חכלילי והאשכנזים: סיפור של אותנטיות מזויפת
 


רון חכלילי, בעל הסדרה "האליטות החדשות" לא מחזיק מאשכנזים. בהיתקלויות עם הזן האנושי הבעייתי הזה, גורס חכלילי, הוא מצא "אשכנזים שהופתעו ואף נרתעו מאשכנזיותם." הם ישראלים, גרסו, ולא אשכנזים. חכלילי שולל את הרעיון הזה. אין ישראליות, הוא אומר, ישראליות היא פשוט הגדרת המעמד ההגמוני. בני המעמד השליט, שאין להם עבר או שורשים אלא רק "הווה כוחני ועתיד מעורפל."

המזרחים, לפי חכלילי, עסקו בינתיים בחריצות בהגדרה עצמית. כבר שישים ושש שנים שהם "מנסחים את עצמם, מגדירים את עצמם, מחפשים את שורשיהם, את עברם, את ההיסטוריה שלהם, את התרבות שלהם, את המאבק המתמשך שלהם ובמקביל - מייצרים אלטרנטיבות מתבדלות או אינטגרטיביות." עכשיו, כך הוא סבור, הם האליטות החדשות. האשכנזים, לעומתם, "אחרי שסוף-סוף נעשה להם אאוטינג מארון הישראליות המתפרק" צריכים עתה "להגדיר את עצמם ולחפש בעצמם את שורשיהם, עברם ותרבותם."

כחלילי שולל את הרעיון שיש קשר בין ישראליות למערביות. הנימוק העיקרי שהוא מעלה הוא לוגי: אביו, המזרחי, "היה יותר אירופאי מכל האשכנזים שאני מכיר." כלומר, אם המזרחי יכול להיות "אירופאי," כי אז אשכנזי אינו יכול לאמץ זהות מערבית כזהותו האותנטית. הוא נדרש לחפש לו דרך אחרת, אל השטייטעל, אל היידיש, או חרטא אשכנזיפתית אחרת.

התמערבות היא בחירה ממשית
אלא שהבחירה בהתמערבות או בישראליות לא הייתה מעולם איזו חזית מזויפת שהאשכנזים עטו על פניהם, אגב התנתקות משורשיהם — זו הייתה בחירה ממשית והכרחית. האשכנזים שיצאו מהשטייטעל לא ברחו מתרבות אבותיהם אל תרבות זרה. הם נמלטו ממדמנה של עוני נאלח, דיזנטריה וילדים מתים. שום תרבות לא הייתה שם. שום תרבות לא נוצרה שם. לא ספרות, לא מוסיקה, לא שירה ולא תיאטרון. כל אלו נוצרו על־ידי יוצאי השטייטעל רק אחרי שהצליחו להימלט ממנה. כל הלמדנים הגדולים היו מי שהגיעו לרווחה שדי בה היה לצאת מן הביצה. כל מספרי הסיפורים הדגולים של העיירה היהודית, כמו שלום עליכם או עגנון, כתבו עליה כאשר כבר לא היו בה. שירת ביאליק נזכרת בבית המדרש, כאשר הוא גופו מחוץ לבית המדרש והזיכרון החי של הוויי השטייטעל, כמו "בעיר ההרגה," הוא של עליבות שאין כמותה: קבצנים החופרים עצמות אבותיהם "לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל-הַיְרִידִים," הפורשים אותם לעין השמש על סמרטוטים צואים כדי לקושש נדבות: "וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית עֲלֵיהֶם תְּשׁוֹרְרוּ... וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ."

ובמזרח אין כל חדש. לא תרבות אלא ביצה טובענית של יאוש, עוני ומוות. אותם "בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים" עליהם מדבר ביאליק בהתייחס ליהודים הנחבאים מן הפורעים היו גם מנת חלקם של יהודי המזרח. כתריאליבקה הייתה חרא של דבר, וגם הכפר בהרי האטלס היה חרא של דבר. שום דבר לא נוצר שם. שום דבר לא קרה שם. אנשים נולדו, פרפרו לרגע מעל פני המים, ומתו בעליבותם.

התרבות המזרחית היחידה הייתה זו של אלו שהגיחו מהכפר בהרי האטלס. אלו שהתמערבו. אלו שבחרו במים זורמים, בדעת, בשלטון התבונה ובעולם הפתוח. היא נוצרה עם אליעזר פרחי, שהפיץ את רעיונות המודרנה מתוך המודרנה; היא נבראה אצל אנשים כמו אלבר ממי, שהגר לצרפת. היא התקיימה אצל אלו שאימצו את המערב, את אורחותיו ואת החשיבה המערבית. כמו תרבות העיירה, גם תרבות כפרי המזרח נולדה בהיזכרותם ומהיזכרותם של אלו שעקרו ממנה. התרבות המזרחית הייתה תרבות מערבית, ממש כפי שתרבות השטייטל הייתה מערבית.

פסטיש של פולקלור
מטבע הדברים, דור הולך ומת, ודור חדש נולד והזיכרון החי מומר בהדרגה בשקרים שאנו מספרים לעצמנו ולבנינו. הרצון מתגבר על הידיעה. הזיכרון הופך למיתוס. המיתוס הופך לפולקלור. כל המסעות וההתחברות אל השורשים הם ביסודם, פסטיש של מאפייני פולקלור עם שורשי אוויר קצרצרים. אשכנזים מדמים שהם מתחברים להווי השטייטעל עם "בלדה על סוס עם כתם על המצח," שכתבו יורם טהרלב ומתי כספי, בני הקיבוצים יגור וחניתה, ומנציח פסבדו-מציאות שלא התקיימה מעולם. המזרחים, מצידם, מאזינים למוזיקה "מזרחית" שהיא שעטנז של מוסיקה ערבית, מערבית, יוונית ותורכית, עם כינורות מסן רמו, חצוצרות בסגנון ספרדי-מקסיקני וצורת נגינה שהמציא היווני אריס סאן בניסיון לחקות על גיטרה חשמלית נגינה על בוזוקי, שבעצמו רק מתחזה לכלי יווני מסורתי, שכן יובא רק כמה עשרות שנים לפני כן מתורכיה. המוסיקה הזו נאחזת במילות מפתח של זיכרון ("הפריץ," או "חיי שזורים בכרם") אך היא היזכרות של בני המערב במיתוס פולקלוריסטי.

המזרחים אינם הברייה הפיקטיבית שחכלילי מדמיין. הם אינם "מגדירים את עצמם, מחפשים את שורשיהם" יותר מהאשכנזים. הערסים והפרחות הם ברואים מודרניים, מערביים בתכלית, ילידי מרד בנים באבות ובנות באמהות. הם אותנטיים בדיוק כמו החננה האשכנזי. הם מבקשים לחזור לכפר בהרי האטלס בערך כמו שחכלילי רוצה לעבור לקישינב. הם בסך הכל רוצים כי הישראליות שלהם, נטולת השורשים והבלתי-אותנטית, תהיה זן ישראליות נוסף, שווה בערכו—מבחינתם ומבחינת אחרים—לזן האשכנזי של ישראליות.

המזרחים לא מחפשים את עברם. החיפוש שמדמה חכלילי למצוא אצל מזרחים, של "שורשיהם... עברם... ההיסטוריה שלהם... התרבות שלהם" הוא בסך הכל הניסיון להשתמש במיתוס הפולקלוריסטי של אלו ככלי לקידום השוויון והלגיטימציה של הישראליות העכשווית שלהם. לתפישתם, אם נלמד את הפיקציות המזרחיות לצד הפיקציות האשכנזיות, כי אז יוכלו המזרחים להציב את עצמם על אותו פדסטל-בלוף. הם יוכלו, לכאורה, לחוש גאווה בעבר הבדיוני שלהם, ממש כפי שחשים האשכנזים בעבר הבדיוני שלהם—ומכאן תנבע מאליה תחושת שיווי ערך למזרחים ולמזרחיות.

מייצרים אלטרנטיבות מתבדלות
לפי חכלילי, יש למזרחים כאן יתרון מובהק, שכן הם כבר עשו את העבודה הקשה בימים שבהם הם היו למטה והאשכנזים למעלה. עכשיו, האשכנזים המנותקים ירדו להקבצה ב' וייקח להם ימבה זמן למצוא את השורשים שלהם, בעוד שהמזרחים יעלו להקבצה א' ויתקדמו עם החומר בפרק "מייצרים אלטרנטיבות מתבדלות או אינטגרטיביות."

יש כמובן משהו מופרך באימוץ הרעיונות האולטרא-ישראלים והאולטרא-מערביים של 'חיפוש אחר שורשים' תוך הכרזה שהתרבות שהולידה ומקיימת את התשוקה הזו מתפרקת. יש משהו תלוש במי שמחפש מתוך הווייה מערבית ועולם מושגים מערבי אחר אותנטיות מזרחית. החיפוש הזה וגם מה שהוא מגלה אותנטיים בערך כמו שיניים תותבות.

החיפוש אחר האותנטי, אחר האמיתי, דומה לניסיון להפליג אל האופק. ברגע שאתה שם, הוא כבר במקום אחר. אידאת האותנטי הופכת אותו כמעט בלתי אפשרי. במובן ידוע, עצם ההגדרה של משהו כ'אותנטי' היא אקט טרנספורמטיבי, ההופך אותו בו במקום בלתי אותנטי במובן המהותי. יתר על־כן, אם נתור את העולם ונגלה אנשים במצב אותו נכנה 'אותנטי' (מבחוץ ובזהירות, שלא יתפורר) נגלה עד מהרה אחת משתי אפשרויות: או שהאנשים במצב הזה מבקשים להימלט ממנו; או שהמצב האותנטי הזה הוא בדיון שנוצר באופן לא אותנטי בעליל כדי להלום את הפנטסיה שלנו על אותנטיות.

בנקודה זו, מה זה משנה בכלל?
אבל ניחא. חכלילי וכל החברים שרוצים למחוק בטיפקס את טשרניחובסקי משטר 50 שקל לטובת דונה גרציה נשיא; או אלה שמבקשים לדחות את הזמר העברי שהתעצב בשנות השלושים, הארבעים והחמישים כפיקציה פסבדו-אותנטית ומתמערבת, לטובת אום כלת'ום, שהיא פיקציה מערבית אפילו במידה קיצונית יותר—כל אלו לא מעלים ולא מורידים באמת. לא בגלל משהו שהם עושים או לא עושים, אלא פשוט כי תעמולה ובניין תודעתי חשובים הרבה פחות משאנשים העוסקים בתעמולה ובבניין תודעתי מניחים. הגורם המשמעותי באמת הוא 'כדאיות' והעדפה כלכלית, וההתפתחויות התרבויות הממשיות מתרחשות לא בגלל מאמציהם ולא למרות מאמציהם. על־פי־רוב, הן פשוט מתעלמות מהם.

תחום המוסיקה הפופולרית, לדוגמה, הוא מקום בו הציבור מבטא את העדפותיו באופן פתוח וגלוי. הרדיו והטלוויזיה הממשלתיים דחקו בעבר יוצרים מזרחיים לקרן זווית: המוסיקה המזרחית (או ה'מזרחית'—איש איש לתפישתו) הייתה תמיד פופולרית יותר, אך לא זכתה לביטוי בערוצים הרשמיים. מרגע שהזירה הפכה פתוחה יותר, עם זאת, עם ערוצי טלוויזיה מסחריים וערוצי רדיו מתחרים, התכווצה חשיבות העדפותיו של הממסד התרבותי לפינה זעירה וזניחה, והזמר המזרחי תפס את מרכז הזירה. זה לא קרה בזכות הקשת המזרחית. זה לא קרה למרות הקשת המזרחית. זה קרה כי מספר הולך וגדל של חובבי מוסיקת פופ בישראל הצביעו באוזניים: זה מה שהם העדיפו לשמוע, לשיר, להוריד ולרנגטן. עניין כלכלי פשוט מאוד.

כך גם בתחומי תרבות אחרים. ברוב המקרים וברוב המקומות, מקומם של המזרחים לא מייצג הפליה אלא את ההעדפה של הציבור. לדוגמה, בתחום הכלכלי, שהוא התחום בו ההעדפה הצרכנית מיוצגת באופן הטהור ביותר, תופסים המזרחים מקום ההולם את שיעורם באוכלוסייה, ואף יותר מזה. בין אילי ההון הגדולים בישראל, למשל, שיעור המזרחים תואם במדויק את שיעורם באוכלוסייה (על בסיס בדיקה של חמישים האנשים העשירים בישראל), מה שמעיד על ייצוג יתר קל, שכן נקודת הפתיחה של רבים מהמזרחים הייתה נמוכה יותר, ומעטים יותר מהם היו יכולים להישען על ירושת הון מהוריהם.

כשמזרחי ניגש לבנק לבקש הלוואה לצורך החברה שלו, הוא נבחן לפי הכיס שלו והתכנית העסקית שלו ולא לפי מוצאו. אם יש הפליה, היא זניחה ונדחית כמעט תמיד מפני השיקול המובהק ביותר של כדאיות. מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן או יאיר סרוסי יו"ר הדירקטוריון בבנק לא יאשרו את בקשת ההלוואה כי ציון קינן גדל במעברת מסמיה. צדיק בינו, בעלי הבינלאומי, לא יחתום כי נולד בעיראק וגדל במעברת פרדס כץ, יצחק תשובה לא יצטרף למשקיעים כי שניהם טריפוליטאים שגדלו בעוני, ושלמה אליהו (מבעלי לאומי; בעלי מגדל) לא יחייך אליו כי נולד בבגדאד וגדל במעברת בית ליד ובקרית שלום. משהו מהדברים אולי יתקיים ברקע, אך השורה התחתונה תהיה של כדאיות מובהקת.

נגד אפליה מובנית
המקומות בהם מזרחים מופלים—ויש מקומות רבים כאלו—שורשיהם קודם כל בהתערבות. עיירות הפיתוח היו הרעיון של שלטון מתנשא ביחס למה שהולם את האחר, המזרחי. שפכו שם מן המשאיות אנשים, כי זה מה ששלטון עושה, כאשר הוא יכול. ההפניה למסלול המקצועי בלימודים, גם הוא רעיון שביסודו הסברה כי יש לנתב את המזרחים לשמש חוטבי עצים, מוסכניקים ושואבי מים.

כל אלו ראוי לזכור וראוי להזכיר, אך הצבת המבט אחורה במרכז היא שגיאה כפולה. ראשית, יש כאן שגיאה רעיונית בסיסית, לפיה התיקון לאפלייה שנקט השלטון הריכוזי טמון באחיזת מושכות השלטון והיפוך המגמה. ביסוד התפישה הזו מונח אותו רעיון נפסד ששימש את השלטון המתנשא בשנות החמישים, לפיו יש קבוצת אליטה מסוימת היודעת מה טוב ומה נכון להבין ולדעת עבור אחרים. הרעיון הזה ראוי לגינוי כשלעצמו, אלא שהסוסים ממילא ומזמן כבר ברחו מן האורווה. החלום להביא לעולם תיקון ריכוזי שלא יתממש מסתכם בטיפוח תרבות של תסכול, תלונה, מרמור וקוטריות מתקטננת.

שנית, הנפנוף בכימרה של האותנטיות מעצים ומטמיע תפישות של התבדלות ודחייה—ואלו הם ממרכיביו התמידיים של הכישלון. ההשפעה של סוכני התרבות אמנם זעירה במונחים מעשיים, שכן הכדאיות מנצחת בכל יום וגם בצהריים ועם יד אחת קשורה מאחורי הגב, אך היא מצליחה במקרים לא מעטים לפעפע אל תוך ההוויה. ההתבדלות והדחייה אמנם משרתים את אליטת סוכני התרבות, ומבטיחים להם קתדרות ולטיפונדיות תרבותיות, אך בה-בעת היא משרתת מרגינליזציה וגטואיזציה תרבותית של כל שאר המשויכים לתרבות הזו. שוויון ואיוּן ההפליה מושגים תמיד באמצעות היפתחות והתמודדות בשדה פתוח וחופשי. ההסתגרות המתבדלת מובילה לכישלון וודאי. ובמלים אחרות, את מה שיש לרון חכלילי לספר, כדאי לשמוע; מהמלצות המדיניות שלו ראוי להתעלם.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (13)
 
 
מאוד נהניתי אבל
21/11/2014
נכתב על ידי יובל

כאמור, מאוד מאוד נהניתי לקרוא את הניתוחים שלך, ולדעתי שמת את האצבע על כמה נקודות חשובות ומעניינות מאוד. אבל, מה זה בליל המילים בכמה השורות האחרונות? כמו כן, מה דעתך על הניסיון להחיות את בתי הספר המקצועיים, מתוך הנחה שלא "יוסללו" לשם רק מזרחיים.
 
 
 
 
"שום תרבות לא הייתה שם. שום תרבות לא נוצרה שם"
21/11/2014
נכתב על ידי אסף כ"ץ

בעוד שאני מסכים עם רוב המאמר, יש מידה רבה של התנשאות בטענה כי לא הייתה תרבות בשטייטעל או בהרי האטלס. תרבות יש בכל מקום שיש בו בני אדם - אפשר לפקפק, אם רוצים, באיכותה אבל הטענה שלבני אדם אין תרבות פירושה הורדתם לרמה נמוכה מזו של השימפנזים על כל המשמעויות הנלוות לטענה מסוג זה.
 
 
 
 
ביאור שורות אחרונות
21/11/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

ליובל, כתבת:

כאמור, מאוד מאוד נהניתי לקרוא את הניתוחים שלך, ולדעתי שמת את האצבע על כמה נקודות חשובות ומעניינות מאוד. אבל, מה זה בליל המילים בכמה השורות האחרונות? כמו כן, מה דעתך על הניסיון להחיות את בתי הספר המקצועיים, מתוך הנחה שלא "יוסללו" לשם רק מזרחיים.



אם השורות האחרונות אינן מובנות, התנצלותי. כוונתי הייתה לומר כי הצבת האותנטיות כמימוש הרם ביותר של זהותך (להתחבר למסורת לעומת להשתכנז, לדוגמה), והדגשת הבידול של הקהילה ודחיית האתוס—בפועל או כביכול—של החברה ה'אחרת' מציבים את מי שמאמץ את האידאה הזו בעמדת נחיתות מובנית. היא מונעת ממנו להתמודד עם המציאות ולשפר את עצמו ואת מצבו.

על הניסיון להחיות את בתי הספר המקצועיים - אני מניח שהדבר קשור בעיקר לטיב הדברים הנלמדים שם. כלומר, אם המקצועות הנלמדים מובילים לעמדה תחרותית משופרת של הלומד - מה טוב (ואז אין שום צורך בעידוד כזה או אחר). אם לא — מה התועלת בכך?
 
 
 
 
מהי תרבות?
21/11/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לאסף כ"ץ, כתבת:

בעוד שאני מסכים עם רוב המאמר, יש מידה רבה של התנשאות בטענה כי לא הייתה תרבות בשטייטעל או בהרי האטלס. תרבות יש בכל מקום שיש בו בני אדם - אפשר לפקפק, אם רוצים, באיכותה אבל הטענה שלבני אדם אין תרבות פירושה הורדתם לרמה נמוכה מזו של השימפנזים על כל המשמעויות הנלוות לטענה מסוג זה.



הכוונה בתרבות היא במערך יחסים בו יש קבוצת אנשים היוצרת דברים שיש בהם משום חידוש גמור או התבוננות, תגובה והתייחסות למציאות אותם חווים אנשים, וקהל הצורך את היצירה הזו כחלק מעת הפנאי שלה.

כלומר, לפחות להגדרתי, חזרה טקסית או שנייה של יצירות שהועברו מדורות קודמים (כמו זמרה בטקסים, לדוגמה) היא חלק מהנוהג, הטקס או הפולקלור, ומעידה על קיום חברה אנושית שיש לה מערכות מורשות של פירוש המציאות, אך זו אינה תרבות במובן שאליו כיוונתי (ושאליו מכוון גם חכלילי, כמדומה).
 
 
 
 
על "ההפניה למסלול המקצועי בלימודים..."
21/11/2014
נכתב על ידי ברק

אין ברשותי את המאמר המלא של אבנר מולכו "טענת ההסללה – מקרה מבחן בסוציולוגיה ביקורתית". וכן אבי דברים מתמצותו:
"לאחר בחינה דקדקנית של המחקרים הביקורתיים בנושא ופרישת הרקע ההיסטורי של החינוך והכלכלה בתקופה ההיא מתברר כי טענת ההסללה חסרה ביסוס אמפירי וכי היא נגועה בדמגוגיה ולוקה קשות בהצגה ההיסטורית של הדברים ובמתודולוגיה המשמשת את החוקרים."

http://www.socis.tau.ac.il/index.php/issues/15-1-2011
 
 
 
 
לברק...
22/11/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

בהיעדר קריאה של המאמר המלא קצת קשה להגיב. מעניין, מכל מקום.
 
 
 
 
אורי - סתירה לוגית
23/11/2014
נכתב על ידי אסף כ"ץ

צר לי, אבל מכיוון ששעות פנאי הן המצאה מודרנית, פירושו של דבר שאתה פוסל כל תרבות שנוצרה לפני המאה העשרים ולכן ההגדרה שהבאת הופכת את המאמר כולו לחסר משמעות כלשהי.
אגב, גם ההגדרה שלכעצמה היא בלתי ניתנת למימוש, גם אתה חוזר על מילים שכתבו לפניך ולכן ההגדרה שלך עצמך מגדירה את המאמר כבלתי תורם לתרבות האנושית.
אז, כן, אתה יכול להגדיר 1+1=3, אבל כמו שאתה רואה הגדרה כזאת מובילה לשום מקום וכאמור היא בעייתית בעליל גם מבחינות אחרות.
 
 
 
 
רון כחלילי
23/11/2014
נכתב על ידי רוני

מאמר מצויין, מעניין והכי חשוב מקורי - כהרגלך. הערה לגבי רון כחלילי - הבנאדם רדוף תסריטי אימה ותאוריות קונספירציה. ראיתי אותו בארוץ 1 אומר שאת זוהר ארגוב הממסד חיסל ואת אייל גולן הממסד הפיל כי שניהם היו מזרחיים "חזקים מדי" כהגדרתו. באותה תוכנית הוא טען בתוקף זאם ימצאו משהו על שלמה ארצי ואריק אינשטיין לא יפשרסמו את זה בשום מקום כי הם אשכנזים. ובכלל הקשת המזרחית היא ארגון אמנם קיקיוני וחברים בו מעט מאד אנשים אבל עדיין מדובר על גוף שהוא אנטי ישראלי במוצהר (לפחות ע"י חלק מחבריו המרכזיים) אנטי אשכנזי עד כדי גזענות על גבול האנטישמי בכלל. ישנו עו"ד בשם כהן שמקבל במה בלילה כלכלי והצינור שבו הוא מודה שכל מטרתו היא להציק אישית לעשירים ולבני משפחתם. לא פעם הוא קורא שם קריאות נגד המדינה ואושיותיה. מותר כמובן, אבל צריך להבין מה האג'נדה של הגוף הזה ומה הכיוון שאותו מובילים אותם "מזרחיים חדשים".
 
 
 
 
הדיון הזה הוא הדיון של האתמול
23/11/2014
נכתב על ידי עפר

בישראל כ30% נישואים בין בני זוג ממוצא שונה. כמות האשכנזים או המזרחיים ה"טהורים" משני הצדדים הולכת ומתמעטת. מיעוט זה קיים בעיקר בחברה החרדית וביישובים קטנים בפריפריה. עוד דור או שניים כל ילידי הארץ,למעט החרדים, יהיו ישראלים. לעומת הישראלים,תהיה קבוצת עולים חדשים וגם זה רק לדור או שניים עד שיתערבבו.
 
 
 
 
פנאי אינו המצאה מודרנית
24/11/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לאסף כ"ץ:
"צר לי, אבל מכיוון ששעות פנאי הן המצאה מודרנית, פירושו של דבר שאתה פוסל כל תרבות שנוצרה לפני המאה העשרים ולכן ההגדרה שהבאת הופכת את המאמר כולו לחסר משמעות כלשהי."

זה הרבה פחות מסובך ממה שאתה עושה את זה ולתפישתי, הטיעון שלך נוגע בעניין לא מהותי (טיעון טכני גרידא) במקום בליבת הטיעון.

לעצם העניין, היוונים והרומים בעת העתיקה היו חולקים עליך, כך גם לכל אורך ההיסטוריה. "פנאי" משמעו מרווח כלשהו בין מכלול זמנך לזמן הנדרש לעמל כדי להזין את עצמך. רוב האנשים מהלך רוב ההיסטוריה לא נהנו ממרווח כזה, אך קבוצות קטנות יותר — והיום, גדולות יותר — נהנו ממרווח כזה.

הרעיון פשוט. אם נקח אותו לימי־הביניים, לדוגמה: רוב האוכלוסייה נמנתה עם הצמיתים והאריסים ובינם לבין עצמם ומהם לא נבעה כל תרבות. התרבות התקיימה אצל מי שנהנו ממרווח מסוים: בעלי המלאכה והאוּמנים, חלק מיושבי העיר, המעמד הגבוה, הכתבנים שעמלו עבורו וחברת הלמדנים במנזרים. אצל עובדי האדמה ובכפרים לא התקיים מרווח כזה ולא התקיימה תרבות.

 
 
 
 
לרוני
24/11/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לרוני, תודה על הדברים. אני לא כל־כך מכיר את חכלילי עצמו, אך דברים בסגנון "שואת ילדי הגזזת" או פרשת ילדי תימן דווקא מוכרים לי.
 
 
 
 
לענין התרבות
25/11/2014
נכתב על ידי גרשון

לאורי:
"התרבות התקיימה אצל מי שנהנו ממרווח מסוים: בעלי המלאכה והאוּמנים, חלק מיושבי העיר, המעמד הגבוה, הכתבנים שעמלו עבורו וחברת הלמדנים במנזרים."

אם אתה מחשיב את הלמדנים במנזרים כיוצרי תרבות, אין סיבה שלא להגדיר את הלמדנים היהודים (ששיעורים היחסי היה גבוה בהרבה) כיוצרי תרבות.
 
 
 
 
לגרשון, כך אני אכן כותב
28/11/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

בחלק העוסק בתרבות היהודית אני כותב: ״כל הלמדנים הגדולים היו מי שהגיעו לרווחה שדי בה היה לצאת מן הביצה״ - הכלל חל על הכל, כמובן.