כלכלת לא-ייתכן-ש...
  מאמר זה נכתב בדצמבר 2005. לדאבוננו, המדע עדיין לא מצא בחמש השנים האחרונות פתרון ראוי ליחימוביצ'יזם. נחזיק אצבעות להתפתחויות חיוביות בעתיד.

שורות הלי"שטים תופחות והולכות. כלכלנים, אנשי עסקים, עיתונאים וכמובן שורה ארוכה של פוליטיקאים מצטרפת בימים אלו לשורות הדוגלים בתפישה החברתית-כלכלית ש"לא ייתכן שבמדינת ישראל יהיה/לא יהיה כך וכך". על–בסיס השקפה נטולת-פשרות זו, מציעים הלאייתכנשאים, הלי"שטים, שורה של צעדים לתיקון המצב.

נניח לרגע בצד את החשד, שלא לומר התנגדות, שאדם בעל-תבונה צריך לחוש כלפי אנשים שיודעים באופן כה נחרץ מה צריך לעשות עם הכסף שלו. נניח לרגע בצד גם את הסברה שיש לה רגליים שלאותם נחרצים אין מושג ברור ביותר מה צריך לעשות. נעמיד פנים לשעה קלה שכולנו הזדהות עם המרמור הצדקני ועם לי"שטים נל"שטם: נניח שכל מה שלא ייתכן שיהיה אכן לא ייתכן שיהיה ונבחן את הצעדים כשלעצמם, לגופם וביחס למטרותיהם—האם הצעדים לחיסול העוני אכן יחסלו אותו?

ובאשר אנו עם לי"שטים, מה טוב, נעים ומוצלח יותר ממפגש חם ואישי עם הגברת יחימוביץ'. מבחינות שונות, היא הלי"שטים האידאלי: נחרצת, חד-משמעית, בהירה וכל זאת בלי שעננת תובנה בסיסית בענייני חברה וכלכלה תעיב על צחיח מדבריות בורותה המוחלטת בנושאים אלו. אפשר לשמוע את התודעה הלי"שטית מדברת, בלי סינון כלשהו של אונות ביקורת מוחית.

יחימוביץ אינה מאכזבת ובראיון עם נחמיה שטרסלר היא יורה בכל הכלים ולכל הכיוונים, ומספקת לנו מילון לי"שטים כמעט מלא.

מילון הלי"שטים השלם

לא ייתכן שיורידו את המס לעשירים

"אני חיה ברמת חיים גבוהה, אך דווקא משום כך, לא היה ביבי צריך לבצע את הרפורמות שהורידו לי את מס ההכנסה וביטלו את תקרות הביטוח הלאומי... את הכסף הזה היה צריך לתת לאנשים עובדים שמרוויחים שכר נמוך"

ההגיון שמאחרי הצעד: מסים גבוהים צריכים לשמש למימון תמיכה בעניים עובדים.

מה שיקרה בפועל: ברמת המיסוי הקיימת בישראל, כל העלאה של המיסוי לא תניב עליה בהכנסות שאותן יהיה, כביכול, אפשר להעביר לעניים. להיפך, ככל שהמס יעלה, תקטנה ההכנסות משום שהתגמול עבור העלמה יהיה גדול וכדאי יותר. דווקא הורדת המיסוי תורמת להעלאת ההכנסה ממסים ולהזרמת סכומי כסף נוספים לצריכה, שמממנת בין השאר את משכורותיהם של העניים העובדים. מעבר לכך, יחימוביץ שוכחת את הורדת המיסוי העקיף (לדוגמה, הורדת המע"מ מ-18 ל-16.5 אחוז), שהיא אולי הצעד החשוב ביותר לעידוד השוויוניות שהיא כה כמהה לה: המיסוי העקיף באמצעות מכסים, אגרות ועמלות הוא מנוע אי-השוויוניות המרכזי.

סיכום: העלאת המסים בחזרה תוביל לירידה בצריכה של הציבור ולירידה בהכנסות ממסים, כך שהסכום אותו ניתן יהיה להקצות לתמיכה בעניים עובדים יקטן.

אז שיאכלו קצת פחות קצפת

"שטראוס-עלית הוא מפעל הוגן, שמשלם לפחות שכר מינימום. מה יקרה אם בתוך שנתיים הוא יעלה את שכר המינימום ל-4,500? מתח הרווחים של משפחת שטראוס יפחת. יהיה להם פחות הון, ועדיין הם יהיו מאוד עשירים. [לגבי מה שיקרה עם מפעל חלש יותר]: מפעל שלא יכול לשלם 4,500 שקל לפועל, יכול להיות שאין לו זכות קיום."

ההגיון שמאחרי הצעד: בכלכלה צריכים להיות קשוחים: צריך להעלות את שכר המינימום בהדרגה, כך שבעלי המפעלים לא ירגישו שזה קורה, ומי שלא יכול לשלם, שלום ותודה—איננו רוצים מפעלים כאלה כאן.

מה שיקרה בפועל: אבטלה. אבטלה. אבטלה. בואו ניקח את מקרה "שטראוס-עלית" הנהנתנית. על–פי דוחות החברה רווחיה הם בשיעור של כעשרה אחוז לפני מס ובערך חמישה אחוז רווח נקי. ההצעה להעלות את שכר המינימום ב-36 אחוז לא תתמצה, כמובן, בהעלאת השכר לעובדים בשכר מינימום בלבד: זו תהיה העלאה לאורך כל החזית: עובד שקיבל 3,300 שקל יקבל עתה 4,500 שקל, אחר שקיבל 4,500 יקבל העלאה ל-6,000 שקל, וכן הלאה. גם אם שטראוס-עלית תצליח למזער את ההעלאות באופנים שונים, ניתן לצפות לעליה כוללת בגובה של כעשרים אחוז בעלויות השכר, מה שימזער את הרווח הנקי הקטן שלה לאפס. לא בשמנת יקצצו כאן, אלא ביכולתו של שטראוס-עלית לשרוד כעסק חי לאורך זמן. כל אירוע כלכלי שלילי יאיים על יציבותו.

שטראוס-עלית, מילא, אבל מה בדבר העסקים הקטנים שהרווח הנקי שלהם הוא אפס או בדומה לכך? בערך שליש מהמועסקים במגזר הפרטי עובדים במקומות עבודה ששיעור הרווח שלהם הוא כזה: ההכנסה מהם משלמת את מחייתו של המעסיק ואת שכר עובדיו—מעבר לזה, אין הרבה. קיומם של אלו יועמד בסכנה, אלא אם כן יפשטו את הרגל (המצב הרצוי, מבחינת יחימוביץ), או יפטרו חלק מעובדיהם ויעמיסו עבודה נוספת על הנותרים. המפעלים החזקים יותר, שיש להם עדיין עתודות הון וכוח, יהגרו את העבודה מישראל ובכך יגבירו עוד יותר את האבטלה. על מה שיקרה במגזר הציבורי אין מה להרחיב: השכר יעלה ובעקבותיו גם המסים למימון השכר הזה.

סיכום: העלאת שכר המינימום תוביל לאובדן מקומות עבודה, לאבטלה ולהעלאת מסים. גם הצריכה תרד, שהרי סכום הכסף הנוסף שישולשל לכיסיהם של עובדים במשרות ממשלתיות או עובדים במשרות מוגנות (כמו חברת חשמל) יהיה רחוק מלאזן את הקיטון בצריכה של העניים החדשים שתיצור יחימוביץ).

להפסיק עם היבוא הזה!

"כדי לפתור [את בעיית המפעלים הנסגרים] צריך לשנות את כל השיטה הכלכלית. צריך להטיל מגבלות על היבוא. צריך להטיל מכסות ומסים על היבוא. אי אפשר לאפשר יבוא חסר רסן ובמקביל לא להבין איך מפעלי הטקסטיל נסגרים."

ההגיון שמאחרי הצעד: מצבם הכלכלי הרעוע של מפעלים בשכר עבודה נמוך נובע מתחרות של יבוא זול. ייקור הייבוא יאפשר למפעלים בשכר נמוך לא רק לשרוד אלא להעלות את שכר העבודה לעובדים, ועל–ידי כך לשלם שכר מינימום ומעבר לו.

מה שיקרה בפועל: התוצאה המיידית והברורה של כינון הגבלות על הייבוא תהיה העלאת מחירים במשק על כל המוצרים האסורים לפי כללי הייבוא. במידה רבה, זו התוצאה המכוונת של הצעד—העלאת המחירים תיועד, כביכול, לכיסוי תשלום השכר הגבוה יותר לעובדים. התוצאה הלא מכוונת תהיה פגיעה בעניים, שהם הצרכנים העיקריים של מוצרי טקסטיל פשוטים, של מוצרי מזון ושל שאר מוצרים שהמכסים נועדו לגונן מפניהם. ההעלאה גם תשיב את המשק למצב שגם רוב הכלכלנים התומכים בעמדתה של יחימוביץ מבקשים להמלט ממנו: מיסוי עקיף במקום מיסוי ישיר. מיסוי עקיף, מוסכם על הכל, הוא מיסוי אנטי-שוויוני מובהק הפוגע קודם כל בעניים.

בשלב הבא יבואו צעדי התגמול. ניתן להניח בוודאות שהעלאת מכסים על–ידי ישראל לא תעבור בשתיקה ותתוגמל במהרה במכסים גבוהים על המוצרים שישראל מייצאת. התוצאה המתבקשת תהיה פגיעה בייצוא ובראש ובראשונה בייצור עתיר טכנולוגיה, שעמיתה למפלגה של יחימוביץ, אבישי ברוורמן, מכריז בראש חוצות כי יש לטפחו בכל מחיר.

סיכום: העלאת המכסים על הייבוא שקולה למתן תמריצי עידוד לייצור דברים שבהם איננו מוצלחים, על חשבון ייצור דברים שבהם אנחנו כן מוצלחים. התוצאה החיובית המבוקשת, העלאת שכר לעובדים ברמות השכר הנמוכות, תאוזן ויותר מזה בפגיעה ברמת חייהם של אזרחי ישראל העניים יותר ופחות. הנהנים היחידים יהיו אנשים כמו בעלי נכסים נדל"ניים, שהתמרת עלויות העבודה וחומרי הגלם תעלה את ערך נכסיהם.

הפרטה זה רע! רע!

"אני בעד תחרות, ויש אכן דברים שצריכים להיות מופרטים. אני נגד הפרטה של שירותים חברתיים... שירותי החינוך... בתי החולים... אני לא נגד הפרטה של חברות ממשלתיות [אבל] אני מתנגדת להפרטת חברת החשמל. אם החברה תופרט, בעל הון יזכה בה, העובדים יוחלפו בעובדי קבלן שירוויחו שכר מינימום, רמת הטיפול בתשתיות תרד והתעריפים לציבור לא ירדו."

ההגיון שמאחרי הצעד: ההכרזה על התמיכה בהפרטה באופן עקרוני נועדה לצורך יחסי ציבור. בפועל, יש התנגדות לכל הפרטה באשר היא, מהטעם שהשכר לעובדים ירד, איכות השירות תרד והתעריפים לא ירדו.

מה שיקרה בפועל: דמיינו שאתם מזמינים קו טלפון, וצריכים לחכות שנתיים עד שיותקן. דמיינו שאתם גולשים במודם של 14.4 קלובייט, במקום 1.5 מגהבייט. דמיינו שאין לכם טלפון סלולרי. דמיינו ששידורי הטלויזיה הם בערוץ אחד, ומתחילים בשמונה ומסתיימים באחת עשרה וחצי. מי שקצת קשה לו לדמיין, ינסה להשוות בין רכישת לחם במכולת וקבלת אישור הדורש שתי חותמות נפרדות בעיריית תל–אביב. זה, בערך, הפער הממשי בין שירות מופרט לשירות ציבורי.

בהתנגדות להפרטת חברת החשמל מגולמת ההבנה המעוותת של הלי"שטים בנוגע לאופן בו פועל שוק. לטעמה של יחימוביץ, אין הבדל גדול בין מיומנותם של עובדי חברת חשמל למיומנותו של עובד נטול הכשרה. היינו, עובדי חברת חשמל הם סתם בני-מזל שהתיישבו על בור שומן. נוסף על–כך, בעל החברה המופרטת נתפש בעיניה כשוטה גמור, שמצד אחד יקצץ בעלויות השכר כדי להגדיל את רווחיו, ומאידך יזניח את התשתיות כדי שמחר לא יהיו לו רווחים כלל.

סיכום: העצוב בכל העניין הוא שפעמים רבות ההפרטה מבוצעת באופן קלוקל. במקום לתקוף את הרעיון בכללו, עדיף היה לנסות לתרום לכך שיבוצע כיאות.

לסגור את הקניונים בשבת

"[מתנגדת לפתיחת קניונים בשבת כי] העובדים נפגעים כי מכריחים אותם לעבוד בשבת... הם פשוט עבדים... זה פוגע קשות בבעלי העסקים הקטנים שמפסידים לקוחות... זו פגיעה בציבור הרחב, כי יש מכונה משומנת היטב שדוחפת את הציבור ללכת לקניות בקניונים בשבת... אלה אורחות חיים שמוכתבים לנו... על–ידי בעלי הקניונים הגדולים."

ההגיון שמאחרי הצעד: סגירת הקניונים בשבת תוביל לפריחת העסקים הקטנים ותשיב לאזרחים חסרי הישע הנתונים בציפורני בעלי הקניונים הגדולים את היכולת לעשות משהו אחר.

מה שיקרה בפועל: סגירת הקניונים בשבת תוביל, ככל הנראה, לסגירת חלק גדול מהקניונים גם לא בשבת. עשרות אלפי אנשים המתפרנסים מעבודה במקומות אלו יהפכו למובטלים. הם לא ייקלטו באותם "עסקים קטנים" שנפגעים מהקניונים, משום שאותם עסקים קטנים לא היו מסוגלים להעסיק אותם מלכתחילה, בגלל המבנה העסקי השונה שלהם.

תוצאה נוספת היא שאנשים מן המעמד הבינוני והבינוני הנמוך, שנמשכו לרכוש בקניונים בגלל מחירים זולים ואפשרות לקנייה מרוכזת, יאלצו לרכוש את המוצרים במחיר גבוה יותר באותם "עסקים קטנים," כאשר בהיעדר אפשרות לרכוש את המוצרים ביום החופשי מעבודה שלהם, יאלצו חלק מהם להקטין את היקף המשרה שלהם ואת הכנסותיהם.

אם נמשיך את רעיונה של יחימוביץ הלאה (ולשיטת הלי"שטים, מדוע לא?) הרי שיש לסגור גם את כל המקומות הפתוחים ביום שישי בערב, בלילות, ביום שלישי אחה"צ ובין שתיים לארבע ולפטר עוד כמה עשרות אלפי אנשים. אחרי הכל, אם כבר צדק, אז צדק עד הסוף.

סיכום: התפישה התמימה לפיה צריכה היא מעין צינור מים, שניתן לכוונו באופן שרירותי לכל מקום שרוצים תוביל לא להכוונת הצריכה בקניונים למקומות עסק קטנים, אלא לאבטלה, לחיסול ניהול יעיל, להקטנת היקפי התעסוקה ולהקטנת הצריכה.

לא ייתכן שעשירים יתרמו

"אני לא רוצה שהעני יקבל את האוכל שלו מהיד של העשיר שנותן לו נדבה. אני רוצה שהוא יקבל..."

ההגיון שמאחרי הצעד: חיסול מערכת תמיכה ותרומה של עשירים, נדבנים ובעלי הון, כדי ליצור מערכת מדינתית של תמיכה בעניים.

מה שיקרה בפועל: עד שתכונן מערכת מדינתית לתמיכה בעניים, בכל הנקודות שבה לא תכונן מסיבות מעשיות ואחרות, וגם אחרי שתכונן, חיסול התרומות, התמיכה וההשתתפות של אלפי אנשים בסיוע פעיל לעניים יגרום להרעת מצבם של האחרונים.

מערכת תמיכה פרטית פועלת באופן גמיש במקום בו היא נדרשת, ומשמשת אתת מצוין לחלאים ולחוסרים במערכת התמיכה המדינתית. בנקודות בהן היא משמשת חלופה למערכת ממשלתית (לדוגמה, בתי תמחוי) היא עושה זאת עשרות-מונים טוב יותר מאשר מערכת מדינתית כלשהי.

ואחרון, התפישה לפיה קבלת קערת מרק בבית תמחוי בחסות עמרי פדן היא סוג של "השפלה" בהשוואה לקבלת מרק בבית תמחוי מדינתי ו"בזכות" היא סוג של פנטזיה צדקנית, השמורה למי שלא היה נתון מעולם לחסדו של פקיד בביטוח לאומי ולמי שלא ישב מעודו בתור ב"לשכה" זו או אחרת. כל עני היה מעדיף לקבל את עמרי פדן עשר פעמים ביום, לפני שהיה מוכן להיחשף להתעללות של פקידי הממשלה.

סיכום: חיסול התמיכה הפרטית יוביל להרעת מצבם של העניים הנזקקים לתמיכה מסוג זה, וימיר אותה באופן חלקי, אם בכלל, בתמיכה דלה, מגושמת, מקיפה פחות ומשפילה יותר מטעם המדינה.[1]

במקום עבודה, תנו חינוך

"זה לא נכון לייצר מקומות עבודה בכל מחיר... [עדיף להשקיע] בחינוך הילדים של עובדי הקבלן. כך היית מחלץ דור שלם מעוני. העובדה שיצרו חצאי משרות ובגלל זה הם לא מקבלים קצבה, לא פתרה שום בעיה..."

ההגיון שמאחרי הצעד: עדיף להותיר אנשים מובטלים, עם תמיכה נדיבה והשקעה בחינוך, מאשר ליצור מקומות עבודה חלקיים או בשכר מינימום.

מה שיקרה בפועל: עבודות בשכר נמוך ועבודות חלקיות מושכות מספר סוגים של אנשים, ובמיוחד אנשים התורמים משכורת שנייה ושלישית לפרנסת משפחתם. פחות מרבע מכלל המשתכרים שכר כזה הם עניים (בישראל, 18 אחוז), ורובם בני נוער, צעירים העובדים במשרה חלקית לצד לימודים, אנשים בעלי מוגבלויות, אנשים מבוגרים ומפרנסים שניים ושלישיים. חיסול האפשרות לעבודה כזו יביא לכך שאלו לא יצליחו לתרום לפרנסת עצמם ומשפחתם, ויפלו לעול על צווארה.

יחימוביץ טוענת כאן כי מקומות העבודה "ייווצרו" באמצעות "מענק נדיב להקמת מפעל" במקום להשקיע ב"חינוך הילדים", אך זהו כמובן "@דחליל" לוגי או, ליתר דיוק "מליח אדום": נסיון להסיח את הדיון מהעובדות הממשיות (שינוי בגובה הקצבאות) לנושא אחר, "דחליל" אותו נוח ליחימוביץ לתקוף: מענקים לעשירים. בין שני הנושאים אין קשר.

סיכום: הפניית השקעה באופן סתמי ל"חינוך הילדים של עובדי הקבלן" במקום ליצור תנאים לעבודה בשכר הוגן, תוביל לעלייה באבטלה, בתמורה להבטחה מעורפלת לשיפור השכלתם של אותם ילדים.

העיקר שכולנו יהודים

"אתה לא יכול רק להשתמש בשוט. אתה לא יכול רק לקצץ בקצבאות ולשלוח את האנשים לעבוד בשוק שמשלם שכר רעב. אתה צריך לעשות מהלך משולב, כלומר להעלות את השכר ולדאוג לבטחון תעסוקתי. כל עוד זה לא קרה, אתה צריך לחזור ולהעלות את הקצבאות."

ההגיון שמאחרי הצעד: יש להעלות את הקצבאות ואחר–כך, אחרי שהשכר יועלה, אפשר יהיה להשאיר אותן בעינן, משום שיהיו נמוכות דיין בהשוואה לשכר המוצע.

מה שיקרה בפועל: הקצבאות יועלו, עשרות אלפי משפחות יחזרו לאבטלה מרצון, כשאליהן מצטרפות כעבור זמן קצר עוד עשרות אלפי משפחות מנפגעי שכר המינימום, העלאת המכסים, ושאר צעדים שמציעים הלי"שטים, שיחריפו עוד יותר את הצורך בשימור הקצבאות. כדי לממן את הנ"ל, יהיה צורך להעלות שוב את המסים העקיפים ואת המכסים (העלאת המיסוי הישיר תוביל לירידה בהכנסות ממסים) מה שימלכד את העניים עוד יותר בתוך בור הקצבאות.

סיכום: הצעה לקבורת חמור של מאות אלפי אנשים על מזבח ההרגשה הטובה של הלי"שטים כאילו, כביכול, הם עושים משהו.

סיכום
הצעדים הכלכליים שמציעה יחימוביץ ומציעים לי"שטים רבים כמוה, מכוונים לצמצם את העוני ולהשיב לעניים את כבודם. בפועל, גם מי שמזדהה עם המטרות האלו חייב להתנגד לצעדים המוצעים מטעם פשוט מאוד—הם לא עובדים ויותר מזאת, יביאו בוודאות לפגיעה חריפה בעניים.

ראו גם
  • "האידיוט המועיל" של פרץ

    הערות
    1 לפי הראיון, יחימוביץ מתנגדת לתרומות של עשירים מכל וכל (לדוגמה, למוזיאונים) אך זו אינה עמדה המקובלת על רוב הלי"שטים.

    מקורות
  • "אצלנו פותחים את הרגליים ליבוא בלי הגבלה", ראיון של שלי יחימוביץ עם נחמיה שטרסלר ב"הארץ", 3/12/05

    נכתב: דצמבר 2005.
  •  
     
    רשימת תגובות (8)
     
     
    אם כבר בהעלאת מאמרים באוב עסקינן...
    6/1/2011
    נכתב על ידי שומר הלילה

    יש מצב שאתה מעלה את תרגומך ל"עצומה" של בסטיאט ואת "שיר הלל לאנשים החופשיים האחרונים" על הדויסאלך?
     
     
     
     
    בהחלט. הכל בעיתו...
    6/1/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

     
     
     
     
    מי אמר "אני" ולא קיבל?
    6/1/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

     
     
     
     
    כמה הערות
    6/1/2011
    נכתב על ידי יעל

    1. באשר לעליית או ירידת הצריכה בעקבות שינוי שכר המינימום, וההשפעה של זה על התוצר: אז לא. אם יהיו יותר מובטלים, כלומר יותר גורמי ייצור לא יועסקו, זה בוודאי ישפיע על התוצר. אבל עצם הירידה בביקוש לצריכה תתרגם, בדרך כלל, לעלייה בהשקעה. בוודאי שבטווח הארוך - ואני לא חושב שיש מישהו שרוצה להשתמש בשכר מינימום כגורם מאזן קיינסיאני, יעני להעלות ולהוריד אותו בהתאם למחזור העסקים, ההשפעה של שינוי שכר המינימום על הצריכה היא לא שיקול משמעותי. בדרך כלל דווקא אנשי שמאל משתמשים בעיוות הזה של רעיונות קיינסיאנים בהקשר של שכר מינימום. זה לא לעניין. שכר מינימום הוא נושא מורכב, אבל ההשפעה שתהיה לשכר המינימום על הצריכה היא פשוט לא חלק חשוב בשיקולים, וסביר שלא תהיה לערוץ הזה השפעה משמעותית על התוצר למעט אולי אולי בטווח מאוד קצר, ונגיד בנק מרכזי סביר יכול בקלות לאזן.

    2. עלייה במיסוי בישראל תוביל, כמעט בטוח, לעלייה בהכנסות ממיסוי. כמו כל דבר, יש דרכים טובות יותר וטובות פחות לעשות את זה. אבל הרעיון הלאפרי שירידת שיעור המיסוי תביא לעליית סך הגבייה היא טענה פוזיטיבית שאפשר לקחת אל הנתונים ולבדוק. כמעט בכל מקרה שידוע לי היא נדחית על ידי הנתונים. יש סיבות טובות לרצות הורדת מיסים, וסיבות טובות להתנגד. הטענה שבאופן כללי עליה במיסוי תביא לירידה בהכנסותממיסים פשוט שגויה (ראה למשל עדותו של גרדורי מנקיו לקונגרס - תחילת עמוד 7 http://www.economics.harvard.edu/files/faculty/40_npc.pdf)

    3. יש הרבה דברים טובים להגיד על תמיכה בעניים דרך ערוצים לא ממשלתיים שהם וולנוטריים לחלוטין, ואינם כוללים כפייה. דבר אחד אי אפשר להגיד עליהם - שהם מספיקים. גם תורמים גדולים מאוד מאוד לא תורמים באופן קבוע סכומים שמדגדגים בכלל את מה שהם משלמים ממיסים. גם הנדיבים שבינינו לא תורמים יותר מאחוזים בודדים מהכנסותנו. וזה לא קרוב אפילו כדי לממן מערכת רווחה מעבר לסמלית. פשוט לא. זכור את הטיעון של מילטון פרידמן בעד תמיכה ממשלתית בעניים - הפחתת עוני היא מוצר ציבורי קלאסי, ולכן אם כל אחד יקדיש למיגור העוני רק את הסכום שהוא מעוניין להקדיש לנושא נקבל תת השקעה עצומה בנושא.

     
     
     
     
    קצת סימוכין
    6/1/2011
    נכתב על ידי יעל

    והמאמר הקלאסי על חלוקת ההכנסות כמוצר ציבורי הוא של לסטר ת'ורו . הוא אגב, סוג של אב רוחני של פול קרוגמן. היה פעם כלכלן רציני, עבר לכתיבה פופולארית, ומהר למדי נודע בכינוי less-then-thorough. אבל המאמר הזה הוא עוד מהימים שהוא היה רציני:
    http://www.jstor.org/stable/1880707
     
     
     
     
    אתה בסדר. אפילו יותר מבסדר.
    6/1/2011
    נכתב על ידי שומר הלילה

     
     
     
     
    תגובה אשכנזית טיפוסית
    7/1/2011
    נכתב על ידי אורי רדלר

    יעל, לגבי נקודותיך:

    1. אני לא חושב שלתוצר יש חשיבות כלשהי. זו רק מדידה של "מחזור" ולא של משהו ממשי. שכר מינימום יגרום לאבטלה - זו הבעיה העיקרית איתו.

    2. עליה במיסוי לא תוביל לעליה בהכנסות במיסוי בכל מקרה ואני גם לא חושב שהמאמר אליו הפנית טוען זאת. למעשה, הוא אומר (עמ' 8): "כל הגדלה בנטל המס על הכנסות הון עתידה כנראה להפחית את כמות ההון החשוף למיסוי, במיוחד בטווח הארוך. פעולה כזו גם תפחית את כמות ההכנסות מעבודה אותן ניתן למסות... אם מביאים זאת בחשבון, פוחתת מאוד ההכנסה המיוחסת למיסוי הון."
    הטיעון של לאפר הוא שיש שיעור אופטימלי של מיסוי (נמוך יותר מהקיים, גבוה יותר מאפס) והטענה הזו מאושרת על ידי נתונים רבים. הטענה שאינה מאושרת היא שירידה בכל שיעור במס תוביל לעליה בהכנסות. די מובן שאם נוריד את מס ההכנסה ל-5 אחוז שטוח, ההכנסות ממס הכנסה תרדנה בטווח הקצר במידה משמעותית. פרקינסון קבע בזמנו כי כל מיסוי מעבר לתשעה אחוזים (בכל זרמי המיסוי) מוביל לרצון להתחמק ממיסוי - עניין שיש לו השפעה רבה החל משיעור מס מסוים, אך הוא לא המרכזי כאן: העקרון במס הוא שהוא תמיד מגולגל אל הצרכן דרך עליה במחיר השירותים והמוצרים, וכל עליה כזו מתורגמת בתורה לקיטון בהכנסה הניתנת למיסוי.

    3. אני ממש (אבל ממש) לא מסכים איתך כאן. ראשית, אני חושב שצריך להפריד בין שני סוגים של בעיות: עוני ומצוקה ממשיים; ועוני ומצוקה "יחסיים"; קהל הנזקקים לתמיכה מקפת ומשמעותית קטן יחסית. מספר הסועדים בבתי תמחוי, יתומים עזובים, חיים על חבילות מזון, דרי רחוב, וכיוצא בזה קטן מאוד (פחות מאחוז) וקשיח מאוד (כלומר, התועלת שבהטבות הניתנות לדר רחוב או משותק בכל חלקי גופו או עיוור או חרש אינה עתידה למשוך אנשים שיבחרו בדרך חיים כזו מרצון). בוודאי שהיקף דרישותיו ותביעותיו יכול לבוא על סיפוקו בתמיכה פרטית. כדי להמחיש, כדי לתמוך באופן משביע רצון בכל הקבוצה הזו די בכמיליארד דולר לשנה.
    סביב הקבוצה הזו יש קבוצה רחבה יותר של אנשים הנמצאים במצוקה "יחסית" - מצבם אינו טוב, אך בדרך כלל יש ביכולתם להתפרנס ולעבוד, גם אם באופן לקוי וחלקי. קבוצה זו מונה, נאמר, עוד כארבעה אחוז מהאוכלוסיה ובסך הכל ניתן לומר כי בעיה מהותית יש לכ-400 אלף איש בישראל.
    אבל, בואי נלך אפילו יותר בגדולות ונניח שבישראל יש אוכלוסיה של חצי מליון הזקוקים לתמיכה מקפת - נאמר, תמיכה בשיעור 6,000 שקלים למשפחה - סביר? או, אפילו, נניח כי מכריזים שהמצב באמת חמור ויש צורך בתמיכה מקפת למיליון איש. במקרה כזה, תטפס התמיכה (בהנחה של תמיכה ממוצעת של 6,000 שקל למשפחה) לשיעור של 14 מיליארד שקל לשנה. האם זה היקף תמיכה החורג, לדעתך, מהתמיכה שניתן לקבל מגורמים פרטיים?
    ונאמר שאת אומרת שכן - מדוע לא לנסח זאת, במסגרת פשרנותי האינסופית, כפטור ממס? נאמר, להכריז כי בכל קנייה של למעלה מ-100 ש"ח יוכל כל אזרח להחליט אם המע"מ ו/או המס המוטל על המוצר יועברו לממשלה או לגורמים פרטיים שיספקו שרותי רווחה? ומדוע לא לנסח זאת גם כ"קרן השתלמות" המניבה הפחתה בסכום הממוסה? יהיו רבים שיעדיפו להעביר לצדקה סכום במקום להעבירו סתם לממשלה.
     
     
     
     
    תגובה אורפלית טיפוסית :-)
    7/1/2011
    נכתב על ידי יעל

    "הטיעון של לאפר הוא שיש שיעור אופטימלי של מיסוי (נמוך יותר מהקיים, גבוה יותר מאפס) והטענה הזו מאושרת על ידי נתונים רבים." אשמח לראות את הנתונים הרבים האלו. ואללה, אם היית אומר שאי אפשר לדעת בדיוק מה יהיה השינוי בהכנסות עם נעלה את המס, הייתי מבליגה. אבל אתה פשוט יודע (יודע!) שההכנסות ממיסים ירדו... די. לא מתאים. אל תתחיל להיות לי רותי סיני.

    אבל יותר עקרוני - בקשר לחלוקת הכנסות מחדש. לא בטוח שהבנתי את התשובה שלך. מה שטענתי זה שנניח כולנו (או רובנו) מעוניינים בחלוקה שיוויונית יותר של ההכנסות. נניח. אז לחלוקה מחדש של ההכנסות יש אופי של מוצר ציבורי. כלומר, בהינתן מה שאחרים תורמים למאמץ, ההשפעה השולית שלי קטנה עד זניחה, ולכן אני אתרום מעט מאוד. ממש כמו במקרה של ניקיון, סדר ציבורי, בטחון וכו. אם ישאלו אותי בהינתן גודל תקציב ביטחון כלשהו (מאפס ועד 300 מיליארד דולר) כמה אני מעוניין להוסיף מכספי לתקציב הביטחון, אני אגיד אפס. הרי לא יהיה שינוי ברמת הביטחון אפילו אם כל המשכורת שלי תלך לתקציב הביטחון. טנק אחד לא יקנו, ונגד אחד מושחת לא יצמח מהמשכורת שלי. ואז כולם עושים את אותו החישוב - ויש לנו תת השקעה בביטחון. אתה מכיר את הטיעון אני מניח.
    אותו טיעון בדיוק יכול להיות מופעל לגבי חלוקת ההכנסות. אם אתה מעדיף שהממשלה תקבע מס, תגבה אותו, ואז תחלק אותו לעמותות פרטיות (או אפילו תאפשר לאזרחים לבחור לאיזה עמותה לתת את הכסף, ונניח לרגע שאני לא אבחר לתת את הכסף לעמותת "לפטופ חדש ליעל"), אז סבבה. זה גם קורה לא מעט, לא?
    מה שאני (ולסטר תורו, ומילטון פרידמן למשל) טוענים, זה שאם כל אחד יחליט לבד כמה לתרום (ולא רק איך או למי לתרום) אז תהיה תת השקעה עצבנית בנושא.

    וזה שאזרחים שונים רוצים רמת חלוקה מחדש שונה זו אכן בעיה. ממש כמו שאזרחים שונים רוצים רמת תשתיות או ניקיון או בטחון שונה. התהליך הפוליטי הוא מרוכב ומלא קשיים. אבל לא ברור שהפתרון הטוב ביותר לבעיה הזו הוא פשוט להימנע לחלוטין מאספקה ציבורית של המוצרים האלה.

    אה, כן. אורפלים:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%9D