הקפיצה הגדולה קדימה, דור ב'
  מאמר זה פורסם ב"הקפיטליסט היומי" בפברואר 2008.

בשנים האחרונות כוננה הממשלה הסינית את משחק הפירמידה הגדול ביותר מאז ומעולם. המשחק עומד להגמר וסין עומדת ליפול. הנפילה המתקרבת תהיה כואבת מאוד, ולא רק לסינים.

עד אמצע שנות התשעים הייתה סין מדינה ככל המדינות — היה לה מאזן ייצוא חיובי בדרך כלל, שכן היא הייתה מדינת עולם שלישי שהשוק הפנימי שלה לא מפותח וייצואה זול יחסית. אבל סין, החליטה הממשלה הסינית, אינה מדינה ככל המדינות. חוקי הכלכלה הרגילים, המיושנים והמערביים, לא חלים עליה. היא יכולה לקבוע את החוקים הכלכליים בעצמה ולצמוח בקצב מהיר לאורך שנים פשוט כי כך החליטה הממשלה.

הרעיון הבסיסי היה פשוט: הממשלה הסינית החליטה כי היא מעוניינת בצמיחה מהירה, המבוססת על הרבה פעילות כלכלית וייצוא זול ורחב היקף. כדי לעשות זאת, הבינו הסינים, יש קודם כל צורך בהרבה כסף זול, כדי שהמקורבים לשלט... — סליחה, היזמים — יקימו מפעלים, יבנו בניינים וייצאו על ימין ועל שמאל.

כסף זול, זאת לא בעייה: מורידים את הריבית לרצפה, מרופפים את תנאי האשראי לבנקים, למפעלים הממשלתיים ולחברי המפלג... — סליחה, היזמים — והרי לך מלאן כסף בכל פינה. תתכופף, תרים ותבנה מפעל, תזניק בניין של 79 קומות בשנחאי.

השלב השני הוא ייצוא זול, וזאת הייתה בעיה קצת יותר מורכבת. כסף, כידוע, הוא מוצר ככל המוצרים ולכן, ככל שכמותו גדלה, כך ערכו נופל. היצואן הסיני החרוץ ייצר במטבע המקומי, היואן, אבל את התמורה הוא קיבל בדולרים. כלומר, הוא הגדיל את כמות המטבע הזר. בנסיבות נורמליות, א-סיניות, מצב כזה היה גורם לירידת שערו של המטבע הזר. או, במלים פשוטות, היואן היה צריך לעבור ייסוף בהשוואה לדולר ולמטבעות אחרים.

מצב כזה הוא אסון לייצוא הזול: אם היואן ייוסף, הבינו בסין, הייצוא הסיני יפסיק להיות כה זול, מה שיוביל לצמצומו או עצירת גידולו: היצואנים ייתקעו עם סחורה, מפעלים שהוקמו בכסף הזול יפשטו רגל, האיכרים יעלו בקלשונים על מרכז המפלגה... לאאאאא!

כדי למנוע אסון זה, החליטה ממשלת סין לנקוט בפתרון פשוט: היא קיבעה את שער היואן קרוב לשער הנמוך ביותר שהיה לו מאז ומעולם (בערך 8.27 יואן לדולר) וכדי שלא יווצר עודף של דולרים שייצור לחץ להורדת שערו, קנתה את הדולרים של היצואנים ושילמה להם ביואנים. כך נותרו כולם שמחים: הממשלה שמחה שהייצוא נשאר זול, היצואנים שמחו שהייצוא שלהם נשאר זול, המפעלים שמחו כי מקימים עוד מפעלים, והעובדים שמחו כי יש יותר מפעלים ויותר עבודה.

זה היה השלב הראשון במשחק הפירמידה. הכל נראה סבבה אגוזים, לבד משאלה אחת קטנה: מאיפה הממשלה תביא את היואנים הדרושים לה? בשלב הזה, זו הייתה שאלה קצת מטרידה, אבל לא ממש קריטית. בשנים 1997-2001 היה לסין עודף מסחרי של 118 מיליארד דולר — לא יותר מדי לחמש שנים — והממשלה נדרשה רק לעליה מתונה ברזרבות מטבע החוץ שלה. הסינים, הידועים בכך שהם ממושמעים מאוד, לא שמו לב למכונת הדפסת הכספים הקטנה שהתקינה ממשלת סין במרתף הסודי שלה.

הסיפור התחיל להשתנות ב-2002. אותה שנה, החלה הכלכלה הסינית להתחמם באמת. כלומר, היצור קפץ והייצוא הכפיל את עצמו. ממשלת סין הגדילה את רזרבות מטבע החוץ שלה, במקביל, בשיעור שעלה על זה של חמש השנים הקודמות במצורף — 74 מיליארד דולר. שנה אחרי כן, ב-2003, תפחו הרזרבות בעוד 117 מיליארד, ושנה אחרי זה ב-206 מיליארד, ושנה אחרי זה ב-209 מיליארד, ושנה אחרי זה ב-247 מיליארד וב-2007 הן החלו לתפוח מדי חודש ב-30-50 מיליארד — גידול של 43 אחוז בשנה אחת!

הכל כדי לשמור על ייצוא זול. הסינים ידועים בכך שהם ממושמעים מאוד, ובאמת השתדלו נורא לא לשים לב לעיר מכונות הדפסת הכספים הענקית שהקימה ממשלת סין בעיר המרתפים הסודיים הענקית שלה — אבל גם הם נאלצו לשים לכך לב לבסוף. האינפלציה החלה להרים את ראשה. רשמית, האינפלציה נמצאת בגובה של 4.8 אחוז. רשמית. בפועל, היא גבוהה הרבה יותר. במדינה בה העובד חקלאי הממוצע חי מ-220 שקל לחודש ואחיו שבעיר מ-520 שקל לחודש, הוצאות המזון הן מרכיב מרכזי, ואלו עלו ב-12.3 אחוז בממוצע. רשמית. מחירי הביצים עלו ב-22 אחוז. הבשר והעוף עלה ב-32 אחוז. רשמית.

רשמית, גם אין הרבה אבטלה בסין. לפי הנתונים הרשמיים, יש באזורים העירוניים אבטלה של 4 אחוז. הערכות אחרות מספרות על קצת יותר משישה אחוז. מה האמת? קשה לדעת. סביר להניח שבצירוף המובטלים שאינם רשומים ותת־אבטלה השיעור כפול. בכפר? אף אחד לא יודע. ההערכות הן כי האבטלה ותת־התעסוקה מגיעים לכ-30 אחוז. המשמעות של המספרים האלו היא שהרבה-הרבה סינים כבר נפלטו החוצה משוק העבודה והרבה חוות ועסקים נמצאים בקשיים או פושטים את הרגל. העובדה שנתח השוק שבבעלות הממשלה עצום וחלק עצום אחר נמצא בבעלות אנשי שלומ... — סליחה, יזמים חרוצים — מספרת לנו שהעסקים פושטי הרגל הם אלו שהשלטון אינו מסבסד. כלומר, לא העסקים ה'רעים' מתנקים מהשוק, העסקים הטובים הם שיוצאים ממנו.

כל הדברים האלו ביחד פירושם לחץ. הרבה לחץ. הממשלה הסינית מבינה היטב את האיתותים שמעניקה האינפלציה המתעצמת: הסינים מתחילים לקלוט את הפרינציפ. המחירים מתחילים לעלות בהתאם לקצב הדפסת היואנים. משחק הפירמידה מתקרב אל קיצו.

כדי להימנע מהאסון, ומתוך רצון למנוע את הנפילה, הממשלה החלה לוותר. הועלתה הריבית שוב ושוב. המטרה: ליקר את ההון לבנייה והקמת מפעלים ו'לקרר' את השוק. זה לא ממש עזר. השוק המשיך לרתוח והכסף הזול המשיך לנזול מבעד לחרכי השחיתות. אחר־כך, נאלצה הממשלה לוותר על קיבוע שער היואן. בזהירות, כדי שאף אחד לא ישים לב, היא נתנה לו לרדת, החל באמצע 2005, ל-7.18 — ייסוף של 13 אחוז. אבל המטבעות האחרים עדיין מקובעים והמשמעות היא שהדפסת הכסף נמשכת ומחמירה את המצב.

כולם יודעים איך דברים כאלו נגמרים. בנקודה מסוימת, אובדת השליטה והמחלה הסמויה מתפרצת אל פני השטח. הממשלה הסינית — כמו הממשלה היפנית לפניה — תצטרך להתמודד עם העובדה שחוקי הכלכלה הרגילים כן חלים עליה. ועוד איך. ביפן, שילמו את המחיר ב-15 שנות מיתון מיוסרות, בהן נאלצה הממשלה היפנית להודות בהדרגה כי אכן, למרות השיטה המיוחדת שלהם, גם עליהם חלים הכללים. הודאה הדרגתית נסחטת גם ממדינות אחרות — הכל לפי שיטתן ועומק מערת הכסל שקדחו ההוגים של "השיטה המיוחדת שלנו" באותה מדינה.

צ'ו אנלאי, ראש ממשלתה של סין בעבר, נשאל פעם על־ידי הנרי קיסינג'ר מה דעתו על המהפכה הצרפתית: "עדיין מוקדם להשיב," ענה. בניגוד לרושם המחושב והסבלני העולה מהתשובה, הביאו מנהיגיה של סין את המדינה הענקית אל עברי פי פחת כמה פעמים במעין מהפכות פזיזות, לא סובלניות ולא מחושבות. הברכה היחידה בכך היא שהנסיון לבלוע את הכל בבת אחת גם מביא לנפילה מהירה, חדה, כואבת, אך חולפת.

בקיץ יש משחקים אולימפיים בסין. הממשלה הסינית תעשה הכל כדי למתוח את החבל עד אז. אבל החבל כבר מתחיל להיפרם. בזווית העין כבר אפשר להבחין בחשרת עבים והגשם מתחיל לטפטף. מתישהו בסתיו 2008 זה יתחיל לקרות: בהתחלה לאט, אחר כך מהר. בסוף, גם הסינים, רטובים עד לשד עצמותיהם, אפילו הם, עם ממושמע מאוד שכמותם, יצטרכו להודות כי בהחלט ייתכן, אף כי עדיין מוקדם לקבוע זאת סופית, כי תנועת הלחות האנכית המתמשכת עשויה לרמז כי, אכן, יש אפשרות שיורד גשם.

נכתב: פברואר 2008.