אני לא מתנשא, אני פשוט גבוה
  ניסוי בהתנשאות

זה קצת ישן, כי שומר הלילה אמנם הפנה את תשומת ליבי אך היא לא הייתה פנויה אז.

בכל אופן, בבלוג הנאה הרהורים של אבא—בלוג בניהולם של נדב פרץ ואחיו נתאי פרץ—כתב נתאי על אירוע כלשהו בדרום, במפגש עם נערה בעיירת פיתוח, בו היא נדהמה מכך שהוא מחזיק במשקפי שמש שעולים רק 50 ש"ח. "לאמא שלי יש משקפי שמש של גוצ'י שעולות 1,000 ש"ח" היא אמרה.

מכאן התפתח דיון נאה, שנושאו הרשמי, כניסוחה של אחת הכותבות, היה האם מותר או "אסור להיכנס לעניים לכיס בשאלה מה הם עושים עם הכסף שלהם."

העלמה עפרונית סברה שיש משהו צורם בכך שהיא צריכה לממן (תיאורטית, כרגע היא מובטלת) את משקפי הגוצ'י (או חגיגת הבר מצווה המפוארת) של העניים, אז היא לא רוצה ולא רוצה.

נתאי, לעומתה, גרס כי:

שורש הבעיה של העניים היא לא שאין להם אוכל, אלא שהם לא מרגישים אנושיים, שהם מרגישים מונמכים. לכן יש להם את הצורך (שאין לנו, למשל) בחתונות גרנדיוזיות עם זמרים ידועים, במשקפי גוצ'י בסכומים תלת ספרתיים, בסיגריות אמריקאיות ובמותגים שיראו שהם אנשים מן הישוב... כל התנהגות פטרנליסטית כלפי העניים (תלושי מזון, תכנית וויסקונסין) היא התנהגות מנמיכה. כשנותנים להם תלושי מזון בעצם משדרים להם שהם נחותים ואי אפשר לסמוך עליהם בהוצאת הכספים שלהם...

חבויה פה ההנחה שאדם הוא עני כי הוא לא יודע לדאוג לענייניו כיאות. בעוד שהמחקרים מוכיחים כי אדם הוא בדרך כלל עני בגלל גורמים סביבתיים, והיציאה מן העוני קשה מאד. לכן קוראים לאוכלוסיות הללו אוכלוסיות מוחלשות ולא חלשות. המדינה מקפחת אותם במשאבים, תשתיות, וכדומה...

לכן הכסף שהמדינה לוקחת ממך ונותנת להם הוא רק פיצוי מסוים וחלקי על הקיפוח והאפלייה שלהם, ולא נדבה או צדקה.

מעניין, האין זאת? הוא לא התבדח, אם תהיתם. ניסוחים כאלו אופייניים למה שניתן לכנות 'התנשאות דרך אי־התנשאות'. לכאורה, יש כאן התנערות מוחלטת כוללת מ"התנהגות פטרנליסטית כלפי העניים": הם צריכים להיות חופשיים להחליט בעצמם מה לעשות ואין להיתפס להנחה השגויה כי "אדם הוא עני כי הוא לא יודע לדאוג לענייניו כיאות." העני עני כי מחלישים ומקפחים אותו.

אבל באי־ההתנשאות הזו מובלעת התנשאות פטרנליסטית לעילא. כישלונן המחפיר של כל תוכניות הרווחה בחיסול העוני (זו הייתה המטרה שלהן, אז-אז כשכוננו אותן) הביא לאימוץ ההנחה שעוני הוא סוג של מחלת נפש. העני קופח ולכן חלה במחלת העוני הכרונית והוא אינו כשיר, נפשית או מעשית, לצאת מהעוני בעצמו. לכן, כשהוא נוהג כשוטה, הוא אינו שוטה כי אם מאותגר עוניית. אם הוא מבזבז כסף על דברים מיותרים, אל לנו לחקור בכך. כזה הוא. אין להציב בפניו אתגרים שאינם כפי כוחו המוחלש. אם הוא קונה מותגים, זה לא כי הוא מעוניין במוצרים יקרי־ערך סתם (כמונו הכשירים באופן מלא לחיים) אלא כי "העניים, חסרי ההשכלה והבטחון, פגיעים מאתנו בהרבה לפרסום. הם לא תמיד יודעים מה צריך כדי להיות לא – עני, לכן הם מניחים שזה מה שהם רואים בפרסומות." לנו יש "הון תרבותי" שלעניים אין.

שוב, זה לא בצחוק.

אחריו נכנס בעבי הקורה נדב פרץ. נוכח מיאונה של ג. עפרונית לקבל את הרעיון שהכסף שלה מממן את משקפי הגוצ'י של מאן דהי, הוא מבהיר שהכסף, בעצם, בכלל לא שלה:

את מניחה שכסף שהרווחת בשוק החופשי הוא באמת שלך, לעומת כסף שניתן במסגרת קצבאות הוא משהו שנתנו למקבלים מתוך טוב לבנו הגדול, והם צריכים להגיד תודה ולשתוק.

... אני לא מקבל את ההנחה שמה שהרווחת תמורת עבודתך הוא שלך באופן טבעי יותר ממה שהרווחת מקצבאות. שכר עבודה – וכלכלת שוק קפיטליסטית בכלל – הם תוצר של החלטה חברתית, והקיום של חברה מאפשר אותם, לא פחות מאשר קצבאות. פשוט התרגלנו להיות עוורים לעובדה הזו. ולכן זה לא שלקחנו את הכסף 'שלך' ונתנו 'להם' – החברה החליטה לחלק את הכסף כך שאת תקבלי הרבה והם יקבלו קצת.

נדב פרץ הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. עוד מעט קט הוא יקבל את הדוקטורט שלו וירצה בפני סטודנטים באוניברסיטה.

והוא ממשיך:

ההצעה לתת לעניים יום לימודים ארוך וארוחה חמה היא באמת הצעה פטרנליסטית, לטעמי.

לעומתה, ההצעה לתת לכל ילדי ישראל יום לימודים ארוך וארוחה חמה – כלומר, להגיד 'אנחנו מוציאים את עניין החינוך על כל נגזרותיו מהמשחק של השוק החופשי' – זה בכלל לא פטרנליסטי.


הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. אמנם "אנחנו" לא לוקים במחלת העוני הכרונית, ולכן אין לנו בעצם צורך ביום לימודים ארוך ובחמגשיות (כפי שכותב נתאי: "אין טעם לתת בהרצליה חמגשיות לילדים, שיזרקו אותן לפח וילכו לאכול בסניף ארומה הסמוך") אבל העניים הם קצת אהבלים, אתם יודעים, ולכן אם נוכל להעמיד פנים שבעצם אנחנו מספקים שירות נדרש לכולם, העניים לא יבינו שמדובר במשהו פטרנליסטי, ולכן הוא לא יהיה פטרנליסטי ("אם כל הילדים בבית הספר, או ביישוב מקבלים ארוחות חמות, הם לא מרגישים יוצאי דופן").

המגיבה "שיר-דמע" פיתחה את הנושא עוד: "גם הבחירה להביא 7 ילדים היא הרבה פעמים עניין תרבותי, ולא תמיד אפשר להגיד שזו 'בחירה' במלוא מובן המילה." ברור שלא. כמובן, מאחורי המלים "עניין תרבותי" מסתתרת גורילה ענקית, שאף אחד לא רוצה להוציא מהארון, אבל נתאי צועד צעד קטן להבהרת העניין האמיתי:

לקבוע למישהו איך לנהל את חייו זה באמת פטרנליזם... הטריק הוא לגרום להם להבין את זה בעצמם, ולפעול כך. וזה בכלל לא פשוט.


"שיר-דמע" נטולת הזהירות המשיכה וידה של הגורילה החלה מבצבצת מן הארון:

רגע... לגרום לאנשים להבין בעצמם מה טוב, כדי שיוכלו לקבל בעצמם את ההחלטה שנחשבת בעינינו טובה, זה לא סוג של פטרנליזם?
הרי בכל מקרה אנחנו עדיין חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב מהם מה טוב בשבילם, ורוצים שזה מה שהם יעשו. ההבדל הוא רק אם אנחנו נקבל בשביל את ההחלטה באופן קונקרטי, בלי שהם יבינו אותה או יוכלו להביע את דעתם בנושא, או שאנחנו נגרום להם להבין ואז הם יקבלו את ההחלטה בעצמם [בכל מקרה...] עדיין אנחנו אלה שמחליטים מה נכון – פשוט עשינו את זה בשלב אחד מוקדם יותר של התהליך, ו"שחררנו" להם (לכאורה) עוד שלב. מה הופך את זה ללא-פטרנליסטי?

בעצם זו אותה שטיפת מוח כמו שהם כרגע מקבלים במדיה ("קנו גוצ'י ותרגישו בעלי כבוד עצמי") רק עם תוכן אחר ("לכו ללמוד באוניברסיטה ותרגישו בעלי כבוד עצמי").

אם אנחנו באמת רוצים לכבד את האוטונומיה שלהם, אולי אנחנו צריכים לכבד את האוטונומיה שלהם לקנות גוצ'י ולגדל את הילדים שלהם על מה שרואים בטלוויזיה, בלי לעשות משהו שדורש יותר מ-12 שנות לימוד?

כן, אבל אז מה ינהלו דוקטורנטים לסוציולוגיה?
 
 
רשימת תגובות (18)
 
 
בריאתנות סוציולוגית
29/7/2010
נכתב על ידי שומר הלילה

אם שכר עבור עבודה וזכות הקנין הם הסכמה חברתית, אז התיקן האמריקאי הוא הסכמה אבולוציונית (או בקיצור, לא סתם *הסכמה* שאפשר להחליף אלא *אילוץ* כלכלי/אבולציוני)
 
 
 
 
כן, סוציולוגיה זה סוג של מיסטיקה...
30/7/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

האסנציאליזם שם נורא בוטה.
 
 
 
 
תגידו,
30/7/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

אם זו "הסכמה חברתית" ואני דווקא מתנגד אז שולחים אותי לגולג?
 
 
 
 
עוד שני עניינים-
30/7/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

אחד, אורי, האם תוכל למחוק את חלקי התגובה שהשארתי לעיל?

שניים, זה מדהים איך במחי החלטה ("חברתית". אנחנו תמיד נורא חברתיים בקולקטיב...) אפשר לקשור קשר בל ינותק בין תוצר של עבודה ומאמץ לתוצר של טפילות. אלא שבחינה הגיונית פשוטה (שכנראה לא נהוגה בחוג לסוציולוגיה) מראה את ההיפך מכך - אם החברה הקיימת תתבטל איכשהו מי שעובד למחייתו (בכל "עבודה" שתהיה בתקופה החדשה...) ימשיך להתקיים ומי שלא, לא. אז מה שהוא בגדר "החלטה חברתית" זה רק אותו קשקוש של קצבאות למאותגרים עוניית. ממחר אני מתחיל לברך ברוך שלא עשני סוציולוג.
 
 
 
 
זה לא אקראי בכלל...
1/8/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

ההגדרה של תוצר של פעולה כ"החלטה חברתית" חיוני לקיום ההצדקה לקחת את הכסף ולחלק אותו כרצונו של מישהו.
 
 
 
 
נראה לי שהדוקטורט שלו זה בעבודה סוציאלית ולא בסוציולוגיה
1/8/2010
נכתב על ידי י.ד.

(למרות שמהדברים לא נראה שקיים הבדל מבחינתו)
 
 
 
 
לא ידעתי; יש אמנם הבדל בין עו"ס
2/8/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

לסוציולוגיה, אולם יש גם חפיפה ובעיקר דמיון רב עד כדי זהות לפעמים בתפיסות העולם של העוסקים במלאכה.
 
 
 
 
ככל הנראה עבודה סוציאלית...
2/8/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

הוא מרצה בספיר ובמכללת אשקלון - ובשתיהן במחלקה לעבודה סוציאלית.
 
 
 
 
דרך אגב דוגמא בנושא אחר
2/8/2010
נכתב על ידי י.ד.

אני לא יודע אם אתה זוכר אבל פעם התווכחנו האם מיל היה כלכלן או לא. אז לפחות לפי ליונל רובינס בהרצאות שלו History of Economic Thought: the LSE Lectures מיל היה הראשון שהסביר את תופעת הרנטה כתופעה כלכלית. לפי רובינס החידוש של מיל היה בהבנה כי רנטה ניתן להסבר אם מבינים אותה כעלות אלטרנטיבית של שימושים (ובכך הוא הקדים את וויזר בכ50 שנה). כלומר אם נסתכל על השימושים של קרקע במצב תחרות אזיי הרנטה משקפת את העלות האלטרנטיבית של קרקע לעומת שימושים אחרים. בכך מיל היה הראשון שפירק את המסגרת המושגית של מרקס.

בנוסף לכך רובינס מציין כי המפעל של מרשל (אותו אנחנו לומדים במבוא למיקרו) הוא בעיקר גאומטריזציה של תובנות שהגיעו אליהם סמית ומיל. כאן אנחנו נדרשים לקרוא את מיל (בנוסף לכל שאר הכלכלנים הקלאסיים) ולהחליט מהו בדיוק החידוש התיאורטי של מיל. יש לכך זמן לזה?
 
 
 
 
באיזה חיבור מדובר?
2/8/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

אנחנו כאן באופטיפוק אבסולוטי.
 
 
 
 
כן זה באמת אופטופיק מטורף
2/8/2010
נכתב על ידי י.ד.

הספר הוא Principles of Political Economy. כמו כן בספר אחר Essays on Some Unsettled Questions of Political Economy הוא תיקן את התיאוריה הריקרדיאנית על סחר בין לאומי והכין אותה להצגה המודרנית שלה על ידי מרשל.
לפי רובינס, מיל היה הראשון שחילק בין סטטיקה לדינמיקה בכלכלה. מה שהוא עשה בהשפעתו של הסוציולוג קומט (הנה אם אתם רוצים השפעה של סוציולוגיה על כלכלה, לטוב או למוטב תחליטו אתם).
רובינס גם שולח לספר של Stigler George "Essays in the history of economics" מ1965, שבו הוא נותן סקירה מקיפה על החידושים של מיל, חלקם חידושים שהוזכרו פה וחלקם חידושים אחרים.

דרך אגב רובינס מתייחס באופן ישיר לטענה שמיל לא חידש כלום, ומסתבר, כמובן, שאתה לא הראשון.
 
 
 
 
אני מניח שהכוונה לפרק העוסק ברנטה
3/8/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

המופיע כאן.

אבל רובינס צודק ולא צודק. אני חושב שמיל בהחלט מנסה להסביר את הרנטה כתופעה כלכלית, אבל עיקר עניינו הוא בדרך הטובה ביותר לחשב את הרנטה. בזאת הוא למעשה דבק בתפישות 'ערך העבודה' בנוסח ריקארדו (ומרקס, שמשתמש בריקארדו). מיל אכן מדבר כאן על הכנסה חלופית (הנוסחה שלו היא "הרנטה... שאדמה כלשהי תניב היא יתר התנובה שלה מעבר למה שיוחזר לאותו הון אם ישמש באדמה הגרועה ביותר שבעיבוד.") אבל הוא תופש את עצמו כאן כמי שמעניק פירוש לתיאוריה של אנדרסון, ששימשה אחר כך גם את מלתוס וריקרדו.

אני חושב שרובינס נוטה כאן לעבר התקווה במקום לעבר המציאות, שכן הפרקים העוסקים ב"ערך" וב"עבודה" משקפים את תפישת 'ערך העבודה'.
 
 
 
 
מאיפה יש לך את הסבלנות?
3/8/2010
נכתב על ידי י.ד.

נראה שאתה צודק, ובכל זאת יש בזה מן החידוש. כלומר רק אצל וייזר החידוש הזה קיבל את מלוא משמעותו התיאורטית וכפי שהיום מובן בכלכלה. בדרך אגב כיום במיקרו כלכלה התיאוריות הנלמדות הן בעיקר אוסטריות, כאשר הכלכלה הקלאסית נבנית על גביהן ומשתלבת בתוכן. אם תתבונן בספר שתרגמת בזמנו לעברית תראה שניתן להראות התאמה בין המודלים במיקרו כלכלה שנלמדים בחוגים לכלכלה לבין מרבית התוכן שנכתב (כולל התופעה של תפוקה שולית פוחתת).
בהערה כללית בניגוד למה שסברתי מי שהביא את וייזר למערב היה כנראה רובינס אבל מרגע שהוא הוכנס לספרי הלימוד - על ידי היקס? סאמולסון? - הוא הפך להיות לתיאוריה המקובלת. מרשל הכיר את מנגר אבל אני לא יודע איזו השפעה היתה על כך להגותו. השאלה שעדיין אין לי תשובה, היא מי בנה לראשונה את עקומת התמורה כמודל גיאומטרי - אולי המודל הבסיסי בכלכלה האוסטרית - והכניס אותה לניתוח הכלכלי. הניתוחים של מרשל בנושא התערבות הממשלה במשק הנלמדים במבוא למיקרו בנויים ומשתלבים למעשה בתיאוריה האוסטרית למרות מקורם ההיסטורי בתיאוריה הקלאסית (האייק כותב על כך בספר המאמרים שלו
New Studies in Philosophy, Politics,
Economics and the History of Ideas, Chicago: University of Chicago Press).

המחלוקת של האסכולה האוסטרית עם החוג לכלכלה נמצאת לפיכך בתחומים הבאים:
א. המודל הקיינסיאני שהוא במובהק חזרה לתיאוריית ערך העבודה במקום התיאוריה הניאו קלאסית המבוססת על תיאוריית ערך מחירים, כלומר ההתאמה בין הביקוש להיצע. במובן זה דווקא חישובי התל"ג כפי שניסח אותם סיימון קוזנץ קרובים הרבה יותר לתיאוריה הניאו קלאסית מאשר לקיינס כיון שהם מבוססים על מערכת המחירים ולא על מדדים חיצוניים דוגמת אבטלה וכדומה (ואני מכיר את הביקורת שלך עליהם).
ב. המקום של דיפלציה בצמיחה הכלכלית. לפי התיאוריה האוסטרית צמיחה כלכלית מאופיינת בדיפלציה (חוק סיי), ולכן כל התערבות של הבנק המרכזי בהזרמת כסף דרך הורדת ריבית מעוותת את המשק ויוצרת בועות. אם יעזור האל פעם אנסה למדל את זה בהתאם למודלים של אפיסת בועות הנלמדים בקורסי מקרו כלכלה מתקדמים למוסמך ואראה כיצד בעצם הזרמת הכסף מונעת אפיסת בועות ומחייבת לפיכך את פקיעתה בקול רעש גדול. ומקווה אני שיעמוד לי כוחי לכך.
ג. המקום של הרגולציה ביצירת מונופולים, כאשר כאן מרבים הכלכלנים האוסטריים להסתמך על נסיונם ההיסטורי אצל ביסמארק והכלכלה האמריקאית לפני ברטון וודס, וטוענים כי הגורם המרכזי ליצירת מונפולים איננה אלא הממשלה עצמה. בחוגים לכלכלה לרוב לא עוסקים ברגולציה כשלעצמה והדבר ניכר.
 
 
 
 
המודל הקיינסיאני
4/8/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

אני רואה את המודל הקיינסיאני יותר כסוג מתוחכם של מרקנטיליזם. הנקודה המרכזית (לפחות בעיני) אינה תיאוריית ערך העבודה אלא:
א. הרעיון ש"חוק סיי" לא עובד.
ב. ולכן, אם "חוק סיי" לא עובד, ניתן להתייחס למערכות כלכליות כמערכות נפשיות בעיקרן.

שני הרעיונות המרכזיים בחוק סיי, לתפישתי, הם:
א. שאפשר 'להתניע' צמיחה ולהגדיל את האמצעים רק באמצעות גידול בייצור (ולא בצריכה, שהיא תוצאה של הגידול בייצור). המתקפה של קיינס כאן הייתה ברעיון שאפשר להתניע את התהליך גם באמצעות הגדלה של הצריכה או הגדלה של כמות הכסף.
ב. שכסף אינו רלוונטי באמת לתהליך - הוא 'צעיף' שמסווה את העובדה שמוצר בעל ערך א' מוחלף במוצר בעל ערך ב'. קיינס ניסה לטעון שאם רואים בכסף לא צעיף אלא חלק מהותי, אפשר לשנות את התהליך באמצעות הגדלת כמות הכסף.

הרעיון המרכזי בהפרכת חוק סיי, לטעמי, היה לאפשר את הטענה, שהיא יסוד היסודות של הקיינסיאניזם, שאם אנשים יאמינו שהמצב הוא כזה או אחר, הם יתנהגו בהתאם, והתנהגותם תגרום לשינוי ממשי. מכאן שהנתון היחידי שצריך להשפיע עליו הוא האמונה של אנשים.

אבל אני מודה - אין לי מושג מה בדיוק מלמדים בחוג לכלכלה.
 
 
 
 
עוד אוף טופיק - הסוציאליסטים מכים שנית
4/8/2010
נכתב על ידי שומר הלילה

"כשהגעתי למשרד, ראיתי, כי שעת עבודה של מנהל חשבונות הוא כ-60 שח לשעה. אבל הפקידה הודיעה לי ששכר עבודתי יהיה 20 ש"ח לשעה ושאהיה עובדת של החברה הקבלנית. שאלתי, מה בדבר הסכומים שראיתי. התשובה היתה :"אה, לא, זה הסכום שהמעסיקים משלמים לנו". לא יכולתי להאמין שייתכן פער כזה של תיווך"

http://www.blacklabor.org/?p=21444

התגובות כמובן מלאות הצעות רגולציה כרימון. חבל רק שאף אחד לא שם לב שהמשרד מוכן לשלם עוד 200% לשעה תמורת גמישות תעסוקתית (ובעברית: הזכות לפטר עובד).

 
 
 
 
י.ד.-
5/8/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

כזכור לך, אני לא טענתי שמיל לא היה כלכלן אלא טענתי שזו לא ממש הדרך הטובה ביותר לתאר את פועלו. משל למה הדבר דומה - לתאר את אוילר כתיאולוג משום שהתווכח פה ושם עם אתאיסטים או לכנות את ניוטון בנקאי משום שעמד בראש המטבעה המלכותית...
 
 
 
 
איפה כתוב שהמשרד מוכן לשלם יותר וכיו"ב?
5/8/2010
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
אני חושב שהכוונה הייתה שהמשרד מוכן
5/8/2010
נכתב על ידי dugmanegdit

לשלם 60 ש"ח עבור כל שעת עבודה לחברת כ"א והיא משלמת 20 ש"ח לשעה לעובד. מכאן יוצא שהמשרד מוכן לשלם סכום די גבוה לשעה בכדי לשמור לעצמו את האפשרות לפטר כאוות נפשו.