אשרי, קוטר אני!
 


עשרות יתומים תוקפים את החוק המפסיק את החלת זכויותיהם בגיל שלושים, מדווח וויינט. הקבוצה, כנלמד מניסוחם המבולבל משהו, מבקשת כי התמיכה תוארך גם מעבר לגיל שלושים, וכי תורחב גם לטיפול במחלות, להנחות בארנונה, נקודות זיכוי במס הכנסה. לפי שעה, התביעה אינה מגיעה עד כדי קצבה חודשית. כאמצעי לחץ, מתכוונים היתומים המתארגנים לעתור לבגד בדרישה לעצור את הכוונה להעניק זכויות לארוסות חללי צה"ל שנפלו במהלך מבצע "צוק איתן" עד להכרה בזכויותיהם.[1]

היתומים המתארגנים לא בוששו להשתמש בנפנופי אצבע צדקניים ורגשניים כדי למנוע התנגדות לתביעתם ("אני רוצה שכל אחד מהצופים יבחר אם הוא מעדיף לשים את עצמו במקומי... אם הוא מעדיף לגדול ללא אבא") ועל־כן אולי ראוי כי התמודדות ישירה עמם תוטל על כתפי מי שהוא עצמו "יתום צה"ל" (מחזור 1973), כותבכם הנאמן.

התגמולים הניתנים לאלמנות צה"ל ולהורים שכולים הם מנגנון ביטוחי. המדינה תובעת מחיילים לצאת לקרב בו הם עלולים לסכן את חייהם. ממש כפי שהיא מחויבת לדאוג לפצועים בקרב, לטפל בהם ולשקמם, היא מתחייבת לדאוג גם למשפחותיהם של מי שנספו. המדינה אינה יכולה לרפוא לנפש, לאחות את הלב שנשבר ולהשחיר את השיער שהלבין מצער. היא יכולה לסייע פיזית, לפצות בכסף, ולהעניק מעין 'קירוב' של ההכנסות שאבדו — וזה בדיוק מה שהיא עושה. היא מעניקה להורים השכולים פיצוי על התמיכה לה לא יזכו מבנם, ולאלמנות על ההכנסה המשותפת שחלקה נגדע.

יתומים זכאים לשורה ארוכה של פיצויים. עד לבגרותם משלמת המדינה לאלמנה שבביתה הם גדלים סכומי כסף הולמים, והיתומים גם זכאים למענקים שונים, הטבות, טיפולים במחיר מוזל או חינם (כולל טיפול פסיכולוגי). במלאת להם עשרים ואחת, הם זכאים למענק בגובה של כ-112 אלף שקל (המענק ניתן עם הנישואים או בגיל שלושים) ללימודי תואר חינם, בתוספת מלגת קיום כלל לא מבוטלת (מזיכרוני, כמה אלפי שקלים לחודש). הטענה של היתומים, כך לפי הכתבה בוויינט, היא כי "ילדים בגירים... עדיין שעונים למשך שנים על הוריהם, עדיין נעזרים במשך שנים בהוריהם, לנו אין את זה." הטענה הזו פשוט שקרית. לאורך שנות העשרים שלו נהנה יתום צה"ל מתמיכה שערכה הכספי נאמד (להערכתי) בכשלוש מאות אלף שקל. גם אם אין זו תמיכה עצומה ורבה, בוודאי אין כאן "לנו אין את זה."

בנקודה מסוימת, כך השפיות הבסיסית, גם יתום צה"ל צריך לצאת אל חייו ולגלף את דמותם בכוחות עצמו. נכון, לא קל להיות יתום, אך החיים אינם קלים באופן כללי ובגיל שלושים ניצב יתום צה"ל כאח לצד צבא הולך ומתגבר של בני גילו שאף הם איבדו את אביהם או אמם. המדינה תומכת ביתום עד לגיל שלושים — ותומכת בו היטב — ואין כל סיבה כי התמיכה הזו תימשך לעד.

לא כך הדבר בעיני היתומים-לכל-החיים. אין לי ספק כי המניע המרכזי להתארגנות הוא כסף. קבוצת אנשים סבורה שיש לה דרך לחיות על חשבונם של אחרים, והיא מנסה למצות את הזכות הזו ככל יכולתה. אך מאחורי הנימוקים המעשיים קיים גם מערך נפשי המשותף לקבוצה רחבה בהרבה מזו של יתומי צה"ל. הוויית הינקות המתמשכת, הדוחקת עוד ועוד את גבולות הנקודה בה אדם צריך לעמוד ברשות עצמו, עם תחושת העולל היונק כאילו עצם קיומו מגדיר מסכת תובענות שמישהו צריך לספק לו, יוצרת אדם עלוב ואומלל. לא לחינם הגדיר אחד מיוזמי התארגנות היתומים את הציבור בכללו כ"ילדים בגירים." בגירים לפי חוק, ילדים לפי הכרה. מינקות עד מוות, הם ילדים. ילדים קוטרים.

הערות
1 ניתן להחזיק אצבעות לכך שהמהלך להענקת זכויות לארוסות לא יתממש — מדובר בפריצת גדר פסולה בתחום שהוא בין כך עתיר פריצות גדר.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים