חלק א': אקלים-גייט, מה קרה שם באמת?
  יש אנשים שעוד לא שמעו על שערוריית אקלים-גייט. זאת שערוריה בפני עצמה, אבל נשים את זה בצד: יש לדעתי עניין מטריד הרבה יותר: רוב האנשים שכן שמעו על הפרשה, לא מבינים על מה בעצם מדובר. במה עוסקת תכתובת הדואר האלקטרוני שנחשפה? מה חשיבותה? למה יש כל־כך הסברים, אבל אף אחד לא מבאר על מה בעצם הוויכוח? מה זה בכלל התחממות גלובלית? מדוע עניינים האונה נזעקת לעזרה.

אי־ההבנה הרווחת ביותר נוגעת לנושא הנתון בוויכוח. ספקנים, ובמיוחד פוליטיקאים הדבקים בספקנות, מיהרו להכריז כי חליפת המכתבים והמסמכים שנחשפו "מוכיחים" כי אין התחממות גלובלית, או שיש מזימה מתוכננת היטב בהנהגת אל גור להסתיר את התקררותו של כדור הארץ. אלו שטויות במיץ עגבניות. שום דבר בחליפת המכתבים אינו רומז לכך, והנושא המעסיק את הכותבים כלל אינו קשור לשאלת קיומה או אי קיומה של התחממות בעשרות השנים האחרונות. במטבע דומה, אין גם שום טעם בהתגוננות הרווחת של התומכים בתיאורית ההתחממות מעשה ידי אדם, לפיה אלפי חוקרים ועשרות אלפי מחקרים הוכיחו מעל לכל ספק כי הייתה בעשרות השנים האחרונות התחממות מעשה ידי אדם. כל הדיון הזה הוא, בעיקרו, לא רלוונטי לתכתובת הדואר האלקטרוני שנחשפה.

מהן נקודות המחלוקת?
התרשים הבא מציג את נקודות המחלוקת העיקריות במחלוקת על התחממות כדור הארץ באופן פשטני:



לא מצליחים לראות כלום? נסו פשוט לפתוח את הקישור הזה

כפי שניתן לראות בתרשים, יש חמש נקודות מחלוקת עיקריות:
  • האם התחממות גלובלית היא דבר טוב או רע? אם טוב, מה טוב. אם רע, ממשיכים לנקודה הבאה.
  • האם הממצאים להתחממות גלובלית משכנעים? אם כן, ממשיכים הלאה. אם לא, חוזרים בשמחה הביתה!
  • האם הגורם להתחממות הגלובלית הוא האדם? אם כן, ממשיכים הלאה. אם לא, חוזרים בפרצוף חמוץ הביתה: יש התחממות, היא רעה, אבל איננו יכולים לעשות דבר בנוגע לכך.
  • אם ההתחממות היא מעשה ידי אדם, האם ניתן לעשות משהו? אם כן, ממשיכים הלאה. אם לא, חוזרים בפרצוף חמוץ הביתה: יש התחממות, היא רעה, היא מעשה ידי אדם, אבל אין לנו תוכנית טובה לטיפול בנושא.
  • האם מה שהחלטנו לעשות הוא הדבר הנכון לעשותו? אם כן, עלינו לנקוט אותה ולשוב להיות מאושרים. אם לא, חוזרים בפרצוף חמוץ הביתה: יש התחממות, היא רעה, היא מעשה ידי אדם, אנחנו עושים משהו... אבל מה שאנו עושים אינו מועיל.

    תאוריית ההתחממות הגלובלית
    מאבק גדול מתנהל סביב השאלה הראשונה—האם השפעת ההתחממות הגלובלית טובה או רעה. המצרים עליה גורסים כי ההתחממות תוביל לאסון. אחרים סבורים כי התחממות היא דווקא התפתחות חיובית.

    בנקודה השנייה—האם הממצאים משכנעים—יש מחלוקת חריפה למדי על התקפות של המדידות השונות. מוסכם, בדרך כלל, כי הטמפרטורות על־פני כדור הארץ ירדו משנות הארבעים עד שנות השבעים, עלו משנת 1980 עד 1998 ומאז, בעשר השנים האחרונות, הן עומדות בעינן. חילוקי הדיעות נסובים בדרך כלל סביבה שאלת היקף העליה וסביב השאלה האם טענות נלוות (המסת קרחונים, עליית פני הים) נכונות.

    השאלה השלישית היא המכרעת. האם הגורם להתחממות הגלובלית הוא האדם? התאוריה התומכת בכך שההתחממות הגלובלית היא מעשה ידי אדם גורסת כך: ידוע כי הפחמן הדו־חמצני (פד"ח, מולקולה פשוטה של פחמן עם שני אטומי חמצן) הוא אחד מגזי החממה—הצטברות טבעית של גזים, כמו אדי מים מהאוקיאנוס או מתאן—שבמערכת האקלימית תורמים ללכידת חום בשכבות הנמוכות של האטמוספרה. הפד"ח הוא גז לא רעיל, שלקיומו חשיבות חיונית לחיים, שכן הוא משמש בתהליך הפוטוסינתזה של צמחים (הצמחים משתמשים בפחמן שבמולקולה ופולטים את החמצן). הפד"ח הוא גז שאריתי: הוא מצוי באטמוספרה בשיעור נמוך מאוד של כמה מאות מולקולות בכל מליון מולקולות של אוויר.

    ידוע לכל כי ריכוז הפד"ח באטמוספרה עולה באטיות כבר כמה מאות שנים, משיעור של 280 חלקים למיליון במאה ה-18 לכ-380 חלקים למיליון היום. עד אמצע המאה העשרים הייתה עלייתו קצובה והגיעה לכ-315 חלקים למיליון, משם הוא טיפס במהירות לשיעורו היום. מוסכם על רבים כי החל מאמצע המאה העשרים ניתן להבחין בתרומה משמעותית של פעילות אנושית לעליית ריכוזו. לפי ההערכות, תרומה זו מתבטאת בתוספת של מולקולה או שתי מולקולות למיליון מולקולות של גז חממה בשנה. כלומר, אם תימשך פליטת הפד"ח בקצב הנוכחי, ובלי שינוי בתרומה לעליית ריכוזו מצד גורמים אחרים, עד שנת 2100 אנו צפויים לחוות תוספת של 180 מולקולות של פד"ח לכל מליון מולקולות של אוויר.

    לטענת התומכים בתיאורית ההתחממות הגלובלית מעשה ידי אדם, תרומת האדם לתוספת לפד"ח עד כה—בערך 80-100 מולקולות למיליון מולקולות בשנים 1950-2009—הייתה בעלת השפעה דרמטית מאוד ומידית מאוד על אקלים כדור הארץ. המערכת האקלימית, לפי התאוריה, רגישה מאוד לכל שינוי ונעדרת יכולת לתיקון עצמי כלשהו, ולכן כבר העליה של המולקולות הראשונות הייתה בעלת תרומה ניכרת להתחממות. בניסוח אחר: ידוע כי גזי חממה יכולים ללכוד חום העשוי להסתכם בשינוי של כעשרים מעלות בטמפרטורה של כדור הארץ. התיאוריה מניחה כי לשינוי של 1 חלקי 5,000 לערך בהרכב גזי החממה יכולה להיות השפעה העשויה להסתכם בשינוי של עד שש מעלות—שליש מכלל ההשפעה הכללית האפשרית של גזי חממה.

    כדי לתמוך ברעיון קיצוני (ובעייתי) זה התאוריה מניחה כי כל הגורמים האחרים: משקעים, התאדות מן האוקיינוסים, זרמי האוקיינוסים, עננות, רוחות, קרינה מן השמש ומן החלל, וכן הלאה הם, בפועל, חסרי השפעה לחלוטין על המערכת האקלימית. המודלים הממוחשבים של מערכות אקלים והשפעת גורמים עליהן מניחים כי כל הגורמים האלו לא ישפיעו על המערכת לכאן או לכאן או, לחלופין, כי השפעתם על השינוי בטמפרטורות תהיה זניחה.

    התאוריה מוותרת על שילוב הגורמים האלו על כל מורכבותם, או מפשטת אותם, למרות שלחלקם עשויה להיות השפעה משמעותית על המערכת האקלימית. רק כך ניתן ליצור תחזית ממוחשבת. גורמים שאין דרך לכמת את פעולתם, וגורמים מורכבים הפועלים באינטראקציה מורכבת מול גורמים אחרים אינם ניתנים באמת לשילוב במודל לינארי.

    בעיה דומה קיימת גם בתחום הכלכלה. ידוע כי ההעדפות וההערכות הסובייקטיביות של קונים, מוכרים ויצרנים בשוק אינם ניתנים לכימות. כל המודלים הממוחשבים וכל המדידות המדעיות חייבים להניח, עם זאת, כי הם דווקא כן ניתנים לכימות ולכן, ההעדפות הסובייקטיביות מוצאות לחלוטין מהמודל או שמונח כי השחקנים בשוק פועלים באופן רציונלי לחלוטין ומודעים לכל עובדה רלוונטית. ההנחות האלו אינן נכונות, כמובן, ולכן אין מודל כלכלי ממוחשב המסוגל לתת לנו תשובה על שאלה בסיסית כמו האם הבורסה תעלה או תרד מחר.

    בתחזיות אקלים ממוחשבות, באופן דומה, הגורם הניתן למדידה—פליטת הפחמן הדו־חמצני (פד"ח)—הפך לגורם העיקרי הנמדד בו ולסיבה היחידה שהמודל יכול לאתר. מחפשים את המטבע מתחת לפנס ובמובן זה, כל המודלים הממוחשבים המניחים כי הגורם העיקרי להתחממות הגלובלית הוא פליטת פחמן דו־חמצני, חסרים מאוד. למעשה, תוצאות המודלים הממוחשבים צריכות להיקרא כך: אם יש התחממות גלובלית ואם מניחים שרק פליטות פד"ח משפיעות על המערכת האקלימית, כי אז ניתן לומר בסבירות גבוהה כי פליטות פד"ח הן הגורם להתחממות הגלובלית.

    מנקודת מבט מדעית יש להערכה כזו ערך מוגבל מאוד. אם רק גורם אחד קובע את התנהגות המערכת, הרי שניתן להשתמש בו כדי להסביר כמעט כל תופעה מבוקשת, בכל כיוון. כפי שניתן לראות באחרונה, זה בדיוק מה שקורה: פליטות פד"ח משמשות בהצלחה רבה גם כמנבא עידן קרח חדש, ואילו תופעות החורגות מהמגמה המנובאת על־ידי הגידול בפליטות הפד"ח (כמו עצירת ההתחממות בעשור האחרון) מוסברות באמצעות אנומליה. כלומר: מגמת התחממות מוסברת כתוצאה של פליטות פד"ח, ואילו חריגה מהמגמה מוסברת באמצעות תופעות שאינן נכללות במודל כמו "אל ניניו."

    הקונצנזוס מסבך את הסיפור
    כל העניין מסתבך מאוד בגלל עסקי הקונצנזוס. החקר המדעי מבוסס על גילוי עובדות חדשות והעלאת רעיונות חדשים. מטרתו של החוקר היא לערער באופן תמידי על מוסכמות, להניח כי מה שנתפש עד כה כנכון אולי אינו נכון, או שהוא אינו נכון במלואו, או שהתמונה שיוצרת התאוריה אינה שלמה. או, במלים פשוטות, איש המדע נדרש להיות תמיד ספקן, תמיד לפקפק, תמיד לשאול שאלות, תמיד לערער על המוסכמות.

    רוב המדענים, חייבים לומר, אינם נוהגים תמיד ספקנות. רבים מהם מסתפקים בבחינת מפת הדעות המדעית בתחומם, ובבחירה בחקר תחום ההולם את הדעה הבולטת והמרכזית בו. מיעוט מביניהם, עם זאת, מאמץ את הספקנות כדרך חיים ומנסה לחתור תמידית תחת יסודות הקונצנזוס המדעי בתחומו. כך נולדות ומתות תאוריות מדעיות: המיעוט הטורדני הולך וחותר תחת ההסכמה הכללית, עד שנצבר ידע מספיק לערער עליה, ונולדת תיאוריה חדשה ההופכת להסכמה הכללית החדשה.

    מערכות פוליטיות עובדות אחרת. מטרתם של אנשים פוליטיים אינה להגיע אל חקר האמת אלא לקנות לעצמם כוח ושליטה כדי ליישם את הדבר שבו הם חפצים. "הוועדה הבינממשלתית לשינוי אקלימי" (IPCC) של האו"ם, אף שהוגדרה גוף מדעי במהותו, הייתה כפופה תמיד למטרות הפוליטיות של האו"ם. מטרות אלו—וכרגע אין זה משנה אם הן טובות או רעות, מועילות או פסולות—תבעו כי דוחות הוועדה הבינממשלתית אותן ביקש לקדם האו"ם יציגו המלצות מדיניות מסוימות שהאו"ם חפץ לקדם.

    המלצות מדיניות אלו לא ניתן היה לנסח בלשון רפה ומהוססת. לא היה מקום לספקות, והחוקרים שניצבו בעמדות המפתח של דוחות הוועדה נדרשו לצמצם ככל האפשר במידת המחלוקת המדעית הקיימת ביחס למסקנות, להבליט תאוריה אחת שאין בלתה, ולהעצים ככל האפשר את ההחלטיות והדרמטיות של המסקנות וההמלצות. רק כך ניתן היה להבטיח הד רב ככל האפשר לדוחות וסיכוי גדול יותר לקידום המטרות הפוליטיות של הוועדה ושל הגופים הפוליטיים שחברו לה.

    מצב עניינים זה הציב את החוקרים שאימצו את התאוריה של הוועדה הבינממשלתית בעמדת שליטה. מחד, נהנו דוחות הוועדה מהילה של סיכום מדעי כולל ונטול פניות של פני המחקר בתחום האקלים. לא היה חוקר שלא ביקש למצוא לו מקום בתוך הדוחות. אבל, כמובן, דוחות הוועדה אימצו תאוריה אחת ונדחקו על־ידי הגורמים הפוליטיים המובילים את הדוח להבליע ולדחוק הצידה כל תאוריה אחרת.

    מצב זה הוביל את החוקרים שהיו העורכים והכותבים העיקריים של הדוח להציג את המצב כאילו "השאלה המדעית יושבה" מתוקף זה שמדענים רבים ניצבו בתמיכה בדוח. התאוריה שהוצגה היא הנכונה והסופית, ולא ייתכן שינוי עקרוני בה. יתר על־כן, אלו שלא השתכנעו והמשיכו להחזיק בעמדות אחרות, אלו שערערו על תקפות התאוריה, ואלו שהמשיכו לטעון כי התהליך המדעי הוא, במהותו, מחזור בלתי־פוסק של הטלת ספק והעלאת תאוריות חדשות, הוצגו כ"מכחישים" של "אמת מדעית," וכשלוחי אינטרסים אפלים. דעתנו היא האמת, הכריזו ג'ונס, מאן ועמיתיהם, ומי שחולק עליה חולק על האמת ומכאן, אינו יכול להיות מדען.

    התלות העצומה של חוקרי האקלים בלגיטימציה שהעניקה הוועדה, ובמענקי המחקר שהוענקו למי שתמך בתאוריה ולמי שהסכין להפיק מחקרים התומכים בה הולידה כמות עצומה של חוקרים ומחקר העולים בקנה אחד עם מסקנות הוועדה. גם חוקרים הם בני אדם. גם הם צריכים לאכול.

    במטבע דומה, אין זה מפתיע לגלות כי החוקרים הבולטים שניצבו כנגד הזרם וחלקו על דעת הוועדה ועל התאוריה, נמנו בדרך כלל עם אלו שאינם תלויים בקרנות המחקר, שקנו את שמם עוד לפני עלייתה לגדולה, או הבאים מתחומים משיקים אך לא כפופים כמו גאוגרפיה, גאולוגיה, אסטרופיסיקה וכימיה. הקולות הבולטים בין הספקנים הם של סבי השיער: פרד סינגר הוא בן 85, אנטוניו ציקיקי בן 80, ריצ'רד לינדזן בן 69, הנדריק טנקס הוא בן 73, טים בול הוא פרופסור בפנסיה וכמוהו גם רבים אחרים מבין הספקנים.

    השילוב של לחץ עצום זה להשתיק את הספקנים ("המכחישים")—עצם הטלת ספק הפכה אסורה בין מובילי הקהילה—בשילוב עם חולשת התאוריה שאימצה הוועדה הבינממשלתית, הולידה פיתוי עצום לנסות לחזק את התאוריה ולמנוע את החלשתה בכל דרך אפשרית, וילדה השחתת מידות מדעית בקנה מידה עצום. אלו הדברים שחשפה ההתכתבות שהודלפה לאינטרנט. זו חשיבותם.

    ההתחממות הנעלמת
    כדי לחזק את תקפות המודלים הממוחשבים הרואים בפד"ח את הגורם העיקרי להתחממות הגלובלית, היה צורך בדוגמאות המצביעות על קשר כזה בין עליה בריכוז הפד"ח ועליה בטמפרטורות. כלומר, התחזיות הממוחשבות לא יכלו לעמוד כשלעצמן. היה צורך בחיזוק הבא מממצאים ממשיים.

    למרבה צערם, חוקרים בתחום האקלים אינם נהנים מהפריבילגיה השמורה לחוקרים בתחומים אחרים, היכולים לבנות ניסוי מדעי מבוקר. הדרך היחידה ליצור סוג של 'ניסוי' כזה, שיאשר את ההשערה של החוקרים, היא באמצעות השוואה על ציר הזמן. אם ידוע לנו, לדוגמה, כי לפני אלפיים שנה הייתה עליה בריכוז הפד"ח ובעקבותיה הייתה עליה בטמפרטורות, הרי שההשערה תזכה לחיזוק משמעותי. במטבע דומה, אם ידוע לנו כי לפני אלף שנה לא הייתה עליה בריכוז הפד"ח ולא הייתה עליה בטמפרטורות, הרי שהתאוריה זוכה לחיזוק נוסף (אם מניחים שרק שינויים בריכוז הפד"ח משפיעים על הטמפרטורות).

    בעיית החקר המרכזית כאן היא שלרשותנו עומדות מדידות טמפרטורה מדויקות יחסית רק מ-150 השנים האחרונות, ומדידות פד"ח שיטתיות החלו רק בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת. כדי לעמוד על מה שהתרחש לפני כן, אנו צריכים להסתמך על ממצאים מסוגים אחרים.

    דרך אחת לעשות זאת היא להסתמך על תיאוריהם של בני העבר. לתיאורים היסטוריים יש כמובן ערך רב, אך ככלי לאומדן טמפרטורות או ריכוזי פד"ח הם אינם יעילים ביותר: כתביו של סופר מימי־הביניים לא ניתן להמיר לטבלת טמפרטורות או ריכוזי גזים.

    ערוץ מבטיח יותר הוא חקר הממצאים הפיסיים. אלמוגים, צדפות, עצים, קרח ופריטים אחרים הנשמרים היטב לאורך זמן או גדלים לאטם משנה לשנה, עשויים לספק לנו מידע על תקופות עדכניות יותר בהיסטוריה.

    חוקרים מתחום צעיר יחסית, ההיסטוריה של האקלים (פליאוקלימטולוגיה או פליאו-אקלים), החלו לבדוק כמה סוגים מעניינים של ממצאים כאלה, כשהם מתמקדם בליבות קרח וטבעות עצים. ליבות הקרח, הנכרות מתוך קרח עד בקטבים, באזורים קרים או בכיפות מושלגות של הרים, עשויות לספר לנו, באמצעות עובי שכבות הקרח והשלג שקפאו וצורתם, על מה שהתרחש מדי שנה בתאריכים קרובים יותר לזמננו: מה הייתה הטמפרטורה, מה הייתה הלחות, מה היו המרכיבים הבולטים באטמוספרה, האם הייתה פעילות וולקנית, ומה היו דפוסי נשיבת הרוח.

    חקר טבעות עצים (דנדרוכרונולוגיה) הוא ענף משנה צעיר של חקר ההיסטוריה של האקלים. חוקרי טבעות עצים בוחנים את עוביין של השכבות שנוספו לעצים מדי שנה, ומנסים ללמוד מהן על כמות הממטרים באותה שנה ועל הטמפרטורה. עובי השכבה הנוספת (שצורתה כטבעת, שכן גזעי העצים עגולים) יכול לספר לנו על התנאים ששררו בשנה מסוימת: האם הם היו נוחים יותר או פחות לגדילת העץ, האם היו ממטרים רבים באותה שנה, והאם הטמפרטורה הייתה גבוהה או נמוכה יותר.

    ממצאים כאלו הם, באופן טבעי, ספקולטיביים ותלויים מאוד באופן שבו מפורשים הנתונים. לדוגמה, קשה להפריד בין ההשפעה של לחות ומשקעים מההשפעה של הטמפרטורה על התעבות העץ בשנה מסוימת. כדי להגיע למסקנה משכנעת, יש צורך בדגימות רבות של עצים ממקומות שונים, ובהשוואה עם נתוניהם של עצים מתקופות בהן ידוע לנו מה הייתה הלחות ומה הייתה הטמפרטורה. גם כך, ההפרדה בין ההשפעות השונות אינה עניין קל.

    הקשיים שבדרך
    למרות קשיים אלו, לא נרתעו חוקרים מניסיון להראות כי טבעות עצים, ליבות קרח ואמצעים אחרים מאפשרים לנו לתעד באופן אמין יחסית את מה שהתרחש על־פני כדור הארץ במאות השנים שחלפו. השאלה שעמדה על הפרק הייתה חשובה: האם ניתן יהיה להראות באמצעות טבעות עצים, ליבות קרח ואמצעים אחרים כי במאה השנים האחרונות התחוללה התחממות קיצונית מאוד בהשוואה לעבר? יתר על־כן, האם התפתחותה והתקדמותה של ההתחממות מתרחשת באופן שיאפשר לנו לראות כי היא אירעה בעקבות העליה בפליטת פחמן דו־חמצני ממקורות אנושיים. הוכחת שתי הטענות הייתה יכולה לאפשר להעלות טענה סבירה לקשר בין פעילות אנושית להתחממות גלובלית.

    הקושי הראשון בו נתקלו חוקרי האקלים הייתה התקופה המכונה "התחממות ימי־הביניים" או "אופטימום ימי־הביניים." עדויות היסטוריות רבות הצביעו על־כך שבין המאות התשיעית והארבעה עשר לערך הייתה הטמפרטורה על־פני כדור הארץ גבוהה יחסית לתקופה שקדמה לה ולתקופות שבאו אחר־כך. לדוגמה, יש עדויות לכך שבבריטניה גידלו בימי־הביניים גפנים. ידוע גם כי בתקופה זו התיישבו ויקינגים בגרנלנד וחיו בה במשך מאות שנים. התפישה המקובלת במחקר הייתה כי הטמפרטורות בתקופה זו היו גבוהות מאלו השוררות במאה העשרים.

    קושי שני היה "עידן הקרח הקטן": זמן מה אחרי התחממות ימי־הביניים, חלה התקררות על־פני כדור הארץ, שהמיטה אסון על מתיישביה של גרינלנד, והביאה לקפיאת פני נהרות ואגמים בחורף—אגמים ונהרות שאינם קופאים לעולם היום. לפי רוב ההערכות, נמשכה תקופה זו עד למאה ה-19 והגיעה לקיצה רק לקראת סופה של מאה זו.

    בעיה שלישית, טורדנית לא פחות, הייתה היעדר מתאם בין ההתחממות בימי־הביניים, ההתקררות בראשית העת החדשה וריכוז הפד"ח באטמוספרה. לפי נתוני ליבות הקרח ונתונים אחרים, נע ריכוז הפד"ח באטמוספרה בין שנת 1000 לספירה לשנת 1900 לספירה בטווח הצר שבין 274 ל-286 מולקולות למיליון מולקולות אוויר. יציבות זו לא אפשרה לראות בשינויים בריכוז הפד"ח את הגורם המשפיע העיקרי על התחממות או התקררות.

    בעיה אחרונה, קטנה אך חשובה, הייתה "הירידה." החוקרים המובילים של היחידה לחקר האקלים (CRU) באוניברסיטת מזרח אנגליה—ביניהם בריפה, ג'ונס, ואוסבורן, שהיו מ'כוכבי' המכתבים הגנובים—גילו כי נתוני טבעות העצים אינם נותנים חיזוק לטיעון ההתחממות אלא, להפך, מחלישים אותו. בסביבות שנת 1960, התברר, בעוד נתוני הטמפרטורות שלהם מתחילים לטפס, נתוני טבעות העצים המשיכו להצביע על הירידה שהחלה כבר בשנות הארבעים.

    קושי נוסף, שאינו קשור לקשיים האחרים, אך בכל זאת בעל השפעה חשובה, נבע מאופן מדידת הטמפרטורות ומאופן ניתוחן. עיקר ההתחממות שנמדדה במהלך המאה העשרים הייתה באזורים שעברו תהליכי עיור. לעומת זאת, מבחינת תחנות המדידה באזורים לא מיושבים (כמו גרנלנד, סיביר או אנטארקטיקה) הייתה המגמה מעורבת ולא הצביעה על מגמת התחממות כלשהי. כלומר, אם היו החוקרים מסלקים מכלל התחנות הנמדדות את אלו השוכנות באזורים מעוירים, היו הנתונים מצביעים על־כך שבמאה העשרים, בסיכום כולל, לא הייתה כלל התחממות אלא דווקא ירידה זעירה (פחות מעשירית המעלה).

    סילוק כל התחנות באזורים המעוירים היה בעייתי במיוחד. התחנות באזורים הבלתי־מיושבים היו מיעוט קטן מבין כלל התחנות, ובדרך כלל לא ניתן היה לקבל מהן נתונים מתקופות שקדמו למלחמת־העולם השנייה. נדרשה, לפיכך, דרך כלשהי בה ניתן יהיה לאמוד את מידת ההשפעה של "איי החום העירוניים" על הטמפרטורות שנמדדו באזורים המעוירים ולהכליל לפחות את חלק מהתחנות באזורים אלו. כמובן, כדי שאפשר יהיה עדיין להצביע על עליה בטמפרטורות, היה צורך בצמצום דרמטי במידת ההשפעה המיוחסת לאותם "איי חום עירוניים."
  •  
     
    רשימת תגובות (1)
     
     
    התחממות גלובלית היא עובדה אבל...
    11/12/2016
    נכתב על ידי דורון טל

    התחממות גלובלית אינה מעשי ידי אדם.