנסות להציע איך לקחת אותם לנתונים. בדרך, אין להכחיש, הרעיונות עלולים לעבור עיוותים קלים, ויש, וצריך שיהיה ויכוח האם העיוות הוא גדול מדי והופך את המבחן ללא רלוונטי, או שהוא קטן מספיק כדי לסייע בשיפוט של התיאוריה.
אבל אין להכחיש שהעיוות קיים. עכשיו, מי שלוקח רעיונות אוסטריים ומנסה לנסח אותם בצורה שתתאים למבחן אמפירי בדרך כלל יעוות אותם, לפחות קצת. לאחרים זה עלול להיראות שהוא לא מבין אותם.
האוסטרים, כך נראה, מוצאים דרך להראות שאם נשארים לגמרי לגמרי פיוריסטים, אז הטענה החדשה, זו שאפשר לקחת לנתונים מעוותת. כנראה תוצאה של אי הבנה. ובכלל, אי אפשר לקחת את התיאוריה האוסטרית לנתונים בצורה חד משמעית (למעט מבחנים מאוד עקיפים).
שאול ינופף ידיו ביאוש ויגיד - אני מבין. אבל אי אפשר לקחת הטענה המקורית, בצורתה המקורית, לנתונים. הנה טענה מספיק קרובה, שאפשר. והנתונים לא מאשרים אותה.
בפער הזה - להפוך טענה תיאורטית לטענה שאפשר לקחת לנתונים, פער שאין להכחיש שיש בו עיוות, אולי נמצאת חלק מהתשובה לשאלה שלך.
אולי.
 
 
 
 
אורי-
27/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

בעניין חוק סיי (ושאול - אני יודע שיש לי חוב גדול. אני אשתדל לפרוע אותו בקרוב), יש לי שאלה קטנה; מה קורה במקרה שבו הביקוש למוצר תלוי לא רק במחירו הנוכחי אלא גם במה שמעריכים שיהיה מחירו העתידי (איך מעריכים - לא משנה)? אני חושב שחלק ניכר מהפער מסתתר כבר בסוגיה זו.
 
 
 
 
ציפיה לעתיד ומחיר בהווה
27/4/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

דוגמהנגדית, אני לא לגמרי בטוח שהבנתי מה ההבדל. הציפיה העתידית מגולמת תמיד במחיר בהווה. לדוגמה, אם אני קונה דלק למכונית, הציפיות שלי לעתיד משפיעות על הביקוש שלי (אם אצפה שהמחיר ירד מחר, אולי אמלא רק חצי מיכל; אם אצפה שהמחיר יעלה בחצות, אולי אביא איתי גם ג’ריקן ספייר).
 
 
 
 
אורי-
27/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

הטענה שהציפיה לעתיד מגולמת במחיר בהווה (וליתר דיוק במחיר באינטרוול קצר של זמן בהווה) היא לדעתי המקור לפער בין שאול וקיינסיאנים אחרים לביננו. הקיינסיאני יאמר לך שבהינתן סחורה שניתן לאגור בתמורה לכסף חוק סיי כבר לא יהיה תקף בזמן הקצר. הסיבה לדעתי שקיינסיאנים מסכימים עם חוק סיי בטווח הארוך היא שמבחינתם בטווח הארוך גם הביקוש מהסוג הנ"ל נקבע על ידי מחירה של הסחורה בזמן עתידי כלשהו (שאז הוא יהיה גבוה יותר והם ימכרו אותה וירוויחו). אלא שהשינויים בהערכה למחיר הסחורות והעובדה שיש לאנשים כסף שהם יכולים לתת תמורתן והם לא צריכים לרוץ ולגדל עגבניות או לייצר שבבים כדי לערוך חליפין יוצרת בעיניהם אפשרות לכך שחוק סיי יופרך. אני חושב שהנקודה שצריך להבהיר היא מדוע הביקוש לכסף מצד הקונים במקרה זה היא בעצם ביקוש לסחורות אחרות (בזמן כלשהו). אני מקווה שזה מעט יותר ברור כעת.

נ.ב. - אחד הכשלים היסודיים לדעתי במודל השוק של הכלכלה הנאו-קלאסית (יש עוד הרבה) הוא המידול של הביקוש כפונקציה של וקטור המחירים בלבד. זה מידול שמביא בחשבון שוק שבו אין בעצם כל משמעות למחיר עתידי. יש מחיר בהווה וזהו. בשוק כזה ברור לחלוטין מדוע חוק סיי צריך להתקיים. אולם בשוק שבו יש משמעות לזמן צריך לענות גם על העניין שהצגתי. אני חושב שתשובה לעניין הזה תוכל להבהיר הרבה מאוד עניינים.
 
 
 
 
שאול,
27/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

אני לא חושב שהבעיה נמצאת שם. עובדה היא שהדרך שבה אורי מבין את מה שהתיאוריה האוסטרית גורסת בענייננו הוא מה שאני מבין ומה שמבינים רבים אחרים. איכשהו, לך ולקרוגמן היתה בעיה להבין זאת ואתם ציירתם גם את אותו איש קש כתחליף. אני נוטה לקבל דווקא את הטענה שמשתמעת מדבריו של אורי שיש כאן חוסר הבנה שהייצור הוא תהליך מרובד, שיש בו שונות בזמנים, בהעדפת זמן וכו' ולא משהו שנשלט על ידי אגרגטים בלבד. לעניין הזה יש גם קשר למה שאמרתי לך בזמנו על חוק סיי, ולפיכך אני אשתדל בקרוב מאוד לתת לך הסבר מקיף על העניין ההוא שיכלול גם מבוא בסיסי לדינמיקה סטוכסטית והסבר על מדוע היא שונה מאוד מדינמיקה דטרמיניסטית (או מדינמיקה של אגרגטים).
 
 
 
 
דוגמאנגדית - לא יכולתי שלא להיזכר...
27/4/2011
נכתב על ידי שאול

מאמר נפלא של פרסטון מקאפי על ימיו כעורך בז'ורנל הדגל של הכלכלה. שים לב במיוחד לקטע שמתחיל בסוף עמוד 3:
There are thousands of people who
believe they have a Great Economic Idea that
economists desperately need to know. Let us agree
to call these people “kooks” for want of a better
term. Pretty much 100% of kooks are theorists;
you won’t meet a, say, physicist or physician with
a Great Economic Idea that involved running
regressions or doing lab experiments, although occasionally there is a table illustrating a correlation
between some economic variable like lawyers or
fluoridated water and per capita GDP.
An illustration of the Great Economic Idea is
the value of time.

יותר משאתם גורמים לי לחשוב על מחזור העסקים והסבריו, אתם באמת באמת גורמים לי למחשבות נוגות על מעמד המחקר האקדמי בעידן הבלוגוספרה. לא בצחוק עכשיו. אין לי מסקנות חד משמעיות, ובל נשכח - אני כולה שרת, אבל בהחלט כל הדיון הזה העלה אצלי הרבה מחשבות בנושא.
 
 
 
 
סליחה - שכחתי קישור
27/4/2011
נכתב על ידי שאול

http://www.mcafee.cc/Papers/PDF/EditorExperiences.pdf
 
 
 
 
כמה הערות
27/4/2011
נכתב על ידי י.ד.

א. דוגמא נגדית:
אני לא הולך להסביר את קרוגמן אבל אולי התשובה שלי תהווה סוג של הסבר לגבי קיינסיאנים באופן כללי. אחד ההבדלים בין קיינס לבין הכלכלה הניאו-קלאסית נמצא בכך שקיינס החיה את תפיסת ערך עבודה שהיתה נהוגה בכלכלה הקלאסית. בשביל קיינס יחידת הערך האמיתית היא מה שהוא מכנה רמת האבטלה של המשק. עם זאת קיינס מודע לכך שבכלכלה הניאו-קלאסית אין יצור בלי ביקוש ולכן הוא יוצר ביקוש שלו הוא קורא "הביקוש המצרפי". אבל צריך לשים לב, הביקוש המצרפי איננו באמת זהה לביקוש האמיתי. הביקוש האמיתי הוא ביקוש לסחורות, כלומר לתוצר של העבודה. הביקוש של קיינס הוא ביקוש לעבודה עצמה.

ב. אני לא חושב שהכלכלה האוסטרית איננה נמצאת באוניברסיטאות. למעשה היא נמצאת בגדול באוניברסיטאות אלא ששם היא נקראת "מיקרו כלכלה". רק אתמול הסתכלתי בספר ההמשך של פריקונומיקס שאולי אפשר לחלוק על הטענות שלהם ועל המתודולוגיה שלהם, אך לא על ההתנערות הגורפת שלהם ממה שמכונה מקרו כלכלה (שם אחר באקדמיה לכלכלה קיינסיאנית, לא ניאו קלאסית).
מה שחסר באוניברסיטאות זה מידול תיאורטי מדויק של התיאוריה של פון מיזס לבועות ומשברים. כאן אני חולק על אורי וחושב שהויתור על מתמטיקה, כל כמה שהוא רומנטי, היה אחד המקרים העצובים של פריקת נשק חד צדדית, שנוצלה במלואה על ידי השרלטנים הקיינסיאנים. האוסטרים לא יכולים להאשים אלא את עצמם (ולא שחסרו להם תלמידים מתמטיקאים דגולים דוגמת ליאוניד הורביץ זוכה פרס נובל על תכנון מנגנונים אבל אף אחד מהם לא התגייס לטובת מידולו של פון מיזס).

ג. מרבית שנותי בלימודי כלכלה עברו סביר. מיקרו כלכלה כבר אמרתי הוא בעיקר אוסטרי עם תוספות מודרניות, שעל רובן האוסטרים לא מתווכחים (אולי רק על הפיתרונות).
גם המבוא למקרו כלכלה היה סביר במיוחד לאור העובדה שכותב הספר עשה מאמץ ניכר להתנער מהנחות יסוד קיינסיאניות. אני יכול להתווכח עם מספר טענות שם אבל בגדול היה סביר. גם מקרו כלכלה רגיל שבמסגרתו למדנו איזה מודל מונטריסטי של שנות השבעים שמונים היה חשוב, שכן אז נחשפתי למודל "מס אינפלציה". קורס נוסף חשוב מאד הועבר על ידי עקיבא אופנבכר מבנק ישראל. בקורס למדנו על המונטריזם של פרידמן (שדרך אגב לא דגל בהתערבות בשער הריבית על ידי בנקים מרכזיים), ועל נוסחת רוג'רס(?) שעל פיה עבד גרינספאן על היחס בין אינפלציה לריבית, שהביאה עלינו את כל המשברים הנוכחיים.

הקורס הזוועתי היה מקרו כלכלה למוסמך. היו שם דברים חיוביים (למדנו שם את מודל אפיסת הבועות שלדעתי משם צריך להתחיל במידול של פון מיזס). אבל היו שם טעויות על ימין ועל שמאל. אני רק אצטט שתי אמירות של המרצה, שלאחריו הבנתי שאין עם מי לדבר:
- כאשר הנגיד מוריד את הריבית הוא משנה את מערכת ההעדפות של החוסכים...
- במצב משבר אינפלציה ברמה 0 איננה אינפלציונית... (אולי כי אתה מתעלם מתהליך הדיפלציוני שהמשק עובר)
 
 
 
 
שאול,
28/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

אני בא ממתמטיקה, ואצלנו באמת שיש הרבה מאוד אנשים מן היישוב או אפילו בעלי השכלה מדעית ששולחים כל מיני "הוכחות" להשערות מפורסמות. אלא שבניגוד לכלכלה, מתמטיקה כתחום דעת היא תחום עתיק יומין ומבוסס היטב מבחינת מושגיו (ואפילו מבחינת המוגבלות של מושגיו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בלוגיקה המתמטית), הדרכים בהן מבססים טענה (מושג ההוכחה) וכו', והחבר'ה הללו תמידים בהפרתם (אם על ידי הנחת המבוקש, אם על ידי העלאת טענות עזר משמעותיות ללא הוכחה, אם על ידי טעויות חשבוניות מזעזעות וכו'). בכלכלה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיאוריות הנאו-קלאסיות והקיינסיאניות ניכרים עירפול של מושגים, וחשוב מכך - המחסור הניכר בתחזיות שאוששו מחד גיסא ושפע אדיר של טענות שהופרכו והפתעות גמורות של הכלכלנים הללו מעניינים מסויימים (סטגפלציה כמשל) מאידך גיסא. כשאני נתקל בתחום חקר כזה שאלו הן הדעות ה"נפוצות" בקרב החוקרים בו, אני קצת מפקפק באמירות כמו זו שאתה מצטט. כלומר - רבים הם הסיכויים שדווקא מי שמוחו לא אובן בתיאוריות כושלות (והתאוריה הנאו-קלאסית והתיאוריות הקיינסיאניות הן תיאוריות כושלות לפי המדדים שבהם נבחנות תיאוריות מדעיות) יוכל לומר משהו בעל משמעות.

אלא שאפילו לא בכך מדובר (ואני מקווה שאתה לא מתחיל בתמרוני התחמקות ממענה כמו אלו שהיו בדיון בעניין המונופולים והקרטלים, שם ברחת ממתן תשובה עניינית). מדובר כאן בכך שיש הצגה מסויימת של תיאוריה שנותנת תחזית מסויימת. אתה וקרוגמן נכשלתם בהבנת התחזית מתוך התיאוריה בדיוק באותו המקום, ולי יש תחושה שהכשלון הזה הוא עקרוני מאוד להמשך הדיון. אני חושב שהמקום בו שניכם נכשלתם והעובדה ששניכם סיפקתם את אותה מסקנה שגויה שכאילו נגזרת מהתיאוריה האוסטרית (והיא לא, כפי שאורי הסביר לך היטב. אורי גם סיפק לך את הנגזרת הנכונה, וכל מה שנותר הוא להתווכח על הראיות שבאו לאחר מכן) מעידה על כך שיש כאן איזה עניין עמוק שאינו מובן די הצורך. השאלה היא למה שניכם נכשלתם בדיוק באותו המקום. אני חושד שלב העניין הוא בהתייחסות של קיינסיאנים לאגרגטים במקום לתהליכים ובחוסר ההבנה (הקריטית!) שהדינמיקה שנגזרת מאגרגטים של תהליך היא רחוקה מאוד מהדינמיקה של התהליך עצמו.

אני אתן לך דוגמא קטנה שתבהיר את ההבדל בתחום אחר. נניח לרגע שיש אוכלוסיה שגדלה בקצב מסויים. אלא שהגידול משתנה בצורה די מקרית, כתוצאה מכל מיני "רעשים" בסביבה. המשמעות היא שיש איזה מקצב ממוצע שעל פיו האוכלוסיה גדלה, אבל יש גם פקטור רעש שמשפיע. בצורה מתמטית (סלח לי על כך, אבל אני דווקא חושב שזה מבהיר דברים) אפשר לכתוב שהשינוי dX בגודל האוכלוסיה X מזמן t לזמן t+dt נתון על ידי:

dX=a*X(t)dt+s*X(t)dB_t

כאשר B_t הוא הרעש (שממוצעו אפס), ו-s הוא הפקטור של הסטיה הממוצעת שהרעש מספק. ובמילים - השינוי באוכלוסיה שווה לפרופוציה הקבועה כפול גודל האוכלוסיה כפול הזמן הקצר שחלף ועוד כל מיני שינויים קטנים שיכולים להיווצר על ידי הרעש. אילו היינו לוקחים את הדינמיקה הממוצעת היינו מקבלים משוואה מהצורה:

dX=c*X(t)dt

והפתרון למשוואה הנ"ל הוא גידול אקספוננציאלי רגיל (פונקציה מעריכית). אלא שזה ממש לא הפתרון (אפילו לא קרוב) למשוואה המקורית, ואילו היינו מצפים להבין את גידול האוכלוסיה שנתון על ידי המשוואה הראשונה על ידי חישובים שנגזרים מהמשוואה השנייה (משוואת הדינמיקה ה"ממוצעת") היינו נכשלים. העניין הזה מבהיר יפה את הסכנה שבאגרגטים והוא גם מבוא סביר למה שיש לי לומר לך על חוק סיי (ואני אומר זאת במקום ובזמן שיראו לי...;-))
 
 
 
 
י.ד.-
28/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

מבלי להתייחס לרוב הדברים שכתבת, אני נוטה מאוד להסכים איתך בעניין המתמטי, בעיקר משום שהשפה המתמטית עשויה בהחלט להבהיר עניינים רבים שדי מעורפלים כרגע (ראה גם דברי לשאול).
 
 
 
 
כדי לסבר את העין,
28/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

הנה גרף שמגיע מסימולציה של פתרון למשוואה שדומה למשוואת גידול האוכלוסיה שהצגתי לשאול:
http://tinyurl.com/6faad2z

הגרפים במקרה זה מייצגים equity price לפי איזה מודל די טיפשי (בלק-שולס), אבל זה לא באמת משנה. מה שחשוב הוא להבחין בשוני בין הגרפים הללו לגרף של פונקציה מעריכית.
 
 
 
 
תמיד אפשר לעבור מדיבורים למעשים...
28/4/2011
נכתב על ידי י.ד.

 
 
 
 
אכן כן,
28/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

ובאותו עניין, אתה יכול להפנות אותי לרפרנס בעניין אותם מודלים של אפסות בועות?
 
 
 
 
אחרי התלבטות קלה לגבי רמת הציניות הראויה
28/4/2011
נכתב על ידי שאול

החלטתי שאפס. בלי ציניות בכלל. אז תוך איפוק - הנה:

דוגמנגדית, נדמה לי שקשה לבסס את הטענה שמישהו במחקר הכלכלי היום - מקיינסיאני ועד RBCיאני, לא יודע שיש חשיבות לתהליכים דינמיים, וסטוכסטיים. למשל, העובדה שב 2004 קיבלו קידנלנד ופרסקוט את פרס הנובל על עבודותיהם מכמה עשורים לפני, פרס שניתן על
"for their contributions to dynamic macroeconomics: the time consistency of economic policy and the driving forces behind business cycles"
מעידה שיש הכרה מלאה בחשיבות מדד הזמן, וחשיבותם של מודלים דינמיים. הספרות העצומה שצמחה מאז עושה שימוש בכלי שנקרא DSGE, שזה ר"ת של dynamic stochastic general equilibrium. יש על זה ערך בוקיפדיה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Dynamic_stochastic_general_equilibrium
המאמר שנחשב לפורץ הדרך בתחום - קידלנד פרסקוט 1982 מצוטט במעל 3500 ציטוטים אקדמיים. בזהירות אומר שזה לא תומך בהשערה שכלכלנים התעלמו מהמימד הסטוכסטי הדינמי.
http://www.jstor.org/pss/1913386

אין לי אלא להתרשם מהביטחון העצמי של מי שבאופן ברור איננו מכיר בשיט את הספרות, לקבוע קביעות כל כך מרחיקות לכת על מה קורה במחקר הכלכלי.
 
 
 
 
שאול,
28/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

מצבך כזה גרוע עד כי אתה צריך לעבור לעלבונות? ;-)

ולענייננו - לצערך, אני דווקא מכיר לא רע את הספרות הזו שאתה מפנה אליה (כלומר DSGE).

נתחיל בכך שאתה שב ומייחס לי (כמו שעשית בפעמים אחרות לי ולאחרים) דברים שלא אמרתי. אני לא טענתי שיש למישהו אחר חוץ מאשר לקיינסיאנים בעיה, ואני גם לא טענתי שהבעיה היא העדר סטוכסטיות. אני טענתי שהבעיה היא שימוש באגרגטים לתיאור דינמיקה ושזה יוצר בעיות. המקרה שהבאתי של גידול אוכלוסיה סטוכסטי היה דוגמא שהראתה יפה את הבעייתיות.

אז כיוון שאנו לא עוסקים בנאו-קלאסים נשאיר בצד את קינדלנד ופרסקוט (חבל, יש לי הרבה מה לומר בעניין, למשל על החלק ה"אמפירי" שלהם בו הם התאימו פרמטרים של מודל כך שהוא יצליח לקלוע עד כדי חדק כרוך על הצוואר (יש משפט ידוע בעניין זה של פון נוימן) לשינויים במספר קטן יחסית של סדרות נתונים. כל מדען סביר היה מבהיר לך שזו בדיחה בערך כמו להכריז על "הצלחה בחיזוי מסלולי שביטים וכוכבי לכת" לאחר שהמודל שלך שנבחר בקפידה והפרמטרים שלו כוילו כך שיתאימו ב-70% למסלול של שני שביטים ושלושה כוכבי לכת; או על הסוגיה הפשוטה שהמאמר לא מנסה לאושש בשיטות אחרות את כיול הפרמטרים שהוא ערך; או על הבחירה השרירותית של גדלים מסויימים במודל כמו "פונקציות תועלת" וכמה מהגדלים האחרים, שלכל מי שמצוי בתחום ברור שהיא לחלוטין מטעמי נוחות חישובית ופשטות אנליטית ולא משום שהדברים מבוססים על המציאות האמפירית; או על ההנחות על "מקסום תועלת" ועל כך שיש לחפש "שיווי משקל"; וכו' וכו').


נתייחס רק למודלים כאלו אצל קיינסיאנים שזה עסק חדש בהרבה (עשור וחצי לערך). ושוב, כמה מצער, גם כאן המודלים מתייחסים לאגרגטים ולא לדינמיקה. קח לדוגמא את רוטמברג ו-וופורד, שכתבו את מה שנחשב למאמר הראשון בז'אנר הזה. הם מהר מאוד חוזרים במודלים שלהם לגודל האגרגטי של תוחלת התועלת (מיקסומה, ליתר דיוק; זה אגב לא רק הבעיה שלהם. כך שגם לנאו-קלאסיים יש בעיה...). אני יכול לתאר לך מערכות פשוטות מאוד שבהן מיקסום תוחלת התועלת ייתן תוצאה דינמית שונה בתכלית מזו שתיתן, למשל, דינמיקה אבולוציונית פשוטה (ואפילו כאלה שבהן מיקסום תוחלת התועלת נותנת דינמיקה שרחוקה ממאפייני ההתנהגות הנצפים ואילו הדינמיקה האבולוציונית חופפת למאפיינים הנצפים ממש; אגב, במערכות לינאריות לא תראה הבדל. יש מאמר יפה של סרג'יו הרט בנושא. זו החוסר לינאריות שעושה את כל הכיף). אז נסיון נחמד, אבל זה ממש לא זה.

ואם כבר אנחנו מדברים על ערכה של ה-DSGE בכלל כתיאוריה מדעית, הרי שמעבר לדברים שלא אמרתי לעיל, אתה יכול לקרוא את זה:
http://www.minneapolisfed.org/publications_papers/pub_display.cfm?id=4428

או שאתה גם יכול ללכת אצל אחינו הפיזיקאים שחוקרים מערכות כלכליות (יש כאלה...) והם יאמרו לך שהלינאריות של המודלים המדוברים פשוט לא יכולה לשחזר את ה-data שמגיע ממערכות כלכליות. לשם כך נדרשות מערכות שהם לא לינאריות.
 
 
 
 
נ.ב.-
28/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

תודה רבה רבה על הקישור לויקי. לא בגלל העניין הטכני חלילה, אני לא צריך אותם בשביל זה, אלא משום שרק כך זכיתי לראות את זה:
http://tinyurl.com/d2ro9n

הוא אומר זאת הרבה יותר טוב משאני יכולתי. והוא גם כלכלן מכובד מאחד מהמחלקות המובילות בעולם לכלכלה ולא איזה מתמטיקאי בלאי כמוני - זה בטח מוסיף לו הרבה נקודות אצלך ;-)
 
 
 
 
שאלה
28/4/2011
נכתב על ידי שאול

מה לא אגרגטיבי בדוגמא שלך שלקחה גידול באוכלוסיה והוסיפה לו, נא לשבת שלא להתעלף מההלם, איבר טעות?
 
 
 
 
שאני אדוג...
28/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

שאול, אין כאן שום בעיית אגרגציה. בעיית אגרגציה קורית כאשר יש לך אוסף של משתנים ואתה מנסה להסיק על מצבו של משתנה אחר על ידי איזה מין ממוצע של אותם משתנים. כך היתה לנו בעיית אגרגציה אילו היינו מנסים להסיק כמה צאצאים יהיו לפרט באוכלוסיה לפי משוואת הגידול של כלל האוכלוסיה, או שכפי שהסברתי היינו ממצעים את המשוואה על כל מצבי העולם האפשריים ומקבלים משוואה דטרמיניסטית של גידול אוכלוסיה. במקרה של המודלים הכלכליים אפילו העובדה שמה שמנסים למקסם הוא גודל אגרגטיבי (כי זה ממוצע על כל הריאליזציות של התהליך הסטוכסטי שיושב שם בבסיס הדברים) כבר יוצרת בעיה.
 
 
 
 
מרתק. באמת מרתק.
28/4/2011
נכתב על ידי שאול

אילו רק היה חי, קרל סגן היה צריך לכתוב את ספר ההמשך לנר בעלטה.
 
 
 
 
ואגב
28/4/2011
נכתב על ידי שאול

ההפנייה לקידלנד ופרסקוט הייתה בעקבות האמירה הזו:
"אחד הכשלים היסודיים לדעתי במודל השוק של הכלכלה הנאו-קלאסית (יש עוד הרבה) הוא המידול של הביקוש כפונקציה של וקטור המחירים בלבד. זה מידול שמביא בחשבון שוק שבו אין בעצם כל משמעות למחיר עתידי. יש מחיר בהווה וזהו."
בלי להעליב, להגיד על המודל הניאו קלאסי שהוא לא לוקח בחשבון מחיר עתידי, זה לא עדות להתמצאות גדולה מדי בספרות.
הלאה -
מה אפשר ואי אפשר לעשות על סמך אגרגטים הוא אחד הנושאים הנלמדים והנחקרים ביותר כיום. ביתר שאת מאז המאמר החשוב של קרוסל- סמית מ 1998, שהראו מה ומתי אפשר ואי אפשר לעשות עם מודלים של סוכנים הטרוגנים, באמצעות מומנטים מוגבלים של ההתפלגות
(http://www.jstor.org/stable/2991488)
מאמר שאגב, כבר צבר קרוב לאלף ציטוטים, זה נושא מרכזי מאוד במחקר במקרוכלכלה - קיינסיאנים וניאו קלאסים כאחד. עם כל הכבוד למשוואה שלך שעדיין לא הבנתי איך היא מראה את החשיבות של אי אגרגציה (חוץ מזה שהיא לא עושה אותה), זה נושא שחשבו עליו לעומק והרבה. נראה שלא קראת לעומק רבים מאלף המאמרים שציטטו את קרוסל סמית, או את המאמר המקורי שלהם.

אני לא יודע את מי אתה מנסה לשכנע (ואני עוד פחות יודע את מי אני מנסה לשכנע. מה יש בטוקבקיאדה שמושכת אותי שוב ושוב להגיב?), אבל התופעה של בנאדם שהוא בפירוש חכם, מתמטיקאי, ופועל בסביבה אקדמית, שבאופן ברור לא באמת מתמצא בחומר (עם כל הכבוד לשיטוטי אינטרנט), ועדיין סבור שהוא יודע יותר טוב מכל החבר'ה שעוסקים בנושאים האלה למחייתם, נראית לי בין מעניינת למטרידה.
 
 
 
 
שני דברים שונים לגמרי
28/4/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, שתי הערות:

א. אין צורך בחלוקת ציונים. דוגמהנגדית, אני, י.ד. וכל השאר יודעים מה לחשוב על עצמנו לגמרי לבד ואין לנו צורך בעזרה בקטעים הקשים.

ב. העובדה שיש מאות או אלפי רפרנסים למשהו לא אומרת שום דבר משמעותי. יש מאות, אלפי ועשרות אלפי רפרנסים גם לשטויות גמורות.

ג. יש מידה של בעייתיות וסתירה פנימית בטענה כי החקר המקרו-כלכלי, שנושאו הוא בחינת אגרגטים, אינו בעצם חקר אגרגטים בלבד כי "מה אפשר ואי אפשר לעשות על סמך אגרגטים הוא אחד הנושאים הנלמדים והנחקרים ביותר כיום".

ד. קשה לי לקבל את הטענה שמודלים של DSGE, למרות ה-D שבשם, הם אכן דינמיים. להבנתי, הם סטטיים ודו־ממדיים. הניסיון למדל התרחשות מורכבת, שבה הפועלים אינם סוכנים רציונליים (כלומר, צפויים לחלוטין) בשיטה זו דומה לניסיון למדל את פני ההתפתחות האבולוציונית של ציפורי שיר בהתאם לעשר החוחיות שנמצאות בכלוב במעבדה.

לבד מזאת (או בנוסף לזאת) לא ניתן, גם אם רוצים, להפיק מודל דינמי של מערכת מורכבת מצירוף של פעולות ליניאריות, במיוחד כשההנחה היא שגם התוצאה הסופית תהיה ליניארית (כלומר, "יקרה כך וכך" ולא "בעצם אין לנו מושג מה יקרה").


לי.ד. ולאחרים:
יש סיבה טובה לכך שהתיאוריה האוסטרית כופרת במידול מתמטי ושלא נעשה ניסיון ל"מידולו של פון מיזס." אחד מיסודות התיאוריה האוסטרית היא שהבחירה בין מוצרים היא תוצר של סולם העדפות סובייקטיבי של אדם ומכאן, שההבדלים בין העדפות הם איכותניים ולא כמותניים ביסודם. טעות היא לחשוב שבגלל האלמנט הכמותי (העדפתם של צרכנים המתבטאת במחיר מסוים) ניתן למדל את ההעדפה הסובייקטיבית כך שהיא תהפוך אובייקטיבית.
 
 
 
 
אני בעיקר מחלק ציונים על חלוקת הציונים
28/4/2011
נכתב על ידי שאול

א. אני מחלק ציונים באופן דומה לציונים שחילקתם לתמר בן יוסף על התמצאותה בדיקנס. הייתה לה התמצאות שטחית, והיא ניסתה לשחק אותה מומחית, והעמדתם אותה במקום. כמו שאני מאמין לכם שמי שמכיר היטב את דיקנס יראה מיד שתב"י לא מתמצאת, כך גם ההערות, או אם תרצה - חלוקת הציונים של דוגמנגדית לקיינסיאנים, ניאו קלסים, DSGE וכל המחקר הכלכלי בכלל. מי שמכיר את המחקר במידה סבירה פלוס יראה מיד שדוגמנגדית לא מכיר. נראה לי לגיטימי להגיד למי שמחלק ציונים שמדבריו ניכר שהוא לא ממש בעמדה לחלק ציונים.

ב. זה שיש אלפי רפרנסים זה לא סימן בפני עצמו, אבל זה שני דברים:
1. תומך בטענה שאלו עבודות קלאסיות, גם אם לא מוכיח אותה
2. זה אומר שחשבו על הנושא הרבה מאוד. וזה רלוונטי לטענה שדוגמנגדית מעלה שמהפכה גדולה צריכה לקרות אם רק המקרואיסטים יבינו שיש בעיה בהתייחסות לאגרגטים. הם מבינים את זה היטב. בנוסף, זה שיש מאמר קלאסי, סופר משפיע, עם אלף ציטוטים שעוסק בדיוק במה שדוגמנגדית בטוח שהמקרואיסטים מתעלמים ממנו, מאיר באור חשוב את מידת ההתמצאות שלו.

ג. מקרו כלכלה הוא אכן חקר האגרגטים. השאלה היא האם הוא מתעלם מזה שהם אגרגטים, ושהם מורכבים מהתפלגות שלמה של פרטים ששונים זה מזה באלף דרכים. התשובה היא שהמחקר בנושא בפירוש לא מתעלם מכך. מה אפשר ואי אפשר להגיד על אגרגטים כאשר ברור שהם מורכבים מפרטים שונים זה בהחלט נושא מחקר חשוב מאוד בתוך מקרו.

ד. שוב, חלוקת ציונים. ה DSGE האלה, הם לא שמו לב עדיין שמודל זה פישוט של המציאות (אצל האוסטרים, אגב, בטח זה לא קורה), הם לא שמעו על זה שאנשים הם לא רציונאליים. הם לא מבינים את ההשלכות של ליניאריות. תנו לסחבק שלוש דקות בחדר עם מארק גרטלר, והוא מיד פוקח את עיניו על הטעויות היסודיות של התחום. עשר חוחיות בכלוב. מה אומר? זה גישה שפשוט מדהימה אותי.

 
 
 
 
שאול,
29/4/2011
נכתב על ידי dugmanegdit

נניח לרגע שאני לא יודע כלום. אין לי מושג. נניח. הנה מספר שאלות שהייתי שמח אם תשיב לי עליהן:
1. ממה במאמר של קידלנד ופרסקוט אתה מסיק שהביקוש אינו פונקציה של וקטור המחירים בזמן מסוים בלבד?
2. אם הקיינסיאנים (לא המקרואיסטים. הקיינסיאנים!) מקבלים את עניין מקסום תוחלת התועלת כיצד בדיוק הם לא משתמשים באגרגטים (הערה לעניין הזה - אני משתמש במושג "אגריגט" כי זה המושג החביב על אנשי מקרו. אני מעדיף את המילה ממוצע; בעניין הזה כל החלפה של משתנים בממוצעים שלהם היא אגריגט ויש צורך להסביר מדוע זה מהווה קירוב טוב, כפי שעושים למשל בקירוב שדה ממוצע במכניקה סטטיסטית)?
3. רק להבנה הכללית שלי - האם תוכל להצביע על המקום במאמר של קידלנד ופרסקוט שבו מבוצעת לינאריזציה של המודל והאם תוכל להסביר כיצד היא מבוצעת?
 
 
 
 
דוגמא
29/4/2011
נכתב על ידי י.ד.

יש כאן הפניה לספר של סטנלי פישר :
Lectures on macroeconomics /‎ Olivier Jean Blanchard and Stanley Fischer
Cambridge : The MIT Press, 1989

לפי הסילבוס שבידי מדובר בפרק 5 עמודים: 234-238 ונספח.
יש לי גם סיכומים של המרצה למודל (אם תהיה בגבעת רם ביום ראשון אולי אוכל להעביר לך אותם).

צריך לשלב גם את המודל של מס אינפלציה. המודל של פון מיזס מתאר במידה רבה מודל של מס אינפלציה. המעבר של משאבים לאותם עסקים כושלים מתרחש על ידי הכסף הזול שהם מקבלים מהמדינה. במילים אחרות אותם עסקים משיגים את המשאבים האלה דרך האינפלציה שהם יוצרים במשק. כלומר, יש כאן מס אינפלציה המושת על המשק אך נכנס לכיסים של המשקיעים הכושלים במקום לכיסים של המדינה. זאת הסיבה מדוע הנוסחה של טיילור על פיה עבד גרינספאן (ועובדים כל הנגידים בעולם כפי שלמדתי אצל אופנבכר) לא עבדה. היא כוונה נגד אינפלציה, אך בפועל יצרה בועות.

(השם האמיתי הוא כלל טיילור ויש כאן קישור לנוסחה בויקי:
http://en.wikipedia.org/wiki/Taylor_rule
)

אורי
העובדה שהתועלת של כל צרכן היא סובייקטיבית מוקבלת על כולם. כל החידוש הוא שהתועלת השולית על מוצרים של הצרכנים השונים יכולה להיות זהה, וכך ליצור עיסקה ביניהם. מכאן הדרך לשרטוט עקומות ביקוש של צרכנים (סובייקטיביות לגמרי!) קצרה. גם הדרך ההפוכה איננה קשה כפי שהראה ליאוניד הורביץ. אם נקבל נתונים על עקומות ביקוש של פרטים נוכל לבנות מתוכן את ההעדפות שלהם (שוב: הסובייקטיביות).
בכלל כל התיאור של תועלת שולית הוא מתמטי לחלוטין (אפילו אצל מנגר) ולכן ההתנגדות היא מוזרה ביותר.
 
 
 
 
שאלות טובות כולן
29/4/2011
נכתב על ידי שאול

1. קידלנד ופרסקוט 1982 הוא לא המאמר היחיד שנכתב בתחום. פחות או יותר עשור לפני, רוברט בארו מתחיל את מהפכת הציפיות הרציונאליות, כאן במאמר הזה:
http://www.jstor.org/pss/1830663
ורק בגלל שאני פוחד מאורי אני לא מציין שהוא זוכה ל מעל 4,000 ציטוטים אקדמיים. ה 4,000 האלה הם לא, בדרך כלל, 4,000 פעמים "ואללה צודק". אלא הם בחינת ההשלכות, מבחנים אמפיריים, ואיריאציות (ציפיות אדפטיביות, ציפיות סטטיות, רציונאליות חסומה, כוח חישוב מוגבל, חשבונאות מנטלית), מבחני מעבדה, השלכות לשוק ההון, ועוד ועוד. ספרות ענק שכל עניינה השפעת המחיר העתידי על ההתנהגות היום. האופנים שבהם המחקר הזה השפיע על ספרות המקרו הם עמוקים ומרובים.

2. לא אמרתי שלא משתמשים באגרגטים. אמרתי שיש מחקר ענף בשאלה מה הם העיוותים ששימוש באגרגטים יוצרים, מתי מותר ומתי אסור להסיק דברים על סמך אגרגטים, מה אפשר ואי אפשר להסיק על סמך ממוצעים וכו'. נקודתית למקסום תוחלת התועלת - זו דווקא הנחה שבעיקר הניאו קלאסים משתמשים בה. אבל, אכן היא הנחה מקובלת, ובוודאי שיש ספרות עצומה שבוחנת את ההשלכות של ההישענות עליה, ומה קורה עם יש סוכנים שאינם ממקסמים תוחלת תועלת. לא לבלבל "עושים שימוש ב" עם הטענה "הם לא מבינים את ההשלכות של לעשות שימוש ב". בקשר לראשונה - אכן. בקשר לשניה - אולי עדיין לא לגמרי מבינים, אבל בהחלט בהחלט חושבים על הנושא והרבה.

3. שוב. ונראה לי שזה נקודה מרכזית: קיסלנד ופרסקוט לא סיימו את הנושא. הם קיבלו נובל בדיוק בגלל שהייתה להם השפעה ענקית על המחקר. ברוב הספרות, אם אתה מתעניין, מקובל לבצע מה שנקרא לוג-לינאריזציה כדי לבחון את ההשפעות של שינויים קט
 
 
 
 
הופס
29/4/2011
נכתב על ידי שאול

נשלח בטעות.
קיצור, הרעיון של לוג לינאירזציה באיזור הסטדי סטייט מסובר אל ק. ו פ. בעמוד 1356 למטה, בחלק שנקרא Approximation About the Steady State.

י.ד. רק שווה להזכיר שג'ון טיילור עצמו טוען שדוורא אי שימוש בחוק טיילור הוא זה שגרם לכל הבעיות. כתב על זה אפילו ספר.
http://www.stanford.edu/~johntayl/getting_off_track/getting_off_track.htm
 
 
 
 
בקטנה
29/4/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

עניין תמר בן יוסף שונה מאוד - יש הבדל בין מה שאני חושב על מידת התמצאות של מישהו בתחום מסוים (במיוחד אם אני יכול להראות שכך הדבר) ובין מצב בו מישהו חולק עמנו את חוויית הקריאה של משהו, אגב הלקחים המופקים מהתיאורים הסטיריים בה... כשבפועל מתברר שהוא לא קרא את מה שאמר שקרא אלא העתיק - אולי אפילו העתיק בשיבוש - ממישהו אחר. כשתופסים אותך על חם במשהו כזה, אז וודאי שמורידים לך שני ציונים בבחינה.

יש סיבה להערתי בנוגע לחלוקת ציונים: כשאנחנו דנים כאן, הדיון מוגבל לטיעונים שיכול כל צד להעלות בעצמו. אתה יכול לאמץ טיעונים של אחרים, כמובן, אבל האמירה החוזרת שלך, בנוסח "זה כבר הוכח" (בלי להוכיח בעצמך) או "המודל הוא דינמי" (בלי להראות כיצד הוא דינמי לענייננו) לא ממש מסייעת לטיעונך אלא מחלישה אותו. אם אתה רוצה להראות שמודלים נוסח DSGE הם אכן דינמיים וכוללים את כל או את רוב המשתנים הרלוונטיים - פשוט הראה מדוע משתנים אחרים אינם רלוונטיים - במקום לומר לנו ש"תסמכו עליהם שהם יודעים מה שהם עושים."

לעצם ענייננו: אני לא חושד לרגע בממדלי ה-DSGE או בקיינסיאנים או בניאו-קיינסיאנים או בניאו-ניאו-קיינסיאנים בבורות או בטיפשות. אני בהחלט סבור, עם זאת, שהם קורבנות הפרדיגמה השלטת.

הפרדיגמה שביסוד DSGE, ביסוד המדיניות של הבנקים המרכזיים, ביסוד התפישות הקיינסיאניות (והניאו- והניאו-ניאו-) וביסוד התפישות הניאו-ליברליות ניתנת לניסוח באופן כזה: "בהינתן הנתונים הרלוונטיים, ובהינתן מודל נכון, ובסיוע כוח מחשובי נאות, ניתן לגבש תחזיות או אומדנים כלליים לגבי העתיד להתרחש." ההשלכה המתבקשת היא כי ניתן, אם הפרדיגמה הכללית הזו נכונה, לצפות מה יתרחש אם נבצע הזרמת כספים או אם נימנע ממנה, או אם ניזום בניית פירמידה, וכן הלאה. ההצהרה הזו לא בהכרח שנויה במחלוקת כה גדולה - האייק, לדוגמה, הסכים כי הרעיון עשוי להיות נכון עקרונית, אך באופן מעשי אין שום דרך ליישמו.

מילטון פרידמן, בנאום קבלת פרס נובל שלו העלה רעיון דומה: שכלכלה היא סוג של מדע מדויק, שבו הצטברות מידע פוזיטיבי מאפשרת לעצב ולשנות את הפרדיגמות בהליך מתמשך כדי להגיע לחוקי יסוד קבועים. זה הרעיון שביסוד כל התפישות אותן ציינתי.

האייק, לעומתו, בנאום נובל שלו גרס כך:

שלא כעמדה הקיימת בתחום המדעים המדויקים, בכלכלה ובדיסציפלינות אחרות העוסקות בתופעות מורכבות ביסודן, ההיבטים של האירועים שניתן לתעדם ושעליהם יש לנו מידע כמותי מוגבלים בהכרח ועלולים שלא לכלול את האירועים החשובים. במדעים המדויקים מונח, בהכללה וכנראה מטעמים טובים, כי כל משתנה רלוונטי הקובע את מהות האירועים הנצפים יהיה אף הוא ניתן לצפייה ולמדידה ישירה, אך במחקר תופעות מורכבות כמו השוק, התלויות בפעולותיהם של פרטים רבים, כל הנסיבות הקובעות את תוצאותיו של תהליך... אינן ניתנות למעשה לידיעה או למדידה מלאה. ובעוד במדעים המדויקים החוקר יכול למדוד את מה שלפי התיאוריה שלו הוא המשתנים החשובים, במדעי החברה מה שנחשב חשוב הוא, לעתים קרובות, מה שנגיש למדידה. עניין זה מרחיק לכת לעתים עד לדרישה שהתיאוריות שלנו ינוסחו כך שיתייחסו רק לגדלים מדידים.



מה שהאייק אומר כאן, לתפישתי, הוא שהפרדיגמה השלטת בכלכלה היא קרבן של "הפטיש של מאסלו." כלומר, של ההנחה שמה שניתן למדידה הוא אכן מה שיש למדוד או, בגרסה קיצונית יותר, שמה שניתן למדידה הוא כל מה שיש למדוד. האייק, בסוג של תמימות, הניח כי כל העניין יסודו באי־הבנה. כל ימיו הוא חלם על "הוויכוח הגדול" בו ניתן יהיה להראות לקיינסיאנים (וכו' וכו') כי הם טועים וכי אין יסוד מדעי לקביעותיהם.

אני סבור, בניגוד לו, כי בני־אדם הם בני־אדם וכי גם הוכחה חותכת, כמו זו שסיפק מיזס ב"מחלוקת החישוב במדינות סוציאליסטיות" תועיל באותה מידה בה הועילה ההוכחה של מיזס. כלומר, לא תועיל כלל. איני מאשים אף כלכלן בשחיתות או במזימה, אבל טבעי הוא שכאשר יש פרדיגמה אחת, ממנה נובע כי כלכלנים הם עזר חשוב מאוד בקביעת מדיניות כלכלית, היא תהיה מקובלת יותר על כלכלנים והמחזיקים בה יאכלסו את הפקולטות לכלכלה, מאשר פרדיגמה הקובעת כי לכלכלנים ערך מועט מאוד בקביעת מדיניות כלכלית. ואם אותה פרדיגמה גם תאמר כי שליטים יכולים לקבוע מדיניות קלה ליישום, שתבטיח שגשוג קבוע לאורך זמן, כי אז היא תזכה לאימוץ ולאישור מצד שליטים, לעומת פרדיגמה אחרת, הגורסת כי אל מול פני משבר יאלץ השליט לאמץ מדיניות שתהפוך אותו לא פופולרי.

לדעתי, אין זה מפתיע שחתן פרס נובל ורנון סמית' יצא נגד התוכנית הכלכלית הנוכחית ככלכלן בגיל הפנסיה. אין זה מפתיע כלל שחתן פרס נובל קשיש אחר, רוברט סולו, הביע את הדעה שהכשלון המחפיר של המודלים של DSGE בחיזוי המשבר הכלכלי הוא עדות טובה לכך שהם, בפרפרזה, שווים לתחת. אני לא אומר שזה מעיד על נכונות דבריהם - זה רק מעיד על כך שגם כלכלנים מדברים מהפוזיציה.
 
 
 
 
יתכן
29/4/2011
נכתב על ידי שאול

מעניין. אני צריך לחשוב על זה עוד. אבל רק להזכיר, הזרם השני המשמעותי היום במקרו, ה RBC, קורא די בפירוש לא להתערב במיתונים. זה לא מדויק שכלכלנים נותנים עדיפות גדולה לתיאוריות שיש להן השלכות מדיניות ברורות.

אבל החלק הראשון של דבריך הוא חשוב. כי הוא מה שמפריד בין החלקים שהיו ויכוח בשרשור הזה, ובין החלקים שהיו ריב. אני לא יודע ולא רוצה להיות יותר מדי סוציולוג בשנקל, אבל נראה לי שבעידן האינטרנט קורים שלושה דברים חשובים:
1. אנשים אינטלגנטים וסקרנים יודעים הרבה מאוד. הרבה יותר מאי פעם על ציר הזמן, והרבה יותר מאנשים פחות אינטלגטים או סקרנים על ציר המרחב.
2. אותם אנשים סבורים שהם יודעים עוד הרבה יותר ממה שהם באמת יודעים. שהשכלת אינטרנט שמה אותם בשורה אחת עם חזית המחקר.
3. אנשים סבורים שאין טעיון שאי אפשר לפרוס בטוקבקים.

השילוב של 1 ו 2 גורם לתוצאות שמצליחות לערער את שלוותי הרגילה. ואז 3 נכנס לעניין, כשאני מנסה להראות שאין שום בסיס לטענה מסוימת, נניח - שיש התעלמות ממימד הזמן, או כשאני טוען שחשבו הרבה מאוד על הבעייתיות בהסתמכות על אגרגטים, אני עושה את זה על ידי זה שאני מראה שיש ים של מחקר בנושא. אבל אז התשובה שאני מקבל היא "אל תשלח אותנו לספרות. תסביר. פרוס פה בטוקבק את השורות התחתונות של עשור וחצי של מחקר. ואם לא - אז יותר עדיף שתשתוק." אבל הרי לא כל טיעון אפשר לפרוס בטוקבק. אלו טיעונים מאוד מורכבים, ארוכים, ובגלל זה הדיון בהם נראה כמו שהוא נראה - מאמרים בז'ורנלים מבוקרי עמיתים, סמינרים, וכדו'. ומסקרן במיוחד שה"מה שלא בטוקבק לא קיים" בא מאנשים שבנושאים אחרים הם דווקא מהסוג המעמיק והבז לשטחיות. נו שוין. לסיכום - אני מקבל את המלצת המדיניות. אני אשתוק.
 
 
 
 
סליחה שאני חוזר לאוסטרים
29/4/2011
נכתב על ידי שאול

אבל עלה בי חשק משונה לחזור לדיון מועיל ויחסית מנומס, אז, שאלת תם -
האם יש איזשהו ענף כיום בארה"ב שמקביל לענף ה"סירות המוזנחות"? האם יש ראיות לאיזשהו ענף, שהוא הבורג החסר בתהליך הייצור, שהוזנח בזמן המשבר, ושעכשיו הוא מושך אליו עובדים, עליית שכר, עליית מחירים, וכו'?
אני מבין שכל הענפים שתלויים בו לא יכולים להתאושש, כי ייקח זמן עד שהוא יספק להם את מה שהם צריכים כדי להתאושש, אבל האם אנחנו יודעים על איזשהו ענף שעלה כפורח בזמן המיתון?
הרי כספי חיסכון יש, כאמור:
http://blogs.wsj.com/marketbeat/2010/09/17/americas-corporate-cash-cushion/
כך שהבעיה היא רק בעיית הזמן שייקח לענף הזה לסגור פערים. ענף תיקון הסירות צריך לכן להיות בביקוש גדול מאי פעם אחרי הזנחה של שנים, למשוך אליו השקעות, עובדים, וכו'. האם יש לנו ראיות על קיומו של ענף כזה?
 
 
 
 
תרגיל מחשבה קטן
29/4/2011
נכתב על ידי גונזו

קחו קוסמולוג ותשאלו אותו, כאחרון ההדיוטות: "איך יודעים שהארץ מסתובבת סביב השמש?"

מה תהיה תגובתו? האם הוא ינסה להסביר לנו את הפיסיקה והאסטרונומיה הכרוכה בכך? או שאולי הוא יתעצבן שהדיוטות בעלי "השכלת אינטרנט" דורשים ממנו להסביר בטוקבק רעיונות כל כך מסובכים?

עכשיו קחו כלכלן ותשאלו אותה שאלה ברמה דומה.

עכשיו קחו מרצה בחוג ללימודי ספרות השוואתית ומגדר.
 
 
 
 
נניח שהוא ינסה. יכתוב מאמר שלם בעבודה שחורה
29/4/2011
נכתב על ידי שאול

ואז יגידו לו - אבל הקוסמולוגים לא חשבו אף פעם על השפעת התעקמות האור כשהוא עובר ליד גופים כבדים (אין לי באמת מושג מה אמרתי הרגע, נניח שזה כבר נושא מסובך מאוד). ואז הוא ישים קישורים למאמרים קלאסיים שכן חשבו על זה, ועוד אלפי מאמרים לא קלאסיים שחשבו על זה. ואז יגידו לו - או בטוקבק, או שזה לא קיים.

אחלה ניסוי מחשבתי. אהבתי.
 
 
 
 
למה צריך קישורים למאמרים קלאסיים?
30/4/2011
נכתב על ידי גונזו

אם אתה *יודע* משהו, מה הבעיה להסביר אותו בקצרה?

לכל היותר יתכן שההסבר שלך ישען על הנחות יסוד כלשהן שאינן ידועות לבן שיחך ואותן תוכל להסביר לו, אם ישאל.

יש משהו מתחמק בטענות נוסח "מאן דהו כבר הוכיח זאת במאמר זה וזה ואל תתוכח - פשוט תקרא את המאמר", זה נשמע בדיוק כמו "נא להתעלם מהאיש מאחורי הווילון".
 
 
 
 
גונזו - בהתחלה חשבתי שהגזמתי
30/4/2011
נכתב על ידי שאול

עם הטענה שיש היום נטיה אפילו (ואולי דווקא) אצל אנשים אינטלגנטים לחשוב שהמבחן למחקר רציני, או לטיעון רציני, הוא שאפשר לתת סיכום שלו בטוקבק לבנאדם שאין לו המון ידע מוקדם.

אתה אומר את זה במפורש ובגאווה.

מישהו עם הענף החסר בעניין האוסטרים?
 
 
 
 
תגובית
30/4/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול,

א. אף אחד לא חושב שאין טיעון שאי אפשר לפרוש בטוקבק. למעשה, רק טיעונים מעטים אפשר לפרוש בטוקבק.
ב. בכל זאת, אנחנו כותבים בטוקבקים ולכן אין שום טעם בטיעון שעיקרו "וזה מוכח במקום אחר, סמוך עלי."
ג. מה גם שבמקרים בהם "וזה מוכח במקום אחר" (ע"ע מונופולים) דומני שהתבהר המצב אינו בדיוק כזה.
ד. לחזור על טיעון פעם נוספת, חבל. ביארתי היטב, אני חושב, שהטענה ש"חשבו הרבה מאוד על הבעייתיות בהסתמכות על אגרגטים" מעידה אולי על הבעייתיות שבהסתמכות על אגרגטים, אבל גם על כך שמסתמכים על אגרגטים ככלי המרכזי.
ה. אני ניסיתי להסביר את העיקרון המרכזי של קיינס - שעבודתו הנידונה כאן (בעיקר) באה תחת כותרת מרכזית אחת: להפריך את חוק סיי - ודי קשה לי לקבל את הטענה ש"זמן הוא מרכיב מרכזי במודל" - הוא לא אצל קיינס - קיינס לא דיבר סתם על הטווח הקצר מול הטווח הארוך - הוא דיבר רק על הטווח הקצר. מבחינתו, הכל מתרחש בנקודת האפס. אפשר לטעון שזה אחרת אצל הניאו-קיינסיאנים וכדומה - אבל מאחר שקרוגמן, נשוא הדיון כאן, הוא קיינסיאני מובהק - לא פוסט ולא ניאו ולא קופיקו השוטר - קצת חסר טעם להזיז כל הזמן את השער ימינה ושמאלה, אחורה וקדימה כדי להראות שיש אחרים שחשבו אחרת (אני מודה שקצת נכנסתי לזה בעצמי - טעות שלי).


לגבי ענפים המפגינים התאוששות. לדוגמה, בענף הכרייה הייתה עליה של 15 אחוז בתעסוקה בשנה וחצי האחרונות (ההתאוששות היא לא בכל מקום, כמובן). יש שיפור בתעסוקה בייצור רכב (אם כי התעסוקה בהם צנחה כה עמוק, עד שאפילו ההתאוששות הקטנה (10 אחוז עליה בתעסוקה בשנה וחצי האחרונות) פתטית. יש התאוששות בייצור מוצרי מתכת מורכבים, בייצור מכונות, בייצור מתכות, מעט בייצור חלקי ציוד היקפי למחשבים. אין התאוששות כלל בייצור מוצרי עץ, ציוד לתעבורה, יש עליה כלשהי גם בייצור מוצרי פלסטיק וגומי ועליה במוצרי נפט ופחם (אם כי ראשיתה עוד לפני המשבר), יש עליונת קלה בייצור מוצרי עור ונלווים. עליה משמעותית מאוד יש בתעסוקה הזמנית בשירותים עסקיים, בתכנון מערכות מחשב, קצה התאוששות בשירותי אדריכלות והנדסה, בתעבורת משאיות.

אבל, בהכללה, כל זה לא שווה הרבה. כלל העליה בכל מגזרי הייצור מאז שיא השפל של המשבר לא משתווה - במקובץ - לעליה במגזר הממשלתי הפדרלי לבדו (בניכוי השקיעה המתבקשת של שירות הדואר).
 
 
 
 
לשאול ולשאר - אם חוזרים למשל הסירות
30/4/2011
נכתב על ידי יוסי

זה לא יפליא אותי אם תיווצר אבטלה זמנית תוך כדי ה"התאוששות".
נכון שבמשל המקורי הנחנו שהמעבר בין ענף לענף הוא מיידי ואין צורך בשום תקופת הכשרה.
אבל אפשר לרכב (ההיפך מלפשט) את המודל שלנו, ולהתייחס גם לייצור מוצרי ביניים - הון בדרגה גבוהה יותר - ולהחיל את זה גם על ההשכלה.
הון אנושי הוא חלק מההון בכל תחום, ענף ומדינה, וזה ידוע. גם כאן, בתקופת הבועה. נבנו הרבה בתי ספר לגלגול סושי, לדיג ולגידול אורז. נסגרו בתי ספר לתיקון סירות. חוקרים ומרצים של תיקון סירות גוועו ברעב ונאלצו לחפש עבודה חלופית, ולעומת זאת מרצים לגלגול אורז עבדו בלי הפסקה.
עכשיו צריך להתחיל את כל זה מההתחלה. לא רק שאין מתקני סירות מומחים בדרגה מספקת (שזה מוצר הון שנמצא בדרגה אחת גבוהה יותר מהסירות עצמן), הרי שאין גם מרצים לקורסים לתיקון סירות בכמות מספקת (שזה מוצר הון בדרגה שנייה גבוהה יותר מהסירות).
הגיוני מאוד שייקח זמן מסויים עד שמגלגלי הסושי המובטלים (ושאר המובטלים מהענפים האחרים) יבינו שהם צריכים בכלל לקחת קורס הכשרה מקצועית בתחום אחר, כמו תיקון סירות, הגיוני שייקח זמן עד שיקומו בתי ספר ומרצים מתאימים, וגם הקורס עצמו לא יהיה מיידי. נכון מאוד ומתאים לאבטלה.
אבל עדיין ביסודו של דבר יש כאן את אותו תהליך - מבנה ההון - במקרה הזה, האנושי - היה שגוי, ועכשיו יש בנייה שלו מחדש שלוקחת זמן. זה אותו הדבר אם זה הון מכני או הון אנושי.
 
 
 
 
תודה
30/4/2011
נכתב על ידי שאול

אבל הכוונה הייתה לענף שהיה אנטי מחזורי, לא לענף שהתאושש ראשון. לענף שעלה כשכולם נפלו. מורים לתיקון סירות, מתקני סירות, מה שלא יהיה. ענף שפשוט הגרף שלו עלה עם פרוץ המשבר.

אגב, קרוגמן של היום הוא בעיקר פוליטיקאי. קרוגמן של פעם היה כלכלן מבריק. בין לבין הוא הביע את העמדה הזו על קיינסיאנים בלי ניאו בהתחלה:
http://web.mit.edu/krugman/www/vulgar.html

ואגב, אשמח לשתף פעולה, אבל אתה אומר שאם מסגרת הדיון היא טוקבקים, ומישהו אומר משהו לא נכון (נניח שכלכלנים התעלמו מ X), אז אתה מעדיף שהעמדת דברים על דיוקם לא תעלה בתגובות, אלא אם כן אפשר לפרט בדיוק את הטיעון? אתה מעדיף לא לדעת אפילו שיש אלפי מחקרים על יחסי הגומלין בין אגרגטים לפרטים שמרכיבים אותם, אם אי אפשר להסביר מה המחקרים האלה עושים?