אין גבול לחוצפה
  בדיוק ברגע שחשבת שאין גבול לטמטום, מתברר שמישהו עבר עם רכב טשטוש גם בגזרת גבולות החוצפה.

הנשיא הסורי אסאד ואחריו שר החוץ הסורי, כך מספר לנו ווינט קראו שניהם לפתיחת משא ומתן לשלום ללא תנאים מוקדמים. "דו-שיח אמיתי ורציני חייב להתחיל ללא תנאים מוקדמים" אמר שר החוץ הסורי. הגורמים הישראליים נלחצו מ"מתקפת השלום הסורית" הזו, המנוסחת בדיוק באותו אופן בו ניסחה ישראל תמיד את נקודת המוצא למשא ומתן, ושילחו את פרס הבלתי־נלאה כדי לסרב בשמה: "הפסקת קיומן של מפקדות טרור בדמשק והפסקת פעילותו של חאלד משעל בסוריה הן תנאים מוקדמים מבחינתנו לקיום דיאלוג" אמר ופרשן את מניעיה של סוריה הרוצה בהסכם שלום "כדי שנפתח לה דלתות בארה"ב וזאת מבלי לשלם את המחיר הנדרש של סילוק מפקדות הטרור מדמשק, הפסקת הסיוע לחיזבאללה, ונכונות למשא ומתן ישיר עם ישראל."

החיטוט במניעיו הגלויים והנסתרים של היריב הוא טקטיקה קלסית של מי שמסרב לקיים משא ומתן: אתה מסרב להשלים, אבל מנסה להיראות כמי שבעצם מתנגד רק למניעים האפלים של הצד שמנגד.

זהו כמובן טיעון קש. קל לברר אם אסד נכון או שאינו נכון למשא ומתן ישיר. קל באותה מידה להציב תנאי הסכם שביניהם סילוק מפקדות הטרור מדמשק והפסקת הסיוע לחיזבאללה. אלו, בסופו של דבר, הקלפים שיש בידי אסד—זה מה שהוא יכול לוותר עליו במשא ומתן. הצבת הוויתור על קלפים אלו כצעד מקדים למשא ומתן זהה לסירוב מוחלט לשאת ולתת.

כמובן שהכל חרטא. הסיבה העיקרית שבגללה ישראל מסרבת לשאת ולתת עם סוריה היא כי מנהיגי ישראל אינם רוצים להחזיר את הגולן. לכל מנהיג ישראלי ב-27 השנים מאז הסכם השלום עם מצרים ברור כי לא יקום ולא יהיה הסכם שלום עם סוריה בלי השוואת תנאים: מצרים קיבלה את סיני עד הסנטימטר האחרון? גם סוריה רוצה. יתר על־כן, סוריה חייבת. ויתור כאן ייתפש, וכנראה בצדק, כחולשה של המשטר.

במזרח התיכון של היום, מאחורי כל דבר יושב אחמדינג'אד. גם כאן. איראן, בשאיפתה להפוך למעצמה אזורית, מנסה לרכוש לעצמה, בכסף ובכוח, השפעה על מדינות שכנות. יכולתה להתפשט ולהשיג השפעה על המדינות השכנות לה מוגבלת. האפשרות להתפשט מזרחה מוגבלת, אם על־ידי ארה"ב השולטת באפגניסטן ואם על־ידי פקיסטן והודו, הגדולות ממנה. התפשטות בכיוון צפון תבוא על חשבון רוסיה או תורכיה, וגם זה לא יקרה. דרומה, אפשר רק מול ערב הסעודית ומדינות המפרץ, אף הן בחסות אמריקנית. מה נשאר? המזרח. עיראק וסוריה.

דרכם של האיראנים לרכוש להם השפעה וכוח במזרח היא הדרך המוכרת והנושנה: לאיים על ישראל ולנסות לאחד את "האומה האיסלאמית" כולה תחת דגל אחד. החלק השני בעייתי במידה מסוימת. האיראנים לא רק זרים מבחינה אתנית לרוב תושבי העולם הערבי, הם גם אומה של רוב שיעי בתוך עולם שרובו סוני. האיום על ישראל, לעומת זאת, תמיד עובד. כמו נאצר בעבר, וכמו מנהיגים קיצוניים אחרים אחריו, האיום בהשמדת ישראל הוא דרך להשתקת ויכוחים ולהבטחת תמיכה נומינלית באיראן.

הסורים מבינים זאת. יתר על־כן, הם מבינים שבהסתכלות ארוכת טווח איראן רואה בשלטון הסורי ובסוריה מדינת חסות ולא יותר. לאסאד אין שום חשק להפוך לשטיח בדרכם של הפרסים מזרחה, ולכן הוא מנסה לפנות מערבה. כלומר, לקבל כסף ובעיקר, לקבל תמיכה שתאפשר לו לעמוד בלחץ.

האם הוא מוכן גם לשלם את המחיר הנדרש? זו שאלה פתוחה. ברור כי סוריה רואה את לבנון כמדינת חסות שלה ולכן לא תשוש לוותר על השפעתה שם. סוריה גם לא ממש מתלהבת מקשרי שלום עם ישראל. בשני המקרים, בסוריה יודעים שיאלצו לוותר: לוותר על חיזבאללה, לוותר על מפקדות חמאס ושו"ת בדמשק ולוותר על מספר עמדות כוח. ההערכה הסורית היא שהיא חייבת לעשות זאת או לצאת למלחמה בישראל. האם יהיה לה כוח ללכת בעקבות הערכותיה, זו כבר שאלה אחרת.

קשה להבין את קוצר הראות והטיפשות של ישראל בעניין זה. אם הסורים מבלפים, קל מאוד יהיה להציג אותם במערומיהם. אם הם לא מבלפים, ישראל עשויה להרוויח הרבה מאוד, ככל הנראה הרבה יותר מתפסיד. ניתוקה של סוריה ממלתעות איראן, החלשת הכוחות השיעים בלבנון ובעקיפין גם החלשה ניכרת של ההתנגדות הפלסטינית להסכם תהיה תמורה הוגנת ויותר מזה לרמת הגולן. ניתוקה של סוריה מהחזית הזו גם יציג את האיראנים ככלי ריק: היומרה של האיראנים לנהל מלחמה בישראל הרי נסמכת על יומרה לייצג את הפיקציה המכונה "האומה האיסלאמית. הקייס שלה ייחלש במידה ניכרת כאשר האומות המוסלמיות הגובלות בישראל יגיעו כולן למצב של הסכם שלום עמה.

אבל ההרגשה המאוסה והמדכדכת היא שמנהיגי ישראל מסרבים להבין זאת. יתר על־כן, הם רוצים לא להבין זאת. באופן מפתיע, או שלא, דווקא עמיר פרץ מציג את הדילמה באופן מדויק וחותך: "עלינו לקבל החלטות ביחס למשמעות הזירה הסורית... לכל הסכם קיים תג מחיר, ובהקשר הסורי - המחיר ברור. השאלה היא, האם אנו רואים חשיבות אסטרטגית גבוהה בניתוק סוריה מהציר הרדיקלי ובמניעת שיתוף פעולה סורי עם חיזבאללה".

נכתב: דצמבר 2006.
 
 
רשימת תגובות (1)
 
 
אני חולק לחלוטין על הנאמר כאן
27/7/2009
נכתב על ידי קובי פלקס

1. "ההערכה הסורית היא שהיא חייבת לעשות זאת או לצאת למלחמה בישראל" - מאיפה אתה יודע את זה?
יתר על כן, אלו לא 2 האופציות האפשריות היחידות שעומדות בפני המשטר הסורי. האופציה הנוכחית של לא שלום ולא מלחמה נראית ההגיונית ביותר, כיוון שכך סיכויי המשטר לשרוד הם הגבוהים ביותר.
לחיזוק דברי אלה ניתן להביא את העובדה שגם אחרי ההתקפה על הכור הסורי - אסד לא יצא למלחמה.
2. לא ברור לי, למה אתה חושב שויתור על הגולן יהיה מעשה נבון? אפילו אתה נימקת מדוע לא כדאי לעשות זאת:
"לאסאד אין שום חשק להפוך לשטיח בדרכם של הפרסים מזרחה, ולכן הוא מנסה לפנות מערבה" - כלומר בטווח הבינוני/ארוך סוריה תהיה מבודדת (ובפרט אחרי נפילה של המשטר האיראני). אם היריב לחוץ, יש לנצל זאת ולא לבוא לקראתו!
3. משפחת אסד הוכיחה שהיא יודעת לחיות מצויין גם בשלום וגם עם ויתורים טריטוריאלים (אני כמובן מדבר על חבל המריבה עם תורכיה - רשמית, כמובן, התביעה "להשבתו" לא נעלמה, אך מעשית היא בעצם לא קיימת).
4. ממתי (פרט כמובן למדינת ישראל) נותנים משהו מוחשי ולא הפיך, תמורת משהו הפיך? (פשוט לי זה נראה כמו מעשה לא אחראי).
5. אני מסכים איתך שמנהיגנו אכן מציבים תנאים שמטרתם לא להגיע בכלל למו"מ. אבל למה לקרוא לזה חוצפה??? זוהי פשוט טקטיקת התחמקות טובה יותר, מאשר הצהרה רשמית על כוונותיה/חששותיה האמיתיות של ממשלת ישראל - וזה אולי עדיף (אם כי לא בעיני) מבחינה תקשורתית.

בברכה,
קובי