מבוא לכלכלה אוסטרית: תאוריית סובייקטיביות הערך
  סיפוק והערכה
ההסבר לכל הפעילות הכלכלית בשוק נשען בשורה התחתונה על תאוריית סובייקטיביות הערך. הערך של מוצרים ושירותים שונים של הצרכן אינו טמון באופן אובייקטיבי ומובנה בדברים עצמם, בנפרד מן הפרט העורך את ההערכה. הערכתו[*] היא עניין סובייקטיבי שאפילו הוא אינו יכול לרדד למונחים או מדדים אובייקטיביים. הערכה מורכבת מהעדפת תוספת מסוימת לדבר על פני תוספת של דברים נגישים אחרים; התוצאה של ההערכה היא דירוג של כמויות מסוימות של מוצרים ושירותים שונים שבהם הפרט מעוניין למטרת החלטה ופעולה. התאוריה מתבססת על התפישה ההיפותטית של סולם ערכים כדי להסביר ולהבין את אופי ההערכה האנושית. הדירוג של מטרות חלופיות נקבע בהתאם לציפיות הסיפוק של האדם מכל בחירה העומדת בפניו בכל רגע של החלטה. הוא יבחר תמיד בחלופה שהוא מאמין שתניב לו את הסיפוק הרב ביותר.

הסובייקטיביות של ההערכה נשענת על טבעו של הסיפוק—סיפוק הוא סובייקטיבי ואינו ניתן למדידה מספרית. המידה שבה דבר מעניק לנו סיפוק היא תמיד אישית. אנשים שואבים סיפוק ממוצרים ושירותים שונים; כלומר, כל האנשים שונים זה מזה במונחים של סוגי הדברים המהנים אותם. הניסיון גם מראה כי העדפותיו של אדם משתנות מעת לעת. דירוג החלופות שלו עשוי לעבור שינוי בכל רגע. סולם הערכים שלו יכול גם הוא להשתנות בגלל מחיקות ותוספות.

הקישור של ההערכה לפרט אינה מצביעה על כך שכל פרט עסוק רק בסיפוק תאבונו וצרכיו. אדם עשוי למצוא סיפוק או הקלה בסיוע לאדם אחר. סיפוק ניתן להפיק לעתים קרובות מהשגת מטרה אלטרואיסטית, כמו גם ממניעים ”אנוכיים“. אבל הנקודה היא שבלי התחשב בצורת הסיפוק, הבחירה נובעת מהערכה סובייקטיבית מצד האדם המבצע את הבחירה. אי–הנוחות שהוא מבקש להסיר נמצאת במוחו, בין אם היא נוגעת לבעיה מידית שלו או לבעיה של מישהו אחר. הבחירה שלו נובעת מההעדפה שיש לו להסרת אי–נוחות מסוימת על פני הסרת אי נוחות אחרת שבה היה יכול לטפל.

עקרון התועלת השולית
הערכה מכוונת תמיד לכמות מסוימת של מוצר או שירות. בחירות והחלטות אינן נוגעות למכלול ההיצע של שירות או מוצר. הנטייה השולית הזו נעדרת מההתמודדות של הכלכלנים הקלסיים עם מה שכונה פרדוקס הערך. הם לא הצליחו לפתור את הבעיה המטרידה של השאלה מדוע ליהלומים יש ערך גבוה יותר ליחידה מאשר מים, כאשר לכל ידוע כי מים שימושיים בהרבה מיהלומים. רק באמצעות עקרון התועלת השולית הפוחתת ניתן היה לפתור דילמה קונספטואלית זו. כל יחידה נוספת של מוצר מסוים מוקדשת לשימוש חשוב פחות מזו שלו שימשה היחידה הקודמת.

כדי לקבוע עקרון זה אין צורך להשתמש, כפי שנעשה לעתים, בהסברים הנוגעים לסיפוק פסיכולוגי או פיזיולוגי. העיקרון שאדם ישתמש תמיד ביחידה נתונה של מוצר או שירות לסיפוק הרצון הדוחק ביותר הקשור למוצר או לשירות מובנה בתפישת הפעולה מוכוונת המטרה. מאחר וכל אדם מעדיף יותר סיפוק על פחות סיפוק, כל יחידה נוספת תוקדש למטרות חשובות פחות ופחות, בהתחשב הסולם הערכים של הצרכן באותה עת.

מעקרון התועלת השולית הפוחתת נובע חוק חשוב הנוגע לערך יחידה של כל מוצר הקיים בכמות מסוימת. הערך של יחידה בכמות נתונה של מוצר מסוים נקבעת על ידי שימושיותה בשימוש הפחות ביותר בחשיבותו. בניסוח אחר, הערך של כל יחידה מתוך מספר יחידות של מוצר נתון שווה לסיפוק שיוקרב אם יחידה אחת תאבד. בוהם-באוורק אייר את החוק באמצעות דימוי של איכר חלוצי שקצר חמישה שקים של תבואה מיבולו.[1] באמצעות תכנון זהיר של השימוש באספקת מזון זו הוא מכיר קודם כל בצורך החיוני בכמות מזערית של מזון שתקיים אותו בחיים עד ליבול הבא. למטרה זו הוא מקצה שק אחד של גרעינים. השק השני יתרום לשימור כוחו ובריאותו. השלישי יאפשר לו להוסיף גיוון כלשהו למזונו, כאשר ישתמש בו לגידול עופות. הוא מחליט להקצות שק רביעי לזיקוק ברנדי; ואחרון, שק חמישי יוקדש להאכלת קבוצת תוכים ”שהוא נהנה מתעלוליהם.“

הדוגמה מאיירת את הפעולה של עקרון התועלת השולית הפוחתת. תכניתו של האיכר לשימוש בשקי הגרעינים מתחילה בשימושים החשובים ביותר וממשיכה לחשובים פחות. הערך של כל שק של גרעינים שווה לסיפוק שהאיכר מצפה להפיק מהיכולת להזין וליהנות מידידיו התוכים. זהו הסיפוק עליו יוותר אם כתוצאה מחוסר מזל יאבד שק אחד של גרעינים. מאחר ושקי הגרעינים שלו הם סחורה הומוגנית, אין הוא חייב לוותר על אחד מארבעה השימושים החשובים יותר בגלל אבדן זה. הוא פשוט יבחר בשימוש הפחות חשוב בקביעה איזה חלק מתכניתו המקורית אינו ניתן למימוש. הערך של יחידה נקבע על ידי התועלת השולית או הסיפוק שהיא מעניקה.

עקרון התועלת השולית הפוחתת והחוק המשלים של הערך פותרים את פרדוקס הערך שהודגם בפער שבין מחיר יהלומים ומחיר המים. אלמנט המחסור בשליטה במידה שבה סחורה מסוימת ניתנת לשימוש הוא המפתח. השפע היחסי של מים בהשוואה ליהלומים משמעותו שניתן להקדיש כמויות של מים לשימושים חשובים פחות ופחות מאלו שלהם ניתן להקדיש את הכמות המוגבלת של יהלומים. איש אינו נתון במצב שבו עליו לבחור בין כל המים לכל היהלומים; מכאן שאין זה פרדוקס בעל משמעות. המחירים נובעים מהקשר בין כמויות נתונות של מוצרים ולא בהקשר של קטגוריות שלמות של מוצרים שונים.

אם כמות המוצר שבו אנו מעוניינים מוגדלת כך שהיא חובקת מספר ”יחידות“ קטנות יותר, גם כאן תאוריית הערך ישימה. במקרה זה, הכמות הגדולה יותר הופכת ליחידה השולית, והערכתה שווה לסכום הסיפוקים השונים שהכמות הגדולה יותר תפיק אם נפרק אותה לשימושים מצטברים. לדוגמה, אם החקלאי שלנו ניצב בפני הצורך לוותר בבת אחת על שלושה שקי גרעינים, הערכתו את החבילה הזו לא תהיה שווה לפי שלוש מהערכת הסיפוק שקושר לשימור התוכים שלו. הוא אינו במצב שבו הוא יכול להעניק ערך לשק בודד של גרעינים. הוא יהיה חייב להקריב את שלושת השימושים הפחות חשובים שלו בשקי הגרעינים, ולהקדיש את שני השקים שיוותרו לסיפוק הצרכים החיוניים שלו. הערך של ”יחידה“ מבין שלושת שקי הגרעינים שווה לסיפוק הכולל אותו ציפה להשיג מגידול עופות, זיקוק ברנדי והאכלת התוכים. זהו הסיפוק השולי הנוגע ליחידה השולית של שלושה שקים.

גודל היחידה אינו חשוב לפעולת תאוריית הערך. ניתן לראות זאת אם נדמיין מצב בלתי אפשרי שבו עלינו לדרג את כל המים וכל היהלומים. במצב כזה, היינו מדרגים את המים ראשונים ואת היהלומים במקום שני, תוך הפרכה של קיום פרדוקס ערך כלשהו. מכאן נובע כי אם אספקת מוצר מסוים היא בכמות כה גדולה שחלק מהיחידות שלו נותרות בלא שימוש, התועלת השולית של המוצר היא אפס; במקרה כזה, אין שום ערך ליחידה כלשהי של המוצר. המוצר לא יהיה שייך לתחום הכלכלה וניתן לכנותו מוצר ”חינם“. זהו המקרה ביחס לאוויר אותו אנחנו נושמים (למרות שבעיות זיהום אוויר יצרו מצבים מסוימים הקשורים באוויר נקי, שאינו חינם).

ערך וחליפין
בכלכלה מודרנית, מטרת הייצור היא ליצור מוצרים ושירותים שישמשו אנשים אחרים, ולא את היצרנים עצמם. זוהי מהות ההתמחות וחלוקת העבודה. בחברה מורכבת, ייצור עבור חליפין מאפיל על ייצור לשימוש מיידי. כתוצאה מכך, יחידות של מוצרים ושירותים מקבלים ערך חליפין נוסף על ערך השימוש שיש להם עבור היצרן. ועם הדגש הרב על ייצור עבור חליפין, ערך החליפין של המוצרים המיוצרים הופך לערך החשוב והרלוונטי באמת עבור רוב היצרנים, ואילו ערך השימוש של המוצרים הופך לערך המשמעותי עבור הצרכנים.

נדמה כי הרעיון של ערך חליפין מהווה נטישה של תאוריית סובייקטיביות הערך, אך זה אינו המצב. ערך החליפין של מוצר נתון נובע מהערך הסובייקטיבי המזוהה הם כמות של מוצר מסוים שניתן להשיג תמורתו. הדבר נכון בין אם המוצר מוחלף ישירות במוצר צריכה אחר, או בעבור כמות מסוימת של כסף. אנשים רוצים להשיג מוצרים אחרים, כולל כסף, משום שהם מעריכים באופן סובייקטיבי רכישות כאלו. הערך של מוצר כאמצעי חליפין מבוסס על הסיפוק הרב ביותר שבעליו מצפה להפיק מוויתור על המוצר בתמורה למוצר אחר. הערך הסובייקטיבי של המוצר או השירות הנחשק ביותר שניתן להשיג בתמורה הוא הבסיס לערך המושלך אל המוצר שבבעלותו.

מכאן שלכל מוצר מסוים גם ערך שימוש וגם ערך חליפין. כל אחד מאותם ערכים משקף את הסיפוק שניתן לצפות להפיק באמצעות שימוש במוצר; המוצר יכול לשמש גם ישירות או כאמצעי להשגת מוצר אחר באמצעות חליפין עם אדם אחר. ההערכה השולטת בהכרעה ובפעולה היא תמיד לטובת הסיפוק הגדול ביותר שמבטיחה אחת מהחלופות. אם ערך השימוש של מוצר חורג מערך החליפין שלו, המוצר יועבר לשימוש ישיר או שיישמר לשימוש ישיר במועד אחר, תוך ויתור על ערך החליפין שלו. מצד שני, אם ערך החליפין עולה על ערך השימוש, המוצר ישמש למטרות חליפין או שיישמר למטרות חליפין במועד עתידי כלשהו.

חשוב להבין כי ערך החליפין כאן מתייחס להערכה הסובייקטיבית מצד הבעלים למוצר כאמצעי חליפין. הביטוי ”ערך חליפין“ משמש לעתים תכופות במובן של מחיר הכסף שניתן להשיג עבור מוצר מסוים באמצעות מכירתו. בהקשר של סובייקטיביות הערך, עם זאת, ערך כספי אובייקטיבי זה יוערך באופן סובייקטיבי באותו אופן שבו יוערך מוצר שאינו במזומן, שהושג באמצעות חליפין.

שימושי הכסף
ברוב הכלכלות המודרניות כסף הוא בעיקר שטרות ממשלתיים, וערך השימוש שלו במובן של שימוש בו למטרות צריכה הוא למעשה אפס. עם זאת, במקום בו משתמשים במטבעות, לכסף יכול להיות ערך שימוש משמעותי. לדוגמה, זהב וכסף ניתן להתיך כדי ליצור תכשיטים, עיטורים ולשימוש דנטלי. מקרים של המרת כסף למוצרים שימושיים אחרים אינם נפוצים בכלכלה המודרנית; כסף מוערך כמעט תמיד בגלל ערך החליפין שלו. השימושיות שלו היא בכך שהוא מסיר את הדרישה לקיום צרכים במוצרים מסוימים בין הצדדים בחליפין, כפי שנדרש במקרים של ברטר ישיר.[2]

ישנן שלוש דרכים שבהן כמות מסוימת של כסף יכולה לשמש באופן ישיר. היא יכולה לשמש להוצאה הנדרשת לרכישת מוצר או שירות אחר שישמש למטרות צריכה. היא יכולה לשמש לצורך מוצר או שירות אחר שישמש בהליך ייצור או ישפיע על ייצורו של מוצר חדש. במקרה כזה, מתבצעת הוצאה השקעתית, שמטרתה להניב תגמול צריכתי או השקעתי עתידי באמצעות צריכה או מכירה של המוצר המיוצר. אפילו סוחרים או משווקים שאינם מחוללים שינוי במוצר הפיזי עצמו יוצרים מוצר חדש באמצעות מיקומו במיקום נוח ונגיש יותר. הם עוסקים, על כן, בהליך ייצורי, והכסף שהם מוציאים לרכישת המוצרים מוצא לצורך ייצור (כלומר, בניגוד לצריכה).

השימוש השלישי הוא להוסיף כסף למאזן המזומן של אדם כדי לסייע בתשלום עסקאות חליפין עתידיות. העובדה שהאדם מחזיק בכמות מסוימת של כסף בזמן מסוים מצביעה על כך שהוא מעריך את הכסף יותר מהדברים שאותם יוכל להשיג בתמורה לו. אבל שמירת כמות כסף ברגע נתון אינה משנה את העובדה שהכסף מוערך בגלל ערך החליפין שלו. היא פשוט מראה כי חליפין עתידיים מוערכים יותר מאשר חליפין עכשוויים. הסיפוק הנובע מהיצע מזומן גדול יותר משתקף לעתים קרובות בתחושה של בטחון רב יותר. הערכה זו נובעת מן האמונה כי בעתיד יוכל אדם לענות באופן טוב יותר על צרכיו באמצעות הוצאת המזומן שנצבר. העובדה שנכס כספי מניב שירות או סיפוק ועל–כן אינו צריך להיחשב עקר ולא פורה—כפי שטענו חוקרי כלכלה רבים מאז ימי אריסטו—הובהרה על ידי הפרופסור וו. ה. האט.[3]

עקרון התועלת השולית הפוחתת ישים באותה מידה לכסף ולסחורות אחרות. יחידות של כסף משמשות כך שישרתו את המטרות או הצרכים הדחופים יותר תחילה. בגלל הקלות של חלוקת כסף, הקצאות כאלו מתבצעות בצעדים מודרגים יותר מאשר בשימוש בכל סחורה אחרת. התועלת השולית של כסף, על כן, שווה לשימוש הפחות מוערך שיחידה נתונה משרתת. כמו במקרה של חמשת שקי הגרעינים, הסיפוק הנובע מיחידה של כסף הוא הסיפוק שיוקרב אם יחידה כלשהי תאבד. מקרה של אבדן יהיה תמיד של השימוש הפחות חשוב שהיחידה נועדה לשרת. אך קרבן זה הוא השימוש החשוב ביותר של אותה יחידה שולית. על כן, אדם יקצה את כספו בין הוצאות הצריכה, הרחבת הייצור והגדלת מאזן המזומן שלו במונחים של סולם הערכים או ההעדפות שלו.

שימוש וערך חליפין בכלכלת שוק
מאפיין חשוב של השימוש בסחורות, כולל כסף, בתהליך הייצור במערכת של שיתוף פעולה חברתי הוא זה שהמשתמש אינו עסוק רק בסיפוק או בהעדפות שלו. מאחר והוא עסוק בייצור שירותים וסחורות שישמשו אנשים אחרים, ערך החליפין של הסחורות תלוי בהעדפה היחסית של האנשים האחרים אחרי השלמת הליך הייצור. מספר הדולרים שהיצרן מצפה לו כתוצר של מאמצי הייצור שלו תלוי בסופו של דבר בתפישות הערך של אנשים אחרים.

בעולם של וודאות, אין כל קושי להגיע להערכה כספית עבור קבוצה של מוצרים ושירותים. בכלכלת שוק, עם זאת, רק במקרים הבודדים של מכירה מובטחת וחוזית התוצאה הכספית של מאמצי ייצור מסוימים היא ודאית במידה יחסית. ואפילו באותם מקרים בודדים, המשאבים המושקעים הם בקנה מידה החורג ממה שיידרש כדי לעמוד במכירות המובטחות, דבר המעיד על כך שהיצרן מקווה למכירות שעדיין לא נחתם חוזה לביצוען. משימת הייצור כדי לענות על רצונות של אנשים אחרים אל מול עתיד נטול ודאות היא תמצית היזמות.

ניתן לראות כי בכלכלת שוק, המאופיינת בייצור מוצרים ושירותים למטרת חליפין באמצעות אמצעי חליפין מקובל, גם ערך השימוש וגם ערך החליפין הם חלק חיוני בהליך הכלכלי. למשתמשים במוצרים ובשירותים, הצרכנים, הסיפוק הנובע מהצריכה הוא מקור ערך או שימוש. עבור היצרנים, המוצרים והשירותים המוקדשים לייצור משמעותיים רק במונחים של הכסף ושל ערך החליפין שלו, אותו הם מקווים להפיק ממכירת המוצר שלהם. אבל הנקודה החשובה שיש לזכור היא בהבחנה שבין שני סוגי הערך הללו היא שערך החליפין של מוצר כלשהו נוטה להיות מקושר לערך השימוש שמקשרים אליו הצרכנים. כמות הכסף שהצרכנים מצפים להקצות למוצרים ולשירותים השונים מושפעת מאוד מהעדפותיהם הסובייקטיביות. זרימת כסף צפויה זו היא הבסיס לערך החליפין עבור מוצרים ושירותים המוקדשים לייצור. הסבר של האופן שבו המחירים של משאבים ליצור מופקים מהמחירים של מוצרי צריכה יועלה מאוחר יותר.

הנפוצות של ההערכה הסובייקטיבית
הערכה סובייקטיבית ניצבת ברקע כל פעילות כלכלית. כסף אינו מדד לערך. להפך, על כסף מושלך ערך סובייקטיבי כאמצעי לרכישת דברים אחרים. כל הערכה סובייקטיבית אינה ניתנת למדידה והיא מופגנת רק באמצעות בחירות ופעולות ספציפיות. כל בחירה מסוימת מצביעה על העדפתו של מקבל ההחלטה על פני נתיבי פעולה אחרים שנבחנו בזמן ההחלטה. העובדה שניתן להקיש על העדפה זו מפעולותיו אין משמעה שמן הדברים משתמעת יותר מאשר העדפה. כפי שציין רות'ברד, ”אנו מקישים קיום סולם ערך ספציפי על בסיס פעולה ממשית; איננו יודעים על אותו חלק של סולם הערכים שאינו נחשף בפעולה אמיתית.“[4]

אין דרך למדוד באופן כמותי את הסיפוק שהשחקן בשוק מקשר לבחירותיו. כל בחירה דורשת דחייה של סיפוק מצופה מבחירות אחרות; החלופה בדירוג הגבוה ביותר עליה ויתר היא עלות הבחירה. יתרונות ועלויות הם בסופו של דבר סובייקטיביים. כל החלטה נצפית מההנחה שיתרונותיה יעלו על יתרונות מסלול הפעולה הקרוב אליה ביותר בטיבו; זהו הרקע של כל פעולת חליפין. אין שום דבר שהוא חליפין שווים. בנקודת החליפין, גם הקונה וגם המוכר סבורים כי מצבם השתפר כתוצאה מהחליפין. במערכת של התמחות וחלוקת עבודה מקיפים, רוב המוצרים מיוצרים לצורך חליפין. למוצרים מתמחים יש רק שימוש מועט, אם בכלל, לצורך המוצרים שהם מייצרים; לפי עקרון התועלת השולית הפוחתת, התועלת השולית של יחידת ייצור היא למעשה אפס מבחינתם. הם מעניקים הערכה גבוהה יותר לכסף אותו יוכלו לקבל עבור המוצרים. מצד שני, צרכנים או קונים מעריכים את המוצרים יותר מהכסף המשמש לקנייתם. חליפין יכולים להתרחש רק כאשר ישנו שוני בין ההערכות הסובייקטיביות של הצדדים בחליפין.

ההתעלמות מן הנטייה הסובייקטיבית הובילה להיווצרות המושג האומלל ”האדם הכלכלי,“ שתיאר כל משתתף בכלכלת שוק כמי שחותר בלא-יגע בכל רגע למקסם את עמדתו הכספית. הרעיון אינו מציאותי משום שמה שאנשים חותרים אליו בכל פעולה הוא רווח נפשי או סובייקטיבי.

ישנן אינספור דוגמאות לאנשים המוותרים על עושר כספי נוסף משום שהם סבורים כי ה”עלות“ שלו גדולה משוויו. ישנם משקיעים הנמנעים מהשקעות מספקות באופן רגעי בתעשיות שמוצריהן אינם חביבים עליהם. משווקים הכירו בכך שצרכנים שוקלים לעתים גורמים מעבר למוצר הנקנה ומחירו. קיום מקומות חניה, אדיבותם של המוכרים, וה”אופי“ של החנות זוכים לתשומת לב בדיונים על שיווק. יזמים עשירים הממשיכים לעסוק בעיסוקים נושאי רווח גם בגיל מבוגר מונעים ללא ספק במקרים רבים על–ידי משהו נוסף על הכסף. אנשים בוחנים לעתים קרובות גורמים בנוסף לשכר בהחלטה על קריירה או עיסוק מסוים.

הנקודה שמאחרי דוגמאות אלו היא להראות שאנשים אינם ”אדם כלכלי“ במובן הקלסי וכי כסף אינו הבסיס היחידי לכל הערכה. אפילו כאשר העיסוק בכסף חשוב, אנשים אינם מחשבים כספית בדקדוק רב כל צעד והחלטה. הם ממקסמים באופן סובייקטיבי, אבל לא כספי, משום שחישוב כספי חייב להיות מוקרב כאשר תביעות הזמן והמאמץ שלו רבות. בוהם-באוורק עסק בנקודה זו:

אם מישהו היה מתעקש על עיסוק בדקדוק מרבי בכל אחת מהפעולות הכלכליות שהוא מבצע מדי יום, אם היה עומד על שיפוט ערך בנוגע לכל פרט הקשור במוצר הזניח ביותר שבו עליו לעסוק או חשבונית הוצאה, לפי תועלת או צריכה, אדם כזה יהיה עסוק מדי בחישובים ובהגיגים מכדי שיוכל לקרוא לחייו שלו. המימרה הנכונה, זו שעלינו לקבל בחיים הכלכליים היא ”היֶה מדויק רק עד המידה שמשתלם להיות מדויק.“ בדברים חשובים באמת, היה מדויק באמת; בדברים חשובים במידה מתונה, היה מדויק במידה מתונה; במגוון הזוטות של החיים הכלכליים היומיומיים, בצע הערכה גסה.[5]

ניתן לומר, עם זאת, שאם כל הדברים האחרים שווים, אנשים אכן חותרים למקסם את המצב הכספי שלהם בבחירותיהם בין מסלולי פעולה חלופיים. אדם יבחר בחלופה המבטיחה מִקסום של המצב הכספי שלו כל עוד הוא אדיש לגורמים לא-כספיים הנוגעים לחלופות. בכלכלת כסף, אמצעי חליפין מקובל מאפשר לאנשים לרכוש את רוב המוצרים שיניבו עבורם סיפוק. מקסום המצב הכספי יאפשר לאנשים לשלוט ביותר מוצרים ושירותים בשוק משהיו יכולים לשלוט עם פחות כסף. אין להבין זאת כטיעון שכל הפרטים חותרים בסופו של דבר לעושר כספי מרבי. הפניות הנלהבות של משתתפים במאמצי גיוס תרומות שמטרותיהם המוצהרות הן סיוע לנכים בוודאי שאינם תסמינים של רדיפת–בצע. כסף הוא אמצעי שבאמצעותו ניתן להשיג מטרות רצויות רבות.

אדם יסתפק בסיפוק כספי פחות ממרבי רק כאשר הסיפוק המושג מגורמים לא-כספיים הקשורים לבחירה אחרת מאזן ויותר מזה את הסיפוק המקושר עם הכסף. התפקיד של גורמים לא-כספיים יהיה קרוב לוודאי גדול יותר בקשר להחלטות תעסוקה מאשר בקשר להחלטות הנוגעות להשקעה והוצאות צריכה. משקיעים רוצים בדרך כלל למקסם את ההחזר הכספי על השקעתם; צרכנים רוצים בדרך כלל לרכוש מוצרים במחיר הנמוך ביותר האפשרי.

על כן, למרות הסובייקטיביות של התועלות והעלויות, המונחים הכנסה כספית ועלות כספית הם הפניות בעלות משמעות לשטף הכנסות והוצאות כספיות בהקשר של פעולה יצרנית. בלי להתייחס לגורמים לא-כספיים, שיש להם חשיבות ליצרן נתון, המצב הכספי שלו או התוצאות הכספיות שלו יהיו חשובות לו אם הוא רוצה להמשיך לרכוש מוצרים ושירותים מסוימים. משמעות הדבר היא שהוא חייב להקדיש תשומת–לב מדוקדקת לעלויות ולהכנסות הכספיות.

עם זאת, חייבים להדגיש שוב כי חישובים כספיים אלו אינם בשום אופן מדידות של ערך במובן הסובייקטיבי. רות'ברד הדגיש את הצורך להשתמש במונח ערך בזהירות: ”חשוב להבחין בין השימוש הסובייקטיבי במונח במובן של הערכה והעדפה, מול השימוש ה’אובייקטיבי‘ במובן של כוח רכישה או מחיר בשוק.“[6]

קריאה מומלצת
  • Kirzner, Israel M. Market Theory and the Price System, pp. 45-62.
  • Menger, Carl. Principles of Economics (1871). Trans. Dingwall and B. Hoselitz. Glencoe, Ill.: Free Press, 1950, pp. 114-174.
  • Mises, Ludwig von. Human Action: A Treatise on Economics, pp. 92-98, 119-142.
הערות
* אבליואציה, valuation.
1 Eugen von Bohm-Bawerk, Capital and Interest, vol. 2, book 3 (South Holland: Libertarian Press, 1959), עמ' 143-145. (להלן, הון וריבית).
2 בחלק אחר יוצג ההסבר לאינפלציה המודרנית כתוצאה של שימוש לרעה מצד הממשלה בכסף באמצעות הרחבת אשראי.
3 ראו מאמרו ”The Yield from Money Held“ בתוך On Freedom and Free Enterprise, ed. Mary Sennholz (Princeton: Van Nostrand Co., Inc., 1956), עמ' 196-216.
4 Murray N. Rothbard, Man, Economy, and State (Princeton: Van Nostrand Co., Inc.), I, 224. (להלן, אדם, כלכלה ומדינה).
5 בוהם-באוורק, הון וריבית, עמ' 202.
6 רות'ברד, אדם, כלכלה ומדינה, עמ' 271. מיזס בחר לבצע הבחנה באמצעות שימוש במונח הערכה במשמעותו הסובייקטיבי ובמונח אומדן (appraisement) במובן הכספי ה’אובייקטיבי‘. ר' פעולה אנושית, עמ' 331-33. המונחים ערך והערכה שימשו במובנם הסובייקטיבי לכל אורך פרק זה.
חלקי הספר