הפרדוקס הפלסטיני: ביורוקרטיה, עוני ויהודים מתים
 


השלום אינו משתלם. בחינה של מבנה השלטון והמערכת הכלכלית הפלסטינית מצביע על־כך ששלום, רגיעה ושלווה בין ישראל לפלסטינים ייכונו כאשר אלו יהיו כדאיים לא רק לצד הישראלי, כי אם גם לפלסטיני. השלטון בשטחים הפלסטינים אינו מונע על־ידי שיקולים לא רציונליים. להיפך, הוא פועל באופן הגיוני לחלוטין. לרוע מזלנו, אותו היגיון מכתיב שהמשק הפלסטיני יפעל לייצר את המוצרים המשתלמים ביותר. לפי שעה, המוצרים המשתלמים ביותר שיכול המשק הפלסטיני להפיק הם ביורוקרטיה, עוני ויהודים מתים.

הנחות יסוד
מספר הנחות יסוד כלליות, שכוחן יפה למצב האנושי בכללו, ולסכסוך הישראלי-פלסטיני כמקרה פרטי שלו:
בטווח הארוך, כל עם וכל מדינה פועלים באופן רציונלי לקידום האינטרסים שלהם: עמים ומדינות אינם עורכים שיקולים מדוקדקים של השוואה בין חלופות, והבחירה בחלופה מסוימת אינה נעשית תמיד משיקולים סבירים או רציונליים, אך לאורך זמן, ברוב המכריע של המקרים, עמים ומדינות נוטים לפעול כדי לקדם את האינטרסים של קבוצה רחבה בתוכם.
בטווח הארוך, קידום אינטרסים משמעו השגת כוח כלכלי או כוח הניתן להמיר ליתרון כלכלי: הסיבה לכך, בתמצית, היא כי זה הדבר היחידי שבני אדם יכולים להשיג רק באמצעות הסכמה או שיתוף פעולה עם קבוצות בני אדם אחרים. הדברים החשובים האחרים בחיים — אהבה, יצירה, חסד, שמחת חיים, התעלות דתית, וכיוצא בזה — אינם דורשים פעולה קיבוצית לקידום אינטרסים או שיתוף פעולה נרחב.

מה צריך לבחון?
כאשר בוחנים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני עולה בברור כי רוב מכריע בצד אחד—הצד הישראלי—אינו נושא עמו שאיפות החורגות משימור הסטטוס קוו. כלומר, אילו מחר בבוקר היו הפלסטינים מכתתים רקטותיהם לאתים ומנהרותיהם למזמרות, רוב מכריע מבין הישראלים לא היה סבור כי יש להציג לפלסטינים תביעה נוספת כלשהי. מסכת התביעות והקובלנות שייכת כמעט כולה לצד הפלסטיני, המבקש לערוך שינויים במצב הקיים, ועל כן צריך לעמוד במוקד תשומת לבנו.

בעמדות ובמאבק הפלסטיני ניתן להבחין בשלושה מאפיינים בולטים: א) התביעות המוצבות לשינוי המצב הקיים רדיקליות מאוד. ב) הסיכוי שהן תתקבלנה על דעת הצד השני אפסי. ג) הסיכוי למימושן באמצעים העומדים לרשות הפלסטינים (בעיקר בהפעלת אלימות) זעיר. נבחן, לדוגמה, את התביעה הרווחת בקרב מנהיגי פלסטין לכונן "מדינה דמוקרטית" (כלומר, מדינה בה יש זכות הצבעה לכל אזרחיה) בכל השטחים שממערב לירדן. הסיכוי לקבלת תביעה כזו אפסי, בהתחשב במכנה המשותף הדל והעוינות הרבה בין שתי האוכלוסיות. יתר על־כן, אם תתממש ההצעה, תוביל מדינת-כל-אזרחיה כזו לשלטון יהודי ברוב ניכר של 70-77 אחוז.[1] רוב כזה לא יתקשה להדוף את הניסיונות לקידום סעיפים שעל סדר היום הפלסטיני (הגירה חופשית של פלסטינים לישראסטין, למשל) וישנה את המצב בשטחי פלסטין מעיקרו (לדוגמה, סילוק פעילות אונר"א, ממשלות זרות ותמיכה חיצונית; שינוי דרמטי בנוף הערים הפלסטיניות העיקריות, שיהפכו בתוך זמן לא רב לערים מעורבות; וכדומה). הדרך היחידה בה יוכלו הפלסטינים לממש את סדר היום הרצוי להם היא באמצעות הפיכה אלימה שתשליט על המדינה המאוחדת קבוצת מיעוט. הסיכויים לכך קלושים.

כאשר עם או קבוצה מציבים לעצמם מטרות רדיקליות מאוד, שסיכויי המימוש שלהם קטנים, ודבקות במטרות אלו בהתמדה לאורך זמן, ניתן להקיש כי המטרות המוצהרות אינן המטרות האמיתיות. כלומר, הן מעטה מוצהר, שתחתיו מתקיימת המטרה האמיתית. את זו קל לזהות כאשר בוחנים את הסימן המובהק ביותר למטרה האמיתית—כלומר, את הפעולות הננקטות בפועל. מכך עולה, באופן ברור למדי כי הדבקות במטרות רדיקליות נועדה לא לקדם ניצחון אלא להנציח את המאבק. כלומר, המטרה אינה עצמאות כי אם המשך המאבק לעצמאות; לא השמדת היהודים כי אם המשך המאבק להשמדת היהודים; לא זכות השיבה אלא אי־הוויתור על זכות השיבה. הטרדה, התשה וטרור אינם אמצעים כי אם המטרה עצמה.

כאשר בוחנים את הדברים מעמדה זו, מתבררים המניעים הרציונליים והאינטרסים הממשיים אותם מבקשים הפלסטינים לקדם, ואלו רחוקים מאוד מהמטרות המוצהרות של התנועה.

המשטר הפלסטיני
המשטר בפלסטין, כפי שכונן על־ידי ערפאת ואנשיו, נבנה על בסיס דגם הדיקטטורה הביורוקרטית, ובמיוחד לפי הדגם המצרי: מיעוט קטן שולט בעיקר מוקדי הכוח, כשהוא משמר את כוחו באמצעות הכפפת חלק ניכר מהאוכלוסייה אליו באופן ישיר, כדי להבטיח את נאמנותו, ובמיוחד באמצעות העסקתו במנגנון הממשלתי, בכוחות הצבא ובמנגנוני עזר. השלטון שולט ביד ברזל בייבוא ובייצוא, ומדכא פיתוח מקורות הכנסה שאינם תלויים בו. שאיפתו, בדרך כלל, היא שעיקר האוכלוסייה שאינה מועסקת ישירות אצלו תהיה אוכלוסיית קבצנים (כלומר, מקבלי סיוע בחסות המדינה או בשליטתה) או קמעונאית (חנויות, מסחר זעיר, ייצור לשוק המקומי בהיקפים קטנים). מנגנון כזה מעניק יציבות רבה יחסית למשטר, כל עוד השליט הוא ראשו או בן בריתו של הגוף הצבאי המרכזי, אך יש בו גם גורמים מערערי יציבות.

ראשית, המעמד המרכזי של הצבא גורם לכך שאנשיו ויעדיו יהיו הגורמים המכריעים במערכת הפוליטית. שנית, ובאופן הנובע מכך, עיקר מנעמי הכוח וההון נותרים ברשות המערכת הצבאית, כשאפשרויות המנגנון הביורוקרטי להתקדמות ולשותפות אמיתית בכוח מוגבלות מאוד. שלישית, מערכת בעלת ביורוקרטיה כה ענפה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן אלא על רנטות רווחיות מאוד (כמו זיכיונות על משאבי טבע מסוגים שונים (מחצבים, אתרים תיירותיים, מעבר בתעלה) ועל סיוע חיצוני נרחב (סיוע בינלאומי, בניין מוסדות, עובדים השולחים ממשכורתם הביתה). מצרים, לדוגמה, מייצאת מכונות בהיקף של 82 מיליון דולר בשנה, וכמעט כל יצואה האחר הוא חומרי גלם או חומרים לא מוגמרים. ישראל, לשם השוואה, מייצאת כמות גדולה פי ארבעים ויותר של מכונות, ועיקר יצואה הוא מוצרים מוגמרים. רביעית, ואולי חשוב מכל, מנגנון שלטון המבוסס על ביורוקרטיה ענפה כמקור תעסוקה מרכזי ועל משאבי טבע וסיוע חוץ כמקור הכנסה עיקרי נוטה לקריסה כאשר מקורות הכנסה מסוימים נעלמים, שכן משק מסוג זה נוטה להיות ביורוקרטי ונוקשה, עוין ליזמות ונטול חלופות הכנסה מהירות — אם אוכלוסיית העובדים מורכבת מעובדי מדינה, אנשי צבא, חנוונים וקבצנים, כאשר כלה הנפט מהבאר, למשל, אין גורם במשק המסוגל ליצור ערך ממשי שיפצה על־כך.

די במבט שטחי אל הגדה ואל רצועת עזה כדי להבין כיצד המנגנון הזה מיושם בשטח. בעזה, לדוגמה, מבין כ-250 אלף מועסקים כמחצית (120 אלף) הם מקבלי משכורות באופן ישיר מהממשלה.[2] הייצוא זעיר בהשוואה לתוצר, ומתגמד בהשוואה לגירעון הסחר (כלומר, הייצוא בניכוי הייבוא). התמ"ג הפלסטיני בגדה המערבית בשנת 2011 עמד על כ-9,775.3 מיליון דולר. באותה שנה עמד מאזן הסחר (כלומר, הייצוא בניכוי היבוא) על -3,627,986. כלומר, כ-37 אחוז מהתוצר כוסה על־ידי נדבות, תרומות והעברות למיניהן (אני יודע שאני מפשט כאן באופן ניכר את הדברים. הנתונים כאן נועדו רק להדגים את סדרי הגודל).

מייצרים יהודים מתים
המבנים הכלכליים משקפים אף הם את המודל המצרי. בהיעדר משאבי טבע בהיקף כלשהו, נדרש השלטון לקיים את כוחו באמצעות שליטה בייבוא, בהקצאת משאבי הסיוע וחלוקתם, ובמונופולים שנוצרו עבור מקורבי השלטון. להזרמות מן החוץ תפקיד חיוני בשימור המשטר, מה שמחייב אותו לשמר כמעט בכל מחיר את המשכן. 46 אחוז ממשקי הבית זוכים לסיוע מאונר"א (באוכל, בגדים וחינוך) כש-74 אחוז מאוכלוסיית עזה ו-40.3 מאוכלוסיית הגדה המערבית חיים על תמיכות.

שיטת הממשל בגדה ובעזה מובילה למצבים אבסורדיים. כדי להמשיך ולקיים את התמיכה הכלכלית ואת הסיוע מצד גורמים כמו האיחוד האירופי, ארצות־הברית ואונר"א האינטרס המובהק של השלטון (ובמובנים חשובים, גם של אונר"א) הוא בקיום מספר גדול וקבוע של עניים נתמכים. כלומר, מבנה בו האוכלוסייה נחלקת לעובדי ממשלה וקבצנים הוא המצב הטוב ביותר עבור השלטון, עבור הביורוקרטיה הממשלתית, ועבור ארגוני התמיכה.

חמור מכך, הכנסותיו ועצם קיומו של המשטר בגדה ובעזה תלוי במשבר מתמיד. משבר כזה מונע דרישה לרפורמה שתקזז בכוחו של השלטון ועשויה אף לצמצם את מספר התלויים בו. כל מערכת כלכלית עוסקת, כידוע, בייצור התשומות שהיא יכולה ובנויה לייצר. במקרה הפלסטיני, הגורמים הבולטים במערכת הם אנשי הממשל, החיילים והעניים. מאחר שהמערכת משתדלת להקצות כל משאב אנושי לשימוש היעיל ביותר או לשימוש שיניב את התמורה הגדולה ביותר, ההיגיון הכלכלי מכתיב שהמשק הפלסטיני יפעל לייצר את המוצרים המשתלמים ביותר. במקרה שלפנינו, המוצרים המשתלמים ביותר שיכול המשק הפלסטיני להפיק הם מנגנוני שליטה, בנייני ממשל, מצוקה כלכלית ויהודים מתים.

ובחלק השני
בזאת תם חלקו הראשון של המאמר. בחלקו השני אעסוק באופן בו ניתן לשבור את דפוסי הפעולה המושרשים ולהביא למצב שיניב פירות עבור הצד הפלסטיני ועבור הצד הישראלי. כלומר, להביא לכך שהשלום יהפוך לאינטרס פלסטיני.

הערות
1 כן, כן, בהחלט. לפי תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת (2013) הצביעו למפלגות הערביות כ-9.1 אחוז מכלל הבוחרים בפועל (348,919 קולות כשרים מתוך 3,833,646 קולות כשרים). בבחירות האחרונות ברשות הפלסטינית (2006) נמנו 990,873 קולות כשרים, מהם כ-40 אחוז בעזה ו-60 אחוז ביהודה ושומרון. אם נערוך חישוב קדימה, לפי שיעור גידול אוכלוסייה של 2 אחוז בשנה באוכלוסייה הפלסטינית, יצא כי בבחירות אחרי איחוד יהיו כ-30 אחוז מצביעים למפלגות הערביות-ישראליות והפלסטיניות (1.487 מיליון) לעומת 3.48 מיליון קולות כשרים למפלגות היהודיות (70 אחוז). כאשר מנכים ממכלול זה את רצועת עזה, המיעוט הפלסטיני צונח לפחות מ-23 אחוז מהאוכלוסייה, והרוב היהודי הוא 77.15 אחוז.

מעניין לראות כי כאשר בוחנים את התוצאות בלי אקסטרפולציה בגידול האוכלוסיה, לפי תוצאות הבחירות לכנסת בשנת 2006, עולים נתונים כמעט זהים (הרוב היהודי 70 אחוז; בניכוי רצועת עזה, 77.3 אחוז). צריך לציין, כהערה כללית, כי שיעור ההצבעה בבחירות לכנסת היה נמוך במידה ניכרת (65.5 אחוז) בהשוואה לשיעור ההצבעה המדווח בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (כ-79 אחוז).
2 הנתונים בפועל קשים אף יותר. לפי נתוני הלמ"ס הפלסטיני, מתוך כ-833 אלף המועסקים בגדה ובעזה כ-366 אלף מועסקים במגזר הפרטי, הכולל במקרה זה גם ארגונים לא ממשלתיים, וחברות ממשלתיות. כלומר, לפחות 56 אחוז מועסקים בגופים ממשלתיים, כשאחוז נוסף, לא ידוע, עובד בחברות ממשלתיות.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (21)
 
 
מאמר יפה
25/8/2014
נכתב על ידי אילון

רק הערה והמלצה:

הערה -
יש לי מחלוקת קלה על הנחת היסוד, שהוצגה כך:
"בטווח הארוך, קידום אינטרסים משמעו השגת כוח כלכלי או כוח הניתן להמיר ליתרון כלכלי: הסיבה לכך, בתמצית, היא כי זה הדבר היחידי שבני אדם יכולים להשיג רק באמצעות הסכמה או שיתוף פעולה עם קבוצות בני אדם אחרים."

הדבר כמובן לא נכון בחברות שמרניות או סגורות הפועלות המעוניינות לשמור על תרבותן ומעוניינות של להחשף אף במחיר פגיעה כלכלית. כך למשל העולם הערבי שסגר עצמו לקדמה המערבית לפני כמה מאות שנים ונשאר עלוב ביכולותיו הכלכליות בעוד אירופה דהרה קדימה, או למשל כפי שציינתי במקום אחר, שכמות הספרים שתורגמה בעולם הערבי כולו, במאה ה-20 כולה – על כל עשרים ומשהו המדינות שבו – נמוכה יותר מכמות הספרים המתורגמת בספרד בשנה אחת. בלי תרגום אין מחקרים, אין זוכי פרסי נובל.. וכו' וכו'... זה נוגד את האינטרס הכלכלי על מנת לבצע כפיה של *דרך חיים* ראויה, לאו דווקא צורך כלכלי.


המלצה-
ממליץ על המאמר הזה שנוגע בהבדל בין התקציבים הישירים של חמאס לבין התקציבים האחרים ועל האופן שבו הוא נפגע קשות בשנת 2014 כתוצאה מנסיון מכיוון האו"ם לחסום את הכספים המגיעים אליו:
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2661
 
 
 
 
נתון מעניין נוסף
25/8/2014
נכתב על ידי מוסיף

מבין 120 אלף מקבלי המשכורות הישירות שציינת, 70 אלף מתוכם הם עובדי ציבור של הרשות הפלסטינית. רק שמאז ההפיכה ב-2007, חמאס השתלט על הממשלה ו-70 אלף אנשי הפת"ח נשארו מובטלים, אך הם ממשיכים לקבל את המשכורות מהרשות, כבר 7 שנים.
 
 
 
 
אי אפשר להסתמך על נתוני הבחירות
25/8/2014
נכתב על ידי מוסיף שוב

כמדד לאחוזם באוכלוסיה. הרי ידוע ששיעור הערבים הישראלים כ-20% מהאוכלוסיה, ואכן כפי שמצאת שיעור ההצבעה למפלגות ערביות כ-10%.

הפער הגדול מוסבר ע"י העובדה שאחוז ההצבעה בקרב הערבים בבחירות לכנסת הוא נמוך מאוד בהשווה לאחוז ההצבעה אצלם בבחירות המקומיות, הם פחות מאמינים בבחירות לכנסת ורואים בהצבעה כזאת חסרת טעם. סיבה נוספת שהחישוב שלך לא מדוייק הוא שהערבים לא מצביעים רק למפלגות הערביות - חלקם מצביעים למפלגות השמאל או למפלגות החרדיות.
 
 
 
 
כמה כמה יצא? (למוסיפן הכפול)
25/8/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

אם נניח כי שיעור הערבים-ישראלים בין המצביעים הוא כ-16 אחוז (את ערביי מזרח ירושלים צריך למנות כאן או שם, אך לא גם כאן וגם שם) הרי שמדובר בתוספת של כ-250 אלף מצביעים. זה לא שיעור מבוטל, אך זה אינו מטה את התוצאות מעיקרן (הרוב היהודי בשטח, בניכוי רצועת עזה, יורד לכ-70 אחוז).

שיעור ההצבעה למפלגות הערביות אמנם נמוך יותר מהשיעור הרגיל (58 אחוז לעומת 67 אחוז באוכלוסייה בכללה), אך ההצבעה למפלגות המגזריות היא בשיעור ניכר (למעלה מ-70 אחוז).
 
 
 
 
יש מיליארד סינים שלא זוכים, ואני מי אני מה אני
25/8/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

אילון,

החברה הערבית לא ייחודית בבעייתיות בתחום זה. יש מיליארד הודים בעולם, אך רק חמישה זכו בפרס נובל (האם תרזה לא נחשבת). מבין 1.3 מיליארד הסינים זכו רק 11 בפרס נובל.

אתה טוען כי סגירות היא דבר ה"נוגד את האינטרס הכלכלי [ונועד ל]כפיה של *דרך חיים* ראויה, לאו דווקא צורך כלכלי."

אבל טיעוני כאן הוא שזה לא נוגד את האינטרס הכלכלי. לתפישתי, "אינטרס כלכלי" אינו מונח כללי - הוא תמיד מתייחס לעמים ולקבוצות ומבעד לעיניהן. הסגירות (והעליבות) בהחלט משרתים קבוצות בעלות כוח באוכלוסייה, ומסייעות להן להותיר את הכוח הכלכלי בידי הקבוצות הדומיננטיות. זו בהחלט פעולה לפי "אינטרס כלכלי" שלהן - גם אם היא אינה הדרך הטובה ביותר לקידום האוכלוסייה בכללה.

אשר להמלצה - תודה!
 
 
 
 
יש בעיה בבעיה...
26/8/2014
נכתב על ידי עוזי

יופי של מאמר.

לשעתי יש בעיה מרכזית בתזה הזו - התנהגות רציונלית כלכלית ורווח כלכלי נמדדים על פני תקופת זמן. אם אתה מסתכל רק על השיני הרגעי במצב, או על האינטרס המיידי, אז זה נכון שבכל דעיכת תרבות והתקדמות לאחור תמצא את הקבוצה המרוויחה (הכמורה בימי הביניים, השלטונות והמקורבים בברה"מ ובסוף תור הזהב האיסלאמי...) אבל אם תיקח בשחשבון את ההפסד ארוך הטווח, אפילו בטווחי זמן של שנים בודדות, תגלה שההתנהלות לא רציונלית ולא כלכלית. המצב הכלכלי של האפיפיור כיום טוב באופן אדיר (אם לא מחריד...) בעקבות הפיתוחים המדעיים והתפתחות הכלכלה לעומת ימה"ב ובכל זאת האפיפיורים תמיד מתנגדים קשות לקידמה.

בנוסף לכך אתה צריך לקחת בחשבון הכלכלי את האמונה הדתית: אם קבוצת אנשים מאמינה ממש, ברגע נתון, שחרוזי זכוכית הם דבר בעל ערך עצום, הם עלולים לבצע פעולות שכל אדם ללא האמונה הזו יראה כמטורפות ולא כלכליות כמו למכור את מנהטן (אני יודע שזה מיתוס...).

אם אתה מניח התנהגות רציונלית (מכוונת או לא) כלכלית אמיתית (משמע - לאורך זמן) צריך לקחת בחשבון את הרווח שהפרט מאמין שהוא יקבל בסוף, למשל - בעולם הבא, על פי האיסלאם. אם אתה לא לוקח את זה בחשבון אז אתה מניח התנהגות "כלכלית רגעית" וזו הנחה שונה לגמרי מהתנהגות שמקדמת את טובת הקבוצה ממש.

מה אתה בעצם מניח במקרה זה?
 
 
 
 
השלטון הוא אולי רציונלי
27/8/2014
נכתב על ידי בוב

אבל האזרחים שתומכים בשלטון אינם רציונלים, מאחר ורמת החיים שלהם יכלה להיות גבוהה בהרבה אם היו מפילים את הדיקטטורה ומקימים חברה חופשית.
 
 
 
 
האפיפיור לא שמח, גם לא השאהידים
27/8/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לעוזי, כתבת:

אבל אם תיקח בשחשבון את ההפסד ארוך הטווח, אפילו בטווחי זמן של שנים בודדות, תגלה שההתנהלות לא רציונלית ולא כלכלית. המצב הכלכלי של האפיפיור כיום טוב באופן אדיר (אם לא מחריד...) בעקבות הפיתוחים המדעיים והתפתחות הכלכלה לעומת ימה"ב ובכל זאת האפיפיורים תמיד מתנגדים קשות לקידמה.



המצב הכלכלי של האפיפיור היום גרוע בהרבה משהיה לפני חמש מאות שנה. בשנת 1,500 האפיפיור היה בעל נתח בהון ובכוח העולמי הגדול לאין שיעור מהנתח שברשותו היום, כשהוא איש עשיר אך חסר חשיבות ממשית. למעשה, התנגדותו לקידמה טכנולוגית היא התנגדות סבירה - מבחינתו - לדבר שגרם לו נזק כלכלי חמור.

לגבי אמונה דתית - גם כאן אני מניח שהשיקול המרכזי לאורך זמן הוא כלכלי. נקח את טענתך ש"צריך לקחת בחשבון את הרווח שהפרט מאמין שהוא יקבל בסוף, למשל - בעולם הבא, על פי האיסלאם." אם אכן ההבטחה לחיי נצח הייתה כה מצליחה, היינו יכולים לצפות שאחוזים ניכרים באוכלוסייה לא רק יצהירו על כך שהם בעד השאהידים או מברכים אותם, אלא יבחרו במוות ג'יהאדיסטי בעצמם. עד כה אנחנו יכולים לראות כי הבחירה במוות כזה היא נחלתו של מיעוט זעיר באוכלוסייה — אפילו במקרים של חברות בהן הקנאות הדתית נמצאת לכאורה בשיאה. כמה מחבלים מתאבדים באו משטחי יהודה ושומרון? לא עשרות אלפים ולא אלפים - כמה מאות, במקרה הטוב. כלומר, המסר של מוות בטוח למען הבטחה לחיי נצח בגן עדן הצליחה לשכנע רק אחד מעשרת אלפים איש. 99.99 אחוז מהאוכלוסייה תמכו בפה, אך המשיכו להתנהג בפועל כאילו ההבטחה לחיי נצח אינה משכנעת אותם. יתר על-כן, אפילו המטיפים הראשיים לתקפות חיי הנצח נוהגים רק לעתים נדירות ביותר לפי הכרזותיהם. הם משתדלים לחיות ולצבור עושר ממש כאחד האדם.

לכן דיברתי על מערכת בה רוב האנשים, רוב הזמן ולאורך זמן ינהגו באופן מסוים. ייתכנו חריגים, אך הציבור בכללו כן ינהג באופן 'רציונלי' במובן של חתירה למימוש האינטרסים האישיים כאדם חי.
 
 
 
 
דווקא כן רציונליים
27/8/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לבוב, כתבת:

אבל האזרחים שתומכים בשלטון אינם רציונלים, מאחר ורמת החיים שלהם יכלה להיות גבוהה בהרבה אם היו מפילים את הדיקטטורה ומקימים חברה חופשית.



האמנם? האם העובדה שמספר המקרים בהם אזרחים התקוממו נגד דיקטטורה איתנה והפילו אותה קטן כל־כך מעידה על כך שרוב אזרחי העולם אינם פועלים באופן לא רציונלי? האם העובדה שמספר קטן של שומרים מצליח להחזיק אלפי אסירים בבית כלא מעידה על־כך שהאסירים אינם רציונליים?
 
 
 
 
לא בדיוק אסירים
27/8/2014
נכתב על ידי בוב

אלא אסירים שנכנסו לכלא מרצונם החופשי. שלטון לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן ללא תמיכתה של רוב האוכלוסיה. כמעט כל הבחירות החופשיות שנעשו במזה"ת בעשרות השנים האחרונות הביאו לעלייתו של שלטון איסלאמיסטי קיצוני (אלג'יר, תוניס, מצרים, עזה...). האזרחים מעוניינים בדיקטטורה איסלאמיסטית, וזה מה שהם מקבלים. איך אתה יכול להסביר את זה כהתנהגות רציונלית?
 
 
 
 
אבסולוטית או יחסית?
27/8/2014
נכתב על ידי עוזי

מצבו של האפיפיור טוב בהרבה אבסולוטית, למרות שיחסית הוא גרוע יותר. למה ההתייחסות היחסית נכונה והאבסולוטית לא?
 
 
 
 
פינת התגובה הכפולה
28/8/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

עוזי,

השוואה אבסולוטית היא כמעט תמיד לא נכונה, שכן ניתן לומר כמעט על כל אדם, שמצבו היום טוב בהרבה מהמקביל לו במאות קודמות.


בוב,

זו בהחלט בחירה רציונלית, בהתחשב בחלופה. מצד אחד עומדים אלו שמבטיחים המשך השיטה הקיימת והלא מוצלחת (נגדה התקוממו, הרי), ומצד שני עומדים כאלו שמבטיחים שינוי בה. לאחרונים יש עדיפות, במיוחד כאשר ברור כי שלטונם יהיה יציב פחות, מה שמאפשר לבוחרים לקוות להחליף גם אותם בעתיד.
 
 
 
 
מעניין לאן המתכון הכלכלי הזה יוביל?
28/8/2014
נכתב על ידי קיפוד רדיואקטיבי

אין אפילו אחד ברשות הזו שמבין לאן המגמה הזו של השילוב של פשיטת-יד ויהודים מתים מובילה אליו? אין אחד שמבין עד כמה זו מערכת לא יציבה? הרשות הפלשתינאית היא לא מצרים של חוסני מובארק עם מליוני נאמנים למשטר ששולטים על עשרות מליונים אחרים (גם מצרים זו לא החזיקה לנצח - רק מ1982 עד 2011), עם זעזועים מעטים מבחוץ כל זה עלול ליפול.
דבר נוסף - נראה לי שלישראל יש (באופן פרדוקסלי) חלק במניעת הנפילה הזו: הכוח הצבאי שלה לאורך ההתנחלויות מונע "התפוצצות" של האוכלוסייה באיו"ש על משטרו של אבו-מאזן, ובמובנים מסוימים הוא מונע את הזליגה של ה"אביב הערבי" לתוך הרשות, שזה כמעט דבר והיפוכו...
 
 
 
 
אני מניח שאפשר להבין
29/8/2014
נכתב על ידי אורן

במסגרת הזו גם את תנועת BDS, שפעולותיה פוגעות בעיקר בפלסטינים, כתנועה שמטרתה לשמר את המבנה המתואר?
 
 
 
 
מעניין, מבריק ומחוץ לקופסה כהרגלך
30/8/2014
נכתב על ידי רוני

שכנעת אותי - או ליתר דיוק הפסקת את התנגדות הפבלובית שלי לרעיון סיפוח השטחים. לא העלתי על דעתי שבכלל יש יתרונות לרעיון הזה והופתעתי. אם אני משלב את הרעיון הזה עם רעיונות נוספים אחרים שלא פרטת כאן לגבי מה לעשות אחרי הסיפוח. אני מגיע לתובנות שאולי יש ממש פתרון לסכסוך...
האם זה הכיוון שאתה מתכוון לגשת אליו בחלק השני?
 
 
 
 
ואיך בדיוק
13/9/2014
נכתב על ידי ניר

למרות ההשקפה המאוד מעניינת הזו על הקונפליקט, איך ניתן להסביר באמצעותה את קיומם של משטרים דתיים כמו חמאס דעאש וכדומה, הם גם עושים מה שמשתלם להם כלכלית?
 
 
 
 
רעב בתנאי שוק חופשי
15/9/2014
נכתב על ידי מישהו

רצ"ב קישור להרצאה קצרה בה מצוין
מקרה של רעב שנוצר דווקא בגלל תנאים של שוק חופשי
http://www.youtube.com/watch?v=Sgae8SA-rcI&list=UUX6b17PVsYBQ0ip5gyeme-Q

מסתדר עם התיאוריה?
 
 
 
 
הדוגמה הטובה ביותר שאפשר...
15/9/2014
נכתב על ידי עוזי

מישהו, שמת לב שהדוגמה שלו היא איך מסים, שעבוד והתנהלות ממשלתית אנטי קפיטליסטית הובילה לרעב בהודו? מה הקשר לקפיטליזם במקרה זה?

אילו היה קפיטליזם ברור היה שההודים היו ממירים את גידולי הכותנה לגידולי אוכל, אבל בהינתן המסים שהבריטים השיטו עליהם זו לא הייתה אפשרות. מהצד השני זה כל כך ברור שהתנהלות סוציאליסטית מובילה לרעב שהוא בכלל לא מתעכב על זה.

לא היו דוגמאות לרעב תוצרת קפיטליזם בעולם שאני מכיר וזו בהחלט לא דוגמה שמשנה את הקביעה הזו, מהצד השני זו הדוגמה הקרובה ביותר לרעב תוצרת סוציאל-דמוקרטיה (כלכלית, לא פוליטית) שאני מכיר, גם אם היא בהחלט לא מושלמת - כל אלמנט שקשור לרעב בדוגמה הזו נוצר על ידי המדינה והיה אנטי קפיטליסטי מובהק, למרות שהוא טוען שהאידיאל היה לסה-פייר (איך מסים ומחנות עבודה ופקודות ממשלה הן לסה-פייר?!?)
 
 
 
 
עדיין לא ברור
16/9/2014
נכתב על ידי מישהו

מיסים יש גם בשוק חופשי. אם בשעבוד אתה מתכוון למחנות עבודה הרי שהם נוצרו אחרי הרעב וכנסיון לתת לו פיתרון ברוח של שוק חופשי, קרי לא ניתן נדבות אלא שכר תמורת עבודה. מהי ההתנהלות האנטי קפיטליסטית שאתה מזהה?

למה "ברור שההודים היו ממירים את גידולי הכותנה לגידולי אוכל"? מבחינה כלכלית טהורה עדיף לייצר לאנגלי העשיר מאשר להודי הרעב. הרי האנגלי ישלם יותר. המיסים רק אילצו את ההודים להסיט יותר משאבים לתעשיות היותר רווחיות, קרי כותנה על פני אוכל. גם כאן לפי עקרונות השוק החופשי.
 
 
 
 
לא קפיטליזם
16/9/2014
נכתב על ידי עוזי

יש כאן חוסר הבנה נוראי: מסים הם הגבלה מדינתית על השוק החופשי, הם לא חלק ממנו. מסים נכפים על השוק החפשי על ידי המדינה. מחנות העבודה הם "פתרון" של אנגליה המדינה ברוח מלטוסיאנית וגזענית (בגדול שההודים צריכים למות או ללמוד לעבוד ושהאופציה השניה לא אפשרית כי הם הודים) ובהחלט לא קפיטליסטית (סחרו עם ההודים ומעבר לזה תנו נדבות כשבא לכם).

באופן גס על הציר הכלכלי יש צד קפיטליסטי וצד ריכוזי/מדינתי, כאשר במציאות תמיד יש מצב ביניים - אפילו בצפון קוריאה יש שוק חופשי שחור, בלתי חוקי ומסכן. אבל על כל אלמנט ניתן להגיד אם הוא נוטה לקפיטליזם או לכיוון אחר ולעולם מסים לא נוטים אל הקפיטליזם (כי הם פוגעים ברכוש פרטי וזכות הקניין).

בנוגע לייצור: בקפיטליזם אתה מייצר מה שרווחי לך. במצב של רעב זה מה שיתן לך יותר אוכל ולרוב מה שיתן לאוכלוסיה יותר אוכל (כי במצב כזה אוכל שווה הרבה). אבל אם השלטון בא ואומר "אם לא תיתן לנו 1000 שילינג בשנה ניקח לך את האדמה" אז אתה מחוייב לייצר לאנגלי (כי יש לו שילינגס ולהודי לא) ואתה מחוייב לייצר כותנה (כי על זה האנגלי מסכים לתת שילינג ועל אוכל לא, בפרט שאין אפשרות לשלוח את האוכל לאנגליה באופן יעיל). זו הסיבה שההודים היו בוחרים לגדל אוכל בשוק חופשי וזו הצורה שהאנגלים כבלו אותם לכותנה על ידי חיסול השוק החופשי.

ואצלינו? אתה לא רואה קשר בין מכס על אוכל (בשר, חלב ומוצריו ועוד) לבין בעיות הביטחון התזונתי? מכסים הם עניין סוציאליסטי בארץ שנשאר מזמן מפא"י ולצערי לא הולך לרדת בקרוב - הכיוון בישראל הוא סוציאליסטי/פשיסטי ברובו, לא קפיטליסטי.
 
 
 
 
בשיטת התגובה המאוחרת
17/9/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

הערה כללית... מעניין איך זרם התודעה של דיונים מוביל למקומות אחרים. מפלסטין דהיום הגענו לרעב בהודו...

===========

לאורן, כתבת:

במסגרת הזו גם את תנועת BDS, שפעולותיה פוגעות בעיקר בפלסטינים, כתנועה שמטרתה לשמר את המבנה המתואר?



התנועה הזו קיימת בעיקר מחוץ להקשר האזור - באירופה ובמקומות אחרים במערב - ונדמה לי שהשירות העיקרי שלה הוא מכבסה: מכבסת מצפון ומכבסת אנטישמים.

לרוני, שאלת:

האם זה הכיוון שאתה מתכוון לגשת אליו בחלק השני?



תראה בקרוב. המאמר כבר כתוב ורק עצלנות ומאמרים אחרים מעכבים אותו.

לניר, כתבת:

ואיך בדיוק למרות ההשקפה המאוד מעניינת הזו על הקונפליקט, איך ניתן להסביר באמצעותה את קיומם של משטרים דתיים כמו חמאס דעאש וכדומה, הם גם עושים מה שמשתלם להם כלכלית?



בפרפרזה קלה על שרלוק הולמס: כאשר אתה מנפה את הבלתי־אפשרי, מה שנותר לך, כל כמה שהוא לא נשמע לך סביר, הוא האמת. משטרים דתיים אינם שונים ממשטרים אחרים ויש לשפוט אותם בכלים דומים. ואם תחשוב על זה, אין הבדל מהותי בין משטר לאומני מאוד, הדורש מכל לזבוח למולך הלאום, למשטר דתי רדיקלי.

הוכחה אנקדוטלית, אך משכנעת למדי (בסוגה) לכך שמשטרים דתיים פועלים על פי שיקולים כלכליים תוכל למצוא בשתי עובדות מעניינות: א) בכל משטר דתי כזה, כל כמה שהוא מכריז על דבקותו בעקרונות דתיים בלבד, והתרחקותו מכסף או משיקולים כלכליים, האליטה הדתית הופכת במהרה זהה לחלוטין לאליטת הכסף. ב) בכל משטר דתי כזה, המכריז על דבקותו בדת, השליטים נוטים להיות (ובדור השני, כמעט בהכרח) לא חכמי דת גדולים או פוסקים חשובים כי אם פוליטיקאים ותאבי כוח וכסף רגילים, שפשוט עוטים טורבאן או שמלה, לפי המותג שתחתיו הם מחזיקים בכוח.

למישהו, כתבת:

רצ"ב קישור להרצאה קצרה בה מצוין מקרה של רעב שנוצר דווקא בגלל תנאים של שוק חופשי.



עוזי השיב, ואני חושב שדבריו יפים לעניין שאלתך.

אבל יש עניין פיקנטי ומעניין יותר: התיאוריה שמוצגת בסרט פשוט לא נכונה. הסרט גורס שמקרי רעב התרחשו תחת שלטון אנגליה, ומקשרת בינם לבין המעבר מייצור דגנים לייצור כותנה. זה לא נכון בכמה רמות.

ראשית, זה לא נכון בכך שמקרי רעב חמורים מאוד התרחשו בהודו גם שנים רבות לפני שהמהפכה התעשייתית "תבעה" כביכול שינוי בגידולים. לדוגמה בשנים 1718-19, 1728-36, 1747, 1769, 1781-83, 1789, 1792 ו-1798 (ראה כאן). מקרי הרעב האלו נבעו, כמעט תמיד, משילוב של מלחמה בלתי פוסקת בין נסיכי הודו ובין ממלכותיה עם שיטות עיבוד פרימיטיביות, שהותירו את הודו תמיד על סיפו של אסון, אם לא הכל עבד כהלכה.

שנית, השלטון הבריטי, ישירות ובמיוחד בעקיפין, משום שצמצם את מספר מקרי הלחימה ויצר דרכי מעבר, אפשר כמה התפתחויות חשובות: ראשית, התאפשר מעבר לשיטות גידול אורז שהניבו פיריון גדול הרבה יותר (במיוחד המעבר מזריעה בפיזור לשיטת השדות המוצפים, שהיקפם גדל במידה ניכרת במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה והתחוללו שיפורים (כמו תיעול או קידוח בארות עמוקות) שאפשרו עיבוד קרקעות במקומות בהם הדבר לא התאפשר ביעילות או בעקביות קודם לכן. שיפור הדרכים אפשר אפשרויות חדשות במסחר, וזרעי כותנה מסוגים חדשים זימנו אפשרויות רווח גדולות הרבה יותר בגידול רווחי זה. תחת השלטון הבריטי גם חדר גידול אגוזי אדמה הרווחי (שגם סייע בהשבת חנקות לאדמה) ואליהם נוספו גידולים שאומצו מאמריקה כמו תפוחי אדמה, טבק, עגבניות ואחרים.

היו כמובן מקרי רעב, שהידוע בהם הוא מקרה הרעב הגדול של 1876-78 (בערך 8 מיליון מתו), אך גם המקרה הזה, בו נספו כמעט 3 אחוז מאוכלוסיית הודו, מתגמד לעומת מקרי רעב כמו הרעב של בנגל, מאה שנים קודם לכן, בו נספתה כמעט 10 אחוז מאוכלוסיית המדינה. מקרי הרעב החמור המשיכו להתרחש, אך שכיחותם ועצמתם ירדה באופן ניכר.