מייק רותם, 1957-2013
 


לזכר ידידי מייק רותם — מיכאל רוזנהק בתעודת הזהות — 1957-2013.

מייק חביבי, שנה עברה מאז מותך, ואני כותב את הדברים לפני שחותם הזיכרון ידהה וייעלם, לפני שאני אמחק, לפני שיתרחש הבלתי־נמנע, זה שאיזכרת באזני לא פעם: אף אחד לא זוכר עיתונאים. כשהם מתים, לא נשאר מהם כלום.

Mike Rotem

את התמונה הזו פילחתי (בלי סמכות ובלי רשות) מעמוד הפייסבוק של בתך. לפי התיעוד, משנת 1988



תחילה
בפעם הראשונה נפגשנו אי־שם בשנת 1994. בימים ההם האינטרנט עדיין לא הייתה אינטרנט, ואני נתפשתי לרעיון האווילי כי ניתן לגרוף הון מאנשים שישלמו לי כסף כדי להתחבר לרשת פרטית, מקומית, בה יוכלו אנשים לשוחח, להתכתב, לנהל חיי חברה, ולהוריד קבצים (חוקיים! הו, התמימות!). אני אחראי לרעיון האווילי, אך גם אתה, בראייה לאחור, מעולם לא ניחנת בחוש לעשות כסף, ולראייה, הפכת אחד המנויים הנאמנים של הרשת הפרטית שלי.

אי־שם, התעוררה סקרנותך לפגוש באנשים העומדים מאחורי קלעי הרשת, ובהבטחה להעלות בפנינו תוכנית עסקית מפתה נפגשנו — אתה, שותפי לאי-גריפת-ההון ואנוכי — בבית קפה קטן בפלורנטין.

נכנסת לבוש בז'קט הגדול עליך בשתי מידות, ואני לא יכולתי שלא לחשוב: זה האיש הרזה ביותר שראיתי מעודי. מטר שמונים ושש על שישים קילו — וגם זה ביום טוב מאוד עם פעמיים חומוס. התיישבת מעשה בעל־בית, קצת נמתח לאחור, אחר כך נשען לפנים במבט דרוך ובעיניים כהות ומבהיקות, שדוק של לגלוג משועשע מעולם לא נעלם מהן. התחלנו לדבר. שתית קפה שחור, כמדומני, וכעבור חמש דקות היה ברור שעסקים כבר לא נעשה איתך, שכן על־אף החיוך האירוני, גם לך לא היה מושג ירוק איזה עסק אפשר לעשות כאן, ובוודאי לא איך לעשות אותו.

אבל זה לא העלה או הוריד דבר: גיליתי ידיד. כלומר, לא בדיוק. מה שגיליתי היה 'טיפוס'. התואר הזה מחולק היום על־נקלה וברוחב יד לכל מי שסובל מקשב אידיוסינקרטי — אבל אתה היית 'טיפוס' במלוא מובן המילה, על מכלול המוזרויות המשעשעות, הסתירות הפנימיות, יכולת האבחנה החדה המלווה בחוסר יכולת מוחלט להבחין בדברים אחרים, הבחירה האינטואיטיבית בנתיב חיים שהוא רק שלך — לא מפני שהחלטת לבחור בו, כי אם משום שהוא היה הטבעי ביותר עבורך.

יותר מעניין הטיפוס, הצחקת אותי. שיחת טלפון נפתחה ברוב טקס בברכת "בוקר צח, לח וזך לך, יקירי" (גם אם מדובר היה בערב) ואם נפגשנו לוותה לחיצת היד הרשמית בהזמנה: "שב. הייתי מציע לך משהו לאכול, אך העצלנות מונעת זאת ממני." השיחה או המפגש הסתיימו תמיד בווידוי החגיגי: "הייתי רוצה לומר שנעמת לי מאוד, אבל אני לא יודע לשקר." על סופר נערץ חיווית: "הוא כתב שלוש-ארבע שורות טובות," על אדם נפוח מחשיבות עצמית, שאותו לא הערכת, ציינת כי "יש לו משקפים יפות מאוד, במסגרת דקה," או "יש לו ללא ספק חמש אצבעות בכל יד, ולפי השמועות גם ברגליים." אם משהו היה נכון בתכלית, הרי שהיה "לא בלתי שגוי לחלוטין" ואם היה שקרי לחלוטין הרי שהיה "תורם בדרכו המיוחדת לביטחון המדינה."

אני חושב שבשנתיים הראשונות להיכרותנו זה היה מרכיב המפתח. היכולת שלך לומר את הדברים המזעזעים ביותר, המצחיקים ביותר, המוזרים ביותר, המפתיעים ביותר, הלא נכונים ביותר והמוצדקים ביותר ולעטוף אותם באדרת פיוט מצועצע, עטור ז'אבו, בלי שהצלחתי לעמוד במדויק האם אתה מתכוון אליהם, לא מתכוון אליהם, מתכוון אליהם למחצה אגב אי־התכוונות, או כל דרגת ביניים ביניהן; או שאתה סתם בוחן אותי, כדי לראות את תגובתי.

המבחן תמיד היה קשה. דיברתי על משהו, ואתה היית מרכין את ראשך, מעביר כף יד מורגלת כדי להסיט את שיערך החלק והשחור הצידה, צונף את אפך בשתי אצבעות, ומחייך לעצמך חיוך קטן, אירוני. אולי יש בזה משהו, אמרת, וקולך אמר שכנראה אין בזה משהו כלל, ושאתה מוכן למחול לי על משוגתי רק מפני שאתה-אתה וכבר ראית דברים, ואני בסך הכל ילד. כשהכרנו הייתי בן עשרים ותשע. אתה היית בן שלושים ושש.

ואחר־כך
בשנים הראשונות להיכרותנו היינו נפגשים תחילה מדי זמן, אחר־כך לפרקים ולבסוף כמעט מדי שבוע. מחוץ לחייך עם בת זוגך — ועל־כך לא אומר דבר, שכן הדבר חורג מתחום הדברים עליהם אני רוצה לדבר — העיתונות והוויית העיתונות היו לב חייך, ובמוקד הווייתך. ככל שהגיעו הדברים אלי — אני בוודאי טועה ומבלבל זמנים — התחלת את דרכך בגלי צה"ל ואחר־כך המשכת לשבועון "העולם הזה." זו הייתה סדנת הלימוד העיקרית שלך, וזו שתרמה את עיקר הסיפורים וההתנסויות אותן הזכרת: התאבדותו של יעקב לוינסון, כתיבת "רחל המרחלת" וההורוסקופ — אם מפי המרחלת ואם מדמיונך היוצר — ואורי אבנרי. היית גם תקופה בגלי צה"ל, אולי אחר־כך. אחר־כך עבדת ב"חדשות" וב"הארץ" ועם "ג'רוזלם פוסט" ועם איי-פי ועם רפי גינת.

לא הייתי מושא לכתבה עיתונאית שלך, אבל הזדמן לי לראות בכמה מקרים כיצד היית. היינו נכנסים למונית ואתה היית מתיישב באופן טבעי ליד הנהג ובאופן איטי, כביכול באופן שאינו רלוונטי לעניין, מתחיל 'לתשאל' אותו, פואטית, בלי שיחוש שהוא מתושאל, ומכאן ומשם נגלה סיפור. היינו יושבים באיזה מקום, והמלצרית (או המלצר) היו מגיעים אל השולחן, והיית שואל לטיב ואופי המנות, וכבר אלו פולטים מתוך אמון ברור, בתחושת היכרות מיוחדת, מיני פריטים ופרטים על חייהם. זה לא היה עניין של טכניקה — זה נבע ממהותך.

Mike Rotem

גם את התמונה הזו פילחתי מעמוד הפייסבוק של בתך. כנראה מדובר בתחילת שנות השמונים. מימין, זוהר ארגוב. משמאל, כיתוב: שלך במקצועיות, מייק(?)



עיתונאות הייתה אמת המידה האולטימטיבית. כך שפטת את עצמך וכך נשפטו אחרים: אם לעיתון פופולרי כלשהו היו מגרעות רבות, הרי שאלו נמחו באחת נוכח העובדה ש"יש שם עיתונאים שעושים עבודה." עיתון אחר, נשפט לכף חובה בגלל היעדר סטנדרטים עיתונאיים או חובבנות. מי שזכה לתואר "עיתונאי" נמחל לו כמעט כל עוון. מי שרק התיימר, או שהיה לא עלינו פובליציסט, זכה לתואר הגנאי האולטימטיבי: הוא "לא עיתונאי."

העולם, כפי שהצגת אותו אז — אני מפשט, אם לא אכפת לך — נחלק לארבע קטגוריות עיקריות: עיתונאים אמיתיים (כלומר, קולגות; אנשים מכובדים), מקורות (אנשים שעיתונאי אמיתי מקבל מהם מידע), מבין במחשבים (כלומר, אדם היכול לסייע לטרוגלודיט טכנולוגי כמוך בנפתלות מחשבך), בלתי-מעורבים (שאר האנושות), ואנשי כוחות השיטור והביטחון. אני סתם משרבט ניחוש, אך אולי משום שאתה עצמך היית קאליקע, לא לוחם, רחשת לאנשי המשטרה וצבא הערכה רבה מאוד, לעתים הערצה. מעליהם ניצבו על דוכן הנערצים רק 'שותפי הסוד': אנשי הביון, הריגול והמידע המוכמן.

הסודיות הייתה לך טבע שני — אם היה בה צורך וגם אם לא. אולי אפילו טבע ראשון. לא נדבר על זה בטלפון, היית נוהג לומר על עניין זה או אחר (מה שלא הבטיח שלא בטלפון תהיה מוכן לדבר עליו). אם אוזכרה בחטף תכנית הגרעין של ישראל, תמיד הבהרת, בחיוך, "לפי מקורות זרים."

במחשבה לאחור, כך אני חש עתה היה זה משהו שביחסך לשאר בני אדם: אמון רב במין האנושי לא היה בך, וסוכני הסוד, אנשי הביון, היו רק האמצעי שדרכו נגלה קלון הקיום האנושי. מאחורי היופי ארב צבע מתקלף; מאחורי החיוך, רשע; תחת הנאמנות, בגידה; מעבר להרואי, הנדוש; בחדרי ביתו של הפוליטיקאי הנערץ, שמוק; אצל הגאון, הבנאלי; לא לחינם הצהרת שוב ושוב כי אף פעם כי אחרי אכזבה שחווית פעם, במפגש עם מושא הערצה, העדפת שלא לפגוש שוב באנשים שהערכת. ידעת כי איש מהם לא יעמוד במשא אי־ההכזבה. רבים מוצאים משהו מנחם או מאניש בידיעה הזו, אתה לא רצית ללמוד שחנוך לוין בעצם מגרבץ ואוכל סלט ערבי לארוחת בוקר ומת על לאבנה.

אני יודע, אולי יש כאן סתם רציונליזציה. אולי סתם לא חשת בנוח להיפתח ולדבר איתי. אולי אנשים הנפגשים באמצע החיים, אחרי שקליפת מגננתם נקרמה היטב, מתקשים לפעפע אל מישור הייאוש והסתמיות הקיומיים.

ואז
שנים ספורות אחרי שהכרנו, נעלמת לפתע לשבועות ארוכים. באופן טיפוסי, לא הסברת מה קרה. איכשהו, במגומגם, הצלתי מפיך כי לפתע נפגעה ראייתך, אך עתה הכל כשורה. מה בדיוק אירע? לא אמרת. שנים חלפו עד שהיית מוכן לומר בגלוי — כדרכך, אם כבר אמרת, באופן ברור וישיר — ולתת שם מפורש למחלה שתקפה אותך אז: טרשת נפוצה.

יש זנים שונים של המחלה, וזה שפגע בך היה, כך התברר שנים מאוחר יותר ושנים מאוחר מדי, היה האיטי ביותר, כמעט ללא התפתחות. למחלה אין מרפא, וכשהיא מתקדמת במהירות, היא מחזה נורא, אך אתה — כך ניחמתי את עצמי — נמנית עם בני־המזל, אלו שיכולים להמשיך ולחיות עוד עשרות שנים, ולתפקד באופן נורמלי לגמרי, או כמעט כזה.

לא כך היה.

איני יודע מה היה הגורם שפעל כאן. אולי המחלה הייתה עזה משחשבתי (או קיוויתי, או הבנתי, או האמנתי), אולי השפיע כאן מאוד מצב רוחך העגום, אולי היה זה טיפול לקוי, אולי אתה לא עשית את הנדרש (מעבר לטיפול תרופתי — לרופאים תמיד רחשת הערכה; טיפול פיזיותרפי? לא כל־כך), אולי היו אלו התנאים הסביבתיים, ואולי סיבה אחרת. לעולם לא אדע בדיוק. אוכל רק לומר מה שראיתי. רמז דבר, תחילה דקדק, כמעט לא נראה לעין, כזה שניתן להעמיד פנים כי אין רואים אותו, או שהוא רק גיוונון חן באבן. שאחר־כך הפך מוחשי ולא מוכחשי, ואז לסדק, ולבקע, ולנקיק, ולבסוף נשברת לרסיסים.

ולבסוף
אין טעם רב בסיפור ירידה דוּמא. איך ממנו לקח ואין בו נחמה. ידעת היטב מדוע הסתרת את מחלתך מאחרים: חששת כי ברגע שתהפוך מנכס שמיש לעול ינטשו אותך רוב מכריך. כל ידידות תלויה בדבר, סברת, ולשיטתך — צדקת. ככל שתשש כוחך, דלל מעין חבריך. על מעילת חלק מהם, דיברת. נטישת אחרים, שתקת או הכחשת. על בגידת הקרובים ביותר, לא סלחת.

את קו השקיעה ניתן להתוות — אף כי אני בולל מן הסתם זמנים ומקומות (סליחה, עבודה עיתונאית גרועה!): תחילה דירה חביבה ברמת־גן. שם עדיין היית מייק, גם אם שחוח ראש מעט. אחר־כך עברת לגור במושב, בבית בו חיה עדיין אמך. לא טוב היה לך שם, במחוז ילדותך הלא אהוב. דברים מעטים מאוד אמרת על הוריך, וכולם קשים. לעולם לא אדע מה היה שם, אך בינך לבינם ניצב סלע קשה, עיקש, מר ולא נסלח. אף טיפה של חסד לא הייתה בלבך עליהם ועל עצמך מולם. מן המושב נדדת בחזרה לרמת גן, הפעם לדירה קטנה מאוד, צינור כוכי שכל מעלתו המדולדלת הייתה בקרבתו אל בתך. בין לבין הייתה גם תקופה בבית לוינשטיין. משם עברת אל מוסד בפתח-תקווה, שם גרת יחד עם לוקים בפיגור שכלי. הכנסת אותי אל חדרך שם בחטף, ומיד ביקשת לצאת. ברחוב, לכל הפחות, ניתן היה לשבת ולהעמיד פנים כי לא היא מה שהיא.

הקשר בינינו, מייק חביבי, הלך ודעך. עכשיו, כשכל העניין בינינו הוא רק העניין ביני לבין עצמי, אני יכול לומר זאת בגלוי. חולשת הגוף לא נחשבה בעיני. גם לא חולשת הכיס המתגברת, המשפילה. מה שלא יכולתי לשאת היה אובדן התקווה, היעלמותו של מייק שהכרתי. כאשר פג תועלתך נעלמו רבים ממכריך באופן בוטה, גס וישר. אני התפוגגתי לאיטי. נפגשנו פחות. ואחר־כך עוד פחות. שיחות הטלפון הידלדלו. הפגישות בינינו נעשו אגב אורחת סיוע כזו או אחרת. לא יכולתי לשאת זאת.

תרועה אחרונה כמעט נשמעה בקיץ 2012. טילפנת אלי בערב: בוא נלך לאכול משהו ביפו, אמרת, כאילו הכל כשורה, כפעם. הלכנו. ישבנו. אמרת שאתה מאוד רעב. הזמנת חומוס. בקושי נגעת בו. דיברנו. כהרגלי, הזכרתי שוב את אפרים קישון, החביב עלי. כהרגלך, לגלגת עליי בהקשר זה. אחר־כך עלית על מונית ונסעת בחזרה למוסד לחוסים.

עוד דיברנו כאן ושם, עד שאי־שם בתחילת ספטמבר טילפנת אלי. אני בביילינסון. באתי מיד. שכבת על המיטה חלוש. הצצתי בגיליון המחלה והבנתי הכל. הפסקתי לעשן, אמרת. ככלות שעה ודיבורים רפים, ביקשת ללכת לישון.

שבוע מאוחר יותר, טילפנת אלי שוב. אני בהוספיס ביפו. הגעתי. חזרת לעשן. זה לא משנה כבר. ידך הייתה דקיקה, רועדת תחת נטל הסיגריה, שומטת אותה אל מכנסי הטרנינג. דיברנו עניינית. הסדרת את עניינך בהקשר זה וזה? כן. אתה רוצה משהו? במבה. סיגריות. הבאתי. אתה רוצה שנשב ונקליט משהו? משהו שאתה רוצה להגיד? זיכרונות? לא, הנפת יד רפה בביטול, זה לא מעניין. במוחי עלתה המחשבה על המימרה השגורה שלך בעניינים כאלה: בכל פעם שהייתי מאזכר מימרת חכמה של מישהו, היית שואל: הוא מת? ברוב המקרים, הייתה התשובה חיובית. אז מה אתה מביא לי לקחים ממישהו שנכשל? היית משיב.

אחר כך ביקשת שאסייע לך לעלות אל המיטה. מצב רוחך היה רך, משלים, נכון לרצות. אתה יודע, אמרת לי בטון מנחם, לא מאוד אכפת לי. לא מפריע לי שזה הסוף. אחר־כך שאלתי אותך אם אתה רוצה שאטה את המיטה. לא, לא. אני חושב שאני אשן עכשיו. שכבת על גבך, עצמת את עיניך.

ואחרי הכל
שבועיים מאוחר יותר, בא סוף דבר. שנה ועשרים יום אחרי היום ההוא, אזכרה. בגוש תמר, חלקה 31, שורה 2, מספר 25. ריבוע של אבן על הקיר שעליו מלים שלא היית בוחר, קקטוס זעיר ועקוד צוואר, כד אבן שבתוכו נוסח הקדיש, וחמישה אנשים שעוד מעט ילכו למקום אחר. אני סבור שהיית עומד מיד על ההיבט הקומי. יכולתי לראות אותך מחייך חיוך דק ואירוני: אף אחד לא זוכר עיתונאים. כשהם מתים, לא נשאר מהם כלום.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (6)
 
 
עצוב. וגם מצחיק
22/10/2014
נכתב על ידי איל רדלר

היכרותי עם מייק הייתה מצומצמת ביותר (אני שייך לקטגורית ״המבין במחשבים״) אבל אני מרגיש שהצלחת לתפוס משהו ממנו ומשפתו כאן.
 
 
 
 
תודה.
22/10/2014
נכתב על ידי madiken engstram

לא יודעת בדיוק לומר מה אני מרגישה אחרי שקראתי, אבל זה היה מדויק, ואמיתי, וחף מכל קליפה. גם בגלל המוות, וגם בגלל שהוא היה הוא, ואתה הנך אתה.

עצוב אבל גם אופטימי בדרך מוזרה כלשהי.. תודה.
 
 
 
 
אוי ואבוי....אוי...
13/1/2016
נכתב על ידי יחיאל וייס

חיפשתי אותך במשך שנים ולא הצלחתי למצוא. לא בפייס בוק ולא דרך מעט אנשים שהכירו את שנינו. היינו חברי ילדות גרנו בסמוך בכפר/ מושב מוכה יגון ושואה. אין ספק שהיית הילד הכי מתוחכם באזור, נושא עליך המון המון בעיות שהטילו עליך ההורים, ילד חכם, מחשבתך חדה כתער יחד עם כמות פחדים שאדם אחד לא יכול לשאת. היום התפנה לי מעט זמן ושוב ניסיתי לחפש אותך בגוגל הפעם והנה הכתבה הנוראה הכתה בי בחוזקה. אני עצוב כל כך. מה טרשת נפוצה מאיפה זה הגיע? דווקא אני בן של חולה טרשת נפוצה (וזו כידוע מחלה תורשתית) ווואו...יש לו בת? משהוא יכול למסור מספר טלפון שלה ומה שמה? בשבילי מייקי (מיכאל) הוא קודם כל הרפתקאות אין סופיות בפרדסי המושב, הפלגה בוואדי סואן ביום חורף, קילוף תפוזים ושליית חרובים מתערובת התרנגולות בלול, ריצה על גגות אזבסט של לולי תרנגולות, החמור של אביך "גרם" שאיתו הובלנו חלב אל המחלבה אותה ניהל יאנוש. רכיבה על הסוסה "אצילה" שבכלל היתה סוסת עבודה בעלת רגליים עבות שאביך רכש על מנת להיך בך אומץ. ואתה בחרת במקום לרכב עליה להיות אחראי על התורות. וחיי הוללות סוערים אחרי הצבא בנמל ביפו העתיקה.....וואו...כמה חבל. וואו. כמה חיפשתי אותך חבל שלא חיפשת אותי אולי יכולתי להושיט יד לעזרה.....חבל. חבל. חבל.
 
 
 
 
חבר ילדות
13/1/2016
נכתב על ידי יוסי

מייק חבר טוב ואמיתי תמיד היה נעים בחברתו היינו חברים קרובים מאוד תמיד שמח ומצחיק היה גאון ביסודי לימד והחליף מורים בשיעורים בכיתות גבוהות יותר מכיתתו . היה מתופף מצוין ניגנתי איתו בכמה הופעות .אדם מדהים גר בסמוך אלי בשנים האחרונות פגשתי אותו פעם או פעמיים מייק אחד האנשים האהובים
 
 
 
 
מעוניין למצוא את בתו של חברי מיכאל
14/1/2016
נכתב על ידי יחיאל וייס

אם משהוא/י יודע/ת מכיר/ה, אם את רואה ומעוניינת לדבר איתי אני אשמח לספר לך על ילד גיבור וחכם....מיכאל. 050-8833498 או printweiss@gmail.com
 
 
 
 
כל כך עצוב
31/1/2018
נכתב על ידי דרור יואב

קראתי כעת את הכתוב וכל כך נעצבתי.
מסכים עם כל מילה שנכתבה כאן,ממש תיאור מדויק של איש חכם,מצחיק מנומס אדיב שלימד אותי רבות. יהי זכרו ברוך