שיטת המדרוב לכתיבה
  והפעם, במסגרת פינתנו "דברים שאף פעם עוד לא עשינו אבל למה לא, בעצם? זה די מגניב" אנחנו מארחים את הכותב הצעיר, המבטיח תדיר ולעתים אף מקיים, ר.מ. סלע, הידוע גם כהאר"י מאשקלון, הראשון לציון, האחרון בתור, הגבנ"צ מבת־ים, השליט"א העצמית מצומת קסטינה, והתשח"צ מדהריה — ואלו רק הזוטרים שבתאריו. קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות.

בכתיבה, שלא כמו בהרבה דברים אחרים, אפשר לעשות את מה שצריך מהר יותר או לאט מאוד ולגלות שעלות כבדה מתרגמת לתועלת מועטה ולהפך.

הכל תלוי ב-state of mind. אדם יכול לשבת בריכוז ונירוואנה מוחלטים—מאושר מהחיים, מבסוט מעצמו על המשמעת העצמית המשובחת השופעת ממנו ולכתוב 50 מילה של ג'יבריש בלתי קריא בשעה, ומאידך יכול אדם לשבת ולכתוב 1,000 מילה של זהב טהור בעשרים דקות של רבאק, כסאח, שיישרף העולם, אני-פשוט-לא-מצליח-לשבת.

האיכות והמהירות של מלאכת הכתיבה נגזרת אם כך פעמים רבות מרמת אי-הנוחות של הכותב, ועומדת ביחס הפוך לכמה שהוא מרוצה מעצמו ומפועלו. למעשה תחושת דחיפות, מחופפות, לחץ ואובדן עשתונות כללי הם כלים מנטאליים חשובים בארגז הכלים של כותב לא פחות ממקלדת ומילון אבן-שושן. כך תיכנס ל-"מדרוב Mode," תזרים ותשבח את כתיבתך.

לחץ—לחץ, לחץ, לחץ, לחץ. אם יש לך עורך, חבר, אח, אב, דוד, שכן, חנווני שאתה מחזיק ממנו או שמחזיק אותך בביצים זכית! וודא כי הוא מחזיק בידיו (גם) את לוח הזמנים לכתיבת היצירה (כתבה, מאמר, ספר, סמינריון, תזה, דוקטורט, חמשיר, האייקו...) ונוהג בך באופן נוגשני ודורסני.

מספרים על דאגלס אדמס לדוגמה, שהיה כותב מחונן ואדם גבוה מאוד, כי לאחר הספר הראשון שלו—מדריך הטרמפיסט לגלקסיה—הוא התקשה לסיים ספרים נוספים. התהילה השביעה אותו, הכסף הטביע אותו ובסופו של דבר בכדי שיעמוד בלוחות הזמנים להם התחייב כלאה אותו ההוצאה לאור עם עורך למשך שלושה שבועות בבית מלון; לרוע מזלו אנו חיים בעולם דמוקרטי, וכך לאחר שסיים את סדרת הטרמפיסט והתחייבויותיו הוא כתב עוד איזה קשקוש ובילה את העשור האחרון לחייו בכתיבת רומן שלעולם לא הושלם. במילים אחרות: מצאו את הרודן שלכם.

אל תערכו תוך כדי כתיבה—שורה זו נכתבה ארבע פעמים. הכותב שלה ניסה בכל פעם לשפר, לשייף, להועיל, לחדד, לחבר, לדייק, להחליק את הטקסט עד שכמעט נרדם והחליק מהכסא. אל תעשו זאת! תכתבו ותעברו הלאה, ומשתי סיבות.

הסיבה הראשונה היא שזה לא יעזור לכם. כמה שלא תכתבו בסופו של דבר תאלצו לחזור ולקרוא ולגלות שאתם אידיוטים לא קוהרנטיים ולערוך את הטקסט. אלא שאם תכתבו לאט, העריכה תגיע הרבה הרבה יותר מאוחר, ולא רק שאתם מסתכנים באפיסת כוחות וזריעת זמן לרוח אלא שיתכן מאוד שהטקסט שתמצאו שתכתבתם יהיה פחות טוב וזאת בגלל הסיבה השנייה.

זרימה. זרם.... שיטפון של מילים; חוט מחשבה שרץ-אץ, משתולל, קופץ, צוחק, משתגע, מתחרפן לאורך עמודים שלמים; מספר סיפורים, חד חידות, זורק אנקדוטות, קריצות ודוגמאות במקצב שמוכרחים להתמסר לו. כשאתם כותבים מהר והשורות ניתכות אל הדף כמו עמודי חשמל מפני הוריקן קטרינה הכתיבה שלכם, כי הכתיבה שלכם מתחברת.

אתם מזדרזים וכותבים שורה אחת, שורה שנייה, עוד פסקה ועוד אחת ומגלים שהמחשבות שלכם כבר רצות ומשלימות ובונות את הפרקים הבאים, וזה כי התודעה שלכם זוכרת וקושרת—דיאלוג לדיאלוג, רעיון לרעיון, תובנה לתובנה, דמות לדמות. כשאתם עוצרים ותוהים לנוכח כל שורה כמו הייתה קשר גורדי, אתם לא מצליחים לדאות ולרחף לרמת הסיפור (ובמקרה ואתם כותבים עבודה ולא פיקציה—לרמת הנרטיב); ויש סיכוי טוב שהטקסט שלכם בנוי מקטעים, מקטעים, כמו כביש עם פסי האטה.

אם אתם אנאליים, כתבו כשאתם עייפים—אתם מכירים את ההרגשה. העיניים לא ממש נעצמות, אבל העפעפיים כבר חצי שמוטים. תחושת ה-whatever משתלטת עליכם, ולא נראה כאילו עוד משהו יצא מהיום הזה, ובכן יתכן שזה הזמן לכתוב!

קל להרצות על "כתיבה חפיף," אבל קשה מאוד לחפף כמו שצריך. הרי אתם כבר שם, ואתם רואים מה לא בסדר ורוצים ורצים לתקן, גם כשאתם יודעים שלא טוב לעשות את זה, אין מה לעשות, כאלה אתם, אנאליים.

אחת מהדרכים להתגבר על כך היא פשוט להגיע למצב כתיבה גמור. לשבת מול המחשב ולהזרים לקצות האצבעות כל מה שיש לכם בראש. יש סיכוי הרבה יותר טוב שהקוף הפדנט שיושב לכם בראש ומבקר כל מילה (אל תגחכו, הקוף הוא אתם) לא ינדנד יותר מדי, וכשתתעוררו בבוקר, תגלו שמתוך ערפילי ההכרה הליליים שלכם הספקתם לכתוב בכמות ובאיכות מפתיעה.

אל תשבו על התחת —בציר עשיר ואיכותי של כתיבה איננו תוצאה של משמעת עצמית; מצד שני הוא גם לא תוצר של הארה שמימית; אם אתם רוצים להצליח אסור לכם לשים את מבטחכם לא בתחת שלכם, ולא בהתערבות שמיימית, עליכם לנסות ולהיות י-צ-י-ר-ת-י-י-ם.

נשמע מוזר? הרי אדם יכול להכריח את עצמו לעשות הרבה דברים: לשבת, לקום, לרקוד, להקליד, להכין אורז, לשחק בסוליטר—הרבה דברים, אבל האם ניתן באמת ובתמים לבחור להיות יצירתי ולהגיע ל-"מדרוב Mode": אותו מצב חלומי בו הכתיבה המשובחת זורמת מעצמה. התשובה היא כן, בדרך כלל, אולי, זה תלוי בכם, ספק—אבל אפשר וצריך לנסות.

קודם כל אל תתנו לעצמכם לשבת שלוש שעות ולכתוב בקצב של חמישים מל"ש (מילה לשעה). זה שאתם על הכיסא ושעל המסך פתוח וורד (או "מלל") ולא Ynet (או פורנו!), לא אומר שאתם כותבים, למעשה רוב הסיכויים הם שאתם מתמזמזים. אז קודם כל קומו.

קומו על הרגליים. ממש.

תימתחו; עשו איזה תרגיל: שכיבות שמיכה, כפיפות בטן, הרמת מיטה, הרמת משקולות, תקיעת הראש בקיר. זה לא ממש משנה—הרעיון זה לשנות מצב תודעה. למעשה, עדיף שזאת לא תהיה רוטינה, תעשו עם הגוף שלכם משהו לא צפוי, העיקר תעשו משהו.

סיימתם? יופי. זה כנראה לא יספיק לכם, מכאן כל אדם לעצמו.

יש אנשים ששותים: משקאות אנרגיה, אלכוהול, מיץ פטל, תה, קפה.

יש אנשים שמטיילים: יוצאים החוצה, שואפים אוויר, מסתכלים בעצים ובאבנים ובאנשים; פותחים שיחה עם מישהי, מלטפים כלב.

מוזיקה: לי זה עוזר. אני לוקח את האייפוד ושומע כמה שירים, מתפרק וחוזר לכתוב.

וגם: ספורט, כתיבה של משהו אחר, קריאה ובגדול כמעט כל דבר שאתם יכולים לעשות בגפכם ושיהווה שינוי אווירה מכתיבה עקרה. כמעט.

כי אם תחליטו לאכול איזה ארוחה דשנה תגלו שבמקום מילים יוצאים לכם גרפצ'ים. עדיף לכתוב על בטן ריקה. עדיף גם לא להזמין אליכם חברים או ללכת לחברים, כי בניגוד לספרים, מוזיקה או כוס תה היא אפשר לסגור אותם באמצע או לשפוך לכיור. אתם רוצים חיי חברה? סבבה. אבל אל תספרו לעצמכם שאתם עושים את זה בשביל הכתיבה.

אגב, לא משנה מה אתם עושים. מומלץ לעשות זאת עם מכשיר כתיבה בהישג יד; הרעיונות, השורות והדיאלוגים הטובים ביותר יעלו לכם בזמן שאתם משתחררים.

זהו זה. זה הכל בינתיים. יש עוד הרבה מה לכתוב אבל אחרי ארבעים ושמונה דקות שנדרשו לכתיבת המאמר הזה אני מרגיש מאושש ומוכן להמשיך ולכתוב דברים חשובים באמת.

אפילוג: עשרים דקות נוספות הושקעו בעריכת קטע זה, כך שבסך הכל—שעה ושמונה דקות.
 
 
רשימת תגובות (11)
 
 
"המבטיח תדיר ולעתים אף מקיים"
10/12/2010
נכתב על ידי אליסה

:-)Ouch
 
 
 
 
נו, נו, לא בדיוק עלבון המאה
10/12/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
לא עלבון,
10/12/2010
נכתב על ידי אליסה

אלא תיאור המציאות. ובכל מקרה אנחנו אוהבים אותו בזכות ולמרות הכל.
 
 
 
 
בסדר
11/12/2010
נכתב על ידי מיכל

זה לא שהמצאת את הגלגל,
או חידשת או גילית לי את אמריקה,
אבל תודה אורי,
תודה שהזכרת לי דברים
מאוד מאוד חשובים.
תודה.
 
 
 
 
סבבה אגוזים, מיכל, חוץ מזה שאת הפוסט כתב רותם סלע...
11/12/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
20 דקות עריכה ועדין...
12/12/2010
נכתב על ידי יעל

...שגיאת כתיב (פסקה 4 שורה 1. "אם כך" ולא "עם כך")!
 
 
 
 
תתפלא,
12/12/2010
נכתב על ידי מיכל

אבל חיפשתי בגוגל מי הגאון/הגבנ"צ הנ"ל,
ועלתה לי רק איזה כוסית עם השם הזה,
אז חשבתי שזו עוד אחת מהזהויות הרבות והסבבה אגוזים שלך.
לא?
טוב,
אז תגיד לגבנ"צ סחתי"נ.
 
 
 
 
ליעל התודה; למיכל הקיד"ה...
12/12/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

וכן, הוא די סובל מזה, אני חושב, אף שהוא מכחיש בתוקף...

אני יכול לדמיין כי כאשר הוא נפגש עם מישהי שלא פגש בה קודם, הניצוץ השובבי-התנסותי בעיניה דועך באחת כאשר היא רואה כי במקום נערת זוהר חטובה למפגש קינקי ומרובע-דד, ניצב לפניה עיתונאי נמרץ שכל מעיניו במדד.

כי כן, הוא נאלץ להיעזר רבות בדן פגיס, שגם לו היו הרבה בעיות בנושא, ואשר על כן כתב: "חשבת שזה אני, אבל זה רק אני."
 
 
 
 
מה זה 'הקיד"ה'?
13/12/2010
נכתב על ידי אליסה

 
 
 
 
זו רק התחכמות. הקיד"ה כמו הקיר"ה (הקיסר ירום הודו של ממלכת אוסטרו-הונגריה)
13/12/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
אהה.
14/12/2010
נכתב על ידי אליסה

זו רק התחכמות
לא נכון?!:-)