התרופה הלא נכונה
 


מאמר אורח של גלעד אלפר, אנליסט באקסלנס־נשואה, אוהב חירות, ואיש חכם באופן כללי. המאמר שלפניכם הוא ניתוח של ניתוח כלכלי שביצע דר' זאב רותם ב"גלובס." המאמר הופיע קודם גם בבלוג של אלפר. הערותיו של אלפר מופיעות בכתב מודגש.

לפני מספר ימים פרסם גלובס ניתוח כלכלי של דר' זאב רותם. לניתוח שלו שלושה חלקים: בחלק הראשון, איתו אני מסכים בעיקרון, מוצגים נתונים המדגימים את מצבם הכלכלי הקשה של אזרחי ישראל. בחלק השני והשלישי מוצגים הסיבות והפתרונות. אלה החלקים איתם איני מסכים ובמאמר הזה אני מבאר כמה מנקודות המחלוקת, אני לא עובר על כל נקודה ונקודה, מטעמי שפיות.

בחודש מארס האחרון פרסם הלמ"ס, כמדי שנה, את החשבונות הלאומיים לישראל לשנה הקודמת. הפרסום כולל גם השוואה בשני מדדים כלכליים מול הממוצע של 31 מדינות ה-OECD. האחד של רמת המחירים שמחושבת על ידי חלוקה של שווי כוח הקנייה של מוצרים ושירותים בכל מדינה ביחידות מטבע מקומי לכל דולר ביחס לשער החליפין, ביחס לממוצע המדינות; והשני של התוצר לנפש ביחס לממוצע המדינות.

לפי נתוני 2013, רמת המחירים בישראל גבוהה ב-13% מהממוצע של מדינות ה-OECD ואנחנו ניצבים בשליש העליון של הרשימה. מצד שני, בתוצר לנפש, שהוא גם מדד לעושר של המדינה ולהכנסה הממוצעת של האזרחים, אנחנו נמוכים ב-20% מהממוצע של מדינות ה-OECD ונמצאים בשליש התחתון. בדרך כלל, קיים מתאם בין רמת התוצר של המדינה לרמת המחירים - במדינות מפותחות יותר רמת המחירים גבוהה וכמוה גם רמת התוצר, ובמדינות מתפתחות רמת המחירים ורמת התוצר נמוכים. פער בין שני המדדים מעיד על כשלים במבנה הכלכלה ועל חוסר איזון בין ההכנסה להוצאה של האזרחים.

ואכן, ב-85% מהמדינות הפער בין שני המדדים הינו פחות מ-20%, ורק ב-4 מדינות הפער גדול יותר. כאשר ישראל עם פער ענקי של 41% בין רמת המחירים לתוצר לנפש, ואחריה ניו זילנד, יוון ומקסיקו.

רק לפני עשור היה מצבנו הפוך: מדד התוצר לנפש היחסי היה גבוה בכ-20% ממדד רמת המחירים היחסית, והחיים בארץ היו קלים יותר ממרבית המדינות המפותחות. אולם, בעשור האחרון חלה "תנועת מספריים" - התוצר לנפש ירד ביחס לממוצע המדינות בכ-10%, ואילו רמת המחירים עלתה ביותר מ-50% ביחס לממוצע המדינות (ראו תרשים 1 בתחתית הכתבה). הפער שנוצר הביא, בצדק, לפני שנתיים למחאה החברתית. מאז, במקום שהפער יצטמצם הוא צמח עוד יותר.

תרשים 2 מציג את המיצוב היחסי של מדינות ה-OECD לפי שני המדדים בשנת 2005. בציר האופקי מוצג מדד התוצר לנפש ובציר האנכי מדד רמת המחירים. בכל המדינות יש מתאם בין עושר המדינה לבין רמת המחירים. ניתן להבחין בשלוש קבוצות עיקריות - ברביע הימני העליון קבוצה של מדינות מפותחות עם רמת מחירים גבוהה; באמצע מדינות "תקועות" עם רמת מחירים ממוצעת; ובקצה השמאלי התחתון קבוצה של מדינות צומחות עם רמת מחירים נמוכה. ב-2005 ישראל הייתה בעמדת זינוק מצוינת ועמדה בראש המדינות "הצומחות" עם רמת המחירים נמוכה.

תרשים 3 מתאר את המצב בשנת 2013. מרבית המדינות שהיו ברביע הימני העליון נשארו בו; המדינות "התקועות" - איטליה, ספרד, יוון ופורטוגל נסוגו ברמת התוצר לנפש. עם זאת, במקביל, ירדה גם רמת המחירים, מה שהקל במידה מסוימת על האזרחים. המדינות הצומחות: קוריאה, צ'כיה, סלובקיה, פולין, הונגריה, מקסיקו וטורקיה עלו ברמת התוצר לנפש וכמעט לא עלו ברמת המחירים, מה שהגדיל את הרווחה לאזרחיהן. מרבית המדינות שירדו במדד התוצר לנפש, גם ירדו ברמת המחירים. התוצאות של ישראל חריגות לרעה בקנה מידה בינלאומי - גם ירידה בתוצר היחסי לנפש וגם עלייה דרמטית ברמת המחירים היחסית.

במבחן התוצאה, כלכלת ישראל הפגינה ביצועים נחותים ביחס לכל המדינות המפותחות. לא ניתן לתלות את האשמה במשבר הכלכלי בעולם כי כלכלות אחרות לא הידרדרו כמו כלכלת ישראל, וגם לא ניתן להטיל אותו על הממשלות שהיו לפני כן. יש רק גורם אחד שיכול להסביר את התוצאה: הכישלון נובע מהמדיניות הכלכלית לאורך העשור.

עד כאן אני מסכים עקרונית. דר' רותם צודק, מעמד הביניים הישראלי הופך לעני יותר וזוהי בעיה אקוטית שדוחפת ישראלים רבים לחפש את מזלם בניכר. אבל מכאן הכול מתחיל להתדרדר.

המדיניות הכלכלית היא שדרדרה את מדינת ישראל למקום האחרון. העיקרון המרכזי שמנחה את המדיניות הכלכלית בעשור האחרון הוא לצמצם את האחריות של הממשלה ואת פעילותה בכל התחומים, ולתת לכוחות השוק לפעול בחופשיות כדי שיגיעו לשיווי משקל בעצמם.

האמת הפוכה בדיוק. בשנים האחרונות מאז שנתניהו עלה לשלטון, חלקה של המדינה (במדינה אני מתכוון המוסדות השלטוניים השונים – כנסת, ממשלה, רשויות כמו רשות המקרקעין וכדומה) בניהול המשק, בעיקר דרך מיסוי, חוקים ותקנות, הולך וגדל. הממשלה לוקחת אחריות רבה יותר ויותר ומחבלת בשוק החופשי כמיטב יכולתה. דוגמא אחת היא חוק הספרים שבו המדינה מתערבת בשוק החופשי וקובעת לנו האזרחים כמה עלינו לשלם. אני מעלה את הדוגמא הזו בשל עדויות ממש מהעת האחרונה כמה האקט הזה היה אפקטיבי בהריסת השוק. (הערת אורי רדלר: ואולי אפקטיבי אף יותר, אם נתייחס ברצינות לידיעות על עיכוב תשלומים להוצאות הספרים על־ידי סטימצקי)

זוהי למעשה המדיניות של רייגן ותאצ'ר בשנות השמונים, וכיום של גורמי הימין במפלגה הרפובליקנית בארה"ב.

הלוואי! אילו רק המדיניות הכלכלית בארץ הייתה דומה, ולו במעט, למדיניות תאצ'ר, היינו עשירים בהרבה ממה שאנחנו היום. אם כבר, מדיניות ממשלת ישראל מזכירה דווקא את מדיניות הלייבור בשנים שלפני עליית תאצ'ר לשלטון, בעיקר בכל הקשור ליחסי כוחות בין הממשלה לבין ארגוני העובדים במגזר הציבורי. נקווה שלא נצטרך להגיע להתמוטטות נוסח-בריטניה כדי לקבל מנהיג פוליטי תאצ'ריסטי (ולא, בניגוד לרטוריקה המלוטשת שלו, מדיניות נתניהו, דה-פאקטו, דומה למדיניות תאצ'ר בערך כמו שפניני דומה למייקל ג'ורדן).

מדיניות זו, (כלומר מדיניות רייגן ותאצ'ר) שננטשה במרבית מדינות העולם בעקבות המשבר הכלכלי, יושמה בישראל באדיקות.

המשפט האחרון מניח כעובדה מוגמרת שלפני המשבר הפיננסי של 2008 שררה בעולם המערבי מדיניות השוק החופשי של תאצ'ר. אין ספק שההנחה המוטעית הזו היא הישג תעמולתי גדול של כלכלת המקורביזם. המשבר הכלכלי של 2008 הוא תוצאה מובהקת של התערבות ממשלתית, ולא של השוק החופשי. מה גרם למשבר? ראשית, הרבית הנמוכה, כפי שנקבעה על־ידי הבנק המרכזי הפדרלי, מוסד ששייך לכלכלה חופשית כמו שפילה בקר שייך לארוחה של צמחוני (הפד אמנם התחיל להעלות את הרבית לפני שהבועה פקעה אך לא מספיק מהר ולא מספיק גבוה); שנית, הערבות המובלעת של הממשלה הפדרלית לחברות בתמיכה ממשלתית פרדי מק ופאני מיי (כיום הערבות היא כבר מפורשת); שלישית, הידיעה כי ממשלת ארה"ב תציל בנקים מקריסה (חוץ מלהמן ברדרס שכנראה לא היו לו מספיק קשרים עם ממשל בוש – מקורביזם עובד רק בשביל המקורבים...); ורביעית, חקיקת הקונגרס שבאה לעודד קניית בתים ("חוק החלום האמריקני").

בעשור האחרון ירדה ההוצאה הממשלתית לאחד המקומות האחרונים מבין מדינות ה-OECD. התמיכה של הממשלה בהשקעות בתעשייה, במחקר ופיתוח וביצוא צומצמה, החינוך המקצועי פורק, חברות ממשלתיות הופרטו, השירותים הציבוריים (בריאות, חינוך, רווחה, תעסוקה וכו') בתהליכי הפרטה, החיסכון הפנסיוני הופרט. שיעורי המס לחברות ולבעלי ההכנסות הגבוהות ירדו ואילו המסים העקיפים, המשולמים על ידי כלל האזרחים, עלו. גם הקצבאות והתמיכות בחלשים צומצמו. במקביל, הממשלה והרגולטורים אפשרו לבעלי הון מקומיים וזרים להשתלט על החברות הגדולות במשק, הרבה פעמים תוך מינוף נכסי הציבור, ובמקביל, צמצמו את הפיקוח על המחירים, מה שאפשר להם להעלות מחירים כמעט בלי הפרעה.

שיעור המס הכללי המוטל בארץ על יחידים הוא באמת שערורייתי ומגיע לעתים עד ל-60 אחוז מסך הכנסתו של שכיר. ניתן להיכנס לדיונים פילוסופיים על משמעותה הממשית של חירות, כאשר רוב הכסף שאדם מרוויח, נלקח על־ידי המדינה בניגוד לרצונו, ומוצא על מטרות שעם רובן הוא אינו מסכים. נסתפק בכך שנאמר שמס גבוה שנוא על רוב האנשים, ובצדק. על־פי נתוני 2009 העשירון העליון משלם 64 אחוז מכלל המסים הישירים (מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס הבריאות). לדעתי, לא מוסרי לגבות כל כך הרבה, וזה בוודאי מגוחך לדרוש יותר.

בכל מה שקשור למס חברות דר' רותם מפספס. מחקר שפורסם על־ידי הכלכלן אורי כץ מראה שמס החברות האפקטיבי בישראל גבוה מהממוצע במדינות בגודל דומה. לדעתי, הפיתרון הטוב ביותר לכלל המשק הוא ביטול מוחלט של מס חברות לכל החברות, החל מהמכולת השכונתית ועד לטבע, אינטל והחברות הזרות שינהרו לארץ כדי ליהנות ממקלט המס שהיא תציע. ייתכן אפילו שכלל המס שמדינת ישראל גובה לא ירד בשל התעסוקה והשגשוג שיביאו החברות (אגב, על־פי נתוני 2009 מס חברות אחראי לכ-12 אחוז בלבד מכלל המסים שמדינת ישראל גובה. הרוב מגיע ממס הכנסה ומע"מ).
דר' רותם לא מבין גם את עניין הפיקוח על המחירים. בתנאי תחרות חופשית אין סיבה לפיקוח על המחירים כי התחרות תוריד אותם ללא עזרת הפוליטיקאים – ראה למשל מקרה מחירי מוצרי האלקטרוניקה למשל או סקטור הריהוט. הסקטורים שבהם המחירים עולים הם כמעט תמיד סקטורים שבהם הממשלה בעצמה מונעת תחרות על־ידי שימוש במכסים, במכון התקנים, בהטלת הגבלות שונות, ועוד. לתת יותר כוח לממשלה כדי שתפקח על מחירים בסקטורים שבהם היא מלכתחילה גורמת למחירים גבוהים מזכיר לי את הפסוק: "הרצחת וגם ירשת?"


את ההוצאה שהממשלה הורידה מעצמה נאלצו האזרחים לשאת על כתפיהם, וההשפעה על רמת המחירים לא איחרה לבוא. רכיב מרכזי בעליית המחירים הינו מחירי השירותים הבסיסיים שבשליטת הממשלה שהולכים ומופרטים וכתוצאה התייקרו - בראשם, הרפואה הפרטית וביטוחי הבריאות, החינוך בבתי הספר ובמכללות הפרטיות, המים ועוד שירותים ממשלתיים. דווקא החשמל, שעדיין מופעל על ידי חברה ממשלתית, כמעט ולא התייקר.

נניח לרגע שהחשמל באמת לא התייקר. נניח לרגע שלא חברות אנרגיה פרטיות הם אלה שמצאו גז מול חופי ישראל והצילו את חברת החשמל. נניח לרגע שבזכות המדינה אנו לא משלמים יותר על חשמל. נניח את כל זה. מה נאמר על חוב חברת החשמל העומד על 55.6 מיליארד שקל? החוב הזה עמוס על גבם של אזרחי ישראל, והכסף לכיסוי החוב יוצא כמובן מכיסם. חברת החשמל יכולה, תיאורטית, להגדיל את חובה במיליארדים רבים נוספים (נתעלם לרגע משאלת הריבית שהחברה/מדינה ייאלצו לשלם כדי לגייס את החוב הנוסף הזה) ולממן בכך הורדת תעריפים נוספת. בסופו של דבר מישהו—כלומר, אנחנו—יצטרך לשלם את החוב. זו טעות להסתכל רק על מחיר החשמל תוך התעלמות מהחוב.

המרכיב השני שדוחף את עליית המחירים הוא המונופולים שנרכשו על ידי בעלי ההון המקומיים והזרים. למשל, בתחום המזון, מיזוג שופרסל וקלאבמרקט יצר גוף ששולט על כ-40% מערוצי ההפצה בשוק. מרבית יצרני המזון הגדולים עברו לשליטת גורמים זרים שבאים לישראל כדי לקבל תשואה גבוהה על ההשקעות שלהם ומעלים מחירים בהתאם.

המדינה, דהיינו הלובי החקלאי, מונופול תנובה, מכסים, כשרות מטעם המדינה, פיקוח הדוק ורגולציה מוטרפת, היא שמעלה את מחיר המזון בארץ.

המרכיב השלישי הוא הפער שנוצר ברמת ההכנסה בין תושבי המדינה - היווצרות שכבה של בעלי הכנסות גבוהות משירותים, פיננסים, נדל"ן, היי-טקיסטים שעשו אקזיט וקבוצות חזקות במגזר הציבורי, שבינה לבין שאר אזרחי המדינה נוצר פער הולך וגדל. במקביל, שכבת העניים גדלה לרמה הגבוהה ביותר מבין הארצות המפותחות. השכבה החזקה, שיש לה גם עודפי כספים בעקבות הורדת המסים, יכולה לרכוש מוצרים ושירותים יקרים, ומעלה את רמת המחירים במשק. אלה, ביחד עם גורמים מחו"ל, רוכשים דירות להשקעה ובכך הם מהווים גורם מרכזי בעליית מחירי הדירות שמשפיעה יותר מכל על יוקר המחיה בארץ.



מחירי הדיור בארץ עולים בעיקר כתוצאה משלוש סיבות: א) העובדה שהמדינה שולטת בקרקע, ב) וועדות התכנון והבנייה, שהופכות בניית בית בישראל למשימה דמונית ו-ג) הרבית הנמוכה. דר' רותם צודק בכותבו שפערי ההכנסה בארץ הם גדולים, אך גם זה באשמת המדינה המחסלת כל חלקה טובה קפיטליסטית בארץ. במדינות קפיטליסטיות פער ההכנסה קטן יותר והעשירונים התחתונים עשירים הרבה יותר מהעשירונים תחתונים במדינות לא קפיטליסטיות.



הצמיחה נפגעה בגלל ההזנחה של התעשייה וענפי היצוא. עד סוף שנות התשעים, הצמיחה של מדינת ישראל הובלה על ידי תעשיינים מקומיים (כמו אלי הורוביץ, סטף ורטהיימר, דב לאוטמן ואחרים), עם סיוע ממשלתי רחב, כפי שמקובל בכל המדינות שרוצות לצמוח. בשנים האחרונות, בעקבות צמצום התמיכה הממשלתית, התעשייה התכווצה וכיום אנחנו נמצאים ברבעון התחתון של ה-OECD בחלק התעשייה בתמ"ג.

מצד שני, החלק של השירותים, הפיננסים והנדל"ן עלה למקום השני מבין המדינות המפותחות. ממדינה יצרנית הפכנו למדינה של פרנסות אוויר. רמת ההשקעות הנמוכה בתעשייה גם גרמה לירידת הפריון בה ובכלל המשק. ההון האנושי האדיר שקיים אצלנו הולך ונמכר לזרים דרך אקזיטים. אף חברה גדולה לא קמה במשק בעשור האחרון ואף מפעל חדש גדול לא הוקם (חוץ מאינטל). החזון של "אומת סטארט-אפ" הפך לקללה למשק מפני שהוא משרת מעטים מאוד שמרוויחים מהאקזיטים, אבל מונע היווצרות חברות גדולות המעסיקות מגוון עובדים בייצור ובשירותים משלימים.
במקביל, המקור המרכזי להשקעות בכל משק - כספי החיסכון הפנסיוני - הפסיקו לשרת את צמיחת המשק הישראלי ועברו לשרת טייקונים ממונפים והשקעות בחו"ל, במקום השקעות במגזר היצרני ובתשתיות המדינה.

אני לא מסכים גם עם החלק הזה. מכירת חברות טכנולוגיה לחו"ל מיטיבה עם הציבור כי היא מחזקת את השקל ומוזילה את מחירי הייבוא. בנוסף, חברות בינלאומיות רבות הופכות את הסטרט-אפים שהן קונות למרכזי פיתוח היושבים בארץ. אם אנחנו באמת רוצים לעודד בניית חברות גדולות או לפחות למשוך חברות גדולות זרות לארץ, יש לכך פתרון פשוט – ביטול מס החברות.

להוריד את רמת המחירים
מדינת ישראל עומדת כיום על פרשת דרכים. המשך המדיניות הנוכחית עלול להביא להמשך הידרדרות כלכלית וחברתית. על הממשלה לקחת חזרה אחריות על הגדלת הפריון, על חיזוק התעשייה והיצוא, על קיום שירותים ציבוריים זמינים במחיר סביר לאזרח, על צמצום הפערים הכלכליים בין האנשים והפחתה של העוני. ברמה הלאומית, עלינו להציב שני יעדים: הורדת רמת המחירים ב-15% לרמת ממוצע ה-OECD כפי שהיינו בשנת 2011; והיעד השני - העלאת התמ"ג לנפש ב-25% לרמת ממוצע ה-OECD . היעד הראשון ניתן להשגה תוך שנתיים, היעד השני מחייב מאמץ לאומי ממוקד, אך הוא בר-השגה עד 2020.

מספר כיוונים מרכזיים שבהם ניתן לפעול כדי להוריד את רמת המחירים:

1. תחום המזון, הלבשה והנעלה, ריהוט וציוד לבית מהווים כ-23% מסל התצרוכת הממוצע. פירוק המונופולים השולטים בייצור וביבוא, בערוצי ההפצה ובשטחי המסחר יביא להגדלת התחרות ולהורדת מחירים. עוד יותר אפקטיבי מהגדלת התחרות הוא הרחבת מספר המוצרים הנמצאים בפיקוח, תוך בקרה הדוקה שהמחיר שלהם באמת נמוך. פיקוח על מחירים הוא גם אמצעי אפקטיבי להורדת מחירי השירותים הפיננסיים והביטוחים.

אכן, פירוק מונופולים שנוצרו על־ידי הממשלה הוא צו השעה. אולם פיקוח על מוצרים הוא דרך גרועה להורדת מחירים. פיקוח יוצר מחסור ומביא להיווצרותו של שוק שחור. רק תחרות חופשית מורידה מחירים, מעלה איכות ומתגמלת כישרון ועבודה קשה.

2. שירותי הדיור מהווים כ-25% מסל התצרוכת: הצעד האפקטיבי ביותר הינו פעולה לעצירה של הגורם המרכזי הדוחף את המחירים כלפי מעלה - רוכשי הדירות להשקעה, מקומיים וזרים. לצורך זה, נכון להשוות את המיסוי על דירות להשקעה להשקעות פיננסיות אחרות על ידי הגדלת מס רכישה לרוכשי דירות להשקעה, או מיסוי אפקטיבי על השכרת דירות.

מחירי הדיור עולים בגלל התערבות ממשלתית בוטה ומאסיבית בשוק. הפתרון הוא לא להגביר את מעורבות הממשלה אלא להקטין אותה. ראו כאן וכאן.

3. השירותים הממשלתיים מהווים יותר מ-15% מסל התצרוכת, ובהם הייתה עלייה גדולה בעקבות ההפרטות. כדי להוריד חזרה את העלויות יש לשקם את המערכות הציבוריות ולצמצם את המערכות הפרטיות. ברפואה, יש להגדיל את תקציבי הרפואה הציבורית ולצמצם את הביטוחים הפרטיים שמושכים את המערכת כלפי מעלה. העלאת מס הבריאות לצורך הרחבת הסל הציבורי תהיה זולה לאזרחים ממה שהם משלמים כיום על הביטוחים המשלימים והפרטיים, כי כך יחסכו העמלות והרווחים של המתווכים הפיננסיים. בחינוך, יש להגדיל את תקציבי החינוך הציבורי, לצמצם הוצאות הורים על חינוך, לבנות מחדש את החינוך המקצועי, להגדיל את תקציבי ההשכלה הגבוהה ולצמצם את המערכות הפרטיות בכל שלבי החינוך. בחיסכון הפנסיוני, יש להקים מערכת פנסיה ממלכתית שתיתן מענה בעלויות נמוכות לחוסכים עד גובה השכר הממוצע במשק. גם בחשמל ומים, בחינה מחדש של מהלכי הפרטה כמו הקמת איגודי המים, הקמת מתקני התפלה על ידי גורמים פרטיים והקמת תחנות החשמל פרטיות שגורמים לעליית מחירים לאזרחים.

אני מסכים שהפרטה ללא תחרות חופשית היא צעד שנזקו רב מתועלתו. אך האמונה בכוחה של הממשלה לספק שירותים איכותיים ויעילים מנוגדת לניסיון ולהגיון. נושא זה, ובעיקר נושא החינוך מצדיק מאמר נפרד.


4. והחשוב מכול - צמצום אי-השוויון לרמות המקובלות בעולם על ידי הגדלת המיסוי הישיר על בעלי ההכנסות הגבוהות ומס החברות. כל עוד יש שכבה של אנשים שיש להם הרבה כסף הם ידחפו את המחירים כלפי מעלה.

הגדלת המס הישיר והגדלת מס חברות יעודדו הגירה של המוכשרים, מעבר חברות לחו"ל ובסופו של דבר יביאו להשמדת כלכלת ישראל.

הגדלת התוצר לנפש היא אתגר גדול עוד יותר:

1. המפתח לצמיחת המשק נמצא במגזר היצרני, ובעיקר בתעשייה ובענפי היצוא. רק קיום של חברות ישראליות גדולות, בעלות כושר תחרות בעולם, יכול להביא להגדלת התוצר ולסחוף איתו מעגל של ספקים ונותני שירותים.

עידוד חברות תעשייתיות, בעלות כושר תחרות בעולם, צריך להיות הציר המרכזי בצמיחת המשק. לשם כך, נדרש להגדיל את ההשקעות בתעשייה על ידי הרחבה של תקציב המענקים לתעשייה לפחות לרמה שהיה לפני עשור (ב-2003 היה מיליארד שקל וכיום פחות משליש), להגדיל השקעות ממשלתיות במחקר ופיתוח תעשייתי הנדסי, להרחיב הערבויות ליצוא לרמה המקובלת בעולם, להקים מחדש את החינוך המקצועי, להקטין את העלויות המושתות על התעשייה, לתת עדיפות לתוצרת הארץ ברכש ממשלתי ולצמצם רגולציית יתר. וכן, לפעול בנחישות לבלימת תיסוף השקל ולחיזוק הדולר.



על האמונה המוטעית בצורך להחליש את השקל כבר הגבתי כאן וכאן וכאן וכאן. אני גם מתנגד לרעיון שהממשלה תשקיע בתעשייה. זהו תפקידם של יזמים שמשקיעים את כספם שלהם, לוקחים על עצמם את הסיכון שבכישלון ונהנים מפירות ההצלחה. אין זה תפקידם של פוליטיקאים ועסקנים שמהמרים בכספם של אחרים.

2. מקור נוסף לצמיחה הוא מגזר העסקים הקטנים והבינוניים - יש להפנות אליהם מקורות מימון שחסרים להם, ולתת להם עדיפות מול עסקים גדולים ברכש ועלויות ממשלתיות ובצעדי רגולציה.

צריך רק להפחית את הרגולציה, למען השם, ולבטל מס חברות. לא צריך הרבה יותר מזה.

3. צעד משלים הינו הפניה של כספי החיסכון הפנסיוני, אשר בעשור האחרון הפסיקו להוות מקור להשקעות במשק, לכיוון של השקעות במגזר היצרני בתעשייה, בתיירות, בחקלאות וכן בתשתיות ובדיור. יש מגוון דרכים לכך - פנסיה ממלכתית, אג"ח מיועדות, קרנות צמיחה בשיתוף ממשלה ומוסדיים, השקעה בחברות דרך בנקים ואיגוח למוסדיים ועוד.

זו אולי ההצעה המסוכנת ביותר בכל המאמר. מטרת החיסכון הפנסיוני הוא לדאוג לרווחת האוכלוסייה אחרי פרישה. זהו זה. לא מימון החברות, הסקטורים והטייקונים חביבי הפוליטיקאים דה-ז'ור. חוסר האחריות הטמון בהצעה הזו ואוקיינוס השחיתות שהיא תיצור ראויים למאמר נפרד.

נכון, חלק מהצעדים יחייבו הגדלה של תקציב המדינה. אבל, זה בדיוק מה שהיה לפני עשור - ההוצאה הממשלתית בישראל הייתה גבוהה מהממוצע של ה-OECD. המרכיב המרכזי במדיניות בעשור האחרון היה הורדת ההוצאה הממשלתית לתחתית מדינות ה-OECD. המהלך הזה נכשל, צריך להפיק את הלקחים ולחזור ולהעלות את המסים על העבודה וההון לבעלי ההכנסות הגבוהות, את מס החברות ולבטל מיליארדים של הטבות מס המגיעות למספר קטן של חברות ואזרחים.

אני משוכנע שגם לאזרחים בשכבות המבוססות אכפת מעתיד המדינה שלנו. אם הם יראו מול עיניהם תוכנית ברורה להשגת יעדים לאומיים לחיזוק הכלכלה ולהורדת המחירים עבור כלל אזרחי המדינה, וביצוע נחוש שלה, הם יהיו מוכנים לחזור ולשלם יותר מסים.

אפשר לחשוב שמישהו שואל את האזרחים.

אין שיפור במצב המשק
תמונת המצב כיום אינה מצביעה על שינוי מגמה. לפי נתוני הרבעון האחרון של שנת 2013, חל שיפור מסוים במצב המשק ביחס לרבעון השלישי (תקופת הקיץ והחגים), אולם השיפור אינו גדול. בחישוב כולל, בחציון השני של 2013, הצמיחה בתמ"ג לנפש הייתה כמחצית האחוז. הנתון המדאיג ביותר בראיה קדימה הוא רמת ההשקעות הנמוכה שהמשיכה לקטון במהלך 2013 (ראו תרשים 4). כמו שחברה עסקית אינה יכולה לצמוח ללא השקעות, כך גם המערכת הכלכלית כולה. אם אנחנו רוצים לחזור לתוואי צמיחה והגדלת ההכנסה לנפש, נדרש להגדיל את ההשקעות במשק.

יצוא הסחורות ללא הענפים של שלוש החברות הגדולות (טבע, כימיקלים לישראל ואינטל) ממשיך לרדת, ובחודשיים הראשונים של 2014 היה נמוך בכ-8% מקיץ 2013 (ראו תרשים 5). בתחום התעסוקה גם אין שיפור - בדצמבר הייתה ירידה של 15 אלף משרות שכיר ביחס לנובמבר; מספר המשרות הפנויות עלה בינואר לעומת דצמבר, אבל בפברואר נעצרה מגמת השיפור ואנחנו עדיין פחות מהקיץ.

ההאטה הגיעה גם אל הצרכנים. ברבעון האחרון של 2013 הגידול בצריכה הפרטית היה רק 1.1% ביחס ל-2.5% ברבעון קודם השלישי ו-4.1% ברבעון השני. ואכן, זה גם הסיפור הגדול של החודשיים הראשונים של 2014 - הגלישה של ההאטה ביצוא ובהשקעות אל הצרכנים.

אזרחי המדינה נמצאים כבר מספר שנים בצבת בין רמת המחירים העולה לבין ההכנסה הנמוכה לנפש, וכעת עם ההאטה הכלכלית הם מצמצמים את הצריכה שלהם. לפי נתוני נילסן, הייתה בפברואר ירידה כמותית של 4.5% בצריכה בכלל השוק, אחרי ירידה של 1.8% בינואר. לפי נתוני הלמ"ס, מדד המכירות ברשתות השיווק ירד ב-1.8% בשלושת החודשים האחרונים. לא בכדי, מדד אמון הצרכנים נמצא ברמה הנמוכה ביותר ביחס למדינות ה-OECD - אנחנו במקום השלישי מלמטה, אחרי יוון ופורטוגל.

הגורמים להאטה הכלכלית כיום ברורים הרבה יותר לאור התמונה של הכשלים המבניים שנוצרו במשק במהלך העשור. זה הזמן, ביחד עם בשורת האביב והפריחה המשגעת סביבנו, שנזכה לצאת לתקופה חדשה, לשינוי אמיתי במדיניות הכלכלית לכיוון של לקיחת אחריות על הצמיחה הכלכלית ועל איכות החיים שלנו. ובינתיים, חג אביב שמח ופורח לכולנו ותקווה לשינוי חיובי במהרה.

דר' רותם מאיר בצורה יעילה את המידה בה מדינת ישראל מרוששת את אזרחיה. הבעיה היא שלצד זיהוי נכון של התסמינים, הוא טועה באבחון ולכן גם מפספס ברישום התרופה הנכונה.

דר' רותם מניח כי ממשלה גדולה טובה לכלכלה. אם הדבר היה נכון, ברה"מ הייתה עדיין קיימת ומשגשגת והונג-קונג הייתה עדיין ביצה מוכת מלריה. האמת בדיוק הפוכה. ממשלה קטנה וכלכלה חופשית מבטיחים שגשוג כלכלי לכלל האזרחים ובעיקר לעשירונים התחתונים ולמעמד הביניים.

מכון פרייזר, מכון מחקר קנדי מייסודו של מילטון פרידמן, פרסם לפני כחצי שנה את הדירוג הכלכלי של מדינות העולם על־פי חופש כלכלי. מדינת ישראל מדורגת במקום ה-49 (נתון לא מתואם), אחרי מדינות כמו רומניה, פורטוגל, סלובניה. זהו הישג עלוב למדי. המחקר של מכון פרייזר מראה בבירור כי מצבם של העשירונים התחתונים במדינות החופשיות טוב לאין ערוך יותר מאשר במדינות הפחות חופשיות ושהפערים קטנים יותר במדינות החופשיות.

המדד מבוסס על חמש קטגוריות, שאחת מהן היא גודלה של הממשלה. זוהי הקטגוריה שבה מצבה של ישראל גרוע במיוחד - מקום 106 בעולם (נתון לא מתואם). זו גם הקטגוריה היחידה בה לא חל שיפור כלשהו מאז שנת 1980. הפיתרון שמציע דר' רותם הוא לדרדר את ישראל עוד יותר במורד מדד החופש הכלכלי. זהו רעיון שמנוגד לניסיון ההיסטורי ולהיגיון. נקווה שלא זה הכיוון שמדינת ישראל תצעד אליו.



הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים



 
 
רשימת תגובות (7)
 
 
אירוני אבל אולי חוק הספרים שיזמה סטימצקי יגרום למפלתה
8/4/2014
נכתב על ידי עמוס

כבר עכשיו מדווח שרשרת סטימצקי לא שילמה לספקים ו הבנקים מפחדים לתת לה אשראי
 
 
 
 
הפסקה שמתחילה במלים "אכן, פירוק מונופולים"
9/4/2014
נכתב על ידי ש

צריכה להופיע באות שחורה (היא מטעם אלפר ולא רותם).
 
 
 
 
מעולה. פשוט מעולה!
9/4/2014
נכתב על ידי מארק

 
 
 
 
גם שתי הפסקאות האחרונות.
9/4/2014
נכתב על ידי ש

 
 
 
 
מדהים אותי הניתוק
9/4/2014
נכתב על ידי עידן

"העלאת מס הבריאות לצורך הרחבת הסל הציבורי תהיה זולה לאזרחים ממה שהם משלמים כיום על הביטוחים המשלימים והפרטיים"
אני מבוטח באופן פרטי עם כל הביטוחים האפשריים ועדיין עלות הרכיב הפרטי בביטוח הבריאות שלי היא פחות מ10% מעלות הכללית.
נכון שאני "עשריון עליון" אבל לא הרבה יותר מזה.
ברור שלרוב האזרחים עדיף שיגדילו את עלות הביטוח הבריאות הממלכתי, כי יש אנשים שחושבים ש20% מהעם צריכים לממן את כל השאר
 
 
 
 
תודה על התיקונים להדגשות - תוקן
9/4/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
אומת הסטארטאפ
11/4/2014
נכתב על ידי יובל

״החזון של "אומת סטארט-אפ" הפך לקללה למשק מפני שהוא משרת מעטים מאוד שמרוויחים מהאקזיטים״ - איזה קשקוש מנותק מהמציאות, חברות הסטארט-אפ משלמות משכורות גבוהות מהממוצע אפילו בהייטק. הסיכון הוא בעיקר על היזמים והן מפרנסות חוץ מהעובדים גם מעגל שני נרחב של ספקים. אנוביט שנרכשה על ידי אפל, כדוגמא, הפכה למרכז פיתוח וגייסה מהנדסים רבים. חבל שלא מקצצים האקדמיה שהוציאה דוקטורים מקולקלים כמו זה