לפרק את אמריקה
  ראיון מעניין מאוד בנשונל רוויו עם תומס סואל, לרגל הוצאת ספרו החדש. הראיון נינוח, כרגיל, וסואל נשמע לעתים משועשע, אך מאחורי החיוך מסתתרת קדרות.

הראיון בא בעקבות הספר "לפרק את אמריקה" (Dismantling America), שהוא אסופה של מאמרים, רובם קצרים (סקירה של הטיעונים המרכזיים בספר תוכלו למצוא כאן), המצביעים על־כך שתחת שלטון אובמה אנו קרבים לנקודת ה"אל חזור" בה ארצות־הברית תתחיל לרדת מנכסיה ולשקוע. המקבילה שסואל מצביע עליה היא שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית. אובמה, לדידו של סואל, אינו הבעיה אלא התסמין האחרון והקיצוני ביותר במחלה מתמשכת. ההגנה הדמגוגית על אובמה, הוא סבור, נובעת מהחרדה פן ייבחן באמת מגדל הקלפים של פעולותיו.

הספר מחולק לחמישה שערים: בראשון נסקרת מדיניות הממשל, בשני המדיניות הפוליטית, בשלישי המדיניות הכלכלית, ברביעי נושאי תרבות ובחמישי נושאים משפטיים. "בזירה הבינלאומית," כותב סואל, "ברק אובמה ביצע כל שגיאה אפשרית שביצעו הדמוקרטיות המערביות בשנות השלושים... ובשורש הטעויות האלו נמצא הניסיון לרצות את אויבייך באמצעות השלכת ידידיך אל הזאבים." מי יהיה טיפש ויסמוך על ארצות־הברית, כשהיא נוטשת את ידידיה?

בזירה הפנימית, אובמה דוחף להעברת חוקים בלי שלקונגרס ולסנט יהיה זמן אפילו לקרוא אותם, שלא לדבר על להבין אותם או את השלכותיהם. הוא מכונן בפועל, משטר של "צארים"—פקידים ממונים על־ידו—הבא על מקום שלטון נבחרי העם.

סואל מצביע על כמה נקודות "אל חזור." אחת מהן היא זו בה איום חיצוני, טרוריסטי באופיו, ישפיע על האופן בו מנהלות מדינות המערב את מדיניותן. הוא מזכיר את איומו של אוסמה בין לאדן, ערב הבחירות ב-2004, כי יבצע פעולות טרור אם הבוחרים לא יצביעו כרצונו. "כשיהיו לו כלי נשק גרעיניים, לא ניתן יהיה להתעלם מאיום כזה... זו נקודת האל חזור—ואנחנו נסחפים לעברה תוך פטפוטים על לגליזם ופוליטיקה."

נקודת "אל חזור" אחרת היא הבחירות לקונגרס ולסנט ב-2010. אובמה הצליח בהעברת הרפורמה בבריאות באופן שהתעלם מכללי הדיון והחקיקה המקובלים בארצות־הברית. כוחו עמד לו לעשות זאת כי הדמוקרטים נהנו מרוב עצום בסנט ובקונגרס. אם הבחירות הקרובות לא ישנו מצב זה באופן מהותי, לא ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור.

בהקשר זה, כדאי להציץ לרגע אל המצב לקראת הבחירות. בבחירות (החשובות פחות מבחינה חקיקתית) למושלי ארצות־הברית נהנים הדמוקרטים מרוב קטן, של 26 מושלים מול 24. אחרי הבחירות, מנבאים הסקרים עתיד המצב להשתנות באופן דרמטי. לרפובליקאים מובטחים 26 מושבי מושל, לעומת 15 לדמוקרטים, ועוד שמונה מושבים יכולים לזרום לכאן או לכאן.

בסנט נהנים הדמוקרטים היום מרוב של 59 מול 41. בבחירות, עם זאת, רק ארבעה ממושביהם נראים בטוחים, שישה נתונים בספק ועוד שלושה, כך נדמה, אבודים. המצב כתום הבחירות עשוי להיות של רוב דמוקרטי קטן (52 מול 48) וייתכן (אף כי פחות סביר) מצב בו הדמוקרטים אף יאבדו את הרוב.

בבית הנבחרים, הקונגרס, מצבם של הדמוקרטים עגום עוד יותר. לפי התחזיות הם צפויים לנפילה גדולה: מרוב של 255 מול 178 צפוי מצב של רוב רפובליקני. אם לא מביאים בחשבון את המדינות בהן אין הכרעה ברורה, עתידים הרפובליקנים לזכות ב-25 מושבים נוספים, ואילו הדמוקרטים עתידים לאבד 56. 33 מושבים עדיין תלויים מנגד, אך ברבים מהם הנטייה היא לכיוון הרפובליקני, ומועמדים דמוקרטיים רבים נבחנים אם הם שמרנים דיים לטעמו של ציבור הבוחרים.

קטעי הווידאו
  • חלק ראשון - עיקרי תפישתו של סואל בספרו החדש על פירוקה של אמריקה.
  • חלק שני - נישואים בין המינים והבעייתיות שבחקיקה באמצעות שופטים.
  • חלק שלישי - אבדן תחושת האחריות האישית היא ביסוד שקיעתה של ארצות־הברית.
  • חלק רביעי - אם אובמה ומדיניותו עוקפת הדמוקרטיה לא תיעצר בבחירות 2010, היא לא תיעצר כבר.
  • חלק חמישי - מקבילות בין נפילת רומא לנפילתה של ארצות-הברית.
  •  
     
    רשימת תגובות (12)
     
     
    למקרטעים, יש גם ביוטיוב:
    24/8/2010
    נכתב על ידי שומר הלילה

    http://www.youtube.com/watch?v=5SDLBqIubCs
     
     
     
     
    The RINO factor
    24/8/2010
    נכתב על ידי אליסה

    יש כאן עוד גורם שאסור לשכוח אותו: חלק משמעותי מהרפובליקאים שכבר יושבים בשני הבתים הם לא שמרנים כלל. חלקם פרוגרסיביים בנפשם, וחלקם סתם פוליטיקאים מקצועיים שהולכים איפה שהרוח נושבת. דוגמה נוספת הוא ג'ון מקיין, שנמצא איפה שהוא באמצע בין שני הסוגים האלה. השאלה הגדולה היא האם לבוחרים יהיה השכל להחליף אותם, והשאלה הגדולה עוד יותר אם יש בכלל במי להחליף אותם (למשל בפלורידה בשבוע שבעבר הבחירה שעמדה לרשותי היתה "בחירה" רק בשם).
     
     
     
     
    ספין אוף קל
    24/8/2010
    נכתב על ידי פלוני

    מתוך מאמר שלו על נישואין של הומוסקסואלים http://www.humanevents.com/article.php?id=6184 :
    "Why then do gay activists want their options restricted by marriage laws, when they can make their own contracts with their own provisions and hold whatever kinds of ceremony they want to celebrate it? The issue is not individual rights. What the activists are seeking is official social approval of their lifestyle. [...] What the activists really want is the stamp of acceptance on homosexuality, as a means of spreading that lifestyle, which has become a death style in the era of AIDS."
     
     
     
     
    אוחח גנב לי את הרעיון
    24/8/2010
    נכתב על ידי אפי

    כבר המון זמן שאני חושב על ההתאמות בין נפילת רומא לבין שקיעתה של ארצות הברית. חשבתי לקרא לזה משהו כמו: "רומא ואמריקה; נפילתן של מעצמות".
     
     
     
     
    לא טוב
    25/8/2010
    נכתב על ידי שומר הלילה

    התעדוף הליברטיאני הקלאסי לגבי נישואים של הומוסקסואלים הוא כדלהלן:

    1. נישואים הן חוזה בין 2 בני-זוג ואין זה עניינה של המדינה
    2. כולם יכולים להינשא
    3. רק סטרייטים יכולים להינשא

    כאשר סואל, בתעדוף האישי שלו, מחליף את 2 ב-3, הוא מרחיק מהמחנה 2-4% מהאוכלוסיה.
     
     
     
     
    כן, אבל זאת החמאה שעל הלחם
    25/8/2010
    נכתב על ידי אורי רדלר

    אני חושב שההצבעה לרפובליקנים נובעת פחות מאהבת מרדכי כמו משנאת המן.
     
     
     
     
    שומר:
    25/8/2010
    נכתב על ידי אליסה

    הבעיה היא שההיגיון שבסעיף הראשון שבתעדיף הליברטריאני כפי הצגת אותו הוא לקוי: נכון שכל נישואין הם חוזה בין שני בני זוג, אבל לא כל חוזה בין שני בני זוג הם נישואין. וכאן נכנס 'עניינה של המדינה': מה שמבדיל בין כל חוזה בין שני בני זוג ובין נישואין זה שאחרון כפוף להכרה ע"י מדינה (בתסריט מינרכיסטי מסויים) או ע"י חברה/קהילה/כנסיה/גוף פרטי כלשהו המוסכם על שני הצדדים (בתסריט מינרכיסטי קיצוני יותר - עד וכולל אנרכיסטי). לכן, התעדיף של סוול (כפי שהצגת אותו - לא הקשבתי לוידאו) הגיוני יותר, אם כי גם לוקה בחסר, בכך שהוא עדיין ספציפי למקום ולזמן. כלומר, לא ניתן להחיל אותו על כל נורמה חברתית שנוגעת להתנהלות מינית, מעבר לזאת הרווחת בארה"ב כרגע.

    תעדיף ליברטריאני יותר הגיוני היה יכול להיות משהו כמו:

    1. נישואים הם חוזה בין 2 בני-זוג ואין זה עניינה של המדינה.

    2. זה כן עניינה של המדינה, אבל רק לצורך אכיפת חוזה, כמו כל חוזה אזרחי אחר. המדינה לא קובעת מי יכול להיות צד לחוזה הנישואין.

    3. המדינה כן קובעת מי יכול להינשא כפי שהיא עושה היום, אבל היא לא מעניקה שום הטבות לזוגות שנישאים בהתאם לכלליה, ובכך לא מפלה לרעה את אלה הבוחרים להיכנס להסכמים אזרחיים שלא מוגדרים כ'נישואין' ע"י המדינה(לא המצב היום).

    4. המצב כפי שהוא היום.




    3.
     
     
     
     
    אליסה
    25/8/2010
    נכתב על ידי שומר הלילה

    מן הסתם הייתי יכול לכתוב גם 18 אופציות ברזולוציה דקה יותר, העדפתי משהו קצר ונמרץ.

    והטיעון שלו בנוגע לאורח חיים שמעודד איידס הוא מוזר מאוד. 1. מה הקשר למחלה ספציפית? אם מחר יקום וירוס חדש אשר תוקף רק סטרייטים זה יהוו טיעון נגד נישואים רגילים? 2. נישואי הומואים הם (אני מעריך, לפחות) אחד הכלים הכי חזקים *נגד* איידס, מכיוון שמס' הפרטנרים של הומו נשוי קטן בהרבה משל הומו רווק.

    סה"כ קיבלתי את הרושם כאילו הוא מתאמץ לרבע את המעגל לטובת שימור הברית הנוצרית-שמרנית-ליברטיאנית של המפלגה.
     
     
     
     
    הטיעון לגבי איידס
    26/8/2010
    נכתב על ידי אליסה

    באמת לא מקושר למציאות, אבל את זה אפשר לקשר לחוסר הכרה מספקת של המציאות ולאו דווקא לחוסר הגיון. ועוד לגבי סוול עצמו: כאמור לא ראיתי את הוידאו, אבל מה שאתה אומר נשמע הגיוני: הוא בעיקר שמרן, עד כמה שהבנתי.

    לגבי ההעדפות, העניין הוא לא בדקויות מידתיות ("רזולוציה"), אלא במהות שבסדר העדיפויות וההיגיון הפנימי שבו.
     
     
     
     
    ת'כלס ברגע שהזכויות שוות הויכוח הופך לסמנטי
    26/8/2010
    נכתב על ידי שומר הלילה

    אבל סאות' פארק אמרו את זה יותר טוב ממני:


     
     
     
     
    oh god, I was sure that would work
    26/8/2010
    נכתב על ידי אורי רדלר

     
     
     
     
    !So was I
    26/8/2010
    נכתב על ידי אליסה