שמאל, ימין, דוש וחצוצרות התהילה
 


צפוף
בעניין רב קראתי את טורו של ניב הדס ("עין עצלה" במוסף "גלריה" של "הארץ," 24.10.2014) על תכניתו החדשה של שרון גל בערוץ 20. בדרכו העדינה והמאופקת הצר הדס על־כך שהערוץ בכלל וגל בפרט הם שופרו של השלטון, זורעי פחד ושנאה, מתלהמים, מחרבנים בקססה וססאמאמאמו בהווייתם.

את התכנית של גל לא ראיתי, ובהחלט ייתכן כי מדובר בתכנית פח מסיתה ומתלהמת. ייתכן גם כי מדובר בסתם תכנית שעמדות המנחה שלה נוטות יותר לימין מאשר לשמאל. שם התכנית, "שרון גל בשבע," מרמז לכך שכוונת המשוררים בערוץ 20 היא לתכנית שהמנחה בה מביא לידי ביטוי את עמדותיו האישיות, ומתוכן הביקורת של הדס אני מנחש שנטייתו של גל אינה לשמאל.

לתפישת הדס אין מקום להבעת עמדה על־ידי מי שעוסק בעיתונאות. מי שידו בכך צריך להינשא מעל לכל חשד בעמדה או הטייה. אחד מסימני ההידרדרות, לתפישתו, ניכר בכך שגל ניצל, כביכול, את "השטף הלאומני" של מבצע "צוק איתן" ובאמצעות גלגול אויבי העם המדומיינים בזפת ובנוצות משה את עצמו מעמדת מוקצה מחמת חשד ("עיתונות... אמורה להיות מקצוע שבו ניקיון הכפיים נראה למרחקים") הישר אל מרכז הזירה.

הלב כואב על הדס, הסובל לא רק מ"עין עצלה" כי אם גם מקטרקט בשלב מתקדם, שהרי הוא כותב את הדברים בעיתון שבו שפע פרשנים ועיתונאים המבטאים באופן גלוי וחריף את עמדתם. אם הבעת עמדה היא "מבט מצמרר על ההווה" הרי שייטה אדם לחשוב שהדס יושב בעיתונו אחוז רעד שכזה, שכל המערכת באה לחבוץ חמאה בחיקו המרטיט.

אלא שהדס אינו מתכוון באמת להבעת דעה, שכן בין הפרשנים והעיתונאים בעיתונו של הדס אין אפילו אחד, כמדומני, האוחז בעמדות ימין. סימון דה בובואר אבחנה יפה כי הגבר נתפש כ"אנך" ואילו האישה נאמדת תמיד ביחסה אל ה"אנך" הזה. הגבר הוא הנורמה, האישה היא מי שנמדדת לא לעצמה אלא בהשוואה לנורמה. כך גם אצל הדס. מדעת או שלא מדעת, הוא סבור כי החזקה בדעות שמאל היא הנורמה, ה"אנך," היעדר ההטייה, שעה שמי שמחזיק בעמדות אחרות, דין הוא שהוא סובל מהטיה.

זהו ההסבר האמיתי להתנהגותו של גל. אם החזקה בעמדות שמאל היא ההתנהגות הנורמטיבית, הבלתי-מוטה, מי שמאמץ עמדות ימין מבטא בכך אופורטוניזם חסר-מוסריות. אילו היה גל אדם מוסרי, הרי שהיה ממשיך לעמוד ב"פינה שאליה הורחק" והיה ראוי לשוב אל מרכז הזירה רק אחרי "התבוננות פנימה" ועיסוק ב"קונפליקטים שצפו בעקבות הפרשה." אי מוסריותו האינהרנטית מתבטאת בכך שלטובת "מקפצת קריירה" היה מוכן לזנוח את האמת (כלומר, את עמדות השמאל) ו"לצעוק מספיק חזק שמישהו שהעז למתוח ביקורת הוא 'בוגד'."

מה שקצת עצוב לי הוא הסברה של הדס שאין דרך בה ניתן להכיל מגוון עמדות וערוצים. מדוע, אני חושב, שלא יהיו ערוצים לכאן ולכאן, ערוץ 20 וערוץ 30 וערוץ 90, שיחזיקו כל אחד בעמדות משלו, וירצו את הרוצים בהם. בערוץ הימין כל השמאל יהיה הזוי, הערבים יגדלו שפם ויאכלו חומוס בכריעה, ההתנחלויות יהיו יישובים ובוז'י יהיה חננה. בערוץ השמאל יקללו את ביבי, המתנחלים יהיו מתנחבלים, הערבים ידגמנו על מסלול שוויוני, אורי משגב יגיש את המהדורה המרכזית ובוז'י יהיה חננה. מה רע? לי אמנם אין טלוויזיה בבית, אבל לכם, קוראי היקרים, אני בהחלט מפרגן את העונג הזה.

דוש
בסיוע מחשבי בעל המסך הבודד נחשפתי באחרונה בפייסבוק להתפתחות לשונית מעניינת. בדיון נועם בין כמה צערערים קבל אחד מהם על תכונותיו הבלתי־נחפצות של צערער אחר, שלכך הגיבו שניים בצניפת "דוש!"

בתחילה חשבתי כי מדובר בתחיה מחודשת של הקריקטוריסט הנודע קריאל גרדוש, הלא הוא דוֹש, הזוכה להכרה בקרב חובבי תולדות הקריקטורה. אחר־כך העליתי סברה ניסיונית יותר, כי מדובר בקריאה לנטוש את הרכילות ולשוב אל השורשים החקלאיים בתחום הדיש. הגיונה של סברה זו גם הסתמך על־כך שאחד מן המשתתפים בדיון היה גרגיראי מושבע, הסולד מכל אכילת חי, שעבורו הדיש והמורג הם בחינת הצלת נפשות. גם קריאות "יאק!" ו"אעייק!" שזינבו ב"דוש!" נשמעו כניסיון לחיקוי קולות בעלי־כנף החיים בהרמוניה נטולת איום עם הטבע.

אך לא. כעבור זמן קצר הבנתי כי אותו "דוש!" כיוון להיות קיצורו של הכינוי האמריקני הנודע "דוּש בֶּג" (Douch Bag). כלומר, אותו צערער בלתי־נחפץ היה כה בזוי בעיני הדשים, עד שדומה לאותו מכשיר נודע המשמש לשטיפת הווגינה הנשית (להבדיל מזו הגברית!). הצערערים פשוט הפגינו את הפמיליאריות שלהם עם העגה הצפון־אמריקנית הנהוגה באולפני הטלוויזיה שם, עד לדרגה בה "דוּש בֶּג" בגרסתו המלאה קוצר ל"דוּש" הנינוח. "יאק!" ו"אעייק!" האונומטופאים היו חיקוי רבכתיבי ל-Yuck, הלא הוא "איכס" המוכר.

זה קורה די הרבה בעברית. בעבר היה זה Shit הנודע, שאומץ בגרסה ישראלית המרוככת, שִיט (כלומר, סדין, sheet). אחרי שכולם תלו את סדיניהם ברוח הטקסטיל הצטרפה הכלבתא (או הקלאפטע) המאומרקנת Bitch, בהגייה בּיץ' (כלומר, חוף, Beach או אולי Beech, עץ אשור), וחיפחפה או אשוררה כל רגב. השפה היא ספוג. לפעמים בובספוג.

מה שעורר אותי לחשוב היה האימוץ של כינוי אנטי-פמיניסטי כה מובהק. השפה הלא רווה כינויי גנאי המדמים את אברי המין הנשיים לדבר העלוּב והפחות ביותר. ביזיון המקוללת האולטימטיבי הוא אזכור הוואגינה בה מצוידות בנות המשפחה (כוס אמק וכוס אוחטוק לגווניו), והכישלון מקושר כמעט תמיד עם הצד הנשי בקיום יחסי מין (נדפק, נתקע, הושחל, וכו'). גם כאשר מוזכר אבר המין הזכרי, ההקשר הוא, בדרך כלל, של הימצאות בצד הנחדר של המשוואה (הזין שאתה אוכל כאן הוא כאין וכאפס...). צערערינו, מסתבר, ממשיכים לפסוע במשעול בו הוואגינה הנשית עודה העלבון האולטימטיבי.

אוטותהילה
באחרונה הבחנתי בהעדר מתמיה של דברי הלל וחצוצרות זרים המריעים את תהילתי המתבקשת. אחרי חקירה ודרישה התברר לי כי אם אין אני לי מי לי ואני כשלעצמי לא משהו, אמנם, אך אאלץ לחצצר תרועת תהילתי הבלתי הפיכה במו שפתותי. אז הנה שניים פכים.

ברלין שלנו!
במאמרי החרישי עם פרורי אגוזים שירות "הארץ לברלין (בינואר 2014) כתבתי את הדברים הבאים:

מספר הישראלים החיים בגרמניה בכללה אינו ידוע בוודאות. סוג של אקסטרפולציה שערכתי, לפי שיעור התמותה באוכלוסיה היהודית ונתוני האוכלוסיה משנת 2003 מעלה כי בגרמניה חיים היום כ-17-18 אלף ישראלים. מתוך אלו, לפי הערכה רווחת, כ-3,100 חיים בברלין.



והנה, לא חולפים להם עשרה חודשים ובאותו "הארץ" נשוא המאמר אומר הפרופסור סרג'יו דלה-פרגולה: "אומרים שיש עשרות אלפי ישראלים בברלין, אז בדקתי בלשכה לסטטיסטיקה שם, וראיתי שנכון לסוף 2012, חיו בברלין 3,065 אזרחים ישראלים. זה נתון נמוך לעומת עשרות אלפי הישראלים שמספרים לנו שמסתובבים בברלין ואוכלים מילקי" מאוחר יותר באותה כתבה מצויין, לפי נתוני הבנק העולמי, כי "בגרמניה היו רשומים ב[שנת 2010] כ–14 אלף ישראלים (מהם כ–3,000 בברלין)."

כלומר, נתוני הלמ"ס, דלה-פרגולה והבנק העולמי דומים מאוד - ובנתון הברלינאי, זהים - לאלו שאליהם הגעתי לפי הערכותי. הנוכחות הדלה בהפגנת "מחאת המילקי" (כמה עשרות, וזאת למרות השתתפותו האישית של אמיר חצרוני!) מרמזת לפרופורציות האמיתיות של התופעה.

בנסיבות אלו, כדאי לציין כבדרך אגב עוד פיקציה בהתהוות: הטענה של הדרכון הזר. כלומר, אנשים מנסים לפשר בין התחושה האינטואיטיבית שלהם שיש "המון ישראלים בגרמניה" ובין הנתונים המורים אחרת באמצעות הצבעה על־כך שרבים מן היושבים בגרמניה הם למעשה בעלי דרכון זר ולכן אינם ניכרים בסטטיסטיקה. אלא שלמיטב הבנתי לא כך הדבר. כשברנש כלשהו נוסע לגרמניה, הוא יוצא את ישראל עם דרכונו הישראלי ובלמ"ס רושמים מינוס 1. אותו מינוס 1 מתגורר בברלין, נאמר, ואצל הלמ"ס הוא רשום כישראל המתגורר בברלין. אם הוא שב לישראל, הוא עושה זאת שוב עם דרכונו הישראלי, ונרשם כפלוס 1. אין לדרכונים הזרים—וכמעט לכל היושבים באירופה יש דרכון אירופי—השפעה כלשהי על הסטטיסטיקה.

פסבדו-מדע
ב-17.9.2014 כתבתי מאמר בשם כשבית־המשפט רוצה, גם פסבדו מדע יורה ובו הצבעתי על־כך שבית־המשפט העליון "קיבל באחרונה... אישור הרשעת אב באונס ביתו על תיאוריית הזיכרון המודחק, שאין אף עדות משכנעת אחת לקיומו." בהמשך ציינתי:

הבעיה הקרדינלית ביותר... הייתה בנסיבות היזכרותה של המתלוננת. עצם הרעיון של היזכרות בעקבות חלום הוא בעייתי, בין השאר כי התמיכה בהיתכנות של היזכרות מאוחרת כזו נמוכה מאוד. למעשה, כבר לפני כעשרים שנה היה בהיר לרוב החוקרים (להבדיל מהמתפרנסים בתחום) כי אין תימוכין אמפיריים לטענה בדבר "זיכרון מודחק".... עדות שהושגה באופן שלפי טענת חלק גדול מהמומחים כלל אינו אפשרי, חייבת לזכות למשקל נמוך מאוד, גם אם השופטים רוחשים אמון מוחלט למוסר העדות. לדוגמה, אם מישהו יבוא וימסור עדות משכנעת, אמינה, רציפה וגדושת פרטים, אך יאמר כי היא הושגה באמצעות כדור בדולח, או מדיטציה המאפשרת לו ראיה מרחוק, המשקל שיינתן לעדות יהיה נמוך מאוד, אם היא תתקבל בכלל. כך, אם האמון בדברי המתלוננת הוא מוחלט (100 אחוז) והשיטה בה נקנתה העדות (זיכרון מודחק) היא בעלת אמינות נמוכה מאוד (נאמר, 25 אחוז היתכנות) אותה אמינות נמוכה חייבת להשליך על משקל העדות. וודאי שקשה לראות איך היא מאפשרת לעבור את משוכת הספק הסביר.



זמן לא רב אחרי כן כתב הפרופסור למשפטים יורם שחר:

האם ייתכן שאדם ייזכר בעובדות שנדחקו מזיכרונו למשך שנים רבות? אני מניח שכן. האם ראוי להעניש אדם אחר ולכלוא אותו לשנים רבות על בסיס זיכרון כזה? אני חושב שלא.... הסיבה שבשלה נזעקתי לכתוב את המאמר ממוקדת כולה בכוחם של השופטים לפסול "מעבר לכל ספק" את ההנחה כי דמיון התקבע כזיכרון אצל הבת המתלוננת. פסילה כזאת מחייבת קפיצת־אמונה מסדר גודל שונה לחלוטין, ואני מאמין שלא היושב במרומים ולא אנחנו לא ציידנו את שופטינו בתכונות הנחוצות לה.



האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קלינית פרסמה חוות דעת בה קבעה כי היא

מוטרדת מאוד מהחלטת בית המשפט העליון, המנוגדת למידע העומד לרשותנו בתחום הפסיכולוגיה. אין מנגנון פסיכולוגי מוכר באמצעותו ניתן לשכוח לחלוטין אירועים טראומטיים חוזרים ונשנים ואז להיזכר בהם באופן פתאומי בעקבות חלום. יתר ע־כן, יש ממצאים מחקריים מבוססים היטב שרבים מהזכרונות המשוחזרים, לכאורה, של התעללות מינית בילדות הם למעשה מדומיינים—המאמין אוחז בהם בכנות, אך הם היזכרות כוזבת או מעוותת. למעשה, רוב המומחים בתחום הפסיכולוגיה מפקפקים אם זיכרונות משוחזרים אמיתיים הם בבחינת האפשר, בהתחשב במה שידוע לנו על האופן בו נוצרים זיכרונות. גם המומחים הסבורים אחרת מסכימים כי זכרונות משוחזרים אינם צריכים להתקבל כאמיתיים בלי חיזוקים משכנעים ממקורות אחרים.



על־כך, במאמר מקיף של פרופסור דוד נבון, חתן פרס ישראל בתחום הפסיכולוגיה, ואחר־כך בגילוי דעת עליו חתמו 47 מדענים, חוקרים וקלינאים מבחירי ובכירי התחום בישראל, נקרא בית־המשפט העליון "לבחון מחדש את ההסתמכות על זיכרונות מודחקים כראיה קבילה." בגילוי הדעת נכתב:

קיימות עדויות שלפיהן נפגעי התעללות מינית בילדות נוטים לפעמים לא לחשוב ולא לדווח על ההתעללות לאורך הרבה שנים (למרות שהם מודעים לעצם קיומה) בשל גורמים שונים, כגון בושה, חשש שמא לא יאמינו להם, או תלות מתמשכת במתעלל. במקרים אלו אין מדובר בזיכרון מודחק ששוחזר אלא בזיכרון רציף אשר הנפגע/ת דיווח/ה עליו בחלוף זמן, ולגבי עצם קיום התופעות האלו אין מחלוקת. מאידך, קיימת מחלוקת עמוקה בקהילת מדעני הנפש, המוח וההתנהגות לגבי האפשרות שאירוע טראומטי, כגון התעללות מינית, יימחק לחלוטין מהזיכרון האוטוביוגרפי המודע אך יחזור ויעלה לתודעה לפתע כעבור מספר שנים. מחלוקת זאת מוזנת על ידי ממצאים רבים המעוררים ספק ממשי בקיום מצבים כאלה ומצביעים על האפשרות החלופית של זיכרון כן אך כוזב.


יתרה מכך, קיימת הסכמה רחבה כיום, גם בקרב אלו המאמינים שתופעת הזיכרון המודחק-משוחזר היא אפשרית, על שתי נקודות בסיסיות: אחת היא שאין כיום שום דרך אובייקטיבית המאפשרת להעריך את מידת המהימנות של זיכרונות מודחקים-משוחזרים והשנייה, כי לא ניתן להסתמך על קיומם של סימפטומים נפשיים מכל סוג שהוא, כולל לא כאלו של תסמונת עקה פוסט-טראומטית, כראיה לכך שעבירת המין שנחזתה להיות משוחזרת בזיכרון אמנם בוצעה. זאת משום שמחקרים רבים מצביעים על כך שסימפטומים מעין אלו יכולים להיגרם כתוצאה מטראומות אחרות או אף מעצם האמונה שטראומה אכן התרחשה. הוא הדין בשורה של סימפטומים אחרים הנחזים לכאורה כדיאגנוסטיים, כגון חלומות על גילוי עריות, אירוע לא נדיר שנראה כי אינו מסמן דבר.



בהקשר אחר, התייחסתי לבעייתיות שבעדות האחות:

במקרה שלישי מנסה ארבל לבאר תהיה חשובה: "המעשים בוצעו לכאורה משך שנים, בתדירות של כמה פעמים בשבוע, בחדר בו ישנו גם שתי אחיותיה של המתלוננת שלא נטען כי הבחינו במעשים." ארבל מסבירה זאת באפשרות לחשש של אחיותיה של המתלוננת מפגיעתו הרעה של האב (סעיף 114), אך הדברים אינם מסתברים מכך שהקשר בין האב לבנותיו ולאשתו לשעבר נותק ומהמשקל הרב שמייחסת ארבל לעדותה של האחות בעניין אחר (אמירה של האב: "אני לא בטוח במאה אחוז") שלטענתה הראשונית לא התייחסה למעשי האינוס, אך מאוחר יותר, כשניתק הקשר בין הבת לאב, נטען כי דווקא התייחסה אליהם. כלומר, חששה של הבת מן האב לא הגיע עד כדי כך שתימנע מעדות מרשיעה, לכאורה, אך היא עדיין עומדת בעיוורונה למעשי אינוס שהתרחשו מאות פעמים בנוכחותה? על פניו, יש כאן בעייתיות.



ופרופ' אורן גזל־אייל, מומחה למשפט פלילי מאוניברסיטת חיפה, גורס:

בית המשפט בוחר להאמין למה שהאחות אמרה בבית משפט ולא מה שהיא אמרה במשטרה. זו ראיית חיזוק מאוד חלשה כי מדובר בחצי משפט בשיחה לא מתועדת כשההקשר של הדברים לא ברור. בעיניי זה מוגזם לייחס לאמירה כזאת חשיבות כה רבה.... היא טוענת שהמעשים בוצעו בה מספר פעמים בשבוע, מגיל שלוש עד גיל 11, בחדר שבו ישנו שתי אחיותיה הגדולות. הן לא זוכרות כזה דבר, כולל האחות שתומכת בה. ייתכן אמנם שבכל מאות הפעמים הן אף פעם לא התעוררו? האם זה לא מחליש את הסבירות של הסיפור? לדעתי זה לפחות יוצר ספק סביר.



אעיר כי אין כוונת דברי לטעון כי העליתי טיעון מקורי, או שהאלונים העבותים שמדבריהם הבאתי כאן נסמכים על הזלזל הקלוש של מאמרי—אלא שבהיבט העיתונאי/בלוגאי, הקדמתי להצביע על היעדר מעבר של רף הספק הסביר, כשהבסיס הוא זיכרון משוחזר.

תיקון דיין
במאמר על אסי דיין לפני מספר חודשים חלקתי שבחים למשה דיין, שבביקורתו החדה על שירי בנו, אסי, הזניק את הקריירה של האחרון כקולנוען. ברכה הייתה בכך, סברתי. בינתיים יצא לי להציץ בכמה דקות מהסרט "החיים על־פי אגפא" ואני מבקש לחזור בי. זו זוועה שלא תתואר. טקסט מלאכותי ונוקשה, משחק איום, חוסר אמינות מוחלט. בררר.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (4)
 
 
סוף סוף האמת על החיים עפ"י אגפא
28/10/2014
נכתב על ידי רוני

סרט כל כך גרוע וכל כך מוערך ע"י הברנז'ה שזה פשוט לא ייאומן. זוועה של מישחק ועלילה מופרכת ומטופשת. כנראה שמספיק להשמיץ את ישראל בסרט כדי לזכות בפרגון של במקרים. דרך אגב, פסגת יצירתו של אסי דיין בעיניי היא "גבעת חלפון אינה עונה". לגבי המשפט - ראיתי כתבה על המשפט וה"זכרון המודחק" והועלתה שם עוד עדות בעייתית שסוטרת את סיפור האונס - מסתבר שה"נאנסת" כתבה יומן בנעוריה ובוא תיארה גם את הפעם הראשונה שקיימה יחסי מין והדימום (עקב ביתוק קרום בתלוין) שליווה את האקט הזה. גם המידע הזה כשמצטרף לכל שאר הבעיות היה אמור לפחות להעלות "ספק סביר" - בנוסף, שלשום זוכה נהג טרקטורון שהודה (!) ושחזר (!) דריסה של שתי אצניות בפרדס כי היו כשלים ומחדלים בעבודת המשטרה... שם בית המשפט מצא ספק סביר...
 
 
 
 
לרוני: דיין והמשפט
29/10/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לגבי אסי דיין - שמח לדעת שאיני לבד.

לגבי המשפט - לא נטען שם שהייתה חדירה, כמדומני. אולי אני טועה.
 
 
 
 
באונס חייבת להיות חדירה
29/10/2014
נכתב על ידי יוני

אחרת זה לא נקרא אונס אלא מעשה מגונה/הטרדה מינית וכו'.
 
 
 
 
מתברר שניב הדס לא לבד
2/11/2014
נכתב על ידי אסף כ"ץ

גם שרת המשפטים ("אני נמצאת בממשלה בשביל הדמוקרטיה") תומכת בעמדה הזאת ודורשת לסגור את ישראל היום מכיוון שהיא לא מסכימה עם דעותיו.