פרופסור הירש
  אני רואה את פרופסור הירש כמה פעמים בשבוע. לפני שנים רבות, כשלמדתי באוניברסיטה, היה פרופסור הירש מורי הראשון, ואולי היחידי. שעור המבוא שלו לימי־הביניים, היה אחד השעורים שבחרתי לסימסטר הראשון בלימודים וכמו ברווזיו של קונרד לורנץ, הוחתמה דמותו בי כדמות המרצה - זה שבו מתגלמות כל תכונות הפרופסור להיסטוריה, ושכל האחרים נמדדים לפיו.

ראשית, היה המראה—בשיער לבן בפסוקת ישרה ובזקן קצר ולבן, הוא נראה רב שנים אך מראהו החסון, התמיר, פוסע מחדרו שבקצה המסדרון אל חדר הכיתה, בצעדים ארוכים ואיטיים-מהירים, יצר תמיד את הרושם כי לנצח יינון כשהוא. בכל פעם בה ראיתי אותו, רציתי לעצור אותו לרגע ולומר דבר מה, אבל התביישתי. חששתי, ולא אומר שלא היה בסיס לחשש, שמא אומר משהו מטופש.

שיטת הלימוד שלו הייתה נפלאה: מעט קריאה, והרבה חשיבה והבנה. לשיעור שלו הוא התייחס לא רק כמבוא לימי־הביניים, כי אם גם כמבוא לחשיבה היסטורית ולמחקר היסטורי. יותר משקראנו, למדנו איך לקרוא. איך לגשת למקור היסטורי עתיק, כיצד לעיין בו באופן ספקני ולזכור כי אותו אדם שחי אי־אז, היה אדם כמונו, בשר־ודם בעל מחשבות, אידאות, הטיות ודעות־קדומות ממש כמונו.

בכיתה, מולנו, הוא לבש תמיד ארשת של לגלוג נינוח. הרגשנו תמיד כי הוא כבר שמע את זה קודם, אבל את קוצר־הרוח הטבעי מסייגת מידה של טוב־לב. מחוץ לכיתה, כאשר הזמין מישהו לחדרו, הייתה בו התלהבות. "אם אתה רוצה להמשיך בלימוד היסטוריה," הוא אמר לי, "אתה צריך לקרוא את זה!" כשסיפרתי לו על קשיי וחוסר הסבלנות שלי כלפי מרצה, הוא ניסה לרצותי. "האיש הזה לא צריך לעמוד מול תלמידים," הצהרתי ביהירות של מישהו בן עשרים ומשהו. "נכון, הוא לא מרצה טוב," הוא אמר, "אבל אם תקשיב לו, יש לו המון דברים מעניינים לספר."

לימוד החקר ההיסטורי הגיע לשיאו במבחן המסכם. אם למדתם איך לקרוא מקור, לא תהיה לכם בעיה, הוא אמר. המבחן כלל קטע קצר, אותו היינו צריכים לאתר בספרייה ולבאר. משימה קלה להפליא למי שאכן למד איך קוראים וכיצד מחפשים בספריה ומוצאים בה דברים. כעבור כשעה, המשימה הושלמה ואני תהיתי כיצד זו הבחינה הסופית. רק כשהבחנתי בשלל תלמידי השיעור מתרוצצים בייאוש, בלי רמז לאופן בו ניתן להתיר את סבך המקור הקצרצר שניתן להם, הבנתי.

מאוחר יותר, התענגתי בכיתתו בסמינריון על האבירות בימי־הביניים. הנושא לא עניין אותי במיוחד, אבל השיעורים והמשימות היו נפלאים. אז, גם לפי חומר הקריאה, הבנתי כי פרופסור הירש הוא מרקסיסט—עניין שנראה בעיני תמיד מטופש ומופלא. כיצד זה אדם כה נבון נפתה לרעיונות כה אוויליים? כיצד מי שחייו אינם ממלאים אחר רעיונותיו ממשיך לדבוק בהם? הוא לא עמד לשנות מאמונתו, אבל גם לא התמלא כעס, כרבים אחרים, כאשר נוכח לדעת מה חושבים עליה אחרים.

שנים עברו, ואני נזלתי או התפתלתי או נפלטתי מהאוניברסיטה. גרתי סמוך לרחוב אבן גבירול, ופעם או פעמיים היה נדמה לי שאני מבחין בו, הולך ובידו סל מכולת, או שב הביתה ומצרכים בסלו. אחרי זמן מה, בפתח חנות המכולת, אזרתי אומץ ופניתי אליו. דיברנו מעט—שיחה מאומצת בה ניסיתי להישמע רגיל ובקי, שווה מול שווה, אף שלא הרגשתי כך כלל—על מה שהיה ומה שהווה במקום היחיד אותו היכרנו. את ההקשר בן הזמן איני זוכר, אך בדבריו הייתה נימת קובלנה לא מוסתרת על עולם האקדמיה. "אם אתה מרגיש ככה, למה אתה ממשיך לבזבז את החיים שלך שם?" אמרתי לו והרגשתי חשוב מאוד. הוא חש נבוך, אם בגלל הסתירה בין האידאה המרקסיסטית שבפיו וההוויה הבורגנית של חייו כהיסטוריון, אם בגלל שהכירני אך מעט ובקושי, ואם בגלל שאין לדון בעניינים שבנפש בפתחן של מכולות.

מן המקום ההוא עברתי, ואת פרופסור הירש לא ראיתי שנים רבות. אחר־כך, לפני שנה וחצי, עברתי לגור ברחוב קטן סמוך לשינקין. הוא גר במקום סמוך לשם. אולי ברחוב ג'ורג' אליוט, אולי במעלה רחוב יוסף נשיא. צעדיו הגדולים, הוצרו והואטו. שיערו הלבן, עדיין בפסוקת ישרה, הידלדל משהו ורוח בלוריתו ניטלה. ראשו הוטה מטה, בזווית לכתפיו שעטו שחוחת זקנה. ויותר מכל, מבטו. המבט הבהיר, המפוזר וממוקד באחת, נראה כאילו הוא תועה באופן סתמי בחלל.

פעם אחת ראיתי אותו. ופעם שנייה חשבתי שזה הוא. ובפעם השלישית הייתי בטוח. אחר־כך, היו עשרות פעמים אחרות. לא ניגשתי אליו ולא אמרתי שלום. משהו בבגדיו אמר לי לא לגשת. הם נראו כבגדיו—הבגדים שבוחר אדם ללבוש—אך משהו בהם לחש לי בקול איטי כי מישהו אחר בוחר אותם עבורו. משהו באופן הילוכו נראה לי חסר מטרה. לעולם לא היה עם משהו ולעולם לא חזר עם משהו. הוא לא לווה במישהו, אבל נדמה היה כאילו היה צריך. פחדתי לגשת אליו, כי אולי (ואפילו די בטוח) הוא אינו זוכר אותי כלל, ומביך יהיה עבורי לנסות להמריץ מחשכת השכחה היזכרות כוזבת. ופחדתי לגשת כי אולי הוא הפך זקן נרגן, שאינו חפץ כי מישהו ייגש אליו ויטרוד אותו בדברים. ובעיקר פחדתי כי משהו בבגדיו ומשהו בצעדו, ומשהו בארשת פניו אומר לי כי פרופסור הירש אולי אינו עוד פרופסור הירש.

בתקווה שאני טועה לחלוטין, שבת שלום לכולם.
 
 
רשימת תגובות (5)
 
 
ותראה מה סטודנטים עשו לי...
28/1/2011
נכתב על ידי הנרי אונגר

 
 
 
 
צר לי.
28/1/2011
נכתב על ידי אליסה

בהנחה שלכולנו יש סיכוי טוב להגיע לשם, השאלה היא האם הדרך חשובה? במבט אחורה כנראה שכן, במבט קדימה אולי לא. או אולי ההפך?

שבת שלום.
 
 
 
 
שבת שלום
29/1/2011
נכתב על ידי איתי

ההערה לגבי שיטת הלימוד של פרופסור הירש הזכירה לי סרטון קצרצר בנוגע לחינוך: http://www.youtube.com/watch?v=zDZFcDGpL4U&feature=player_embedded#

ורציתי לשאול אותך בתור אדם עם גישה להרבה מידע.
מה הקורלציה בין ציונים ותארים ומשכורות, והאם באמת חל שינוי במהלך השנים..
תודה
 
 
 
 
ובתגובה ל"שבת שלום"
30/1/2011
נכתב על ידי אורי רדלר

סרטון חביב.

אין לי מושג מה הקורלציה המדויקת בין ציונים, תארים ומשכורות - במיוחד כי כל השלושה הם לא מוחלטים אלא יחסיים. לדוגמה, הקושי של בחינות הבגרות השתנה, ולכן אין דין תעודת בגרות לפני עשרים שנה כדין תעודת בגרות היום.
 
 
 
 
לאיתי - ההמשך הטבעי לנושא.
7/2/2011
נכתב על ידי א"ק

אין לי מושג אם אתה מכיר או לא, אבל לדעתי זהו המענה הטבעי לבעיות שהועלו בסרטון אליו קישרת.

התחל כאן והמשך לפי הסדר עד מס' 27:
http://www.youtube.com/watch?v=N7XNx5G0mPU