ערפדים וחזירים
 


ערפדים וחזירים
יוסי שריד מקדים ומעלה הצעה לל"ג בעומר (טור דעה, הארץ, 25.4.2014). במקום "עוד פעם עמלק והמן" הוא מציע לשרוף את שיאני השכר בחברות הפרטיות, "יורשי קורח." הוא מרגיע: "מצד אחד, לא יאונה לעשרת בני ההון כל רע... מצד שני אולי יבינו סוף סוף שאצלנו הם 'שרופים'."

קרום דק וחרירי מפריד אצל אנשי שלום מזן שריד בין הפסטורליה הפיקטיבית אליה הם כמהים, כביכול ("אומרים שהיתה פה פעם סולידריות") ובין האלימות הבוטה, שהיא כמיהת הלב האמיתית — להעניש את הסוחרים העשירים. מקבלי "שלמונים" הוא מגדיר את האנשים הזוכים לשכר גבוה, "ערפדים... חזירים... מדושנים... מתפקעים מרוב שומן וצחוק... פשע נגד האנושיות" וביטויים נוספים שרוח הסולידריות ואחוות האדם נודפת מהם למרחוק.

חטאם הגדול של עשרת שיאני השכר הוא בכך שהם "מכייסים ריביות נשך ועמלות גזל, משכנתאות רצח ותספורות מצח." נניח בצד את הבורות המעופפת בטענה שהריבית הנמוכה להפליא הנקוטה היום היא בעיני שריד "נשך" ו"רצח." עפרונו ולשונו של שריד היו תמיד חדים, אך בענייני כלכלה, כמאמר האנגלית, הוא מעולם לא היה העיפרון המחודד ביותר בקופסה. קשה יותר להבין את עצם הקישור שהוא יוצר בין עשרת בני ההון—רשימה המונה מנכ"לים ומנכ"לים לשעבר של חברות תרופות, אנרגיה, ביטוח, ובנייה—לריביות, עמלות או משכנתאות.

המפתח לקישור נמצא במשפט האפולוגטי. "ועוד אומרים," הוא מצטט מקורות עלומים, "שהקנאה מדברת מגרונם של המקטרגים, מגרוננו. מה יש לקנא באנשים רקובים שלא בכישרונם עשו את עושרם." שריד, דוגמה מובהקת למה שפון מיזס כינה לפני שנים רבות "הפילוסופיה של פקיד התיקיה" סבור כי לא יכולת וכישרון הם שהביאו שכר גבוה למקבלי השכר הגבוה אלא מעשי נכלים עלומים. כמו לנין, שסבר כי הניהול פושט על־ידי הקפיטליזם עד כדי כך " שכל אדם היודע לקרוא ולכתוב ויודע ארבע פעולות חשבון" יכול לבצעו, גם שריד סבור כי מדובר בעניין פשוט בתכלית. זה לא שהוא מקנא באחרים, הם פשוט גנבים.

לשיא לוגי הוא מפליג כאשר הוא מסביר מדוע יש לקבוע בחוק שכר מקסימום "שסוגר פרצה לגנב": לממשלה אין בעיה "לקצץ בקצבאות ילדים, ולהמיט חרפת רעב על מאות אלפי משפחות" ולהתערב בכל דבר תחת השמש ולכן, בהינתן שמקבלי השכר הגבוה סובלים מ"נכות מוסרית" (כלומר, חמדנות) המונעת מהם להפחית בשכרם מרצון, על הממשלה לעשות זאת. כלומר, אם לבם קשה ממש כליבה של הממשלה, דין הוא שהממשלה תעניש אותם.

זה די מופתי בסוגו.

חייבים לכבוש את המיתלה
בעוד שריד משתכשך בבריכת מי הרגליים החמימה של התפישות הסוציאליסטיות שהשתרשו בישראל, נאבקים חסידי ההתחממות הגלובלית בסופות העזות של המציאות. כדור הארץ המחורבן מסרב לציית ולהתחמם כנדרש, ובתוספת המשבר הכלכלי, מאיימת סכנת ביטול על רבות מהתכניות היפות להוציא המון כספים על מאבק בהתחממות. הפתרון המתבקש: להעצים את האלימות וליצור לגיטימציה מתעצמת לצעדים דיקטטוריים.

כמה וכמה מאמרים בעת האחרונה קוראים לחסידי ההתחממות להחריף את צעדיהם ולנקוט אלימות. דוגמה טיפוסית מעניק ג'דדיה פרדי ב"דיילי ביסט" (26.4.2014). פרדי ממחיש את הבעיה בקביעה כי גם המנגנונים הכלכליים וגם המנגנונים הפוליטיים כשלו בטיפול בבעיה ואף הפעילות הסביבתנית מתקשה להנפיק אשם חד־משמעי וקל וברור לאיתור לבעיה.

מכל זה נובע כי יש להמיר את הדמוקרטיה והשוק במשהו בממשל כלל עולמי, ולעבור מ"פטריוטיות לקשר דתי להומניטריות... להמציא פוליטיקה חדשה לבעיה כלל עולמית... לחצות את הגבול בין אינטרס אישי וטובת הכלל." ובמילים אחרות, יש לנו רעיון למדינה כלל־עולמית חדשה, ויש אפילו איש עם שפם שמוכן לקבל אחריות על העסק.

אידיוטיזם צרפתי
ואם במי רגליים אנחנו מדשדשים, אז צרפת. בבלוג הנהדר של פרדריק פילו מצרפת (המשתף פעולה עם ז'אן־לואי גאסה ירום הודו) מתוארת מלחמתה של צרפת בשירות אוּבֶּר—שרות זימון מוניות נוסח גט-טקסי. בישראל, כידוע, פרץ גט-טקסי כמטאור, ושינה לחלוטין את פני המונית הישראלית. מהפכה מבורכת מנקודת מבטו של הצרכן.

בצרפת משתינים בקשת על צרכנים. פילו מציין מספר שירותים "משבשים" שצצו בשנים האחרונות—משבשים במובן זה שהם משבשים את הדגם העסקי הישן, מציעים שירותים טובים או גמישים יותר, ומחייבים את העסקים במערך הקיים להגיב או להיעלם. כך שירות TripnDrive, המאפשר להחנות כלי רכב בשדה התעופה חינם, תמורת אפשרות להשכירו בזמן זה (תמורת תשלום לבעל הרכב); Drivy, מערכת שמאפשרת השכרת רכב בין פרטים בכל יום ושעה; המערכות המוכרות של אייר-בי-אנ-בי, שמחוללת מהפכה רבתי בתחום האירוח בחו"ל; ומערכות זימון מוניות; ושירותי אוּבֶּר, כמובן.

בצרפת, כמו בישראל של פעם, נהוגה מערכת המגבילה את מספר המוניות (17,636 בפאריז רבתי, יחס של 3 מוניות ל-1,000 תושבים). בשנת 1931, לשם השוואה, היו בפאריז כ-20,155 מוניות. העלות הנכבדת של של רישיון (בפאריס, כ-200,000 אירו; בקאן וניס, 300,000 אירו), חובת הרישום בתחנה, הציוד, והעלות המפולפלת של שכירות טקסי (4,500 אירו בחודש) מבטיחים ומקיימים איכות שירות נמוכה ומחירים מפולפלים: היענות להזמנה עולה 10-15 אירו, תעריף הבסיס הוא 6.86 אירו, והתשלום לק"מ הוא 1.04 אירו או 1.27 אירו בשעות הדוחק ובלילה.

בישראל, לשם השוואה, יש כ-20 מוניות לאלף תושבים בתל־אביב (המרכזת יותר ממחצית תעבורת המוניות); מחיר הרישיון הוא כ-220 אלף שקל (45 אלף אירו), ודמי השכרת מונית חודשיים הם כ-1,400 שקל (290 אירו). התעריפים, בהתאם: המחיר ההתחלתי של המונה הוא 11.1 שקל (2.3 אירו). העלות לקילומטר נסיעה היא כ-3.2 ש"ח, שהם 0.66 אירו).

נוכח המחירים המפולפלים והזמינות הנמוכה, אין זה מפליא שהופיעו בצרפת שירותים חלופיים. אך נהגי המוניות בצרפת לא נולדו אתמול בלילה והם ערכו את הטקס הצרפתי המסורתי: הפגנה מלווה בהשלכת חפצים ופגיעה ברכוש זרים (במקרה זה, הרס מוניות אוּבֶּר). כתום הטקס, התיישבה הממשלה הצרפתית לטקס הצרפתי המסורתי לא פחות של כניעה ללא תנאי לדרישות המפגינים. ככה זה עובד שם. בית המשפט החוקתי אמנם פסל ניסיון של פרנסואה אולנד לאכוף עיכוב של 15 דקות בהזמנת אוּבֶּר, אבל על הצרפתים אפשר לסמוך בנושא זה—הם כבר ימצאו סיבול ביורוקרטי חלופי.

בגרמניה, מדינה של חוק וסדר, נקטו צעד מרשים לא פחות ואסרו הזמנת מוניות מאפליקציות. הסיבה שנתן בית המשפט לכך היא שמוניות מיוחדות של אוּבֶּר אינן שבות ריקות לתחנת המוצא, כפי שעושים נהגי מוניות אחרים. הם לא מכבדים את החוקים המסורתיים. יא! בבלגיה אסרו על פעילות אוּבֶּר מכל וכל. הסיבה: כי ככה הוחלט וזהו. נהג שישתמש באוּבֶּר צפוי לקנס של 10,000 אירו על כל נוסע שיאסוף.

כדאי להזכיר כי פעולות נגד דומות נקוטות ביחס לאייר־בי־אנ־בי בפאריז, בניו־יורק ובמקומות נוספים. הסיכוי של הניסיונות האלו להצליח נמוך יחסית—זה אף פעם לא עבד בשום מקום—אבל אין ספק כי ניסיון לדחוק שירותים זולים יותר עשוי בהחלט להביא לייקור של השירותים האלו.

גזענות במיטבה
דונלד סטרלינג, בעליה של קבוצת הכדורסל לוס־אנג'לס קליפרס, מעורר בימים אלו סערה רבתי בהצהרותיו הגזעניות. סטרלינג הוקלט משוחח עם חברתו וי סטיביאנו, ותובע ממנה להסיר מתמונותיה הפומביות בתכנת אינסטגרם את אלו הכוללות תמונות עם אנשים שחורים (חלק א'; חלק ב').

את יכולה לעשות איתם מה שאת רוצה, אפילו לשכב איתם, אומר סטרלינג הקשיש לסטיביאנו הצעירה, אך מדוע לתת לכך פומבי? את מביכה אותי! סטיביאנו, בתגובה, מציינת כי היא עצמה ממוצא היספני-שחור, ותוהה על שורשי גזענותו של סטרלינג, הנובעים לדעתה מחינוכו ומהאנשים הסובבים אותו. היא מעלה את נושא השואה ורדיפת היהודים, וסטרלינג מגיב בחריפות ומוסיף כי בישראל "יש יהודים לבנים ויהודים שחורים" וכי היהודים הלבנים נחשבים פי כמה מהשחורים.

הפרשה כשלעצמה, אינה מעניינת במיוחד. סטרלינג אינו אדם חשוב או מעניין—אף במעמדו כבעל קבוצת כדורסל מוכרת—התגובות והמחוות שגורות ומשמימות (אובמה: "הוא גזען"), ואפילו ניסיונו של סטרלינג המוקלט לטעון כי אינו גזעני רחוק מאוד מלשכנע. הוא נשמע כגזעני מן השורה. ניתן לפטור את העניין כעוד שערורייה על רקע פנימי במדינה רחוקה.

אך מתחת לפני השטח, זורם נהר מעניין מאוד. אמירותיו של סטרלינג אינן חריגות, לדאבוננו. רוב הלבנים בארצות־הברית חושבים כמו סטרלינג, בינם לבין עצמם ובינם לבין משפחתם. כך חושבים גם תושבי המזרח על תושבי הדרום, ותושבי הדרום האמריקני על המקסיקנים. וזו גם אינה תופעה אמריקנית. בווריאציות כאלו ואחרות זה מה שחושבים רוב הלבנים בעולם על רוב השחורים. זה מה שחושבים היפנים על הסינים, הסינים על האינדונזים, הברזילאים הלבנים יותר על השחורים יותר, ההיספנים על האינדיאנים, היהודים על הערבים, הפולנים על האתיופים, וכן הלאה וכן הלאה. שרשרת ארוכה ומייגעת של "אנחנו" הנעלים מול "הם" הנחותים.

ההבדל היחידי טמון במידת הגילוי. גזענות גלויה, כמקובל ברוב העולם, ניצבת על פני השטח, וניתן להתמודד עמה. כל גילוי של גזענות אינו נעים, אך גזענות גלויה היא "הוגנת" במובן זה שניתן להתמודד עמה ואולי אף לסתור אותה. הרבה יותר קשה להתמודד עם גזענות נסתרת או מוכחשת. הגזען חש אותה בלבבו, אך אינו מעז לתת לה פומבי; ומושא הרגשות הגזעניים חש בה אף הוא, אך אינו יכול להתמודד עמה ישירות. במצב כזה, הדיון חשאי, 'מורעל' ומתפרץ בדרכים עקיפות ואלו, בדרכן החמקמקה, ארסיות יותר.

סטרלינג הוא בעליה של קבוצת כדורסל ש-12 מ-14 שחקניה הם שחורים. זה היחס הרגיל בין שחורים ללבנים בליגת האן־בי־איי. למעשה, אין אפילו כוכב לבן אחד יליד ארצות־הברית בליגה כולה, ולא היה כזה כבר שנים לא מעטות (יש מספר כוכבים לבנים, ילידי גרמניה, ספרד וארגנטינה). מן העבר השני, מנהלי האן־בי־איי, כמעט כל בעלי הקבוצות (מחציתם יהודים) ורבים מהמאמנים בליגה הם לבנים. וגם הקהל, כמובן, הוא לבן ברובו. הניגוד כאן חריף מאוד, אך לעולם אינו עולה לדיון פתוח מחשש לאצבע שתורה 'גזעני' על מי שיעלה את הבעייתיות במצב על הפרק. כאשר הוא עולה, הוא עולה לצורכי הכחשה בלבד.

האמירות הגזעניות של סטרלינג זעזעו במיוחד משום שבאו מלב המקום המוכחש, מהמקום שכביכול עברנו, שאינו שייך לדור הזה יותר. כל־כך זעזעו, עד שאפילו מייקל ג'ורדן, שחקן הכדורסל האגדי שמעולם לא השמיע אפילו ציוץ קטן בנושאים כאלו, הביע שאט נפש.

מאה אלף כלבים
מאה אלף כלבים מומתים מדי שנה, זועקים חסידי אומת הכלבים. יש אפילו אתר שזה שמו. מאה אלף? ובכן, המספר קצת עגול מדי. לפי משרד החקלאות היו בסוף שנת 2012 כ-411 אלף כלבים רשומים בישראל בסך הכל, מהם 41,320 חדשים, וכ-14,000 גורים. לפי משרד החקלאות, מתו בשבע השנים בהן מתנהל רישום מסודר כ-160 אלף מן הכלבים. מספר הכלבים החדשים נמצא בירידה יחסית, בהשוואה לשנים קודמות, אך לא ברור אם הירידה נובעת ממיצוי מאגר הכלבים הרשומים או מירידה ממשית. משרד החקלאות מבצע כ-1,500 המתות כלבים בשנה מחשש לכלבת.

לפי נתונים שנמסרו ל"ישראל היום" הומתו בישראל כשליש מכלל הכלבים המשוטטים עליהם ידוע, יותר מ-6,000 מתוך 20,000. בכתבה מצוין כי בישראל כ-1,592 כלובים בכלביות. מנתונים שנמסרו לכנסת, ונכונים לשנת 2002, הומתו בישראל 22,535 כלבים. לא ברורה איזה שיעור מתוך זה הוא של המתת כלבים על־ידי בעליהם. נתון אחר, משנת 2011, מצביע גם הוא על כ-20-30 אלף כלבים מומתים מדי שנה. גם כאן, לא ברור איזה חלק מזה הוא המתות חסד על־ידי בעלי כלבים.

הנתונים האלו מצביעים על־כך שלטענה כי בישראל מומתים כ-100,000 כלבים מדי שנה אינם נשמעים סבירים. לו היה הנתון נכון, היו הכלבים נעלמים לחלוטין מנופה של ישראל. אם ללמוד מהיקף הרישום של כלבים ולפי אורך חיים ממוצע של 12 שנים, ניתן להניח כי היקף התמותה הטבעית של כלבים צריך לעמוד על כ-35 אלף כלבים לשנה מבין הכלבים הרשומים. נתון של כ-100,000 כלבים עשוי היה להיות נכון לו היה מספר עצום של המתות גורים לא רצויים על־ידי בעליהם—אך במקרה זה סביר מאוד להניח כי ההמתות לא היו מדווחות, וממילא היינו שבים לנתונים הרשמיים.

לטענת עיריית נשר, מושא אחת הכתבות בנושא, "המקרים שבהם כלב מורדם הם נדירים ביותר, ובדרך כלל ההרדמה מתבצעת רק אם הכלב חולה או זקן מאוד ונעשו כל המאמצים למצוא לו בית." סביר להניח כי העירייה מפריזה, ומקרי המתה אינם נדירים כלל. מספר הכלבים האומללים במכלאות רב, ורבים מהם מומתים משום שלא נמצאו להם מאמצים. בכל זאת, לא מאוד סביר כי מתקיימת תעשייה נרחבת של המתה מסוג זה. לפי הנתונים העדכניים ביותר בנושא זה (אפריל 2014) מתוך 14-19 אלף כלבים המוסגרים מדי שנה, כ-30 אחוז מושבים לבעליהם, 40 אחוז נמסרים לאימוץ, וכ-30 אחוז (4,400-5,940 כלבים) מומתים בהיעדר מאמץ או בעלים. מכאן עולה פער ניכר מאוד בין הנטען (100,000 כלבים) לממשי (כ-5,000 המתות של כלבים בלא בית). מדוע נזעקים נתונים הגדולים פי 20 מהנתונים הממשיים? זו שאלה טובה.

מבחן החנויות הריקות
אחד ממבחני ההתרשמות החביבים עלי הוא ספירת חנויות ריקות. אתה הולך לאורך רחוב, ומונה את החנויות הסגורות בו בהשוואה למספר החנויות הפעילות. זה אינו מבחן מדעי, כמובן, אך הוא מאוד מהיר ובלתי־אמצעי. הוא יכול לספר, לדוגמה, על המצב העגום יחסית של רחוב שינקין בתל־אביב, או על המצב המדכדך של אתונה. ועתה, גם על המצב בניו־יורק, כך לפחות לפי ה"ניו יורק פוסט." מה שעגום אף יותר הוא שחייבים לציין, נוכח הגישה המאוד סיעתית של העיתונות בארה"ב, כי הניו־יורק פוסט מפגין בדרך כלל עמדות ימין.

ונתנחם בקלוני
ג'ורג' קלוני, הרווק הנצחי, התארס לאמאל אלאמודין, טוענים העיתונים. אם התמונות אינן משקרות הרי שבחירתו הסופר-נכונה-פוליטית של קלוני מוכיחה כי א) אסור לאבד תקווה. ב) איילת זורר פספסה בגדול.

העונה השנייה של "בית הקלפים" בחמש מילים
אני לא אראה עונה נוספת.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (9)
 
 
לא רוצה להיות קטנוני אבל
30/4/2014
נכתב על ידי דמוסתנס לוק

"למעשה, אין אפילו כוכב לבן אחד יליד ארצות־הברית בליגה כולה"

קווין לאב. אחד השחקנים הכי טובים בליגה בשלוש השנים האחרונות.
 
 
 
 
איזה אחוז מבעלי השכר הגבוה מקבלים אותו בגלל כישורים ואיזה בגלל קשרים?
30/4/2014
נכתב על ידי יעקב

 
 
 
 
בנושא הגזענות אני ממליץ לקרוא את דבריו של המהר"ל מפראג שמובאים בקיצור בויקיפדיה
30/4/2014
נכתב על ידי אלעד, שחזור תגובה

הוא בעצם דיבר על ההבדל בין מי שאומר את דעתו בפומבי לבין מי ששומר את הדברים בליבו. קישור
 
 
 
 
לדמוסתנס לוק
30/4/2014
נכתב על ידי אלעד, שחזור תגובה

כן, אתה צריך להיות קטנוני! במיוחד כשאתה צודק: אכן, קווין לאב פרח מזכרוני... מצד שני, יש לו זקן.
 
 
 
 
ליעקב, על שכר ראוי
30/4/2014
נכתב על ידי אלעד, שחזור תגובה

לטעמי, כל בעלי השכר הגבוה מקבלים אותו בגלל כישורים - לפחות בעיני בעלי החברות. אם הכישורים האלו אכן משובחים בעינינו, זו שאלה אחרת.
 
 
 
 
שכר בגלל קשרים
1/5/2014
נכתב על ידי יעקב

ראשית, רבים במגזר הציבורי מקבלים שכר גבוה בגלל קשרים ולא כישורים, אלא אם ליקוק לפולטיקאים זה כישור.

שנית, קשרים עם פוליטיקאים, זה לא ממש כישורים, אלא קשרים.

שלישית, כשבעל ההון מעסיק את הבן שלו בחברה ציבורית, לא ברור אם זה בגלל כישורים. יכול להיות שזו סתם דרך זולה יותר או מכובדת יותר לתמוך לבן שלו, מאשר למשוך דיבדנדים.

צריך להתמודד עם אלו, כדי לשכנע את הציבור שהמהלך של הגבלת שכר בכירים אינו ראוי.
 
 
 
 
רגע, לא משלמים מס גבוה יותר על שכר מאשר על דיבידנדים?
1/5/2014
נכתב על ידי אמיר

תשלום משכורת לבן _יקרה_ יותר ממשיכת דיבידנד. ואם נותנים לבן סמכות כלשהי בחברה ואם אין לו כישורים מתאימים, הנזק שהוא יכול לגרום גדול.
 
 
 
 
הסב היחיד העשיר בכפרינו הוא זה שעשק אנשים ע"י השכרת שטחים לא לו
26/5/2014
נכתב על ידי חקלאי שיודע מהיכן ההון

כשטחי אכסון לציוד, והיו עוד הכנסות מלוכלכות.
הכישרון הוא ביכולת חשיבה דוחה איך לגנוב ולנצל את חבריך. וכל הדרכים כשרות!
כמובן שמשפחתו העניפה מאוד חיה היום בוילות מפוארות ומצויידת באביזרי יוקרה נלווים...
אוי, התמימות, הגאווה והניתוק מהמציאות ומהמצוקה של האחר, כשהשתן עולה לך לראש, ועם אין סוף צידוקים להתנהגות אנטי-חברתית. אבל החיים הם גלגל. יום אחד אתה או משפחתיך למטה, ופתאום תראה את הזולת, שבתקווה שיתנקמו בך בחזרה על כל האנטיפטיות והסוציומטיות שלך. רק אז תבין. ס-ב-ל-נ-ו-ת
[תחושת קבס]
 
 
 
 
"לשם השוואה"
27/5/2014
נכתב על ידי דודי

השוואת מספר המוניות למצב ב-1931 עשויה להטעות.

לפי ויקיפדיה, מספר התושבים בפריז גופא ב-1931 היה גבוה מאשר ב-2010 - 2.9 מיליון לעומת 2.2 מיליון. במטרופולין, מספר התושבים היה כמחצית מאשר ב-2010.

יש להניח ששיעור הבעלות על רכב היה אז נמוך מאד בהשוואה למצב כיום, כך שיותר אנשים נזקקו למונית.

גם ההשוואה לת"א מטעה, לדעתי. פאריז דומה יותר במאפייניה (יחס בין איזורי מגורים לאיזורי עסקים) לגוש דן.

ע"פ המאמר שבקישור, (עמ' 4 http://halshs.archives-ouvertes.fr/docs/00/55/70/82/PDF/RD10-TaxiWCTR.pdf) יש בפאריז 2.63 מוניות ל-1000 תושבים, מקום טוב באמצע מתוך רשימה של שמונה ערים מערביות.