על מות עלי מוהר
  אני לא יודע למה זה העציב אותי כל־כך. לא חשתי קרוב במיוחד אליו בחייו. קצת בנושא העברית (עם הסתייגויות). וקצת בנושא תל־אביב (בלי) ופריז (גם כן), ואת האירוניה הדקה, וכמה אבחנות יפות, ואולי גם את ההיזכרות המתמדת, המלפפת עצב דק של זה-כבר-לא-ישוב סביב מה שבקושי הספיק ללכת, או לפעמים בעודו מדשדש בדלת, או אולי אפילו לפני. בקיצור, לגמרי לא ברור מדוע התעצבתי כה. העיקר שהתעצבתי. כה. אולי העצב היה סוג של מחווה. ערב עצובים-מבלי-דעת-מדוע-וכיצד-ובשל-מה-זה-ואיך לכבודו.

אולי זה סתם עניין של גיל. לפני עשרים שנה, כשמישהו שהכרתי מת, הרגשתי רק את נקירת הדבר עצמו: אם הוא היה קרוב אלי או קרוב לליבי, הצטערתי. אם לא, ספגתי רק את המהלומה הקטנה, קצרת הטווח, של מודעוּת אי־ההפיכות של הדבר.

היום, מיתות ממין זה, ובמיוחד בגיל טרום־שיבתי, ממלאות אותי סוג אחר של צער. לא מוחלט, חד, אלים וקצר מועד, אלא פיעפוע של תחושה לא ברורה. מעין וולטשמערץ אמורפי שיש בו משהו מתיקות-מרה, שמבצבץ ממנו בקצה חוג הראיה גם זנב המחשבה על מותי שלי.

* * *

מסתכלת עלי ושואלת את עצמך:
"מי זה האיש הזה ששוכב לידי... מה
מה זה המשקפיים האלה?
למה הוא אף פעם לא מוצא אותם... ממ?
מה הוא מנקה את השיניים לידי?
למה הוא לא לובש תחתונים מודרניים?
מה זה כל השערות האלה על הגב?
מה... מה אני, מה אני עושה איתו בכלל?
את ואני והדייג הויקינגי
מילים: גידי גוב, עלי מוהר וענת גוב
לחן: אלון אולארצ'יק

* * *

זה לא קורה רק אפרופו מיתות. היום, למשל, הייתה לי התקלות קצרה ובלתי־מענגת באדם מסוים, שבעבר סברתי כי הוא בעל־ערך. לא הסכמתי עם רוב דבריו ברוב הנושאים, אבל חשתי שיש לו 'מזג נכון' גם כשדעותיו שגויות בעיני. מה קרה ואיך השתלשלו הדברים אינו משנה או מעניין, אבל הבוקר הוא נחשף באופן בוטה ולא נעים כבהמה מצויה. אני לא מגנה את זה, חלילה וחס. גם אני לעתים קרובות בהמה (אם כי במקרה שלי, מדובר בבהמה חד פעמית!). יתר על־כן, אני מחונן בכשרון המופלג להוציא את הבהמה שבאדם לאור. בכל זאת, חשתי אותו עצב נוכח ההתגלות. אותו רצון נכזב-תמיד להאמין שבני־אדם, כנגד הגיון הדברים הצפוי מראש, לא יהיו כאלה.

ויש גם את המחשבות ההולכות ותוכפות על התהליך. הזקנה. שר המוות כל־כך ערמומי. יש אנשים שהוא קוטף באחת, אבל זה אינו מנהגו השגור. לרוב, הוא עושה את מלאכתו לאט: פה קיטוף אוזן קל, שם גיזום בברך, כאן מכה קטנה שפעם היית צועק "איי" ושוכח, ועתה אתה מורח את ברכך בדאגה בשמן קמפור, שם אתה קם בבוקר מנומנם ומגלה שאתה באופן כללי רופף כתחתוניך הישנים. אתם יודעים איך זה. אחר־כך מגיעים התענוגות המתמשכים: השיגרון, הקלגרון, הפודגרון, החרחורון, העזרא וביצרון, האיכילובון, הצינטורון, ההחלמון, שקיעת הדם, שקיעת הסחוס, עליית הלחץ, הפרפור בחדרים, הכל עבר, ושוב הצינטורון וההחלמון ואז פתאום ללא התראה הכאבון והגושון והאונקולגון וההקרנות, ואתה נרגש, ויום חדש, ואולי יש חשש, אבל לא ממש, ואתה קצת מקושש, אך מאושש, וגם נרגש, ובכל זאת מחדש, והפעם בוודאי יש חשש, וכוחך תשש, ואולי כבר באמת ממש, ולבסוף כאקורד סיום צולע, סימן קריאה מחוק למחצה, יתגדל ויתקדש.

* * *

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו
אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה
כל עוד
מילים: עלי מוהר
לחן: יוני רכטר

* * *

כן, כן, לכל אחד יש רגע כזה, רגע חלש, כשהוא נשמע לפתע, כנגד רצונו, כמו אמנון דנקנר.


נעזוב את זה.


הדבר שאהבתי יותר מכל אצל עלי מוהר היה כוחו בוינייטה הקטנה: תיאור סיטואציה קטנה, לפעמים רק התרחשות מילולית זעירה, ופתיחת העולם דרכה. אפשר למצוא את זה ב"שיר מולדת," פזמון שהוא כולו וינייטה, תמונת זיכרון. גם "נגיעה אחת רכה" הוא כזה: הנגיעה האחת, הנעדרת, שדרכה משתקפת כל מערכת היחסים בין הכותב לאהובתו.

אהוב עלי במיוחד השיר "מחשבות ואפשרויות" מהאלבום בשם זה שלו ושל יוני רכטר. השיר מתחיל ב"אני יושב וחושב לי כך: אולי כדאי להיות אדם אחר? ומה כדאי לי להיות או לא להיות?" ופותח בהעלאת שורה של אפשרויות דמיוניות יותר ופחות ביניהן הוא נודד: אולי אהיה איש עסקים? צרפתי אלגנטי? או שאולי נפגשנו בצבא? אבל בעצם עוד לא נפגשנו ומעניין באמת איך תראי: אולי שחומה? אולי בלונדינית?

הרגע היפה ביותר של השיר מגיע כשהכותב מתחיל להעלות אפשרויות כמו:
או שאולי יהיה לי טנדר
ואעסוק בהובלות
מבית־שאן לעמק חפר
אוביל לולי תרנגולות
אצחק בתחנת הדלק
עם נהגי משאיות.
האם כדאי לי בכלל
את זה להיות או לא להיות?
מוהר נוגע כאן, בעדינות רבה, במה שכותבים רבים—צופים ולא משתתפים בנשמתם—חשים לעתים קרובות: ההתבוננות ולעתים הכמיהה להיות חלק, להיטמע בתוך איזה זרם ולהישטף בתוכו בלי מודעות חיצונית, מנטרלת הישטפות. אותו בעל טנדר, מושא המחשבות והאפשרויות, הוא הרי האיש המדומיין שאין לו מודעות חיצונית, זה שצוחק עם נהגי משאיות בתחנת הדלק, בלי לחשוב על־כך שברגע זה הוא צוחק עם נהגי משאיות בתחנת הדלק (שיניתי בחוצפנות שורה אחת: במקור כתוב "אביא לולי תרנגולות").

שיר אחר שאהבתי, אף הוא מהאלבום "מחשבות ואפשרויות" הוא "שוב ושוב." הכותב הולך ושומע מן החלון קול פסנתר, ואדם עיקש, סמוי מעין, מנגן ומנגן ומנגן. רגע קטן, אפילו בשיר, אבל נכון מאוד. לי זה תמיד מזכיר את קול הפסנתר שהייתי שומע בדרכי מן המכולת לבית. מישהו בקומה הראשונה ניגן, או שאולי היה זה תקליט. לא ידעתי. עמדתי והקשבתי רק לשנייה, מנסה להחליט אם זה או זה, כאילו זה הדבר החשוב. אחר־כך קראתי בעיתון שברחוב הזה, בבית ההוא, גר פסנתרן מתבודד. לא זוכר את שמו. מן הסתם הלך ואבד לעד.

אבל אני שוב מדנקנר.

בראיון שלו, זמן קצר לפני מותו, אמר מוהר כי אחרי זמן גילה כי השיר העולץ "העיקר זה הרומנטיקה" מבטא בעצם הרבה יותר משחשב שהוא מבטא ושאותו גבר אופטימי לנצח, שלנצח הן תאמרנה לו רק לא, הוא בעצם הוא. יש בזה משהו. אופן ההתמודדות התמים ועם זאת מעט ציני ("אין לי בעיות/ הן תמיד אומרות לי לא"), חילופי השיטות המפוקפקים, הנדידה הכביכול אקראית מנושא לנושא, אף שהנושא הוא תמיד איזו השלמה של הכותב עם משהו לא מוגדר, שלעולם לא מתקיים עד תום.

נכתב: 12 בדצמבר 2006.
 
 
רשימת תגובות (1)
 
 
כן
23/9/2009
נכתב על ידי דודי

גם אותי, אני לא חושב שהרגשתי צער ממשי על שום מקרה מוות אחר של מישהו ידוע, שלא הכרתי אישית. כנראה זו ההרגשה שבאמת אין כאלה יותר ולא יהיו. ואולי זו הצניעות והאנושיות של מוהר, ככותב, שגורם לך להרגיש כאילו בכל זאת הכרת אותו אישית.

אני מקווה שיוציאו לאור עוד אסופה של טוריו, האסופה הנוכחית עומדת ברובה יפה במבחן הזמן ואני די בטוח שהוא כתב עוד טורים ברמה דומה.