שוביניזם נקבי - דופקים את הזונות כמשל
 


המאמר הבא התפרסם בבלוג הקפיטליסט היומי ב-nrg ב-13 בפברואר 2012. הוא מובא כאן כלשונו.

שוביניזם נקבי - דופקים את הזונות כמשל
"הכנסת נלחמת בזנות" מקדמת בצהלה כותרת ב"מעריב" (12.2.2012) את העלאת הצעת החוק של אורית זוארץ, המבקשת להפוך קניית שירותי זנות לעבירה פלילית, ואת הקונה שירותים כאלו לעבריין. אם אכן יאושר החוק (כעת הוא עומד לקריאה טרומית) תהיה זו דוגמה נוספת לאופן בו היסטריה מוסרית מטופשת וחסרת בסיס מביאה לתוצאה צפויה מראש: התעמרות ולשלילת זכויותיהם של החלשים. במקרה הזה, הזונות.

המקצוע העתיק בעולם
הזנות קרויה "המקצוע העתיק בעולם" - ולא בכדי. זנות התקיימה מאז ומתמיד, באופן כזה ואחר. היחס למקצוע השתנה מדור לדור וממקום למקום, בהתאם לרקע התרבותי - מיחס ענייני, גם אם מזלזל, עבור בכבוד, וכלה בגינוי, ביזוי ורדיפה.

רובע דה ואלן שבאמסטרדם הוא דוגמה ליחס המשתנה לזנות. ברובע זה, המכונה "רובע החלונות האדומים" פועלות זונות כבר כשמונה מאות שנים. משך מאות בשנים היה היחס לזונות סובלני - כעיסוק שאין להימנע מקיומו - וזרועו של החוק הופנתה בעיקר כלפי הגברים שצרכו שירותי זנות. הסיבה הייתה מעשית מאוד: הכופר ששילמו הנואפים (והיהודים, שכן קיום יחסי מין עם אישה נוצריה נחשב ניאוף) שנתפשו עם זונות היה מקור הכנסה חשוב לשוטרי אמסטרדם ולפרנסיה.

בסוף המאה השבע-עשרה השתנתה הגישה, והמשטרה החלה רודפת את הזונות, מוציאה הומוסקסואלים וזונות להורג ורודפת אחרי בתי זונות עד עפר. תוצאת הרדיפות בתור אפל זה הייתה הפיכתה של הזנות לעיסוק המקושר לפשע ולפושעים והיווצרות ביצה עמוקה של סחיטה ושחיתות.

אנשי אמסטרדם חזרו בהם ואימצו מחדש את הגישה של סובלנות מעשית, החדוחן ההולנדי. ההולנדים הגיעו למסקנה כי הסיכויים למגר את הזנות דומים לסיכויים לעצור את הרוח, ולכן משכה העיר את ידיה מניסיון להילחם בה ובמקום הסתפקה בהסדרת הזנות בתוך מסגרת חוקית קשיחה וברורה. השידול לזנות אסור ברחוב, האלימות אסורה, הצילום אסור - הזנות, מותרת.

הסובלנות המעשית של ההולנדים לא אפיינה תמיד את הגישה במקומות אחרים בעולם. לצד איים של סובלנות ואוקיינוסים של משיכת כתפיים מסתייגת היו גם ימות נרחבות של רדיפה של זונות ושל לקוחותיהן. הנקודה היחידה הראויה לציון בכל הגישות הללו הייתה שכולן כאחת נהנו מאותה מידה של השפעה על שכיחותה של הזנות. כלומר, לא הייתה להם השפעה כלל. כיום בכ-59 אחוז מהמדינות הזנות אסורה לחלוטין, בכ-36 אחוז היא מותרת עם מגבלות על צד שלישי (בדרך כלל בתי זונות או סרסרות) וב-5.5 אחוז היא מותרת לחלוטין.

משחק סכום אפס
ההשפעה של סוגי המדיניות השונים על שכיחותה של הזנות קרובה לאפס. לכאורה, קביעה זו צריכה לעורר תמיהה, שכן היא מנוגדת להיגיון הפשוט: האם הפיכת הזנות לעבירה אינה מרתיעה אנשים מעיסוק בה? האם אין הפיכתה של הזנות חוקית מושכת אנשים נוספים לעסוק בה?

מנקודת מבט כלכלית, עם זאת, התשובה טבעית ומתבקשת. נניח לרגע שני מצבים קיצוניים והופכיים: האחד בו יש איסור מוחלט על זנות, מלווה בענישה מחמירה ובסטיגמה חברתית חריפה; וכזה בו הזנות חוקית לחלוטין, אין ענישה כלשהי, והסטיגמה החברתית אינה חריפה.

במצב הראשון, מצב האיסור בו הזנות היא עבירה, העוסקים בתחום הם בעיקר עבריינים - כלומר, אנשים המוכנים להסתכן במאסר תמורת הסיכוי לרווח כספי. המצב משפיע באופן שונה על מעגלי הזנות השונים. במעגל הפנימי, הליבתי, נמצאות זונות תחת שליטה הדוקה של העבריינים הסרסורים, הנוטלים את עיקר הכנסתן לעצמם. תנאי התעסוקה של זונות אלו ירודים מאוד, שכן הסרסורים רודים בהן ובגלל תנאי העבודה הירודים והיעדר הביטחון, מנסים לכבול את העוסקות בזנות באמצעות איום פיזי וסמים. כפגיעה אחרונה, יכולתן של הזונות לעמוד על טיבם של לקוחות מוגבלת יותר, וכך האיום עליהן הופך משמעותי יותר, במיוחד כשקהל לקוחותיהן מורכב מאנשים שאינם נרתעים מהעובדה שהם עוברים על החוק.

במעגל החיצוני יותר נמצאים נשים וגברים העוסקים בזנות בעיקר לצורך רווח כספי. אלו נרתעים מהסתופפות במחיצת עבריינים ולכן מעתיקים את עיסוקם לדירות פרטיות ולהסדרים המגדירים את הזנות באופן עקיף יותר, בנוסח 'תמיכה' או 'פילגש'. גם כאן, בגלל שהזנות צריכה להתנהל במסתרים, זורם חלק גדול יותר מהכנסת הזונה לכיסי אחרים ומידת הביטחון והבטיחות שלה נפגעת.

במצב השני, בו הזנות אינה עבירה והסטיגמה החברתית חריפה פחות, המעורבות העבריינית נחלשת מאוד (אם כי אינה נעלמת), והנשים והגברים העוסקים בזנות נהנים מנתח גדול יותר מההכנסה בעיסוקם. גם השכיחות של מכורים לסמים בקרב הזונות נמוכה יותר, בין השאר בגלל העדפת הלקוחות. יתר על-כן, אלו הנמצאים במעגל החיצוני יותר מגדירים את עיסוקם באופן גלוי יותר ואף הם נהנים מחלק גדול יותר מההכנסות.

רוב המדינות אינן נוקטות עמדה קיצונית ביחס לזנות - לכאן או לכאן - ונמצאות במקום כלשהו בטווח הביניים ביניהם. התוצאות, בהתאם: ככל שהקרימינליזציה של הזנות חריפה יותר, כך היא הופכת נחלתם של קרימינלים, ומצבן של הזונות גרוע יותר. ככל שהזנות לגיטימית יותר, כך גם העוסקים בה הם 'לגיטימיים' יותר.

אשה תחת השפעה
אויביה המסורתיים של הזנות היו תמיד אנשי דת. בעשרות השנים האחרונות נחלש במערב מעמדם של אנשי הדת כמורי מוסר, נחלש מעמדה של הדת באופן כללי, והמאבק הלוהט של הדת בזנות דעך במידה רבה. את מקומם בחזית המאבק בזנות תופסים היום זרמים מסוימים בתנועה הפמיניסטית.

לכל תומך בחירות קל להזדהות עם עיקרי הרעיונות הפמיניסטיים. אחרי הכל, מה טבעי יותר מלתמוך בשוויון זכויות לנשים, בחירותה של אישה כאדם, ובזכותה לאוטונומיה ולשליטה בגופה, בעיסוקיה ובקניינה?

אך רעיונות אלו עלולים להיות חרב פיפיות, לפחות עבור זרמים מסוימים בתנועה הפמיניסטית. אם לכל אישה יש זכות לאוטונומיה ולשליטה בגופה, בעיסוקיה ובקניינה נוצרת בעיה אינהרנטית כאשר מבקשים לדחות בחירות של נשים בעיסוקים כמו דוגמנות, זנות או השתתפות בסרטים פורנוגרפיים - הנתפשים בעיני זרמים מסוימים בפמיניזם כמחזקים תפישות של שליטה גברית-פטריארכלית. במטבע דומה, תפישת האישה כחזקה ונבונה לא פחות מגבר מעוררת תחושה של אי-נוחות נוכח בחירות סגנון חיים, עמדות ואורח חיים המציבות נשים - לפחות בעיני חלק מהפמיניסטיות - בעמדה של נחיתות מול גברים. אם היא שוות ערך, איך זה שהיא בוחרת להתייצב בעמדה של נחיתות ערך?

שוביניזם נקבי
הפתרון לבעיה נמצא, באופן ביזארי, באימוץ הרעיונות המרכזיים של השוביניזם הזכרי. בתפישה השוביניסטית הזכרית, נשים הן יצורים מעט רפי-שכל, נוחים להתרגש, מעודנים ושבריריים - הראויים ליחס אבירי ופטרוני. השוביניסט הזכרי רואה עצמו כמי שמגן על הנשים מפני תלאות העולם ואגב כך, פוטר אותן מהכורח (כביכול) ומהזכות (בפועל) להחליט בעצמן מה לעשות - הוא, השוביניסט, יודע יותר טוב מהן מה טוב בשבילן.

ה"שוביניזם הנקבי" מאמץ עמדה דומה: הנשים מחולקות לשתי חטיבות: באחת נמצאות הנשים החילוניות, המשכילות והאמידות האוחזות בעמדות פמיניסטיות ראויות. נשים אלו הן הראויות לשוויון מלא. הנשים שאינן כאלו מוגדרות באופן הדומה מאוד להגדרה השוביניסטית זכרית: הן מוצגות כציבור פגיע, רגשני, שברירי, נוח למניפולציות, אינפנטילי ומעט רפה-שכל. השוביניסטית-הנקבית (כלומר, הפמיניסטית המחזיקה בתפישות הנכונות) יודעת יותר טוב מהן מה טוב בשבילן ואגב כך, מחזיקה לעצמה כורח (כביכול) וזכות (בפועל) לפטור אותן מהכוח ומהזכות להחליט בעצמן מה לעשות.

ההבחנה בין אישה הראויה לערוך החלטות בעצמה, לאישה רפת-נפש, שאינה מסוגלת לערוך החלטות בעצמה פשוטה מאוד: אם היא מחזיקה בעמדות הנכונות, אות הוא שהיא גם יכולה להחליט עבור עצמה. אם היא מחזיקה בעמדות אחרות, מאליו נובע שהיא לא כשירה להחליט עבור עצמה, וההכרעה צריכה להימסר לידי זו שמחזיקה בעמדות הנכונות. ההגדרה מעגלית, אך אפקטיבית: אם את מסכימה איתי, את צודקת, ואנחנו יודעים שאת צודקת כי את מסכימה איתי.

במקרה הזנות, לדוגמה, נטען כי הזונות לא בחרו בזנות כי אם הידרדרו אליה בעל כורחן, על רקע התעללות פיזית ונפשית, שהובילה אותן לזנות. הזונות מוגדרות, לפיכך, כקרבן חסר אונים של מניפולציה ופגיעה גברית, מה שמאפשר לשוביניסטית-הנקבית להכריז כי הן אינן כשירות באמת לבחור. הבחירה שלהן צריכה להיפסל, וההכרעה אם יותר להן לעסוק בזנות או לא צריכה להיות מסורה בידי נשים שכן מחזיקות בכשירות כזו.

ממחקרים שונים עולה כי נשים רבות סבלו התעללות פיזית ונפשית. בישראל, מצביעים המחקרים על מאות אלפי נשים כאלו. נשים שסבלו התעללות מתמודדות עם סבלן בדרכים שונות ומשונות, ורק מיעוט זעיר-שבזעיר מתוכן (כרבע אחוז) פונה לזנות. כשאנו מנסים לברר מה ההבדל העיקרי בין בחירותיו של הרוב המכריע שלא פנה לזנות - ובחירותיו נחשבות לגיטימיות - והמיעוט שכן בחר בזנות - ולכן מוכרז רפה-שכל ונטול זכות בחירה - התשובה היא שזנות הוגדרה מראש כבחירה המעידה על חוסר כשירות. הגדרה מעגלית: אם היית כשירה לבחור, לא היית הופכת זונה. אם הפכת זונה, זו עדות לאי-כשירותך לבחור.

הלהיט השוודי
הלהיט העדכני בתחום חקיקת הזנות והשוביניזם-הנקבי הוא שוודיה - וזה גם הבסיס לחקיקה אותה מנסה לקדם אורית זוארץ. החוק השוודי משנת 1999 התבסס על התפישה לפיה זנות היא תמיד התעללות וכדי למנוע אותה יש לפעול נגד הפונים לשירותי זונות (המתעללים). זו הייתה דרך מעט מגושמת, אך יעילה בדרכה, לעקוף את עוקצה של השאלה בדבר הלגיטימיות של החלטת הזונה לעסוק בזנות. איסור על עיסוק בזנות היה מציב את המחוקק בעימות ישיר עם חוק יסוד: חופש העיסוק. לכן, העיסוק בזנות לא נאסר. היא נותרה חוקית: לזונה היה מותר להציע את שירותיה - אך מי שנענה להצעתה, היה עבריין מתעלל.

הניסיון לעקוף את חוק יסוד: חופש העיסוק יוצר פרדוקס: שני בגירים מכריזים על עסקה מרצון, אך המחוקק בא וקובע כי אחד מהם (הזונה) אינו כשיר לקבל החלטות, ולכן עצם קבלת ההצעה היא פשע. ניתן היה, באותו אופן, להכריז כי הצפייה בטלוויזיה מעידה על כך שהצופה נולד אהבל (אחרת לא היה צופה בטלוויזיה) ולכן נעדר כשירות להחליט, ולכן לקבוע כי המוכר טלוויזיה מקיים קשר של התעללות בקונה.

בשנים הראשונות אחרי חקיקת החוק זכו השוודים למטר שבחים - רבים מהם מפי השוודים עצמם. השוודים מאוד אוהבים לראות את עצמם כבעלי תפקיד מיוחד בעולם. על רקע ההקלה ביחס לזנות במדינות שכנות, כמו דנמרק וגרמניה נתפשו השוודים כנאורים יותר, פמיניסטיים יותר וגם אפקטיביים יותר: דיווחים ראשוניים אחרי כניסת החוק לתוקף הצביעו על צמצום ניכר בזנות הרחוב בשוודיה. לרגע היה נדמה - גם לכותבי הדו"ח עליו התבססה הצעת החוק בישראל - כי הניסוי מצליח ונמצא המנעול-פטנט שיפתור אחת ולתמיד את בעיית כל הדורות וידביר את הזנות באופן סופי.

אבל השמחה הייתה קצרת מועד. היום, יותר מעשר שנים אחרי כניסת החוק לתוקף, כבר מצביעים המחקרים בנושא על כך שהחקיקה בשוודיה לא חוללה את המפנה המבוקש. הזנות עדיין לא הודברה. למעשה, הכל נשאר אותו דבר. מחקר מסכם בנושא הסביר:

"הטענות הרבות “כי החוק הביא לירידה כללית בתעשיית המין (ומעבר מסיבי של הזנות לאומות אירופיות אחרות) לא היו מבוססות, ודומה כי ביסודן עמדה ההנחה שירידה בזנות הרחוב כמוה כירידה כללית בתעשיית המין. למעשה, הירידה בזנות הרחוב נמצאת במתאם לעליה בהזמנת זונות דרך האינטרנט, בזנות בדירות, בזנות בברים ובזנות מועדוני מין, כך שמספר הזונות היום מקביל לזה שהיה בשנות התשעים."

נחירה של בורות ושביעות רצון
הצעתה של אורית זוארץ מוסיפה להצעה השוודית גם אפשרות ל"חלופת ענישה" בדמות "תוכנית הדרכה ללקוחות." אף אחד בכנסת לא ייתן לעובדות לקלקל לו את החקיקה, כמובן: תוכניות טיפוליות כאלו לשינוי התנהגותי מופעלות בתחומים שונים של פשיעה - מהדרכה לבעלים מכים, ועד שיקום אסירים - אבל עד היום לא נמצאה שום עדות משכנעת לכך שאיזה מהטיפולים ההתנהגותיים מועיל במשהו. כלומר, חוץ מלהרגשה הטובה של המחוקקים ולהכנסתם של מעבירי הסדנאות. בתחום הקרימינולוגיה יש ענף מחקרי שלם המוקדש לבכייה על נהרות בבל של כישלון תכניות טיפוליות - אבל נדמה שאף רמז למחקרים האלו לא חדר את קירות הכנסת.

קלות הדעת של המחוקק בעניינים נכבדים כאלו מטרידה. היחס לזנות במערב עובר שינויים נכבדים. ברוב מדינות אירופה המערבית הזנות חוקית, וכך גם באוסטרליה ובניו זילנד, בקנדה, וברוב מדינות דרום אמריקה. האם הדוגמה השוודית הייתה היחידה שניתן לשקול? ההצעה מכריזה על עצמה כחלק מהמאבק בסחר בבני אדם: האם נעשה חיפוש קטן באינטרנט כדי לברר האם היא מצליחה? האם מישהו ניסה לברר האם יש למאבק בצריכת שירותי מין השפעה על סחר בבני-אדם? הנתונים מצביעים שאין לו. יתר על-כן, נתונים מקבילים על הגידול במספר מעשי האונס בשוודיה מעוררים מחשבה: מספר מקרי האונס המדווחים עלה מ-2,104 לפני קבלת החוק ל-5,960 כעבור עשור - ושוודיה זינקה ממקום (רע) באמצע למקום הראשון במערב בתחום זה - ובהפרש ניכר מכל השאר (פי 3.7 מבישראל ובפינלנד השכנה, בה הזנות חוקית). האם מישהו טרח בכלל לבדוק?

בשורה התחתונה, זו תעודת עניות לכנסת שלנו ולשיקול דעתה. שורה ארוכה של חברי כנסת, מאורי אורבך ב"הבית היהודי," עבור בחברי ש"ס למיניהם, המשך באחמד טיבי, מיכאל בן-ארי ויעקב כץ וכלה בנחמן שי, עתניאל שנלר ורונית תירוש חתמו בנחירה של שביעות רצון על הצעה המבוססת על תפישה מופרכת - רעיונית ומחקרית - של מיעוט קיצוני וזעיר. כשזהבה גלאון העלתה את ההצעה, היא נדחתה. גלאון, להוותה, מכריזה בגלוי על תפישותיה ודעותיה. כל שנדרש כדי להפוך את ההצעה קבילה היה להעתיק את ההצעה כלשונה, ולשנות את שם מעלת ההצעה וכבר היא הפכה קבילה. אבוי לאותה בושה.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים