נצחון התקווה של פרץ
  "נישואים שניים הם נצחון התקווה על האמונה" אמר סמואל ג'ונסון לפני מאתיים וחמישים שנה. התגובות לנצחונו של עמיר פרץ בבחירות לתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה מעידות על–כך שבכל הנוגע לסוציאליזם, האמונה מנצחת את התבונה גם בפעם המאה.

האיש עם החלום
"יש לי חלום שאם אבחר כראש ממשלה בתוך שנתיים לא יהיה ילד עני בישראל, לא יהיה קשיש אחד שמחטט בפחי הזבל ובתי התמחוי יעלמו מהנוף הישראלי," הכריז עמיר פרץ בליל הנצחון, בידו האחת מגאפון והאחרת אוחזת בדי עמל באוזני החזיר המעופף עליו רכב באותה עת.

הוא לא החולם היחידי. שלל הפרשנים, העיתונאים והוזים אחרים, שהתחרו זה בזה בהמצאת דימויים שונים לתיאור תחייתה של מפלגת העבודה, היו שותפים בזכויות מלאות להילולת הכסל. הפגר אכול הרימה מיום ד' הפך שוב לרלוונטי—והכל בזכות "החלום".

שתי תפישות עיקריות מנחות את החולמים במשעול הפתלתול של פנטזייתם: אמונה עמוקה בכך שדי ברצון להגשים את החלום כדי להגשים את החלום; ובוז עמוק להוויה הדמוקרטית ובמיוחד לאותם אנשים שבשם ישועתם מעניות, כביכול, הם מריעים למשיח משדרות.

תוכנית פרץ: אלימות וחלומות באספמיה
אף אחד מהפרשנים שניתחו את השקפותיו של פרץ לא הצליח להצביע על תוכנית כלכלית מוגדרת שלו להגשמת החלום. הכשלון אינו מפתיע, שכן גם לעמיר פרץ אין מושג ברור איך להגשים את החלום. בשנת 2000 הוא הכריז כי "אם לא תהיה ברירה, נכריז מלחמה נגד המיליונרים במדינת ישראל... הקרקע כל–כך בוערת, שעשירי הארץ לא יתפלאו אם יגיעו קבוצות שפשוט יעלו על הבתים שלהם ויגרשו אותם מהבית, או שהבנות שלהם כבר לא יוכלו להסתובב בחוץ". כלומר, סוציאליזם מהפכני לוהט ברוטב שוביניזם-זכרי.

שלוש שנים אחרי כן, בראיון ליעקב אגמון ב"שאלות אישיות" (7.6.2003) הוא כבר עידן את המסר, אך הרעיון נותר כשהיה. "אוירה של חוסר תרבות [קיצוצים בתקציב, א.ר.] היא אוירה שמניעה אלימות. מי יכול להרשות לעצמו לקבל החלטות שגוזרות גזירות כאלה, מבלי לבוא ולשקול מה כמות האלימות שהוא יוצר באותה עת, שהוא בעצם גודע במו ידיו את אחד המכשירים הממתנים ביותר שקיימים בכל מדינה דמוקרטית... אני מאד מצטער לומר לכל חברי, גם האקדמיה, גם ממוסדות התרבות, אם הם חושבים שעדיין יש מה שנקרא פשרות במאבק שהתקיים היום - הם טועים". הנושא שעל הפרק הוא תקציב אותה שנה וביתר פירוט הקיצוצים בתקציב התרבות, אך התפישה הבסיסית היא של מערכת שבה איום באלימות כדי לכפות את דעתו של עמיר פרץ הוא פתרון קביל.

כל זה עדיין מעורפל למדי, ולבד מהמשיכה לאלימות ולפתרונות טוטליטריים קשה לעמוד על רעיון מוגדר שפרץ תומך בו כאן. נדמה כאילו יש לו תחושה שישנם מליונרים שעושים בוחטות של כסף ושאם רק נצליח לשים יד על המליונים שלהם ולחלק אותם לעניים הכל יסתדר.

אלא שכמובן קשה מאוד לראות איך זה יסתדר. לפי תפישתו של פרץ, ניתן יהיה למסות את "העשירים" עד לגובה אינסופי, בלי שיתחוללו שינויים כמו בריחה מבוהלת של כל בעלי היכולת מישראל, או פשיטת רגל המונית של כל אותם מיליונרים. תוכניתו ל"חלוקה מחדש" של העוגה הכלכלית תכלול לתפישתו העלאה ניכרת של המסים הישירים (הגברת נטל המס על "העשירים"), הפחתה של המיסים העקיפים (הקטנת המיסוי השוויוני) והעלאת שכר המינימום והקצבאות (העלאת התשלום לעשירונים בעלי הכנסה נמוכה).

אין ארוחות חינם
בפועל, התוכנית תפעל בערך חמש דקות עד להתמוטטותה. שני העשירונים העליונים משלמים כבר היום בערך 85 אחוז מסך כל התשלום למס הכנסה ו-77 אחוז מהמסים הישירים בכלל (לפי הנתונים כאן). כל העלאה של המסים הישירים תוביל באופן הכרחי ומיידי לשתי תוצאות ברורות: הגברת מאמצי החמיקה של אותם בעלי הון שיש באפשרותם לעשות זאת, החלשת העשירון העשירי והתשיעי שמתחת ל"סף החמיקה", וכתוצאה משני אלו ירידה תלולה בהכנסות ממסים.

הכלל הפשוט של התועלת השולית הפוחתת פועל גם כאן: ככל שמעלים את המס, מקטינים את התועלת הנובעת מההעלאה בדמות גידול בהכנסות ממסים. מנקודה מסוימת ואילך—וברמות הכנסה גבוהות אנו נמצאים מעבר לה ממילא—תוביל לאיפוס התועלת וירידה הדרגתית בהיקף המס הנגבה. במלים פשוטות, תוכנית כזו לא תעבוד משום שהיא לא יכולה לעבוד.

שכר מינימום: לקידום האבטלה בישראל
ההצעה הקונקרטית האחרת של פרץ, היא לכינון שכר מינימום בגובה אלף דולר. את ההגיון הרעוע שביסודה אפשר לחשוף באמצעות השאלה הפשוטה: אם אלף דולר יביאו את האנשים לחנויות, מדוע לא לקבוע שכר מינימום של אלפיים דולר? התשובה הפשוטה לשאלה זו היא שמישהו צריך לשלם את שכר המינימום ואם אין לו כסף לעשות זאת, הוא לא יעשה זאת. בפועל, שכר מינימום גבוה יביא לאובדן משרותיהם של כל מי שמשתכרים היום במידה משמעותית פחות. הוא יתגמל את המעמד הבינוני הנמוך, אך על חשבון המעמד הנמוך עוד יותר.

כל הדברים הללו לא מעניינים כמובן את קהל המריעים לפרץ. מה להם ולהגיון כלכלי? אחרי הכל, העיקר שליבו של פרץ נמצא במקום הנכון, לא? התוכנית תעבוד איכשהו. מספרים והגיון קר זה לא הכל בחיים, צריך לפעמים גם לחשוב עם הלב, להרגיש, לחוש, ליחל, להתפלל. יש 2.1 מיליארד נוצרים שמאמינים בלידת הבתולים של מריה, אז מה, הם חיים כל–כך רע? וחוץ מזה, בשוודיה זה עובד!1 זהו! זאת ההוכחה.

את תרועות ההידד לכלכלה הפרציסטית אפשר עוד להבין. אחרי הכל, מי שאינו מבין בכלכלה או סבור שאם יש תוכנית אז בוודאי יש לה איזה בסיס או הגיון, יכול לאמץ את הרעיונות של פרץ בלי נקיפות מצפון. למעשה, אפשר לראות על נקלה כי הנטייה לאמץ את רעיונותיו של פרץ נמצאת ביחס ישר והפוך להבנה כלכלית בכלל, ולהבנת ההשלכות של הצעדים של פרץ בפרט.

אבל יש גם משמעות תמימה פחות ובעייתית הרבה יותר לתמיכה בדעותיו של פרץ. מי שעיין בכתבות המביאות "קולות מן השטח" בשנתיים האחרונות לא היה יכול להמלט מאזכורים חוזרים ונשנים לתמיהת הכתבים ומרואייניהם: כיצד זה מצביעי הליכוד ממשיכים לתמוך בליכוד למרות שזה "הרס" אותם מבחינה כלכלית. תהיה זו לא הועלתה בפעם הראשונה. היא עלתה בעבר כמעט בכל פעם בה הליכוד זכה בשלטון או צצה מפלגה שתפישותיה הכלכליות אינן "סוציאל-דמוקרטיות".

אנשים שאוהבים לחטוף מכות
התשובה הכמעט אחידה הייתה: מדובר בהמון תועים וטועים—אנשים טובים וחמים, שפשוט נופלים פעם אחר פעם בפח היקוש של המעשיות שמוכרים להם ביבי, טומי לפיד, יצחק שמיר, ואריק שרון, או שהם מוסתים על–ידיהם בתעמולה של שנאה, או שהם משנים את דעתם בעקבות פיגוע כזה או אחר טרם הבחירות. "לפני שלוש שנים," כותב יוסי ורטר ב"הארץ" (11.11.2005), "התמודד פרץ... עם אותו מצע סוציאל-דמוקרטי לא מתפשר. הוא זכה בשלושה מנדטים. העניים לא הלכו אתו. הם העדיפו את הליכוד שמכה בהם בחוזקה שנה אחר שנה. קדנציה אחר קדנציה."

מדוע הולכים העניים עם הליכוד שמכה בהם בחוזקה שנה אחר שנה, קדנציה אחר קדנציה? שני פתרונות אפשריים לשאלה זו: האחד הוא שמדובר באסופת פתאים שאין כדוגמתה, 55 המנדטים בהם זכו הליכוד ושינוי אינם אלא ביטוי לאי הבנת הנקרא של העם. הוא לא יודע מה טוב לו. העם טיפש עד כדי כך ועיוור עד כדי כך למציאות עד שהוא מעדיף לבחור פעם אחר פעם, בחירות אחרי בחירות, קלפי אחרי קלפי במשך כמעט שלושים שנה במפלגה ש"דופקת אותו".

ההסבר האחר, הוא שהעם אולי אינו כה טיפש וההצבעה לליכוד פעם אחר פעם, בחירות אחרי בחירות, קלפי אחרי קלפי נובעת מתפישה המזהה שינוי ושיפור במצבו הכלכלי, ומזהה את האחראי הראשי לשינוי עם הליכוד. זה לא שהם בוחרים בליכוד פעם אחר פעם, בחירות אחרי בחירות, קלפי אחרי קלפי בלי להבחין בכך שהליכוד דופק אותם—הם סבורים שהוא לא דופק אותם.

דחיית ההסבר הזה על–ידי רוב מכריע מבין "המעמד האינטלקטואלי" משקפת תפישה בסיבית של בוז להוויה הדמוקרטית: קשה לרחוש כבוד לעם ולבחירה דמוקרטית המונעת על ידי טיפשות, פתאות, אי הבנת הנקרא, עיוורון והיעדר יכולת בסיסית להבחין במתרחש. המצב הולך ורע, והטמבלים האלה ממשיכים להצביע ליכוד.

הבוז הבסיסי לדמוקרטיה וללגיטימיות ולהגיון שבבחירת האחר הוא הדלק שבמנועי ההתלהבות מיושב הראש החדש של העבודה. הנה סוף-סוף איש שליבו במקום הנכון שיעשה את העבודה בלי לדפוק חשבון לטמבלים ההם שם למטה, שלא יודעים מה טוב בשבילם.

הערות
1 אלא שבשוודיה זה לא עובד. כלומר, עובד שם מה שלא מתאים לרעיונות של פרץ. מה שמתאים להם, לא. אבל על כך ארחיב בהזדמנות אחרת.

נכתב: 12 בנובמבר 2005.