האידיוט המועיל של פרץ
  הרבה דברים רעים אפשר וחשוב להגיד על עמיר פרץ, אבל אין ספק שבבחירת "אידיוטים מועילים" אין שני לו. שיחה לילית, 'מלב אל לב' כביכול, שערך לפני מספר ימים עם אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, הניבה תגמול נאה: "אידיוט מועיל" מושלם: משכיל, בעל ידע רחב, יהיר ומלא מעצמו, משוכנע שבידיו המפתח הנכון לסדר לכולנו את החיים ובעיקר—מטומטם גמור.

"דרכו של עמיר פרץ היא דרכי, היא דרכו של טוני בלייר, היא דרכו של ביל קלינטון, היא סוציאל-דמוקרטיה," טען ברוורמן, בלא שיהא אפילו בדל-עדות התומך בפנטזיה הזו שלו. "מצד אחד, אמונה ברורה בתחרות חופשית," המשיך להזות, ומצד שני "אי אפשר להסכים... לכך שבנינו כאן מדינה עם האי-שיוויון הגבוה ביותר בעולם המערבי, עם העוני הגבוה ביותר בעולם המערבי, עם רמת החינוך הנמוכה ביותר בעולם המערבי, עם רמת האלימות, ורבותי—השחיתות."

אני אומר את זה בצורה הברורה ביותר
ומה מציע האידיוט המועיל:
"להוביל מהפך במדינת ישראל, כדי שהכלכלה תהיה תחרותית, ותשרת, כמו שהוא אומר וכמו שאני אומר שנים, את בני האדם, כאשר אנחנו ניצור פה לא סיסמאות לגבי המאבק בעוני וברעב. עם סוכני שינוי, עם השקעות, כשהאדם במרכז... אסור לנו ללכת בדרך התאצ'ריסטית... המדינה הזאת... לא יכולה לחיות ללא סולידריות... מארה"ב ניקח את הקונסטיטוציה, את היוזמה הפרטית. אבל את הדרך הכלכלית-חברתית משוודיה ומפינלנד, וזה מחייב גם את המנהיגות העסקית בישראל—לא להוציא תיכף את ההון למקום שבו יש עבודה זולה. להתמודד ולתת שכר טוב".
:על שכר המינימום: אני אומר את זה בצורה הברורה ביותר. גם עמיר פגש את ביל והילרי קלינטון, וגם אני. כאשר ביל קלינטון הוביל את התהליך הכלכלי-חברתי שלו, הוא נתן לג'ו סטיגליץ, חברי ומורי שקיבל את פרס נובל וכתבנו ספרים ומאמרים ביחד, לבוב רובין שר האוצר האמריקאי ולקבוצה של כלכלנים שכתבו מסמך בניו יורק טיימס. המסמך אמר: אפשר להעלות את שכר המינימום. הם העלו את שכר המינימום, אני לא נכנס לשאלה בכמה, והפריחה והשגשוג נמשכו. אז איך הוא אומר, האיש הזה - שלא יפחידו אתכם! מדובר פה על כלכלה חופשית ותחרותית, אבל ממשלה שתשקיע באמת".


זהו גיבוב של שטויות—אבל שטויות חשובות, שפיענוחן יכול ללמד אותנו לא מעט על שורשי התפישות של ברוורמן ומגוון של "אידיוטים מועילים" אחרים מסוגו. בפנטזיה של ברוורמן, הכלכלה היא התרחשות הפועלת על–פי חוקים מסוימים, אך באמצעות הרצון האנושי ניתן לכופף אותם כמעט לכל כיוון רצוי.

טוטם שכר המינימום
למרות הניסוח המגושם של ברוורמן, ניתן ללמוד מן הדברים על עקרי התוכנית הכלכלית שלו:
  • כינון שכר מינימום גבוה יחסית.
  • סובסידיות ומענקים לתעשיינים למימון תשלום שכר מינימום.
  • הגדלת ההשקעות הממשלתיות בפיתוח ובתעשייה.
  • הרחבה ניכרת של שירותי הרווחה.

הנקודה הראשונה ידועה ומוכרת. התביעה לכינון שכר מינימום הולכת ומסתמנת כסעיף הקונקרטי המרכזי של תוכניתו של פרץ, ככל הנראה בגלל ערכה הדמגוגי הרב: למרות שרק מעטים מבינים מה בעצם משמעותו, מעטים עוד יותר מעזים לערער על נחיצותו. אליבא דפרץ, שכר המינימום הוא המנוע העיקרי לשגשוג ולפריחה, שכן הוא "יחזיר את האנשים לחנויות". לפי הגדרתו הצנועה יותר של ברוורמן, הוא יהווה ביטוי לסולידריות הבלתי-מנוכרת שיחולל המהפך של פרץ, ולא יגרום נזק לכלכלה שכן, כפי שהוא טוען, שכר המינימום הועלה בארצות הברית בתחילת שנות התשעים "והפריחה והשגשוג נמשכו".

שכר מינימום הוא צעד כלכלי שנוי במחלוקת. חוקי שכר מינימום קובעים מעין 'רצפת שכר' שאין לרדת ממנה ואוסרים על מעסיקים לשכור את שירותיהם של מועסקים בשכר נמוך יותר. תומכי שכר המינימום גורסים כי חוקי ההיצע והביקוש אינם פועלים למעשה, ולכן המעסיקים יכולים לקבוע באופן שרירותי שכר נמוך מאוד למועסקים, שאין להם ברירה אלא לעבוד בכל עבודה שתוצע להם. העלאת שכר המינימום, לפיכך, פשוט תקצץ מילימטר בעומק הקצפת אותה סובאים המעסיקים, וזה יהיה נזקה היחידי.

לא זה המקום לעסוק בשורשי התפישות הללו. די אם נסתפק בשאלה הפשוטה: אם העלאת שכר המינימום מועילה למשל ו"תחזיר את האנשים לחנויות" מדוע לא להעלות את שכר המינימום עוד יותר? מדוע להסתפק באלף דולר, כשאפשר להעלות את שכר המינימום לאלפיים או שלושת אלפים דולר? האם לא ישולש האפקט החיובי? ובכלל, מדוע לא להעלות את השכר פי עשר לכל העובדים? כך, כולנו נהיה עשירים ואיש לא יצטרך לסבול מחסור.

סובסידיות ופעמיים חומוס
למזלנו, הרעיון של פרץ נחשב אידיוטי מדי אפילו עבור "אידיוט מועיל" כברוורמן. במקום הפרימיטיביזם הכלכלי המרקסיסטי של פרץ, הוא מאמץ את הגישה שנבראה בתחילת שנות התשעים, לפיה ניתן להעלות את שכר המינימום במידה מצומצמת, בלי שיתחולל האפקט השלילי המוכר של גידול באבטלה. ההשראה שהוא מוצא לצעד בארצות-הברית אינה מקרית. שכר המינימום בארצות-הברית הועלה משיעור של 4.35 דולר לשעה ל-5.15 דולר לשעה, העלאה צנועה וגובה צנוע, אפילו בהשוואה לישראל.* זאת ועוד, תקנות שונות פוטרות למעשה ממגבלת שכר המינימום העסקת בני נוער, סטודנטים, בעלי מוגבלויות, עובדים הזוכים לתשר, וכדומה.

במלים אחרות, כאשר שכר המינימום מועלה לגובה נמוך ממילא, ותקנות פוטרות את רוב המעסיקים עובדים בשכר זה מציות לו, אין לשכר המינימום השפעה שלילית. הבעיה היא שבמצב הזה אין השפעה על שום דבר, לבד מהתחושה הכללית הטובה לאדון ברוורמן רב החסד, שכמו הצאר הרוסי ערב מלחמת 1812, משליך פיסות עוגה אל הקהל הנלהב הצובא למרגלות הארמון.

האפשרות היחידה שאינה עוגות ותודות לאדון ברוורמן, היא הפנטזיה הקבועה של ביורוקרטים של כלכלה, לפיה בהדרכת דיקטטור נאור ועם קצת שיתוף פעולה ורצון טוב, או לפחות צו ממשלתי, אפשר לשנות את חוקי הכלכלה. ניתן לעשות הכל: להעלות את שכר המינימום כך שכולם יתפרנסו בכבוד, להרחיב את שירותי הרווחה, כך שהפיתוי לעבוד בשכר מינימום יקטן, לשלם סובסידיות, תמריצים ו"השקעות" לתעשיינים כדי שיעברו ממתפרות עלובות לייצור שבבים מתוחכמים, להשקיע הון נוסף בהכשרת עובדי המתפרות לעבודה בייצור שבבים מתוחכמים וכל זה, תוך קיצוץ הביורוקרטיה, הורדת המיסים, פיתוח תשתיות, שירה בציבור חובה-חינם, ופעמיים חומוס.

בנוגע לשאלת היישום של כינון גן העדן דנן מתרפק ברוורמן על השנים הטובות בהן "הובלתי רפורמות" במדינות כברזיל וארגנטינה. כמו במדינות הטובות בהן העם הולך יחף ולמנהיגים כותפות מוזהבות, גם בישראל, כך הוא סבור, ניתן ליצור רפורמות ברוכות כאלו.

בהנהגת פילדמרשל כלכלי נאור כמו, סתם שם שלוקט באקראי, נאמר, אבישי ברוורמן, אפשר יהיה לחייב את המנהיגות העסקית בישראל "לא להוציא תיכף את ההון למקום שבו יש עבודה זולה. להתמודד ולתת שכר טוב." אוגדת סביון-כפר שמריהו המגובשת תקבל צו מהפילדמרשל, ומייד תעביר בקשר הוראה להגברת העמידות והסולידריות וסוף לסיפור.

לוקים בציניות ממארת עלולים לתהות, מה יקרה אם יתגלו שועלים מחבלים בכרמים, שדווקא כן ירצו להוציא תיכף את ההון למקום שבו יש עבודה זולה. סקר היסטורי חטוף מעלה אין יסוד לחשש ולא כל המעסיקים מגלים רפיפות התמודדותית שכזו. למעשה, רק מיעוט קטן בגובה 99.9 אחוז מהם נוטה לתקוע סכין בגב הסולידריות על בסיס קבוע, בעוד רוב מוצק בגובה 0.1 אחוז לא הבינו את השאלה.

הרי לא ייתכן שהוא אידיוט
אבל כל אלו באמת התקטננויות מטופשות, הנובעות מהיעדר חזון ואופק כלכלי וחברתי מצידנו. הרי לא ייתכן שהפרופסור אבישי ברוורמן, שעבד בבנק העולמי והוביל רפורמות ושידידו ועמיתו לכתיבת ספרים הוא חתן פרס נובל "ג'ו" סטיגליץ, לא ייתכן שאיש כזה, סתם מקשקש שטויות בעלמא. בוודאי יש לו תוכנית המבוססת על רעיון כלכלי שנוסה ונבדק ממושכות על–ידי כלכלנים מוסמכים עם משקפיים בי-פוקליות והוכח שהוא עובד, למרות שלנו האזרחים הטמבלים הוא נראה לא הגיוני.

ואכן, כן, יש תוכנית: קוראים לה "קיינסיאניזם". הרעיון הקיינסיאני פשוט: מגדילים את הוצאות הממשלה ומעורבותה בשוק, והכל מסתדר. על–פי תפישה זו, בשוק החופשי ישנם כשלים רבים, שאותם ניתן לתקן כאשר הדבר נדרש באמצעות הדפסת כספים על–ידי הממשלה, עידוד הציבור להמנע מחסכון והגדלת ההוצאות לצריכה שוטפת.

הפעולה הכלכלית העיקרית על–פי תפישה זו היא הורדה של הריבית לרמה נמוכה מאוד. כך, יכולה הממשלה מחד ללוות כספים בעלות נמוכה, לצורך מימון הוצאותיה (היינו, להדפיס כסף) ומאידך, הציבור לא יהנה מריבית ממשית על חסכונותיו, ולכן ייטה להפנותם לצריכה.

ההוצאות התופחות של הממשלה יופנו בעיקר לערוצים כמו חלוקת כספים באמצעות שירותי רווחה, משכורות ממשלתיות, סובסידיות, השקעות בפיתוח, תשתית והכשרה מקצועית, ובכך תוגדל כמות הכסף שהציבור יכול להוציא לצריכה (שהרי הוא הנמען של ההשקעות העודפות) ויווצר מעגל חיובי של הגדלת התיעוש והרחבת התשתית, הגדלת הצריכה ובעקבותיהם הגדלת סכומי הכסף שהממשלה מקבלת באמצעות מסים, ובכך תמנע סכנת היווצרות חוב ממשלתי הולך וגדל.

רעיון שלא עובד...
החלק השירצומי של הסיפור הוא בתפקיד הדיקטטור הנאור או מנחה התוכנית הכלכלית הצולחת שמקצים הברוורמנים לעצמם, שכן במקום בו השוק החופשי כושל, רק כלכלנים מוסמכים עם משקפיים בי-פוקליות כברוורמן יידעו להיכן עלינו ללכת, לאן מורה העתיד וכיצד והיכן יש להוציא את התקציב הממשלתי התופח.

זהו רעיון כלכלי יפה, אפילו מקסים בסוגו, שיש לו רק בעיה אחת: הוא לא עובד. יתר על–כן, הוא נוסה בהרחבה במערב במשך עשרות שנים, ובכל מקום בו כונן המיט אסון כלכלי רבתי על מליוני אנשים.

כדי להבין מדוע הרעיון לא עובד, צריך לבחון את הנחות היסוד שלו. ביסודה, מניחה הכלכלה הקיינסיאנית ששוק חופשי אינו פועל במציאות באופן אידיאלי, כפי שמאוייר בספרי הכלכלה, משום שהמידע שבידי האנשים אינו שלם ומיידי, אלא חלקי ומגיע לידיהם טיפין-טיפין ובמעוכב. כאשר הממשלה מזרימה לשוק מיליארד שקל, לדוגמה, המידע על–כך אינו נפוץ באופן מיידי וערכו של השקל אינו מותאם בו-זמנית לצעד האינפלציוני של הגדלת כמות הכסף בשוק. השוק ופתאיו לא מבינים מה קרה, קונים כאילו אין מחר, ועד שהם מבינים, כבר ישנה השפעה חיובית שהממשלה קוצרת את פירותיה.*

הנחת היסוד הזו לא מתממשת במציאות. בפועל, ככל שמשתמשים בשיטה הקיינסיאנית יותר, כך קטנה ההשפעה ה'מיטיבה' של הזרמת הכספים, ובמקביל גדלה ההשפעה השלילית שלה. הסיבה לכך כפולה: ראשית, השוק 'לומד' את התנהגות הממשלה ויודע להגיב לה באופן מהיר יותר ויותר. לדוגמה, כאשר ישנה הזרמה גדולה של כסף מצד הממשלה במצב בו השוק לא מכיר הזרמות כאלו, תחולל ההזרמה גאות והתהליך האינפלציוני, המאזן את ערך הכסף ביחס לכמותו, יפעל באופן איטי יחסית. כאשר ההזרמות חוזרות על עצמן פעם אחר פעם, השוק לומד להגיב להן במהירות הולכת וגדלה ולבסוף אפילו באופן כמעט מיידי.

על–פי המודל הקיינסיאני, כאשר הממשלה מזרימה סכום כסף לשוק, חלק ממנו מופנה לחסכון, והשאר לצריכה. אם נניח שנחסכים עשרה אחוזים מכל שקל, הרי שהזרמה של מאה שקלים ממשלתיים לשוק תביא לכך שמקבל מאה השקלים יעביר 90 מהם הלאה, הבא אחריו יעביר 82 מהם, וכן הלאה והגורמים השונים בשוק יוציאו בפועל פי תשעה מהסכום המקורי שהזרימה הממשלה.

בפועל, כאשר הזרמות מסוג זה הן דבר שבקבע, היחידים שנהנים מהסכום המופץ הם אלו שקיבלו אותו ראשונים, משום שהם עדיין לא סובלים מההשפעות האינפלציוניות. כל השאר מפסידים, ואלו הרחוקים מצלחת חלוקת הכספים הממשלתית—היינו, העניים—מפסידים יותר מכולם. הם סופגים את המכה האינפלציונית כבר בתחילת התגלגלות הכסף במחזור וערך כספם נשחק, אך פירות ההצפה הממשלתית אינם מגיעים אליהם. הכלכלה הקיינסיאנית, בקיצור, נוטה לתגמל את העשירים, ולפגוע בעניים—בדיוק הפוך ממטרתו המוצהרת של פרץ.

ככל שהשפעת ההזרמות הממשלתיות נשחקת, כך נשחק גם אמצעי המימון העיקרי של הממשלה להוצאותיה: מסים. מכיוון שלהעלאת מסים השפעה מדכאת צמיחה, התוצאה המתבקשת מהמשך המדיניות הקיינסיאנית היא המשך הגדלת החוב הממשלתי. הגדלה זו של החוב היא בעצם משכוּן עתידו של הדור הבא, למימון הוצאות קצרות טווח לתועלת הדור הנוכחי. היא אינה יכולה להמשך ובפועל, אינה נמשכת: המדיניות הקיינסיאנית והמרחיבה שכוננה באירופה ובארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה הביאה להתמוטטות המודל הקיינסיאני והובילה מדינות כמו בריטניה אל עברי פי קבלת הלוואות מקרן המטבע העולמית, ממש כאחת מאותן מדינות זוהר שברוורמן הוביל בהן רפורמות כה מוצלחות. הרעיון נזנח.

... לטמבלים שלא זוכרים
עתה, הוא שב ועולה בצורה אחרת. ראשית, סיפור נפילתה הכאוב של התאוריה הקיינסיאנית זוכה לשכתוב נדיב, רכוב על גב זכרונו הקצר של הציבור, ותאוותם של פוליטיקאים לאחוז במושכות הכסף. אצל ברוורמן הופכים בלייר וקלינטון, שגישתם הייתה ת'אצ'ריסטית ורייגניסטית בהתאמה, לקיינסיאנים. אחרים מפנטזים הלאה. לפי אסתר אלכסנדר:
מדיניות הרווחה שהונהגה אחרי מלחמת העולם השנייה הביאה לצמיחה כלכלית שהעולם לא ידע כמותה". ואילו נילי מארק באותו מקום גורסת "הניסיון לקבל את התיאוריה של קיינס, תרם לעולם כמה עשרות שנים של צמיחה כלכלית. זוהי תרומה שמעטים בעולם יכולים לרשום לזכותם. מתן לגיטימציה לפעילות הפיסקלית המרחיבה של הממשלה - שינה את פני העולם המערבי.


זהו כמובן קשקוש. הפריחה ארעה למרות התאוריה של קיינס ולבסוף התמוטטה כי זו תאוריה שגויה. זה לא מפריע למפיחי הכזבים להמשיך. לפי אלכסנדר השקולה תמיד: "להערכתי יש להגדיל את הגירעון. לממשלה תמיד יש כסף ויש מחסור גדול בתקציבים בתחומים רבים." ואילו מארק: "העשירים נפגעים פחות מהאינפלציה. אך... אינני רואה היום תהליכים אינפלציוניים. הפחד שלי הוא לא מאינפלציה, אלא מאובדן התוצר ובעיקר מהתפוררות חברתית... כל הוצאה [ממשלתית] תעזור... עלייה זהירה ומדודה בהשקעות לא תמוטט אותנו. אי אפשר לתת למערכת להתפורר ולא לעשות כלום."

ההצלחה הגדולה של המדיניות הקיינסיאנית—שמעלה תהיות מדוע נטשו את המסלול הכה-מוצלח בכל העולם—מהווה הצדקה להשבתה. הפעם, בדיוק כמו בפעם הקודמת, שבה יומרנותם של הכלכלנים ומרימה ראש. הם יודעים היכן יש להשקיע ובמה, הם יודעים לאן העולם הולך וידעו להזרים את הכסף למקום הנכון. ייכשל? לא נורא. גם בפעם הקודמת נכשל והנה, הצלחנו לעשות סיבוב שני על ציבור הטמבלים. בטווח הארוך, כפי שאמר קיינס עצמו, כולנו נמות.

נחמות טיפשים
כמובן שישנן גם נחמות קטנות ומטופשות. ברוורמן היהיר והמלא בעצמו משוכנע שיצליח לסובב את פרץ על האצבע הקטנה, ולהגות את המדיניות הכלכלית הלאה מהפרימיטיביזם המרקסיסטי של יו"ר מפלגת העבודה. אלא שהפרצים של העולם אוכלים "אידיוטים מועילים" והילדמאר שאכטים בלי מלח עוד לפני ארוחת הבוקר. לפרופסור הנפוח אין שמץ של סיכוי מול הדיקטטור המשופם שהמליכה מפלגת העבודה על עצמה. האטד הזה יאכּל אותו, את מפלגתו, ואם לא נזהר, גם את בתינו.

הערות
* בישראל, לפי הנתונים כאן שכר המינימום עומד על גובה של 17.93 שקל לשעה, שווה ערך לכ-4 דולר. שכר המינימום למשרה מלאה בארצות-הברית יהיה שווה ערך ל-950 דולר.
** למעשה, הרעיון פשטני עוד יותר: מונח כי מרגע הגדלת סכום הכסף במחזור ועד מיצויו (כלומר, עד שהוא עבר את כל הידיים האפשריות, כשהוא הולך ומצטמצם בעקבות הפניית חלקו לחסכון) השוק נותר סטטי ואינו יודע כלל על ההתרחשות האינפלציונית.

נכתב: דצמבר 2004, השלמות בנובמבר 2005.