אמנות העלק והשלף-שטונדה
  ובדיוק כשחשבנו שתם עידן הסדר האזרחי הישן, מתברר שיש מישהו שעוד שומר עליו. המשורר רועי צ'יקי ארד, מספר "הארץ" (21.6.09) עוכב לחקירה בעוון קריאת שירה במגאפון.

לפי ארד, העיכוב והחקירה נבעו מיחסם העוין של השלטונות הדכאניים לחופש הדיבור. "המקום של שירה ואמנות תל אביבית הוא ברחוב," הוא גורס, "העובדה שבישראל לא נותנים לקרוא שירה, מאיימים במעצר בתחנת משטרה ומעכבים לחקירה משורר ביום השקתו, מוכיחה שכל אירועי מאה שנה לתל אביב הם רק פודרה יקרה על פנים מחוטטות, בידור להמונים או אירועי סמי-תרבות למאיון עליון משועמם ומרופט." זאת ועוד, ארד גורס כי יש דמיון רב בין התלאות שעבר וסבלם של מדוכאי שלטון במדינות אחרות: "היום בדיוק שוחרר הבמאי האיראני גובאדי ממעצר, אני לא חושב שיש הרבה הבדל בין המדינות שלנו, חוץ משהפרסים טובים במתמטיקה."

למשטרה יש גרסה מעט פחות הרואית של האירוע. כמה דקות אחרי תחילת ההקראה, החלו השכנים בבניין (ההקראה בוצעה מעל מסעדת פאפאס ברחוב הילל הזקן) לקרוא לארד שיהיה שקט בין שתיים לארבע. יום שישי היום. תעשה טובה. ארד שם פס והשכנים קראו למשטרה. המשטרה, לפי "תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) 1992, סעיף 3(א), חייבת למנוע מפגעי רעש בשעות הצהריים והלילה באזור מגורים, ולבטח בבניין שיש בו יחידות מגורים. המשטרה עלתה למרפסת, הפסיקה את ארד וביקשה ממנו להודיע לצופים על הפסקת האירוע. הוא סרב, "עוכב לחקירה" וכעבור חצי שעה התפזר הקהל.

האירוע כולו, למרות החלקים המתלהמים בהודעה לעיתונות, העיד על חוש הומור ופרופורציה. ארד אף סיכם את האירוע בנימה אופטימית ומחויכת: "למרות ההתנסות הלא נעימה, אשמח לסיבוב בניידת, אני אוהב את מדי המשטרה ושוקל להתמנות לשר לבטחון פנים כאשר הדבר יוצע לי על ידי רוה"מ, כדי לשנות את המשטרה מבפנים."

אני מוכרח להודות שצ'יקי ארד ודומיו מעוררים בי עניין. לא השירה מעניינת אותי, אלא ההומור והרוח הקלילה. ארד ואחיו עורכים כבר שנים מספר מפעלות ואירועים יחצ"ניים־הומוריסטיים של מחאה משולבת בקריצה, ורצינות משולבת בהומור אבסורד. הוא מזכיר לי, מתחום אחר (או שלא) את התופעה המתכנה נמרוד קמר (ודומה שיש קשר ביניהם). אותו מאמץ מתמיד לייצר רעש מרבי עם מינימום תוכן מהותי, ואותו ניסיון להידחק ולזכות ב"אשראי עמיקות" במרווח אי־האמון שבין הכרת האיכות הממשית, לעומק היומרה.

במובן ידוע, זה הכרחי. הארדים והקמרים מאמצים את ההומור העלק-אבסורדי כקו הגנה ראשון. יש צורך בהומור כדי לקרוא לזה שירה (או קולנוע) בין הקרדיטים המרשימים לכאורה (הציג, פרסם, ערך, ביים) והאיכות של הדברים עצמם, כשהם נקראים בעין בלתי מזוינת (קראו בעצמכם, יש תהום עמוקה ורחבה מאוד. ההומור הוא דרך לסייג את עומק הבחינה שבה נדרשים הדברים לעמוד ומאפשר את השעיית אי־האמון הנדרשת כדי שניתן יהיה עדיין לחבוש את כובע השירה תוך הסרתו. כך ניתן להשתמש בקרדיט של "משורר," בלי לעמוד לבחינה התוכנית שלה נדרש משורר. הכל בצחוק, אחי. איפה חוש ההומור שלך?

אלמנט חשוב אחר, בנוסף ובצד ההומור, הוא החדשנות הצורנית. כשארד או קמר מכריזים על צורה חדשה של יצירה אמנותית (תוך הכחשתה, ובקריצה, ועם הומור, כך שכל דבר הוא כשלעצמו וגם פרודיה על עצמו וגם פסטיש) מוענקת מעטפת הכרחית, שבחסותה ניתן להפיק ולהציג יצירות ירודות כ"אמנות בזק."

קחו לדוגמה את היצירה הבאה:


אצניות-נשים רצות בממוצע מהר פחות מאצנים-גברים,
אבל מהר יותר מצ'יקי
(הן מוצאות שם משהו שאני לעולם לא אחפש - מסוג מדורי האסטרולוגיה).


אילו היינו קוראים שיר כזה בספר בהוצאת "סער" היינו מן הסתם מגחכים וממשיכים הלאה. השיר איום ונורא — בלי משקל, משמעות, טעם, ריח או כיוון. יתר על־כן, שירים בספר בהוצאה עצמית אינם נהנים מאשראי, וצריכים לשכנע אותנו בטיבם. אבל כשאנחנו קוראים את הדברים תחת רשימת הקרדיטים של ארד, ורואים את ההתייחסות לעצמו בגוף שלישי ("צ'יקי") נוצר מצע הריחוק: הוא רציני, וגם צוחק על עצמו ומכאן שיש כאן משהו שמעבר.


עלק.


כמובן.
 
 
רשימת תגובות (4)
 
 
מה זה קורה לי?
21/6/2009
נכתב על ידי אליסה

זה הרגע קראתי 'הקאה' במקום 'הקראה'...האם יש לזה משמעות סמויה?
ועוד: 'ביום השקתו'? אני ממשיכה לקרוא לעת עתה.
 
 
 
 
נגד מה הם מוחים?
21/6/2009
נכתב על ידי אליסה

ובמה הם עוסקים חוץ מלמחות?
 
 
 
 
שאלה טובה
21/6/2009
נכתב על ידי אורי רדלר

לצ'יקי הפתרונים
 
 
 
 
הוא נראה כמו
22/6/2009
נכתב על ידי אליסה

קריס קריסטופרסון (לפחות בתמונה) - איזה בזבוז.