הבועה הקטנה
 


המאמר הבא נכתב ב-27 ביולי 2009 עבור "הקפיטליסט היומי"

טיפשות, זיכרון‭ ‬קצר, יומרות‭ ‬שווא‭ ‬וחוסר‭ ‬ברירה‭ ‬מולידים‭ ‬לנו‭ ‬עכשיו‭ ‬מיני־בועה. לפני‭ ‬חודשיים, הזהיר הקפיטליסט‭ ‬היומי‭ ‬מפני‭ ‬התפרצות‭ ‬מחודשת‭ ‬של‭ ‬מגיפת‭ ‬הכסף‭ ‬הזול‭ ‬והמליץ‭ ‬להחזיק‭ ‬אצבעות‭ ‬למיתון. כנראה‭ ‬שלא‭ ‬החזקנו‭ ‬אצבעות‭ ‬מספיק‭ ‬חזק.

בשבועות האחרונים אנו מוצפים בסיפורים על בועת נדל"ן ומניות בשוק הישראלי. מחירי הדירות מזנקים ואילו הבורסה כבר הצליחה למחוק את כל ההפסדים שהיו מאז תחילת הקריסה.

הסיבה לבועה פשוטה וגלויה לעין: בנק ישראל הוריד את הריבית לאפס וכל ערוצי החיסכון השמרניים יותר הפכו בבת־אחת להפסדיים. החוסכים גילו כי אם ברצונם לשמור על ערך כספם מול האינפלציה ההולכת וגואה (היוצרת, בפועל, ריבית שלילית על חסכון), אין להם מנוס אלא להפנות את כספם לערוצים מסוכנים יותר. לא לחינם, בנויה הבועה הנוכחית, במידה רבה, על דירות הנקנות כהשקעה או על דירות בפריפריה המוזלת ובחסות ממשלתית.

זו אינה בועה שמחה. המשקיעים יודעים כי הם שמים את כספם על קרן הצבי. הם יודעים כי להשקעתם יש סיכוי לא רע להתפוגג. אין להם ברירה. כמעט כל מי שמבין משהו יודע שמדובר בבועה קצרת טווח. ובכל זאת, כולם ממשיכים להשקיע. המשקיעים בבורסה אומרים לעצמם כי הפעם הם ידעו לצאת בזמן. המשקיעים בנדל"ן אומרים לעצמם כי הלוואה בריבית כה נמוכה אסור לפספס. במקרה הכי גרוע, אם ערך הדירות יצנח, לכל הפחות תישאר בידם דירה. בכל אופן, הנגיד יודע מה שהוא עושה. יהיה בסדר. ואם לא יהיה בסדר, כבר נמצא מוצא. ואם לא נוכל לשלם את המשכנתא אז... ובכן... אז הממשלה תתערב, לא?

ברור. הממשלה יכולה לעשות הכל. אפילו רוביני חושב ככה.

נוריאל רוביני, האיש המכונה ד"ר דום, קנה לעצמו שם כאחד ממנבאי המשבר הכלכלי הנוכחי. פעם אחר פעם, וגם באחרונה גינה רוביני את מדיניות הבנק הפדרלי בראשות אלן גרינספן, ש"הוריד את הריבית נמוך מדי, למשך זמן ארוך מדי" ובכך יצר את "בועת האשראי והמינוף הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב."

אבל רוביני אינו אויב לריבית נמוכה והצפת השוק בכסף ובאשראי זולים. להפך: בידיים הנכונות, הוא סבור, הם יכולים להיות כלי מועיל ביותר. בהמשך המאמר הוא משבח את נגיד הבנק הפדרלי בארצות הברית על שעשה אותו דבר בדיוק כמו קודמו: חתך את הריבית לאפס, העניק הלוואות, הציל מוסדות פיננסיים ורכש "עד 1.7 טריליון דולר באג"ח ממשלתיות, ני"ע מגובי משכנתאות ואג"ח של סוכנויות ממשלתיות כדי להוריד את הריביות בשווקים."

פרנק שוסטק המפוכח הגיב ביובשנות:

כמה פרשנים מחזיקים בדיעה כי המשבר הכלכלי הנוכחי הוא תוצאה של המדיניות המוניטרית המרחיבה מאוד של הבנק הפדרלי, בראשות גרינספן... אך מסיבה בלתי ברורה אותם פרשנים מחזיקים בדיעה כי המדיניות המוניטרית המרחיבה מאוד של הבנק הפדרלי מאז ספטמבר 2007 הצילה את הכלכלה מאסון רבתי. לפי דרך מחשבה זו, לפרקים הזרמת כספים לשוק רעה לכלכלה, ולפרקים היא מועילה מאוד.



כיצד מיישבים את הסתירה? ליתר דיוק, כיצד מיישבים אותה עם כך שרוביני עצמו מודע היטב לכך ש"הנזילות המוגזמת שמעשיו" של ברננקי יצרה תגרום "בסופו של דבר לאינפלציה ולנפילה חדה של ערך הדולר."

הפתרון לחידה מחזיר אותנו לטיפשות מתחילת המאמר. לרוביני, כמו לכל כלכלן, ברור כי את הכסף שמדפיס הבנק המרכזי, בישראל כבארצות־הברית, יהיה צורך לקבל ממקום כלשהו. כפי שמעיר שוסטק, לא ניתן לייצר הון או ערך אמיתי. "מדיניות פיסקלית מרחיבה יכולה רק לחלק אותו מחדש." אם הבנק המרכזי בוחר להדפיס כסף או להדפיס חובות, לא נוצר יותר הון או ערך אמיתי: הדפסת כסף גורמת לשחיקת הונם של כל האזרחים (הכסף שברשותם שווה פחות); יצירת חובות גורמת לשחיקת הונם של כל האזרחים בעתיד (הם יצטרכו לשלם את החובות שצברה הממשלה).
הדרך היחידה בה שיטה כזו יכולה לעבוד היא אם מאמצים את המתודה המוכחת של "עקומת טיפשות אזרחית כוללת." על כולנו, האזרחים הקטנים, מוטלת כאן החובה להיות אהבלים. עלינו לא להבחין, תחת אזהרה חמורה, בכך שהכנסותינו נופלות ושהוננו קטן ומצטמצם. עלינו לעמול יותר כדי לקבל פחות, להפסיק לחסוך ולהמשיך להוציא יותר ויותר כסף, כדי לשמר את האופטימיות הכללית בשוק. בטווח הקצר, כפי שאמר הוגה "עקומת הטיפשות האזרחית הכוללת," ג'ון מיינרד קיינס, אין שום סיבה שלא נחייה עם חיסכון בשיעור אפס. בטווח הארוך, כפי שאמר קיינס, ובכן, "בטווח הארוך כולנו נמות."
קיינס סיפק הוכחה נאה לתאוריה שלו, כשמת בשלב מוקדם מאוד. רוביני וממשיכים אחרים של דרכו, הרחיבו את עקומת הטיפשות הכוללת כדי להחיל גם כלכלנים. ברור מאליו כי אם נמדוד את שיעור יצירת הערך וההון הממשיים, יתברר על נקלה כי הזרמת הכסף הממשלתית מועילה כמו כוסות רוח למת. לכן, כך רוביני ואחרים, הפתרון צריך להיות בשינוי מה שאנחנו מודדים.
רוביני ומרעיו בוחנים את הכלכלה, קודם לכל, מבעד למשקפי התוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג). התמ"ג מודד את הערך הכולל של הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה מסוימת בתקופה נתונה. מדידה כזו כוללת, כמובן, גם את הפעילות הממשלתית ולכן, מנקודת מבטו של רוביני, הזרמת כסף ממשלתית אכן יכולה "לייצר" צמיחה. לדוגמה, הממשלה יכולה להעסיק חמש מאות אלף עובדים בחפירת בורות בכל רחבי המדינה, ולהעסיק עוד חמש מאות אלף עובדים בכיסוי אותם בורות. התוצאה המעשית הסופית של פעולתם של חמש מאות אלף העובדים הראשונים ושל חמש מאות אלף העובדים הנוספים תהיה אפס, אך במונחים של תמ"ג תירשם כאן צמיחה קדחתנית ומרשימה.

כשמציגים את העניין כך, הוא נשמע אווילי לחלוטין. מה הבצע במדידת פעילות כלכלית ולא במדידת פעילות כלכלית ממשית, שיש ממנה תוצר? האם את הכסף לשכרם של העובדים לא יהיה צורך לקחת ממקום כלשהו? האם הכסף שיילקח לצורך שכרם של העובדים לא ייגרע משכרם והונם של עובדים אחרים?

ובכן, כפי שגורסת התפישה של רוביני והקיינסיאניים, אם לא רק האזרחים יהיו טיפשים אלא גם הכלכלנים יהיו טיפשים וכולנו נתחבא עמוק מתחת לשמיכה ואף-פעם-אף-פעם לא נציץ החוצה, אז בסוף לא יהיה "החוצה."


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים