שיר תהילה קטן לאנשים החופשיים האחרונים
  מאמר זה פורסם ב-22 בינואר 2008 באתר "הקפיטליסט היומי". דומני שהוא אקטואלי. וגם אם לא, הוא מעניין.

רגע לפני שגם הם נעלמים, כדאי לעצור ולשיר מעט את תהילתם של האנשים החופשיים האחרונים בישראל.

הקהילה החרדית בישראל היא יצור משונה: מקום בתוך מדינה. חצי מדינה בתוך מדינה. במובנים רבים, מנהלת הקהילה החרדית את חייה באופן עצמאי. היא משמרת את דרך החינוך שלה, את דרך החיים שלה, מערכות תמיכה כלכלית ועזרה משלה, ומערכות כלכליות סגורות למחצה משלה.

הקהילה החרדית בנתה לה בישראל עולם משלה. מערכות תמיכה וסיוע לחלשים בתוך הקהילה, הבנויות על התנדבות ותמיכה מרצון; מערכות חינוך המחנכות את בני הקהילה לפי רצונם של בני הקהילה (לא לחינם נקרא החינוך הזה 'עצמאי'); מערכות צריכה המפעילות ביעילות את כוחן כדי להביא יצרנים להפיק רצון מלפניהם; ומערכות תעסוקה ועבודה המתנהלות להן, במידה לא מועטה, בנפרד מאלו של שאר המדינה. בלי מעורבות, ובלי מסים. שחור זה יפה.

אבל העולם הנפרד הזה נתון בסכנה גדולה והאשמים העיקרים בה הם החרדים עצמם. ליתר דיוק, נציגיהם. בשלושים השנה האחרונות, מאז החלו מפלגות חרדיות ליטול חלק בשלטון, הלכה נפרדותם ונשחקה, ועמה הולכת ונשחקת גם חירותם. נציגי הקהילה שחקו באש. מטרתם הייתה בתחילה ליטול חלק בשלטון החילוני המאוס רק במידה שזה ישרת את מטרתם: לקושש מעט מעות עבור קהילתם.

משזה עלה יפה, התעורר תאבונם והם החלו לחשוב כי ניתן יהיה להגדיל את כמות המעות עוד ועוד, ולפרוס מהן ליותר ויותר אנשים בלי שייגרע דבר מקהילתם ומהאוטונומיה שלה? אבוי לאותה תמימות. האם מישהו סבר שיש ארוחות חינם? שבני הקהילה לא ילכו ויתמכרו למטר הנדבות עד שכאשר זה ייפסק יבואו עליהם ייסורי גמילה קשים מנשוא? שהמרת התמיכה הקהילתית בכספי המדינה לא תתחשבן אתם בשלב זה או אחר? שהיא לא תפורר את מערכות התמיכה הפנימיות? האם סברו כי השלטון "החילוני" לא יבוא באיזה יום ויתבע מהם לוותר על החינוך העצמאי שלהם?

גרוע מזה, כספי המדינה הולכים ומשחיתים את הקהילה החרדית מבפנים. הסדר "תורתו אמנותו," שנוצר כדי לאפשר לגאונים בתורה להמשיך ולשמר את גחלת הלימוד התורני, הפך לאכסנייה לכל. כדי להימלט מזרועה האחת של המדינה (הגיוס) הוכשרו דורות של לומדים בינוניים הלפותים היטב בזרועה האחרת של המדינה—זו המממנת את המשך לימודיהם. התקציבים המוגדלים למשפחות מרובות ילדים באו לסייע למשפחות חרדיות מרובות ילדים, אך אלו כפתו אותם בעבותות לעטיניה של הפרה החולבת, כפתו אותם לחיים על גבול העוני.

היה מעודד יותר לסיים את הדברים בנימה אופטימית, ולדבר על לקח שנלמד וחשיבה מחודשת על הדברים. לצערנו, לא כך הדבר. על הרגל ארוך שנים לא מוותרים ברגע ומנהיגי הקהילה החרדית בכנסת, כך נדמה, נחושים בדעתם להחריבה עד תום בטרם יינחמו בהם ממעשיהם.