צ'ה-צ'ה היפה
  מאמר שכתבתי עבור "הקפיטליסט היומי" בדצמבר 2008

קשה להיות צ'ה. גם בחיים היה קשה. הייתה לו אסתמה. עכשיו הרבה יותר קשה. המהפכן הוותיק מת לגמרי, ויכול רק להתהפך בקברו כסביבון רבולוציוני שלגם חמישה אספרסו נוכח התעשייה הקפיטליסטית למהדרין שנבנתה סביב תמונתו.

מכונת רצח בדם קר
צ'ה גווארה, הלא הוא ארנסטו גווארה דה לה סרנה, נולד ב-1928 למשפחה ארגנטינית אמידה. אחרי שהשלים את לימודי הרפואה שלו ב-1953 נסע לגוואטמלה להצטרף לממשלה המהפכנית שם, ועם נפילתה נסע למקסיקו, שם פגש את פידל וראול קסטרו. הוא הצטרף אליהם במאבקם להשתלט על קובה ואחרי נצחונם כיהן בכמה משרות בכירות בדיקטטורה הקובנית. למרות (ואולי בגלל) התפקיד המרכזי שהיה לו בעיצוב המשטר הקובני אחרי המהפכה, דחק קסטרו את רגליו וב-1965 עזב גווארה את קובה במסע כושל לעורר מהפכה בקונגו, ואחר כך בנסיון כושל נוסף בבוליביה, שם נתפס והוצא להורג.

עוד בחייו, וביתר שאת אחרי מותו, לבש גווארה דמות של רופא מהפכן מסור, נועז ואמיץ לב, ובמקביל גם טייל מושבע ושוחר הרפתקאות, הומניסט שליבו יוצא אל ענייה הנדכאים של אמריקה הדרומית, ופילוסוף לעת מצוא, העוסק ביומניו בהרהורים הרי גורל על האדם ועל חרגונו של עולם. לתיאור הרומנטי הזה היה תפקיד חשוב בהפיכתו לאיקון מהפכני. אינטלקטואלים מן השמאל הזדהו עם דמות ההוגה והלוחם, הרופא האסתמטי והרחום שהיה גם מהפכן קשוח. תרמילאים ושוחרי נדודים התרפקו על דמות המוצ'ילרו-הפילוסוף.

אבל דמותו של גווארה כמהפכן הרפתקני והומניסטי ספגה מהלומה קשה בשנים האחרונות, כאשר יצאו כמה וכמה מחקרים שהציגו את גווארה כסאדיסט צמא דם, גזען וכשלונר סדרתי.

עדויות להיותו של גווארה אדם אלים ורצחני יש למכביר. באפריל 1967, חודשים מספר לפני שמת, כתב גווארה את האני מאמין שלו: "שנאה היא אלמנט של מאבק. שנאה בלתי מתפשרת לאויב, הדוחפת אדם אל מעבר למגבלותיו הטבעיות, והופכת אותו למכונת רצח בדם קר יעילה, אלימה ובררנית."

גישה זו של גווארה הייתה לקח מכשלון המהפכה הסוציאליסטית בגוואטמלה ב-1954. גווארה היה משוכנע, כך כתב לחברתו, "[ש]אם היו כמה הוצאות להורג, הממשלה הייתה משמרת את יכולתה להלום בחזרה." הוא היה נחוש לא לעשות טעות כזו בעצמו. בתחילת המאבק בקובה הוא הוכיח את נחישותו כאשר הוציא להורג אחד מהמהפכנים בגלל שחשד שהלה מסר מידע ("החפצים שלו הם שלי עכשיו," סיכם את האירוע). מעט אחר כך הוציא להורג איכר שלא התלהב דיו מכך שהמהפכנים כפו עליו להצטרף אליהם. מעט אחר כך הוציא להורג מסיבה עלומה ("הוא היה צריך לשלם את המחיר") את אחיו של מהפכן אחר. בין לבין, התענג גווארה על סימולציות מחרידות של הוצאה להורג, שמטרתן הייתה לחזק את המשמעת בקרב הלוחמים.

לא שהיו חסרות הוצאות להורג ממשיות. גישתו הבסיסית הייתה: "אם יש ספק, תהרוג אותו." ככה הכי בטוח. ערב הנצחון, הוא הורה להוציא להורג כמה עשרות אנשים בסנטה קלארה שבקובה. גווארה הנועז הקפיד ליטול בעצמו חלק בפעולה, כאשר הוציא להורג ילד ביריה בעורפו שכמעט וערפה את ראשו. אחר כך, התחילה החגיגה האמיתית. המהפכן הנועז קיבל את הפיקוד על בית הכלא "לה קבנייה." גווארה פרח בתפקיד החדש, שכלל משפטים צבאיים מזורזים והוצאות להורג יומיומיות. המוצאים להורג כללו אנשי צבא ומשטרה מהמשטר הקודם, אנשי עסקים, עיתונאים וסוחרים. בחצי השנה בה פיקד על בית הכלא הוצאו להורג בהוראתו מאות רבות של אנשים.

פשלונר סדרתי
אחרי המהפכה התיישב המהפכן בוילה מפוארת אותה החרים לצרכיו וכיהן כראש הבנק הלאומי של קובה וכראש משרד התעשייה של המוסד הלאומי לרפורמה קרקעית. אף שסגנו בבנק הלאומי הגדיר אותו "בור מוחלט בעקרונות הבסיסיים ביותר של הכלכלה," לא מנעה בורות זו מהמגלומן הצעיר להצהיר כי עד שנת 1980 יעלה התמ"ג לנפש של קובה על זה של ארצות הברית, ולרקוח רפורמה אגררית מקיפה, שגרמה להפחתת היבול במדינה לחצי בתוך שנתיים. הקרקע אכן נלקחה מידי העשירים, אך לא עברה לידי האיכרים כי אם לידי פקידי המפלגה. הנסיון לתעש את המדינה, שהיה אמור להיות הפיצוי על הנפילה בחקלאות, נזנח בתוך זמן קצר, וקובה הפכה עבד נרצע לברית המועצות.

זה לא הפריע במיוחד לגווארה, כמובן. האיש שהתפעל מהישגיו של קים איל סונג בצפון קוריאה היה משוכנע שהקרבת חייהם של כל תושבי קובה היא מחיר הולם תמורת האפשרות לירות טילים לעבר ניו יורק. "מדינה זו [קובה] מוכנה לסכן הכל במלחמה אטומית שתוליד חורבן שלא יאומן כדי להגן על עקרון," הכריז. העם הקובני מן הסתם היה מאושר ללמוד שמות כל תושביו הוא קורבן ראוי כדי להביא את ארצות הברית להסיג את טיליה מתורכיה.

גווארה היה כשלון מוחלט גם בפעילותו כאיש גרילה. המיתוס המהפכני העיקרי הקשור בשמו הוא ההשתלטות על העיר סנטה קלרה, אחרי שהציב מארב לרכבת ובה כוחות תגבורת. עדויות עדכניות מגלות, עם זאת, כי הרכבת נכנעה מראש (כנראה אחרי שמפקדה קיבל שוחד). אבל אין צורך, למעשה, לעסוק הרבה בסיפור זה. כשלונותיו החוזרים ונשנים בארגון פעולות גרילה בקונגו, ניקרגואה, פנמה, האיטי, הרפובליקה הדומיניקנית, בוליביה ובמקומות אחרים נבעו כולם מאי הבנתו את תנאי השטח. גווארה רצה להלחם. שטויות כמו התייחסות למצב בפועל לא עניינו אותו. התיאוריה שלו הייתה שמהפכה צריכה לבוא משורות האיכרים, ולכן התמקדו כל נסיונותיו בהתססת האיכרות בהבטחה לרפורמה אגררית, גם במדינות שעברו עיור מזורז דווקא בתקופה זו, וגם במקומות (כמו בוליביה) בהם כבר הייתה קודם לכן רפורמה אגררית.

צביעות לשמה
בכל העניין יש גם מידה לא מבוטלת של צביעות ויוהרה. גווארה היה איש נדודים: בערה בו אש לפעול, לפעול ושוב פעם לפעול. יש המייחסים את הדחף המתמיד הזה לפעולה וללחימה למחלת האסתמה שלו—אדרנלין הקרב הוא אמצעי מניעה נפלא נגד התקפות אסתמה. גם בעין צינית פחות, יש ניגוד צורם למדי בין מדינת המשטרה וחיי העבדות בחווה הקולקטיבית אותם תכנן עבור האיכרים האהובים, לבין נדודי ציפור הדרור של ארנסטו עצמו. ניגוד בוטה לא פחות קיים בין הצניעות החמורה, האיסור על שתיית אלכוהול והמשמעת הקפדנית אותם ניסה לאכוף על אזרחים ועל חייליו, לבין ההיתרים הליברליים למדי שהעניק לעצמו בתחומים אלו. מה שבן התפנוקים העשיר הרשה לעצמו היה משהו אחד: הגורל האיום שייעד לאיכרים העלובים שרמס היה משהו אחר.

אירוניה קפיטליסטית
אבל כל זה לא ממש משנה. הדימוי הרומנטי של צ'ה גווארה, כמו גם ניתוצו אינם רלוונטיים באמת למה שקרה לגווארה האיקון. אוהבים כאויבים, כמעט אף אחד אינו מכיר את גווארה באמת. כמעט אף אחד ממעריציו אינו מכיר את תולדות חייו ואת מה שהוא עשה באמת. גם יריביו מתנגדים לו על־פי רוב בגלל שרשור אסוסיטיבי מסויים, אך לא בגלל משהו ספציפי הקשור לפועלו של האדם שהיה.

גווארה, במיוחד דרך הצילום האיקוני של אלברט קורדה, והעיבוד שניתן לו ב-1968 (שכלל גם הזחה של מבטו, כך שבמקום להביט נכחו הוא ישקיף מעלה, אל העתיד המהפכני). גווארה הפך מאדם ספציפי לסמל כללי. ככזה, כדרכם של סמלים, הוא חדל מ"סימון" של דבר מסוים—אדם או מעשים ידועים—והפך לסוג של אמוטיקון: סימון מוסכם המייצג שורה של ערכים, לעתים סותרים, שהאדם המציג את דיוקנו מצהיר על הזדהות איתם.

כך הפך האיש שלבש רוב חייו מדי צבא והתענג על חיי הקסרקטין לסמל של מרדנות פיסניקית; האיש שייצג יותר מכל דבר אחר את אימוץ תפישת המדינה הטוטליטרית בנוסחה הסובייטי הפך סמל לחתרנות אנטי-ממסדית (עם ובלי "אלק"); מתאגרפים כושלים או כדורגלנים לשעבר יכולים לקעקע את דיוקנו של בן העשירים המפונק על גופם כדי לבטא תחושה מעורפלת של "יש משהו לא בסדר בעולם ואני נגדו"; סוציאליסטי כורסא המוחים נגד הכיבוש וגדר ההפרדה יכולים לשאת את דיוקנו של מי שהוציא להורג ילדים ביריה כסמל ל"אי הסכמה" כללית כלשהי; וכמובן, מליוני אנשים שלא עשו, לא עושים ולא יעשו שום דבר למען מהפכותיו של צ'ה תולים את פוסטריו על הקירות או לובשים חולצות עטורות תמונתו כדי לומר, באופן מטושטש משהו, ש"אנחנו בצד הנכון."

האירוניה הקפיטליסטית החריפה טמונה בכך שככל שתמונתו של גווארה הולכת והופכת נפוצה יותר, כך התוכן הממשי שהיא מייצגת מדלדל והולך. ככל שהוא מוּכר יותר, כך הוא מוֹכר יותר. ככל שהוא ידוע יותר, כך הוא ידוע פחות. בסופו של דבר, נגיע מן הסתם לנקודה בה כל תושבי כדור הארץ יסכימו על משהו שקשור בתמונה שלו, רק שההסכמה לא תייצג שום דבר. אפס. נאדה.

מצד שני, ידוע שהמערכת הקפיטליסטית מתמחרת כל דבר בהתאם לערכו, כך שבמשוואת צ'ה=נאדה יש צדק פואטי משעשע.

נכתב: דצמבר 2008.
 
 
רשימת תגובות (2)
 
 
לעיטור הטיעון ולידיעת הצרכנים...
12/11/2010
נכתב על ידי אסף רומנו

בכמה חנויות בדיזינגוף סנטר נמכרת חולצת צ'ה ועליה הכיתוב "מי זה?".
 
 
 
 
צ'ה?
13/11/2010
נכתב על ידי אורי רדלר