גזירות של פחדנים
 


כך נראות גזירות של פחדנים. אחרי ארבע שנים של פופוליזם ופיזור כספים באדיבות שטייניץ ונתניהו באה הנפילה, אך הלקח לא הופק: במקום ניסיון לאזן את התקציב אנו מקבלים מסים לא אפקטיביים וגלגול של הבעיות הלאה, בדמות תוספת חובות. הדבר היחיד שניתן להתברך בו הוא שלמדיניות שפנים מעין זו אין עתיד ארוך: מדינה קטנה ועמוסת חובות כמו ישראל משלמת את המחיר על טיפשות כלכלית במהירות רבה.

השגיאה של שטייניץ
הגזירות הנוכחיות מתחילות בשנת 2009. אותה שנה—השנה המלאה הראשונה של המשבר הכלל עולמי—התכוננה ישראל לתקציב סופר-גירעוני: גירעון שוטף של 41 מיליארד שקל, שהם כ-20 אחוז מכלל הכנסות הממשלה לאותה שנה. הכוננות הייתה מוצדקת, שכן התחזית הייתה לירידה חריפה בהכנסות המדינה.

במשבר הקודם, זה של שנת 2002-2003, נקטה ישראל מדיניות זהירה והקפיאה את הוצאותיה עד שההכנסות תתחלנה לעלות וגם אז, הקפידה שהוצאותיה תעלינה בקצב איטי יותר מקצב הכנסותיה. בשנים 2002-2007 עלו ההוצאות בשיעור של 11.9 אחוז, שעה שהכנסות הממשלה עלו ב-23.4 אחוז. התוצאה הייתה איפוס הגירעון בשנים 2006-2007.

המשבר הכלכלי תפס את הממשלה מופתעת משהו, אך התגובה המתבקשת לו הייתה, ובכן, מתבקשת: הקפאת ההוצאות עד יעבור זעם ועד שההכנסות תעלינה.

הרעיון הזה לא התאים לשטייניץ ולנתניהו. הוא גם לא הלם הרוחות הפופוליסטיות שהחלו מנשבות בישראל, במיוחד כאשר התברר שהמדיניות הכלכלית הנבונה שננקטה בשנים 2002-2008 (לא רק היא, אבל בעיקר) הצילה את ישראל מכאביו הקשים ביותר של המשבר העולמי. ראש הממשלה ושר האוצר החליטו על שינוי כיוון: במקום הקפאה תקציבית, הוחלט להמשיך בהרחבת ההוצאות כרגיל ולגלגל את הבעיה הלאה, באמצעות הגדלת מצבת החובות של ישראל. כך יצא שבשנת 2009 הגדילה ישראל את מצבת החובות שלה ב-40 מיליארד שקל, בעיקר באמצעות הנפקת כמות עצומה של אגרות חוב בשוק המקומי.

ההימור נכשל
בשנה שאחרי־כן נדמה היה שההימור מצליח: המשק התאושש מן המשבר במהירות ובשנת 2010 כבר עלו ההכנסות על התחזיות. במקום הכנסה חזויה של 217 מיליארד שקל, עמדו ההכנסות על כמעט 230 מיליארד שקל, והגירעון היה קטן מהחזוי, רק 24 מיליארד שקל.



וזו הייתה הנקודה ששטייניץ ונתניהו שכחו: לא מדובר ברק 24 מיליארד שקל אלא ב-24 מיליארד שקל! הצמד נשבה בקסם הפער בין התחזיות למציאות בשנים 2009-2010 והחליט לפתוח מבערים: התקציב המתוכנן לשנים 2011-2012 נבנה לפי תחזית להגדלת ההוצאות ב-12 אחוז, שתאוזן בגידול חזוי של כ-18 אחוז בהכנסות. כלומר, כדי להצדיק את הגידול הנאה בתקציב, הונח שבישראל יתרחש נס והיא תתחיל לצמוח בקצב כפול מזה שבו צמחה בשנים הטובות שקדמו למשבר.

הנס לא התרחש. אף שהכלכלה הישראלית צמחה בשיעורים טובים יותר מכלכלות בעולם (חלק מהצמיחה נבע מהתפחת בועת הנדל"ן) לא היה שום סיכוי שהכנסות הממשלה תצמחנה בקצב התקוות. כשלכל אלו נוספה גם הסערה הפופוליסטית של "המחאה החברתית" ובעקבותיה חלוקת הכספים הלא מבוקרת של שטייניץ את נתניהו, המצב החמיר עוד יותר.

בשנים 2011-2012 ובשליש הראשון של 2013 נוצר גירעון כולל של כ-64 מיליארד שקל, שמומן באמצעות הנפקת אג"ח והלוואות בגובה של כ-67.6 מיליארד שקל.[1] עד סוף השנה עשוי הגירעון לשלוש השנים האחרונות לתפוח לגובה של כ-101 מיליארד שקל.

יש כמה דרכים להתמודד עם גירעון: הראשונה היא להעלות את המסים, כדי להתפיח את ההכנסות. לא במקרה ממוקדים עיקר המיסים החדשים בקרבנות שאין להם דרך להימלט: רווחי הון (כלומר, הכנסות מפנסיה ומחסכונות), מע"מ (כלומר, קניות), מכסים (כלומר, צריכה), וכדומה. הבעיה הכלכלית העיקרית היא, כמובן, שהעלאת מסים, ובמיוחד מסים הממוקדים בהכנסות ובצריכה, אינה יכולה להביא להגדלה ממשית של ההכנסה ממסים: היא רק יכולה לשנות את התמהיל. להגדיל כאן על חשבון קיטון שם.



דרך שנייה היא להמשיך להתפיח את החובות ולחכות לנס. כלומר, להמשיך ולהדפיס אג"ח עד שתסתמן קריסה באופק, ואז לעבור למצב חירום ולצמצם הוצאות. דרך זו היא הרת אסון מבחינה כלכלית, אך מבחינה פוליטית היא מאפשרת לנייד את נקודת ההכרעה לשלב מאוחר יותר ולנתק, מנקודת מבטם של הבוחרים, בין הפשע לבין מי שבארשת חמורת סבר יכריזו מאוחר יותר על גזירות חמורות כדי להתמודד עמו.

דרך שלישית היא קיצוץ בתשלומי החובות של הממשלה, ובמיוחד באמצעות צמצום תשלומי הריבית. הבעיה הפוליטית והכלכלית העיקרית בדרך זו היא שתועלתה המיידית מוגבלת, השימוש בה מוגבל עוד יותר (הגדלה ניכרת של ההלוואות תביא, בסופו של דבר, לעליית הריבית הנדרשת על הנפקות אג"ח חדשות) וגרוע מזה, הפחתה נוספת של הריבית תתפיח עוד יותר את בועת הנדל"ן, הנמצאת ממילא על־סף המראה לקראת ריסוק-רבתי.

כדיון צד: באחרונה יש רבים הקובלים על הגדלת הסיכון לפנסיות בעקבות הורדת הריבית על אג"ח ממשלתי. הפתרון המוצע הוא להגדיל את האג"ח ה'מיועדות'—כלומר, אגרות חוב עם ריבית מובטחת, גבוהה מהריבית הרגילה. הבעיה עם גישה זו היא שהיא מגדילה עוד יותר את תשלומי הריבית ואת הגירעון, מה שמחריף עוד יותר את הצורך בצמצום ההוצאות... שהוא ככל הנראה הדבר ממנו מסתייגים המציעים.

דרך רביעית היא, כמובן, צמצום התקציב. זו הדרך הנכונה, אך צמצום כזה כרוך בוויתור על חלק ניכר מההבטחות שפוזרו בשנה האחרונה. כלומר, הדבר ששר האוצר החדש, יאיר לפיד, ושר העל לענייני אני-עכשיו-בסין-אז-מה-אכפת-לי, מר בנימין נתניהו חוששים ממנו יותר מכל.

לא מסובך, מכאן, להבין מדוע נבחרו הדרך הראשונה והשנייה: העלאת המיסוי יוצרת את התחושה ש"עושים משהו." הדפסת הכספים מספקת את כיסוי העכוז קצר הטווח עבור הפוליטיקאים המדפיסים. לציבור לא נותרה ברירה, כך נדמה, אלא להמתין לקריסה משמעותית יותר של המצב הכלכלי בישראל, שתאפשר את הצעדים שנתניהו ולפיד מפחדים לנקוט עתה. לא נצטרך להמתין זמן רב.



הערות
1 והנה החישוב. התחזית הממשלתית הייתה כי בשנים 2011-2012 ובשליש הראשון של 2013 הייתה בערך כזו (אני עורך אקסטרפולציה מסוימת לגבי נתוני 2013, שכן תקציב עדיין אין):
  • הכנסות: 621 מיליארד שקל.
  • הוצאות: 655.2 מיליארד שקל.
  • גירעון: 34.2 מיליארד שקל.
  • גיוס כספים: 217 מיליארד שקל.
  • פירעון חובות: 182.5 מיליארד שקל.

    בפועל, המצב היה כזה:
  • הכנסות: 582 מיליארד שקל (גירעון של 38.5 מיליארד שקל בהכנסות).
  • הוצאות: 646.3 מיליארד שקל (הוצאה נמוכה בכ-8.8 מיליארד שקל לעומת התחזית)
  • גירעון: 63.8 מיליארד שקל (חריגה של 29.5 מהתחזית).
  • גיוס כספים: 261.5 מיליארד שקל (44.4 מיליארד שקל יותר מהתחזית).
  • פירעון חובות: 193.8 מיליארד שקל (חריגה של 11.2 מיליארד שקל מהתחזית).



    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (40)
     
     
    לא כל כך הבנתי מה אתה מציע?
    9/5/2013
    נכתב על ידי Bogdan

    אם הדרך הראשונה של העלאת מיסים והדרך השנייה של הלהמשיך להתפיח את החובוות זה לא טוב.
    והדרך השלישית מטפחת את בועת הנדל"ן.
    אז מה ההצעה שלך בעיניין? או שבטור הזה לא הייתה הצעה וזה טור ביקורת?
     
     
     
     
    לבוגדן
    9/5/2013
    נכתב על ידי עומרי

    אם אני מבין את אורי נכון, זה בהחלט יותר טור ביקורת מאשר טור הצעות. אבל, אם תקרא ביתר תשומת לב, תראה שאורי מאמין שהמהלך הנכון הוא צמצום התקציב הממשלתי (שלמרות ה"קיצוצים", גדל בכ-6% משנה שעברה אם איני טועה). זאת אומרת, פגיעה בשירותים שהמדינה מספקת לאזרחים ו\או פעילויות כלכליות אחרות של הממשלה (כמו תשלומים לועדים הגדולים, רשות השידור וכו').

    בעצם, במקום להעלות מיסים או להדפיס כסף (נסיון להעלות את ההכנסות של המדינה) הרעיון הינו להוציא פחות כסף (נסיון לצמצם את ההוצאות). אם תרצה אנלוגיה, המצב דומה למשק בית שמכניס 20 שקלים בחודש, ומוציא 25. לפיד מציא למשק הבית ללכת לקחת 5 שקלים ממישהו אחר ו\או לקחת חתיכת נייר ולכתוב עליה 5 ש"ח, ואילו ההצעה הנגדית היא שאותו משק הבית יפסיק לקנות אייפונים חדשים כל חודש.
     
     
     
     
    אורי, למה לא נצטרך לחכות זמן רב?
    9/5/2013
    נכתב על ידי ג

    תודה על המאמר החכם. אני מקווה שיותר ויותר אנשים ייחשפו ל"אמת" הכלכלית שאתה מציג כאן. כיף לקרוא את מאמריך המונמקים, ואני למד מהמידע שאתה חושף. תודה!

    אתה אומר: "לציבור לא נותרה ברירה, כך נדמה, אלא להמתין לקריסה משמעותית יותר של המצב הכלכלי בישראל, שתאפשר את הצעדים שנתניהו ולפיד מפחדים לנקוט עתה. לא נצטרך להמתין זמן רב. "

    א. כמה זה זמן לא רב?
    ב. למה הקריסה הזו קרובה? עד כמה זה שונה מהמצב שהיה עד היום של גלגול חובות המדינה הלאה? למה עכשיו זה קריטי?

     
     
     
     
    השאלה היא מה האלטרנטיבה האם יש אפשרות ליצור תקציב בלי להעלות מיסים
    9/5/2013
    נכתב על ידי עמוס

     
     
     
     
    יש פה את ספר התקציב אף שבטוח יהיה שינויים
    9/5/2013
    נכתב על ידי עמוס

    http://commondatastorage.googleapis.com/ch2news-attach/2013/05/2013-2014%20new.pdf
     
     
     
     
    שכחת פרט קטן
    10/5/2013
    נכתב על ידי מאפיהו

    כאשר נכנס הנגיד סטנלי פישר לתפקידו במאי 2005 עמדו יתרות המט"ח של ישראל על 27 מיליארד דולר. בסוף דצמבר 2012 עמדו היתרות האלה על יותר מ-76 מיליארד דולר. הרכישה לא מומנה מתוך הרווחים על השקעות נבונות מצד בנק ישראל(רכישת המט"חים שבהם התמחה בנק ישראל היא אחת המטופשות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אם לא המטופשת שבכולן) אלא על מכירת אג"חים לציבור הישראלי. לפי שער הדולר של היום, היה צורך לאורך השנים במכירת אג"חים בסכום של כ-175 מיליארד ש"ח. בפועל הסכום גבוה בהרבה, שכן הדולר האמריקאי, שהוא המרכיב העיקרי בסל המטבעות שלנו, רק יורד ויורד, ורוב הרכישה נעשתה בשערים גבוהים מהשער הנוכחי. נוסף לכך יש להביא בחשבון את הריבית המשולמת על האג"חים, כך שהסכום שהוצא מהמשק הישראלי במהלך שבע וחצי השנים האחרונות, קרוב יותר ל-200 מיליארד ש"ח - ממוצע של כ-26 מיליארד ש"ח לשנה. והכסף הגדול הזה עדיין שוכב כאבן שאין לה הופכין, מושקע במטבע שלא נראה כי הוא עומד להתאושש, בהתחשב בחוב האמריקאי העצום.
     
     
     
     
    מקבץ תשובות
    10/5/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לבוגדן, ערכתי תיקון קל בטקסט כדי להבהיר מה אני חושב שצריך לעשות: לקצץ בתקציב ככל הנדרש (כפי שמציין עומרי). אני הייתי גם מעלה את הריבית, אבל זה כבר דיון נוסף.

    לג': ראשית, החובות לא גולגלו כל הזמן. החוב הממשלתי הגיע לכ-525 מיליארד שקל בתחילת שנת 2003 ונשמר באותו גובה עד מאי 2008. אז נרשם שפל רב־שנתי ביחס לתמ"ג של 524 מיליארד שקל במאי 2008. אילו היינו שומרים עליו בגובה זה, הוא היה שווה היום כ-56 אחוז מהתמ"ג בלבד...

    לגבי קוצר הזמן: לישראל יש אשראי מצומצם יחסית, משום שהיא אינה חלק מגוש (כמו גוש האירו) היכול להעניק לה גיבוי, אינה מעצמה תעשייתית גדולה (כמו סין או יפן) ואינה מדפיסה את מטבע הרזרבה (כמו ארה"ב). ככזו, אין לה הרבה זמן למשחקים והיא אינה יכולה להדפיס כסף לאורך זמן בלי שתהיינה לכך השלכות חמורות בטווח הקצר.

    למאפיהו: אחד לא מפריע לשני. לאורך התקופה הזו הממשלה תבעה תוספת הנפקתית, לכיסוי גרעונותיה, בהיקף של כ-110 מיליארד שקל. היתרה (כ-56 מיליארד שקל) הושקעה, אני מניח, במשחקי המט"ח.

    לעמוס, תודה על הקישור לספר התקציב. הדבר הזה מחריד!
     
     
     
     
    אופטימיות מוגזמת
    10/5/2013
    נכתב על ידי אורי

    אורי, תודה על הבלוג. לטעמי אתה אופטימי מדי בפסימיות שלך. אנחנו ככל הנראה נמשיך לדשדש בבוץ עוד שנים רבות, כשהפוליטיקאים כתמיד הולכים על הגבול - מבזבזים כמה שהם יכולים ואז מורידים הילוך, מעלים מיסים מחכים לעוד קצת כסף וחוזרים לבזבז.

    נראה לי שהפוליטיקאים בונים על היציאה לעבודה של החרדים והערבים, וצמיחה גדולה במגזרים אלו, כמה שיביא להם את ההכנסות הנוספות הנדרשות להמשך החגיגה (ביחד עם רווחי הגז העצומים ...).

    מה שמעודד אולי, זה שיש עתיד על 19 מנדטיה תמחק אם לא תוריד מיסים לפני הבחירות, ועל כן יש 20-25 מנדטים (בזה תמיד יש גידול, מאז השמינייה של רפול, השישיה של מפלגת המרכז ו-15 של שינוי) המחפשים בית. הלוואי ומפלגה ליברטיאנית רצינית תוכל לתפוס את הנישה הזאת.

     
     
     
     
    את התגובה הקודמת כתבתי אני. אני לא יודע מאיפה הגיע אורי למקלדת שלי.
    10/5/2013
    נכתב על ידי יעקב

    בכל מקרה, זה שם יפה.
     
     
     
     
    שאלה לגבי רציונליות שמטרידה אותי הרבה זמן
    10/5/2013
    נכתב על ידי מבולבלת

    האם אותם אלה שדרשו חינוך חינם מגיל 3 לא העלו על דעתם שהם ישלמו על כך באופן אחר על ידי העלאת מיסים או קיצוץ. ז~א האם הבנאדם רואה רק את טובתו המיידית והנקודתית ולא את טובתו הכוללת.
    באותו אופן אני תוהה על כך גם כצרכנית של מוצרים ושירותים בשוק הפרטי; כאשר קורה שאני מקבלת מוצר או שירות לא ראוי במחיר לא הוגן (לדעתי) (למשל טכנאי מחשבים; מוסכניק; וכו'); ואז אני תוהה (ומשתאה) האם לבעל העסק לא איכפת שלא אחזור לעסק שלו. גם כאן נראה כאילו יש התנגשות בין השיקול לטווח הקצר לבין השיקול של הטווח הארוך. איך ניתן ליישב את הסתירה?
     
     
     
     
    למיטב זכרוני חינוך חינם מומן בעיקרו ע"י קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה
    11/5/2013
    נכתב על ידי דודו

     
     
     
     
    שאלה לאורי ואולי לשאול ושאר האנשים בעלי הידע כאן
    11/5/2013
    נכתב על ידי מוח

    איפה השקר שלהם? אני לא מבין כל כך בנושא, אבל בד"כ הם משקרים:

    http://kalkala-amitit.blogspot.co.il/2013/05/40.html
     
     
     
     
    תשובה לגבי קנדה
    11/5/2013
    נכתב על ידי יעקב

    האתר הזה מספר לנו שקנדה מימנה את פעילותה בעזרת כסף מהבנק המרכזי, אבל לא מספר לנו כמה כסף רק שהם בנו כבישים וכו'. ככל הנראה שההוצאות היו הרבה יותר קטנות אז והחל מ-1974 הגרעון היה הרבה יותר גדול.

    כך הדברים מתוארים בערך על הבנק המרכזי של קנדה בויקיפדיה באנגלית:

    Historically, the Bank of Canada functioned as the financier of Canadian public deficits in the Federal, Provincial, and Municipal budgets providing loans to fund government spending at interest rates as low as 1%. This practice allowed for public debts to be repaid more quickly, but at the cost of higher inflation. The growth of the federal government through the 1960s led to rapidly increasing federal deficits. As these were covered by the Bank of Canada, inflation rose steadily from 2% in 1961 to a high of 12.5% in 1974. That year, with inflation at a 20-year high, the Government of Canada abandoned this method of financing in favor of borrowing from private banks at market rates on the reasoning that paying interest on its debt was less harmful to Canadians than high inflation - a policy now followed by most advanced economies.

    כלומר, השיטה שהאתר מציע עובד אם רוצים ללוות סכומי כסף קנים ולסבול מאינפלציה נמוכה. כשרוצים כסף גדול, זה לא עובד, כי זה ייצור אנפלציה כזאת שאיש לא יעמוד בה.
     
     
     
     
    השאלה היא כללית, לגבי מה נחשב רציונלי
    11/5/2013
    נכתב על ידי המבולבלת

    והיא עולה בגלל ההנחה הבסיסית של הקפיטליזם שהיא - על פי מה שהבנתי - שהאדם הוא יצור רציונלי שפועל למקסם את התועלת שלו. השאלה היא האם מדובר בתועלת המיידית והצרה, או התועלת בטווח הארוך והרחב יותר. או ששני השיקולים נחשבים רציונלים. עדיין מבולבלת.
     
     
     
     
    רציונליות למבולבלת
    11/5/2013
    נכתב על ידי נתן

    ההנחה של האסכולה האוסטרית בכלכלה היא שהאדם הוא רציונלי בפעולותיו בהתייחס להעדפת הזמן שלו. כלומר, יתכן שאדם מעדיף משהו בטווח הקצר יותר ממשהו בטווח הארוך, למרות שלכאורה זה משהו בעל פחות "ערך". דוגמא קלאסית: אדם גווע בצמא יעדיף כוס מים על פני יהלום, כי כוס מים תציל את חייו עכשיו ואילו יהלום ישפר את חייו בתיאוריה בעתיד.

    באותה צורה, בעל עסק הנותן שירות גרוע יכול להיות רציונלי- הוא מעוניין למקסם את רווחיו עכשיו, על חשבון העתיד, מתוך מחשבה שהעתיד אינו וודאי ועדיף עכשיו לתת הרבה עבודה גרועה ומהירה ולעשות רווח קצר.
    נטייה זו הולכת ומתגברת ככל שיש יותר התערבות ממשלתית בכלכלה, כי בעל העסק לא יכול לתכנו מראש. נניח שאני אינסטילטור: אם מחר יוקם איגוד אינסטילטורים שהוא מונפול בחוק, אני עשוי למצוא את עצמי מחוץ לו וללא עבודה. עדיף שארביץ עבודה גרועה בנפח גבוה עכשיו, כל עוד יש לי אפשרות להתפרנס. מה איכפת לי אם תחזרי אלי? אני לא בטוח שאהיה בטוח בעתיד.
     
     
     
     
    למבולבלת
    12/5/2013
    נכתב על ידי איציק

    לעניות דעתי, אכן אלה שדרשו חינוך חינם מגיל 3 לא העלו על דעתם שהם ישלמו על כך באופן אחר. הם חשבו בדיוק מה שהם אומרים היום במפורש: קחו מהעשירים.
     
     
     
     
    למבולבלת
    12/5/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    למבולבלת, כתבת:
    "האם אותם אלה שדרשו חינוך חינם מגיל 3 לא העלו על דעתם שהם ישלמו על כך באופן אחר על ידי העלאת מיסים או קיצוץ. ז~א האם הבנאדם רואה רק את טובתו המיידית והנקודתית ולא את טובתו הכוללת.... באותו אופן אני תוהה על כך גם כצרכנית של מוצרים ושירותים בשוק הפרטי; כאשר קורה שאני מקבלת מוצר או שירות לא ראוי במחיר לא הוגן (לדעתי) (למשל טכנאי מחשבים; מוסכניק; וכו')"

    במגזר הפרטי יש בהחלט עסקים הפועלים בשיטת זנז"י (זבל-נכנס-זבל-יוצא), שהיא השיטה המסתמכת על לקוחות מזדמנים ולא על לקוחות חוזרים, אך הכוחות האבולוציוניים הפועלים נגדה במגזר העסקי אינם כה עזים כשמדובר במגזר הממשלתי.

    יש אנשים לא מעטים הסבורים כי ההוצאות הממשלתיות אינן באות מכיסם הם—ולעתים הם גם צודקים—ולכן מניחים כי אפשרי מצב בו מישהו אחר ישלם יותר; או, לעתים קרובות אף יותר, אינם מקשרים בין הוצאה ממשלתית להכנסה ממשלתית - הם בטוחים שהוצאה ממשלתית באה חינם. הדבר דומה למימרה הצרפתית הנודעת, אותה המצאתי זה עתה: Mentalité de GAB או, בעברית, "מנטליות של כספומט."

    המשכת והקשית בקשר לרציונליות בטווח קצר וארוך: השאלה הזו לא כל־כך רלוונטית, לדעתי. בטווח הקצר אנשים יכולים לנהוג באופן הגיוני וגם באופן פחות הגיוני; חכם או מטופש; מרחיק ראות או קצר ראות. לאורך זמן, הכיס מדבר והוא תמיד מאוד רציונלי: את יכולה ליצור לעצמך אוברדרפט בגלל ניהול עניינים לא חכם. אבל לאורך זמן את לא תוכלי לשמר אותו ולהגדיל אותו בלי לקבל טלפון מהבנק. המציאות (מחסור בכסף) היא "סוכן הרציונליות" - אנשים אינם "ממקסמים תועלות" משום שאין דבר כזה (וממילא, אף אחד לא מבין מה זה) - הם מתנהגים בהתאם לשיקול דעתם, והמציאות מאותתת להם, באמצעות הגבלה ואילוצים, אילו התנהגויות משתלמות יותר.
     
     
     
     
    ליעקב
    12/5/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    ליעקב, כתבת:

    "לטעמי אתה אופטימי מדי בפסימיות שלך"

    וזו אחת ההגדרות היפות ששמעתי באחרונה. תודה. ותודה גם על המחמאות לשם. אני נוטה להסכים איתך. אורי זה שם יפה.
     
     
     
     
    למוח
    12/5/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    למוח:
    "שאלה לאורי ואולי לשאול ושאר האנשים בעלי הידע כאן איפה השקר שלהם? אני לא מבין כל כך בנושא, אבל בד"כ הם משקרים."

    לתפישתי הם לא כל־כך משקרים כמו שמתקיים אצלם שילוב בין היעדר ידיעה ל"אי־סקרנות מכוונת." הם מניחים שיש פתרון פשוט לבעיות מסובכות, וכל עוד הם לא יודעים על הבעיות, הפתרון באמת פשוט.

    עניינית, לגבי הדברים שנכתבו. הנחת היסוד של רוב הפוסטים באתר הנ"ל היא כזו: הבנק המרכזי (כלומר, הבנק של הממשלה) יכול להדפיס כסף ישירות ולהעבירו לידי הממשלה, בלי שתהיינה לכך תוצאות. הממשלה "מימנה את פעילותה דווקא על ידי כסף שהוזרם אליה מהבנק המרכזי שלה (שהולאם ב1938) בריבית אפסית" ולמרות "ההוצאות הכבדות שהיו לקנדים... ניתן לראות  שהחוב הקנדי נשאר יציב ברמה נמוכה.... רמות האינפלציה לא היו שונות בהרבה בין התקופה שבה הממשלה הקנדית ייצרה את כספה לבין התקופה שבה לוותה אותו בריבית מהסקטור הפרטי."

    כלומר: ניתן לנהל את ענייני הממשלה כך שהבנק המרכזי קונה ממנה את אגרות החוב בלי ריבית, ומזכה את חשבונה. בזיכוי החשבון הזה יכולה הממשלה להשתמש כדי לשלם משכורות ולהוציא לקניית מוצרים בלי שתהיה אינפלציה ובלי שייווצר חוב. איך? עובדה שהקנדים הצליחו. ובכלל, כל עוד נקפיד להשתמש במילים "כסף שנוצר מחוב" (רע! מעעעעע!) וב"כסף שלא נוצר מחוב" (טוב! ישששששש!) הרי הבעיה תיפתר מאליה. היגיון מיותר כאן.

    החלק השני במזימה הוא המעשייה האנטישמית הישנה, בניסוח המתאים לישראלים ולזמננו: קרן המטבע הבינלאומית, זקני ציון ויהודים אחרים הכריחו בשנת 1973 את הקנדים להתחיל ללוות מהבנקים ואז הכל הידרדר והגענו למצב העגום הנוכחי. הבחירה בשנת 1973 (או בתחילת שנות השבעים) אינה אקראית, שכן אז התמוטט הסכם ברטון-וודס, שעיגן את המטבעות בעולם לזהב.

    וכל זה היה יכול להיות סיפור יפה, חוץ מזה שאף פרט בו לא נכון (המתעניינים מוזמנים לעיין בנתוני CANSIM, מהם לקוחים כל הנתונים כאן).
    א. חוב: החוב המשולב של הממשלה הפדרלית והמדינתית בקנדה עמד על רמה גבוהה מאוד (יותר מ-70 אחוז ביחס לתמ"ג) הרבה לפני שנת 1973, כשהחוב הפדרלי מכפיל את עצמו בשנים 1957-1973.
    ב. חוב פרופורציוני: המעיין בעמוד "אמת אחרת" יוכל לשים לב לכך שהנתונים המוצגים הם של ערכים בדולר קנדי, בלי תיאום אינפלציה, מה שיוצר תחושה של צמיחה מרשימה מאוד בגודלו, ולא ביחס לתמ"ג, מה שהיה מבהיר את גובהו הרם כבר לפני תאריך הקסם של 1973.
    ג. כן לוותה בריבית...: החוב של קנדה, כמו החוב של מדינות אחרות, הודפס באמצעות אגרות חוב ממשלתיות נושאות ריבית שנמכרו לבנקים, לציבור ולכל דורש. כך היה תמיד. ראו כאן.

    כהערת אגב, האסמכתה המרכזית לסיפור היא "וויל אברם, היסטוריון קנדי שפעל למען רפורמה מוניטרית..." אלא שאותו אברם, כפי שהוא עצמו מספר, אינו היסטוריון אלא מורה למלאכה ונגרות בדימוס.
     
     
     
     
    תודה לעונים
    12/5/2013
    נכתב על ידי פחות מבולבלת

     
     
     
     
    אורי, לדעתי אתה מפספס
    12/5/2013
    נכתב על ידי זיו

    יש הרבה בטענות של הכלכלה האמיתית. הם למעשה נוגעים בשורש הבעיה שבה לא ניתן להחזיר את הריביות כי הן לא קיימות ובבעיתיות שגופים פרטיים בשם בנקים מייצרים את רוב הכסף במדינה ומחליטים למי הוא ילך (בד"כ זה לחברים שלהם)
    הם אגב לא יוצאים נגד יצור כסף מחוב אלא יצור מכסף מחוב נושא ריבית.
    ההצעה שלהם לפתוח את שוק המטבעות לתחרות במקום להיות מקובע למטבע מבוסס חוב של הבנקים היא הצעה מעניינת מאד.
    עד עכשיו הם טענו שלא ניתן להלחם ביוקר מחיה ואכן הראו שמאז שהונהגה השיטה היו מיקרים בודדים בלבד של דיפלציה של מעל שנתיים בכל העולם.
     
     
     
     
    תודה רבה אורי!
    12/5/2013
    נכתב על ידי מוח

     
     
     
     
    חינוך
    12/5/2013
    נכתב על ידי דני

    לכל המלעיזים על חינוך חינם מגיל שלוש: אני מניח שלפי אותו הגיון, ולא בצחוק, גם חינוך חינם מגיל 5 הוא מיותר, ועולה הרבה כסף למדינה, ובעצם לי ולך - משלמי המיסים. מזל שלבן גוריון, הממזר המשוגע, היה קצת יותר חזון מלבעלי קו המחשבה הזה. נכון - הטענות על משרד החינוך הן מפה ועד הודעה חדשה, ועדיין הוא מספק מסגרת נאותה למאות אלפי ילדים. מנסיוני האישי אני יכול להעיד שהמרדף אחר גן ילדים פרטי נורמלי לילדה שלי ( היום בת 4) היה לא רק מפרך מבחינה כספית (אלפי שקלים לחודש) אלא גם מתיש מבחינת הדאגות לגבי בטיחות הגן הפרטי. דווקא בגן הציבורי, אם כל הטענות הידועות כלפיו, יש יותר פיקוח, אוכל יותר טוב ופחות דאגות, (טפו טפו טפו..). לגבי המימון - הטענות של המוחים בעד חינוך חינם וכו' לא היו שהכסף יפול משמיים או מאיזה כספומט דמיוני, אלא בין היתר מחלוקה נכונה יותר של התקציב - פחות לחולבי התקציב ולקומבינטורים באשר הם ( בטחון, התנחלויות, טייקונים וכו') ויותר לחינוך, בריאות וכו'. הבעיה בינתיים היא שהממשלה החילה זה לא מכבר את חוק חינוך חינם אבל לא מטפלת מספיק באותם גורמי כוח. זה לא הופך את הדרישה לחינוך חינם פחות צודקת, וגם לא פחות רציונלית.
     
     
     
     
    דני, הפיקוח בגנים מתבצע בסופו של דבר על ידי ההורים.
    12/5/2013
    נכתב על ידי עמי, ת

    זה נכון הן לגבי הגנים הציבוריים והן לגבי הגנים הפרטיים. ההורים הם אלו שבאים כל יום לגן, רואים את הבעיות, ודורשים לתקן אותם. הפיקוח של משרד החינוך (מפקח/ת שבא/ה פעם ב-) לא שווה הרבה. בישובים שבהם ההורים מעורבים, הגנים יהיו טובים יותר מאשר במקומות שבהם ההורים לא מעורבים.

    ההבדל, בהקשר של פיקוח הורי, בין גן פרטי לציבורי, הוא שבגן ציבורי לרוב קל יותר לשנות דברים. הכל נסגר במעגל שבין ההורים לגננת, בלי צורך באישור-מנכ"ל-בשלושה-העתקים לכל שטות.

    לגבי איכות הגן הציבורי - בגן ציבורי אתה מקבל פחות (איש צוות ל-17 ילדים, לעומת איש צוות ל-6 ילדים בפרטי), כמעט באותו מחיר. שאר הכסף, הולך למערכת הפדגוגית הענקית שמועמסת על הגב של הגן. ולגבי האוכל - אצלנו האוכל מגיע מהצהרנים, שמנוהלים ע"י המתנ"ס (ומנוהלים רע), ולא מהגן (ארוחת הבוקר בחינוך הציבורי מסופקת ע"י ההורים).

    כן, ולי אין בעיה שאני אצטרך לשלם על החינוך של הילדים שלי גם בהמשך הדרך, כל עוד זה יתבטא בפחות מסים שיילקחו ממני.
     
     
     
     
    עם (ולא אם)
    12/5/2013
    נכתב על ידי דני

     
     
     
     
    דני, אין לך זכות לשדוד אותי כדי לממן חינוך לילדים שלך
    12/5/2013
    נכתב על ידי לדני

    חתיכת חוצפן
     
     
     
     
    דני חוצפני
    13/5/2013
    נכתב על ידי דני

    ל "לדני" : תגובתך, כפי שהיא, היא ביטוי מדויק לכינוי שכמעט הפך לקלישאה - "קפיטילזם חזירי" . אם אתה מתייחס לשימוש בכספי מסים לטובת חינוך ילדים שהם לא רק שלך כשוד - אתה וודאי איש קצת רדוף. היזהר מהשדים של עצמך. בעבודתי כמורה וכמדריך לשעבר בפנימיות והוסטלים ציבוריים וחצי ציבוריים של נוער במצוקה, אני ושאר הצוות נתקל בילדים מבתי עשירים ועניים שנזרקו לרחוב והיו זקוקים לעזרה. לא הסתכלנו עליהם דרך החור של הגרוש. בסופו של דבר זה גם אינטרס שלך ושל הכיס שלך לשפר את מערכת החינוך הציבורית, אחרת תצטרך לקנות עוד כמה מנעולים לבית שלך.



    לעמי : אולי אלו מקרים פרטניים שונים - אבל מהנסיון אצלנו הגנים הפרטים בהכללה היו פשוט שוד אחד גדול. לוקחים הרבה כסף ומינימום שירות, מינימום בטיחות. לגבי פיקוח ההורים - זה תלוי בזמן, ביכולת ובידע של ההורים ולא תמיד הייתי סומך על זה. הורים יכולים גם לפקח יתר על המידה ולפגוע בעצמאות מערכת החינוך. דווקא על מנהלת קבוצת הגנים אצלנו אני סומך יותר.


     
     
     
     
    מיתוס חינוך או מנעולים
    13/5/2013
    נכתב על ידי גרי

    מפתה, אבל פעם אחרת.
     
     
     
     
    לרצות לשמור על הכסף שלי זה "חזירי"?
    13/5/2013
    נכתב על ידי לדני הוד

    א. מוסר מעניין יש לך... מותר לשדוד כל עוד זה למטרה טובה. ומי מחליט מהי מטרה טובה? דני, כמובן! ואם אתה לא רוצה שישדדו אותך אתה "חזיר".
    ב. אם אתה באמת לא מסתכל "דרך החור של הגרוש" אני מניח שעבדת בחינם נכון?
    ג. כ"כ צפוי. תגובה סוציאליסטית קלאסית. דני, סחיטה באיומים היא עבירה פלילית.
     
     
     
     
    דני סחטני
    13/5/2013
    נכתב על ידי דני

    אתה צודק, לפעמים באמת עבדתי ולימדתי בחינם או תמורת שכר זעום. אבל זו באמת כבר בחירה שלי(ובעיה שלי- יחי הקפיטליזם !). ולא, לא אני מחליט על חינוך חינם - אלא ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. ואם אתה מרגיש שאני סוחט אותך, אתה יכול להרגע, אין לי כל כוונה כזו(רדוף, כבר אמרנו?).אני באמת מקווה שלא תצטרך, גם שמצבך הכלכלי יהיה פחות טוב - לא את הרופא הציבורי המעצבן בסורוקה או איכילוב, לא את העובדת הסוציאלית המשעממת, ולא את המורה הסוציאליסטי השודד האכזר.
     
     
     
     
    דני, למה איך הממשלה נבחרה קשור לעניין ?
    13/5/2013
    נכתב על ידי אביתר

    אני לא רואה קשר בין זה שהממשלה נבחרה בצורה דמוקרטית לבין זה שמותר או אסור לה לגנוב.

    בכל אופן, אני שותף לתקווה שלך שהוא לא יצטרך להישען על מערכות הבריאות והחינוך הממשלתיות. שמעתי שהן לא משהו.
     
     
     
     
    השודד
    13/5/2013
    נכתב על ידי דני

    לאביתר : רשויות השלטון השונות, ביניהן הממשלה, צריכות לאזן בין זכויות שונות (הזכות לחיים ובטחון, הזכות לקניין, חופש התנועה וכו') כמעט כל מדיניות ממשלתית (בבטחון, בתחבורה, בחינוך..) יש בה משום שקלול ואיזון בין זכויות מתנגשות. אתה רוצה לקרוא לזה גנבה או שוד - לך על זה.

    לגבי המערכות הציבוריות - מערכת החינוך בעייתית וטעונה כאמור שיפור ( ולא הרס ) אבל דווקא מערכת הבריאות היא יחסית טובה. אתה לא משתמש בשירותיה? או שמא אני מדבר כאן עם חבר'ה טחונים בכסף חבל"ז.
     
     
     
     
    רחוק מזה. אתה מדבר עם סטודנט תפרן.
    13/5/2013
    נכתב על ידי אביתר

    מערכת הבריאות טובה כל עוד אתה בריא.
    http://www.kav.org.il/b1346-1.html
     
     
     
     
    להקה רטורית
    13/5/2013
    נכתב על ידי דני


    פרוטקציות, תקלות, פשלות, בעיות הדורשות תיקון - אמת. ועדיין - זו מערכת המספקת שירותי בריאות טובים להמונים.

    רק בריאות
     
     
     
     
    דווקא שוק הגנים הפרטיים הוא דוגמא לשוק מוצלח
    13/5/2013
    נכתב על ידי עמי, ת

    אלפי עסקים קטנים, תחרות עזה, ומגוון של איכויות וסוגים (גנים רגילים, זורמים, אנטרופוסופיים ומה לא). חוק חינוך חינם מגיל 3 הרס את השוק הזה, לטובת (או רעת) חינוך בינוני לכולם. לך, בתור מורה במערכת, יש הכרה מובנה בכך שהשיטה הציבורית שבה אתה מתפרנס היא "השיטה הנכונה", למרות כשלונה המתמשך. אבל גם אתה היית יכול לתרום יותר ולהפיק יותר (ולא רק כלכלית), אם היתה לך אפשרות לעבוד מגוון בתי ספר לפי כישוריך ולפי היכולת שלך לתרום לתלמידים.

    הרי אפילו ראש המפלגה הסוציאליסטית, גברת יחימוביץ', שלחה את הגורים הפרטיים שלה לבית ספר פרטי. מה שבהחלט מעיד על כך שהיא אישה נבונה: חינוך שויוני זה מצויין - אבל לאחרים...
     
     
     
     
    אני נאלץ לתקן שוב את העובדות
    13/5/2013
    נכתב על ידי דני

    כרגע, באופן אישי, אני דווקא עובד מזה שנתיים במוסד פרטי לתלמידים ליקויי למידה. בשנה הבאה אעבוד כנראה גם בתיכון רגיל. אין לזה קשר רק לכסף. ברור לי שאני יכול למצוא עבודה גם באיזה תיכון פרטי עשיר יותר. הבעיה היא שחינוכית - זה די משעמם, אותי לפחות. "אנטרופוסופי", "דמוקרטי" וכו' - אלו זרמים נחמדים ו"שוק מוצלח" להורים שיש להם מספיק כסף. יותר מעניין ומאתגר לעבוד דווקא עם אוכלוסיות שלא קיבלו את ההזדמנויות האלה. זו בדיוק הנקודה שאתם לא רואים, או פשוט לא מכירים.
    אשתי ואני שולחים את הגורה שלנו, כאמור, לגן הציבורי. אין לי התנגדות גורפת למגזר הפרטי - לא בחינוך ולא בבריאות. גם אני השתמשתי ואשתמש בו. אני חושב רק שלצידו צריך מערכות ציבוריות טובות.
     
     
     
     
    לדני
    14/5/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    דני,

    בהכללה: כדאי לא לדבר על חינוך חינם, כי אין דבר כזה: המורים, הגננות, הסייעות, שירותי ההאכלה, וכו' - כולם מקבלים כסף על עבודתם. הבחירה אינה בין "חינם" ל"בתשלום" אלא רק מה שיטת התשלום המוצלחת יותר.

    הבחירה שלפנינו היא האם לספק חינוך ציבורי בתשלום או חינוך פרטי בתשלום. כלומר, האם התשלום צריך להיות בידי ההורים ולהתבצע לפי שיקול דעתם, או שיש להסתמך על שיקול דעתם של פקידי משרד החינוך היכן כדאי ללמוד, מה ללמוד, כמה, וכו'.

    אם לבחון את הדברים לפי התקציב המוקצה במשרד החינוך ואם נצליב את הנתונים עם אלו של הלמ"ס נגיע לנתונים לשנת 2012 המצביעים על מצב כזה:
    א. השקעה ממשלתית בחינוך: 34.9 מיליארד שקל.
    ב. השקעה של רשויות מקומיות: 4.4 מיליארד שקל.
    ג. השקעה פרטית: 8.1 מיליארד שקל.

    במונחים של השקעה לתלמיד (בחינוך קדם יסודי, יסודי ועל יסודי) כלל ההשקעה היא 26.1 אלף שקל לשנה לתלמיד, כש-21.6 אלף באים מהממשלה והרשויות המקומיות (כלומר, ממסים) ועוד כ-4.4 אלף באים מתשלומים פרטיים נוספים. התשלום אינו אחיד, כמובן, ומטפס מ-12.2 אלף שקל לתלמיד בחינוך הקדם יסודי ועד ל-29 אלף לשנה לתלמיד בחינוך העל־יסודי.

    השאלה העומדת בפנינו, מכאן, היא האם ניתן ליישם בחירה בחינוך הקדם יסודי, היסודי והעל יסודי, או שהחינוך הציבורי הוא כה יעיל וכה מקובל על הכל עד שאין כלל צורך בחלופות פרטיות. לדוגמה, ניתן היה ליישם שיטה של תלושים בה הורה לתלמיד בחינוך העל־יסודי היה יכול ליהנות מ"תלוש" בערך של 21 אלף שקל לערך לשנה, אותו היה יכול ליישם בבית־ספר לפי בחירתו וליהנות מחינוך פרטי מלא. או, לחילופין, לבחור במערכת הציבורית. ביחס לחינוך היסודי, ערכו של "תלוש" כזה היה כ-24 אלף שקל לשנה. בחינוך הקדם-יסודי, ערכו היה כ-9.8 אלף שקל לשנה. הנתונים כאן מבוססים על 'צילום מצב' של המצב הנוכחי. ניתן ליצור גם חלוקה שונה במקצת.

    האם לא הגיוני להניח כי חלק מההורים היו בוחרים בחינוך פרטי ולא בחינוך ציבורי? לדוגמה, בית־ספר יסודי פרטי ובו 600 תלמידים, היה יכול ליהנות מסגל מורים רחב יותר, בשכר טוב יותר ועם תכנית לימודים ההולמת את טעמם של ההורים. מה רע בכך?
     
     
     
     
    הפרטת מערכת החינוך
    14/5/2013
    נכתב על ידי רועי

    אורי שלום
    הצעתך לגבי שיטת התלושים במערכת החינוך(אשר קיימים בשוודיה למיטב ידיעתי)היא יפה, אך מהילך הרוח של בלוג זה, ולאחר קריאת ספריך אני ארשה לעצמי להניח שהעדפתך, והעדפתם של מגיבים רבים כאן, ותקן אותי אם אני טועה, היא הפרטה מלאה של מערכת החינוך, והוצאתה מידי המדינה. במידה וזו אכן הכוונה, באה שאלתי: מירב ההכנסות ממיסוי במדינה מגיעות משלושת המעמדות העליונים, אשר הלכה למעשה מממנים את מערכת החינוך הציבורית ועוד שאר ירקות. כאשר תהיה הפרטה מלאה, מהיכן יקחו המעמדות התחתונים את הכסף לחינוך ילדיהם? הדבר כמובן נוגע לכל מערכת ציבורית (בריאות, רווחה וכו'). יש לי רעיונות משל עצמי לגבי מה יקרה אך הייתי שמח לשמוע תגובות שלך ושל אחרים
     
     
     
     
    שאלה
    15/5/2013
    נכתב על ידי רועי

    אורי, כתבת בתגובה קודמת: "לישראל יש אשראי מצומצם יחסית, משום שהיא אינה חלק מגוש (כמו גוש האירו) היכול להעניק לה גיבוי, אינה מעצמה תעשייתית גדולה (כמו סין או יפן) ואינה מדפיסה את מטבע הרזרבה (כמו ארה"ב). ככזו, אין לה הרבה זמן למשחקים והיא אינה יכולה להדפיס כסף לאורך זמן בלי שתהיינה לכך השלכות חמורות בטווח הקצר."

    למה הכוונה ב"הדפסת מטבע רזרבה" בשונה מהדפסת כסף רגילה ולמה ארה"ב יכולה וישראל לא? כלומר, ברור למה זה לא יכול להימשך לאורך זמן בישראל אבל למה זה כן יכול להימשך לאורך זמן בארה"ב?
     
     
     
     
    לרועי, בשני חלקים
    15/5/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לרועי,

    תשובה בשני חלקים:

    ביחס לחינוך, אני חושב, אישית, כי הדרך הנכונה להתקרב למצב בו יש בחירה ממשית הוא להעביר את הסמכות לקבוע מהם החוקים והתקנות המושלים לרמה המקומית. כך, תומכי שלי יחימוביץ יוכלו להקים מצודה חזקה מאוד של צדק חברתי בחדרה, להטיל ארנונה בגובה 78 אחוז על בעלי ההכנסות הגבוהות בעיר ולקיים מערכת חינוך ציבורית להפליא, ממש כרצונם. אחרים, במקומות אחרים, יוכלו לפנות לכיוון שונה במקצת בהקשר זה.

    נקודת יסוד שיש לזכור ביחס להכנסות ממס היא שאמנם שלושת העשירונים הגבוהים הם שנושאים בעיקר נטל המס מבחינה כספית, אך שיעור המס הממוצע הוא כ-50 אחוז על־כל בעלי ההכנסות. לדוגמה, שכיר שמשכורתו היא 9,048 שקל (הממוצע במשק) משלם מע"מ על כל שקל שהוא מוציא, משלם מס הכנסה ומס בריאות וביטוח לאומי, משלם מס על הדלק שהוא צורך ועל המכונית שהוא קונה פעם בכמה שנים, וכיוצא בזה.

    אם מחשבים את היחס בין כלל המיסוי למיסוי המתועל לחינוך עולה שבעל משכורת ממוצעת משלם כ-1,200-1,500 שקל מדי חודש כמסים לצורכי חינוך (כלומר, 14-18 אלף שקל בשנה). אני חושב שאפשר בהחלט להניח כי כשבעה עשירונים יוכלו ליהנות מהכנסה מספקת (זכור כי חינוך 'מופרט' משמעו מסים נמוכים הרבה יותר, שכן התקציב הנדרש קטן הרבה יותר) כדי לספק חינוך ברמה סבירה. איכות החינוך תהיה מדורגת: הורים שיהיה להם יותר כסף, יבטיחו לילדיהם חינוך טוב יותר. הורים שיש להם פחות כסף, ייהנו מחינוך ברמה נמוכה יותר, לפחות לכאורה.

    אם אתה חש שהקביעה הזו מקוממת, אזכיר לך שגם היום החינוך, הבריאות, המגורים ולמעשה כל היבט אחר בחיינו - אם השירות ציבורי ואם לא - מדורג באיכותו. העשירים חיים יותר טוב, נהנים מטיפול בריאותי באיכות גבוהה יותר וגרים בבתים יפים יותר. זו הסיבה שהם עמלים כדי להיות עשירים יותר. הדרך היחידה לשנות את זה היא בהקמת משטר סוציאליסטי, וגם כאן השינוי העיקרי הוא שאת המילה "עשירים" מחליפים ב"חברי מפלגה."

    ולעניין הדפסת מטבע רזרבה:
    ארצות הברית מדפיסה דולרים ומכיוון שמדינות רבות קונות דולרים (בדרך כלל בדמות אגרות חוב של ממשלת ארצות הברית) ארצות־הברית יכולה להדפיס את גירעונה. לדוגמה, אם ארצות־הברית סובלת מגירעון בתקציב של 1,000 מיליארד דולר, ולשם כך היא מדפיסה 1,000 מיליארד דולר של אגרות חוב, שממשלות סין, יפן, נורווגיה וישראל קונות אותו, הרי שארצות־הברית נהנית למעשה מ-1,000 מיליארד דולר באדיבות אזרחי סין, יפן נורווגיה וישראל. ארצות־הברית יכולה להמשיך בכך זמן רב, כל עוד אזרחי מדינות אחרות מסכימים לקנות את אגרות החוב שלה, ומכיוון שלדולר יש ביקוש רב בעולם, היא יכולה לעשות זאת זמן רב.