זו עומדת להיות הנפילה הגדולה
  המאמר נכתב בנובמבר 2006 לאתר "האונה השמאלית."


זו עומדת להיות הנפילה הגדולה. אני מתכוון, כמובן, לפארסה המכונה "משפט רמון."

העובדות, ככל שניתן לנו לעמוד עליהן עד כה, הן אלו: השר רמון הגיע לאירוע במשרד ראש הממשלה, שם פגש בה'. בין השניים התפתחה שיחה ידידותית, הם הצטלמו יחד מחוייכים, ה' נתנה לרמון את מספר הטלפון שלה ואף הזמינה אותו, ככל הנראה ברוח של הלצה, להצטרף אליה לטיול בקוסטה ריקה ואף התעניינה אם תוכל לעבוד אצלו עם שובה. אחר כך (או לפני כן) נכנסו השניים לחדר נפרד ושם נישק אותה רמון.

המשפט נסב סביב השאלה האם הנשיקה הייתה בעלת אופי מיני, אם הייתה רצויה לה' או לא, ואם הייתה לרמון סיבה סבירה להניח שהנשיקה רצויה.

קל לומר שנשיקה היא אקט מיני, במיוחד כאשר היא פה לפה פתוח. קשה מאוד להשיב בחיוב או בשלילה לשתי השאלות האחרונות. על־פי תגובתה של ה' ואלו שסביבה היא ככל הנראה לא הייתה מוכנה או מעוניינת בנשיקה, אך יש חילוקי דיעות קשים ביחס לשאלה האם מידת אי המוכנות או אי העניין המקורית הייתה בנוסח "סתם דיברנו והוא נישק אותי, כאילו שהייתי בכלל מעוניינת" או "לא הייתי מעוניינת בכלל, ופתאום הוא התנפל עלי ונישק אותי בכוח."

ככל הנראה, קשה יהיה לתביעה להוכיח מעבר לספק סביר שהמקרה השני הוא הנכון. הוכחה כזו קשה בכל מקרה, ובמקרה זה קשה שבעתיים. נשיקה היא אקט מיני מינורי יחסית, וקשה מאוד להצביע על טראומה עמוקה הנגרמת מנשיקה בודדת. אני הייתי עשרות פעמים במצב ההפוך: מישהי קפצה ונישקה אותי על יסוד ההנחה המוטעית שאני מעוניין בכך. זה לא היה נעים כל־כך. זו גם לא הייתה טראומה.

מסבכת את כל העניין התגובה של הגורמים שסביב ה'. מסבכת זו מילה עדינה. המשטרה על־כל דרגיה נהגה באופן לא פרופורציוני, והסתבכה במעשים של מרמה (הסתרת מידע מהסנגוריה, שקרים, לחצים, איזכורים לקישור בין רמון ואופיו לבין מעמדו כשר משפטים, וכו'), הפרקליטות הסכימה לגשת למשפט כאשר יכולת ההרשעה היא, במקרה הטוב, רעועה ובמקרה הרע נשמעת כמו טריק לסלק את רמון ולאפשר את מינויה של דורית בייניש לכהונת נשיאת בית המשפט העליון. כל העניין, במלים עדינות, מסריח עד השמיים.

התביעה, כך נוצר הרושם, התבססה על שורה של הנחות שגויות, שביסודן "רעיון הביצה," כלומר, שברגע שיוודע דבר ההאשמה, תצאנה בנות ישראל בהמוניהן ותגשנה תלונות נגד רמון הנואף. זה, מצידו, היה אמור לאבד את עשתונותיו, לנסות לדחוק את הקץ ולפרפר בביצת ההאשמות השונות ובתוך כך לטבוע בה עד כלות, פלילית וציבורית.

זה לא קרה. רמון לא איבד את עשתונותיו. להיפך, הוא התפטר מייד ולמחרת התייצב בדום מתוח מול בית המשפט והתחיל לנדנד למה לא מתחילים כבר עם המשפט. במלים אחרות, גם אם אינו זכאי, הוא התנהג כמו אדם זכאי. יתר על כן, זרם התלונות המקווה לא הגיע והתנהלותה האגרסיבית מאוד של המשטרה והפרקליטות החלה להיראות יותר ויותר לא כמו פתיחת תיבת הפנדורה של רמון, אלא כמו הסתערות מאפיונרית לחיסול יריב פוליטי, בייחוד כאשר חשיפת הפרשה ארעה בצמוד לעימות על סוגיות של מינויים בין רמון לגורמי משטרה, פרקליטות ושופטים.

חמור מזה, עם הזמן החלה האגרסיביות של החקירה להחשף. ניצב מירי גולן שיקרה באופן חמור לה', כאשר אמרה לה שרמון עלול לתבוע אותה אם לא תגיש תלונה, הותקנה האזנה ללא הרשאה וללא ביקורת לגורמים שונים, תמלול הקלטות נעשה באופן חלקי, הוסתר מהסנגוריה, וכן הלאה.

מן הברוך הזה אפשר לצאת באחת משלוש דרכים: לנסות את שיטת הכסת"ח הישנה והטובה, לחקור את העניין או חצי וחצי. חקירה פירושה שמירי גולן תלך הביתה ואם היא תפתח את הפה, ראשים יתחילו לעוף לכל כיוון. גם, ואולי במיוחד, בבית המשפט העליון. שיטת הכסת"ח משמעה הרשעת רמון. הפרקליטים יודעים את זה וגם השופטים במשפט יודעים את זה. היא לא תניב בהכרח תוצאות טובות יותר. למעשה, אפשר לומר בוודאות שהמכה שהיא תנחית על מוסדות החקירה והמשפט עלולה להיות חמורה יותר ולגרום לסירוסם של בית המשפט העליון והחקירה המשטרתית. השיטה השלישית היא לזכות את רמון, אך "מחמת הספק" ובאופן שלא יאפשר לו לצאת בצורה בוטה כנגד מערכת המשפט והמשטרה, ובתקווה שהוא יעדיף לסתום את הפה. או להרשיע אותו ולהעניש אותו באופן הקל ביותר האפשרי, בתקווה דומה.

קרוב לוודאי, שהדרך השלישית היא מה שנקבל, מה שלא יעזור הרבה למעמדם ומצבם של המשטרה, הפרקליטות, ובית המשפט העליון, המאכלס עתה כמה ממעצבי השיטה של "הבה נכסח את השר שאינו מתאים לנו." הנפילה הגדולה שלהם מתחילה.

מן העיתונות
נכתב: נובמבר 2006.