על דובים וישבנים: מקבץ לשבת
 


קישון


במלאת שמונה שנים למותו של אפרים קישון (כן, כבר עברו שמונה שנים) כתבתי ל"מידה" מאמר בנושא. פתיחתו:

אפרים קישון, שהשבוע מלאו שמונה שנים לפטירתו, היה מגדולי הסופרים שחיו במדינת ישראל. יהיו שיקומו וימחו, שהרי קישון היה "רק" הומוריסטן ולא "סופר רציני". מחאה כזו תשתלב היטב בסיפור חייו ויצירתו של קישון, שנעו תמיד בין השתלבות לדחייה, הצלחה וכישלון, גדולה וקטנוניות.


קישון החל את דרכו ככותב בשנת 1945, במרתף בבודפשט הכבושה בידי הנאצים. הסאטירה הקדחתנית שכתב הצעיר בן העשרים – "אלגוריה על רדיפת הקרחים על לא עוול בקרחתם" – פילסה את דרכו לכתיבה הומוריסטית תחת שם העט פרנץ קישהונט. כאשר הבין כי לדיקטטורה של הפרולטריון הקומוניסטי בהונגריה אין ולא יהיה חוש הומור, חמק ועלה לישראל.



דב הקוטב הנעלם


"תכניתי הצנועה הייתה להפוך לגיבור התנועה הסביבתנית," מספר זאק אונגר בראיון לרשת השידור הציבורי האמריקני (NPR),

התכוונתי לעלות לאזור הארקטי הקנדי, ולכתוב הספד מלא חרטה על דובי הקוטב, כשבנקודה זו אזכה לתהילה... ואנשא על כתפי אחי מגיני הסביבה...


אז כשהגעתי לשם, התחלתי להבין שדובי הקוטב אינם במצב כה גרוע כפי שגורסת הדעה המקובלת, וזה היה בעצם מעודד, אבל לא התאים היטב לספר שהתכוונתי לכתוב


... היו הרבה יותר דובי קוטב חיים היום מאשר היו לפני ארבעים שנה. ... בשנת 1973 הוחל איסור ציד כלל־עולמי. ולכן, ברגע שהציד הופחת במידה ניכרת, הייתה התפוצצות אוכלוסין. אין הכוונה לומר שההתחממות הגלובלית אינה ממשית או שהיא אינה בעיה לדובי הקוטב. אבל אוכלוסיית דובי הקוטב גדולה, והאמת היא שאיננו יכולים להתייחס אליה כאלו אוכלוסיה מונוליטית שכולה הולכת בכיוון כזה או אחר.


המצב, אגב, מעודד אם מביטים דרומה והרבה פחות אם מביטים צפונה.

סערה מהתחת


ב"וויינט" מדווחים בהתרגשות כבושה היטב על סער ופרץ שנקשרו שוב בעכוזה של הגברת אובמה. כלומר, באזכור החוזר ונשנה של הטענה (ואולי העובדה) שהאחוריים הראשונים הם על הצד הרחב:

הגורילה השמנה... גברת תחת שמן מישל אובמה... תסתכלו עליה. היא נראית כאילו היא שוקלת 185 או 190 פאונד. היא במשקל יתר.


מאמן הפוטבול, בוב גרישם, שאף אותו קשה להאשים בממדים צנועים (ראו תמונה) ייחד מלים חמות גם לאוהבי הבנים: "אני לא מאמין בהומואים. אני לא שונא אותם כבני אדם, אבל מה שהם עושים הוא חטא ותועבה נגד אלוהים." לא מפליא לגלות, בהקשר זה, כי גרישם משמש גם כפסיכולוג בבית־הספר התיכון.

Bob Grisham

גרישם הושעה לעשרה ימים, ואף יישלח לקורס לטיפוח הרגישות, אך עומדת עדיין השאלה: האם אמירה כזו היא לגיטימית? הגברת אובמה, כידוע, העמידה עצמה בחזית המאבק בהשמנה בארצות־הברית. בהקשר זה, אמירתו של ג'ים סנסנברנר, הסנטור הרפובליקני מוויסקונסין, נשמעת הגיונית יותר: "היא מטיפה לנו לאכול נכון, בשעה שלה בעצמה יש ישבן גדול," אמר הסנטור, שאף הוא אינו מן הדקיקים שבחבורה. האם מי שמציב עצמו כלוחם למען משהו ואינו מחונן בתכונה לה הוא מטיף אינו מטרה לגיטימית לביקורת?

עבודה בארה"ב


אני עוקב אחרי נתוני התעסוקה בארצות־הברית וככל שעובר הזמן, אני סבור שהפער בין מה שאני רואה לבין מה שרואים אחרים הולך ומתרחב. איך יכול להיות שיש כאלו הסבורים כי המצב "קרוב למושלם" מבחינת ההתפתחויות ויש כאלו הרואים "התאוששות צנועה אך קבועה" שעה שהנתונים בידי מצביעים על משהו שונה לחלוטין?

מעט רקע. מהרגע בו החל המשק האמריקני בהידרדרות (אמצע שנת 2006) נוספו 15.75 מיליון איש לבני גיל העבודה בארצות־הברית. באותן שנים קטן מספר המועסקים ב-3.99 מיליון איש, ומספר המובטלים ואלו שאינם בכוח העבודה גדל ב-19.74 מיליון. בשנים אלו כ-9 אחוז מכלל האוכלוסיה בגיל העבודה הפכו מובטלים או נפלטו כליל משוק העבודה. לשם השוואה, בשנים אלו גדל שיעור המועסקים בישראל ביחס לאוכלוסיה בגיל העבודה ב-16.4 אחוז (806 אלף).

נתוני החודש האחרון (ללא התאמה עונתית) בארצות־הברית היו מחרידים למדי: ירידה של 1.4 מיליון במספר המועסקים, עליה של 1.33 במספר המובטלים ועליה של 0.4 מיליון במספר הנפלטים משוק התעסוקה. הנתונים האלו מטעים, כמובן, שכן הם מתייחסים לחודש אחד, בלי התאמות. בהתייחס לשנה האחרונה בכללה, מספר המועסקים דווקא עלה ב-1.67 מיליון (קצב של כ-140 אלף לחודש), אבל מגמת הצמצום בכוח העבודה הלכה ונמשכה:

something

(והנה מישהו שרואה את הדברים כמוני, בערך)

קנו מניות! כן! עכשיו!


כך סבור איזה כריס פאפלאבה (שוק הדובים נגמר!)

ואז מצטרף סקוט אדמס ("דילברט") ומטעים:
"האם כדאי לכם לצלול אל תוך שוק המניות? בוודאי. ואם אין לכם כסף להשקיע, אני ממליץ שתשתמשו במקדמות במזומן כנגד כרטיסי האשראי שלכם. ותפסיקו לאכול, להתבדר ולחסוך לחינוך ילדיכם. מכרו את הדם שלכם, אם יש צורך בכך. ואת כל הכסף תדחפו לשוק המניות. הסיבה לכך פשוטה מאוד: יש לי מניות ואני רוצה שתעלו את המחיר שלהן."

ויש כאלה שתוהים: מדוע מוכרים בעלי העניין בחברות את המניות בקצב כה מטורף? הרי לך תעלומה!

הקרח נשבר


מאמר מעניין של פגי נונן ב"וול-סטריט ג'ורנל" על השינויים במפלגה הרפובליקנית, במיוחד ביחס לקהלי יעד חדשים.

אז אני מעלה את זה לאחת עשרה!


ג'ף ארבר מגריי-אול רפורט כותב דיווח מאלף על מצב השוק במכתב למשקיעי הקרן. הוא מדמה את פעולות הבנק המרכזי בארה"ב (ולא רק בה) להעלאת המאמץ המוניטרי "לאחת עשרה"—בעקבות הבדיחה המוכרת מ"ספיינל טאפ" בה אחד מחברי הלהקה האידיוטים מספר בגאווה על־כך שיש לו מגבר שבו, בניגוד למגברים אחרים עם דרגות עצמה מ-1 עד 10, יש גם דרגה 11. ולכן, כשאחרים מגבירים את הקול עד הסוף, עד 10, הוא יכול להגביר את הקול דרגה אחת נוספת.

לפי ארבר, הבנק המרכזי בארצות־הברית חדל מלהיות "שופט" או "משגיח" בשוק והפך להיות השחקן המרכזי בו, בזכות קנייה בקצב של 85 מיליארד דולר של נכסים מדי חודש.

שוק הדיור עדיין לא התנקה... לממשל הפדרלי יש עדיין גירעונות שלא ניתן לכסותם, הריבית נותרת ברמה נמוכה באופן מלאכותי. ההשקעה העסקית נמוכה מכדי לספק את שיעורי הצמיחה המצופים... ואינה מספיקה כדי לשפר את מצב התעסוקה. ההכנסה הריאלית לאדם קפאה על עמדה. המצב ביפן ובאירופה דומה ואולי גרוע יותר. סין נמצאת קרוב לוודאי בשלבים המאוחרים של בועת אשראי...


הבנק המרכזי, הפועל כקונה הגדול ביותר של אג"ח ממשלתי, מניע/מחזיק את שערי הריבית הנמוכים על אג"ח מדינה ארוכות-טווח. זה מגביל/מונע מהשוק (דהיינו, מ'נוקמי האג"ח') לכפות משמעת על הקונגרס שיבקר את ההוצאה הפדרלית. למרות גירעון פדרלי של יותר מ-16 טריליון דולר, העלות למימונו עדיין סבירה בהקשר של תקציב פדרלי שנתי של 4 טריליון דולר בזכות התמיכה של הפדרל-ריזרב בשערי ריבית נמוכים. בהיעדר כפייה של הגבלת הוצאות יכול הקונגרס לספק 3.4 טריליון דולר בתשלומי העברה מדי שנה (שהם 17 אחוז מכלל 13.5 טריליון דולר של כלל ההכנסה האישית). עניין זה, בורו, מספק תמיכה מלאכותית להוצאה צרכנית (למרות הקפאון בהכנסה הריאלית) דבר התורם, יחד עם תשלומי ריבית נמוכים, לרווח שולי גדול יותר (מהממוצע ההיסטורי) אצל חברות. נוסף על־כך, הבנק המרכזי קונה אג"ח מגובות משכנתא (הם מהווים 40 מיליארד מתוך הקנייה החודשית של 85 מיליארד דולר בנכסים) ודבר זה מקטין את פערי הריבית ומפחית עוד יותר את המשכנתאות לרוכשי בתים. מצב זה הופך את הבתים נגישים יותר לקונים, ומתוך כך מן הסתם נוקו אזורים מסוימים בשוק הדיור. ואחרון, שערי הריבית הנמוכים מאפשרים לעסקים שאין להם זכות קיום להמשיך לשרוד, מה שמקטין את הדליקות הכלכלית הנגרמת בעקבות פשיטות רגל.


לפי הניתוח של ארבר, הכלכלה האמריקנית עומדת לפני ריסוק, אבל כל עוד הפדרל-ריזרב יכול להמשיך בדרכו וליצור משטר "דיכוי פיננסי" כדאי להשקיע במניות אמינות, בתקווה שהחברות שמאחריהן יפגינו גמישות ועצמה ויצליחו לשרוד את ההתרסקות.

נדמה כאילו המשחק מתנהל כאן לא סביב השאלה האם תבוא התרסקות אלא מי יהיה חכם מספיק לצאת מהשוק מיקרו-שנייה לפני שהוא נופל.

ובינתיים, ב"ניו יורק טיימס"


הקונגרס צריך לחשוב על דרכים להאיץ את הכלכלה במקום להיות עסוק יתר על המידה בגירעון קצר-הטווח. למרות זאת, את אובדן המשרות הצפוי [בעקבות הקיצוץ הרוחבי המאיים] ניתן להפחית חדות אם מחצית או יותר מקיצוצי ההוצאות היו מומרים בהגדלת הכנסות [קרי, מסים], כפי שתובעים הנשיא אובמה והדמוקרטים בקונגרס.



הפתרון הוא, כמובן, להדפיס עוד כסף.

ומעניין לעניין באותו עניין
ה"דיילי טלגרף" הבריטי מדווח על אישה רוסיה שהניחה לבחור שפגשה זמן קצר לפני כן לקעקע את שמו על פניה.



פרטים נוספים יש כאן (כולל תמונה מחרידה למדי). הצעירה הכריזה כי היא מתכוונת ללדת את ילדיו של אמן הקעקוע חובב הפרסום, מה שמבטיח שיש עתיד לנטולי הבינה.

מדוע אומות נכשלות?


לאורי כץ סקירה מעניינת של "מדוע אומות נכשלות" של דארון אסימוגלו וג'יימס רובינסון. בין השאר הוא מציין (אני מניח, מפיהם של הכותבים):

מצב העניינים יוצא הדופן בבריטניה של המאה ה-18 הוא תוצאה של 'המהפכה המהוללת', שהגבילה את כוחו של המלך בהשוואה לכוחו של הפרלמנט. בריטניה של אותם השנים לא הייתה דמוקרטיה מודרנית, רחוק מכך, אבל היו לה שני מאפיינים חשובים. ראשית, הפרלמנט ייצג טווח רחב יחסית של אינטרסים של קבוצות רבות... ושנית, הפרלמנט שלט במדינה במידה שאפשרה לו לאכוף חוקים באופן אחיד ולמנוע את הכאוס והאלימות שבדרך כלל נפוצו באזורים ללא מלך חזק.


זו שאלת 'ביצה ותרנגולת' קלאסית: האם מצב העניינים יוצא הדופן בבריטניה של המאה השמונה־עשרה היה תוצאה של המהפכה המהוללת שהגבילה את כוחו של המלך והביאה את הפרלמנט לייצג טווח רחב יחסית של אינטרסים וכו', או שבעצם המהפכה המהוללת הייתה תוצר של מצב עניינים כזה? כלומר, האם המוסדות הטובים יותר הם שיצרו את הרקע למהפכה התעשייתית או שמא המוסדות הם תוצר של מציאות שונה.

התיאוריה של אסימוגלו ורובינסון, אם אני מבין אותה נכונה, היא כי המוסדות הם שיצרו את המציאות המשתנה ולא להפך. הם גם מייחסים חשיבות גדולה לאדם הנכון במקום הנכון: קחאמה בבוטסואנה, דנג שיאופינג בסין, ויליאם השלישי באנגליה הן הדוגמאות המצוינות.

ספק בלבי אם התאוריה הזו יש לה עמידה. ויליאם השלישי אמנם נאלץ להסכין עם 'המהפכה המהוללת' (1688) אך למהפכה זו קדמו מאות שנים בהן סייגו האצילים את כוחו של המלך, מבנים חברתיים דינמיים יותר וגם שלטון קרומוול. בבוטסואנה, נטען, "בשנת 1900... לא הייתם רואים הבדל משמעותי [בין מדינות באפריקה] לבין בוטסואנה. אך כאשר מדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן באמצע המאה העשרים, ברובן צמחו דיקטטורים... [ואילו] בבוטסואנה... צמחה מדינה דמוקרטית למופת, שנשארה יציבה עד היום ולכן גם עשירה בהרבה משכנותיה. הסיבה לכך היא בעיקר אותו שוני ראשוני קטן במוסדות."

לא אתווכח עם הטיעון כי מדינה בה שולטת מפלגה אחת מאז היווסדה היא "דמוקרטית למופת" (גם אסימוגלו ורובינסון אינם סבורים כך). עם זאת, כדאי לשאול האם היציבות של בוטסואנה היא אכן תוצר של מוסדות שאפשרו מגוון קולות בעלי ביטוי ושלטון מרכזי חזק, כמו בדוגמה האנגלית? דיווח משנת 1947 על המצב בפרוטקטורט בצ'ואנלנד, שהפך אחר־כך לבוטסואנה, מצביע דווקא בכיוון ההפוך: שלטון מרכזי חלש (משך חלק ניכר מהתקופה, לא קיים), מקום דל ואוכלוסיה דלה עם שיעור מהגרי עבודה גבוה מן המדינה. ההסבר של אסימוגלו ורובינסון במחקר מוקדם יותר (2001) על בוטסואנה מציין במפורש היעדר שלטון מרכזי חזק, מעורבות מזערית של השליטים הבריטיים של הפרוטקטורט בשנים שלפני העצמאות.

אסימוגלו ורובינסון סבורים כי המוסדות הייחודיים של בוטסואנה היו תוצר של מורשת שבטית של הגבלת כוחו של השליט ושל היעדר מלחמות פנימיות על שליטה במנגנון המדינה. יותר מכל, הם אומרים היו אלו "מוסדות של רכוש פרטי... שלקיומם נדרשו זכויות קניין בפועל לחלק גדול מהחברה, גם כנגד הפקעה של המדינה וגם כנגד טורפנות של פרטים." בבוטסואנה, הם אומרים, בניגוד למקומות אחרים, היה כדאי לשליטים לאמץ מדיניות של פתיחות ושל חירות כלכלית, שהיא הסוד הגלוי להצלחתה.

אבל גם זו, ניתן לומר, רתימה של העגלה לפני הסוסים: המורשת הייחודית של בוטסואנה, כך נראה לי, אינה תוצר של מוסדות שנולדו יש מאין—המוסדות הם תוצאה של תנאים בפועל, שבאופיים הדומה ניתן להבחין גם בבוטסואנה וגם בדוגמאות אחרות. מוסדות של רכוש פרטי ומגבלות על כוחו של השליט נוצרים בתנאים מסוימים מאוד, בהם ה"ערך" של היפוכם נמוך יחסית. כלומר, ההגבלות אינן נוצרות בזכות קיומם של מוסדות—המוסדות הם תוצר של הצרכים הקיימים בפועל.

לדוגמה, במקרה של בוטסואנה, ניתן להצביע על כמה גורמי יסוד:
  • אין על מה להילחם: שטח הפרוטקטורט של בצ'ואנלנד, שהפך אחר־כך לבוטסואנה, הוא עצום: כ-550 אלף קמ"ר (פי 25 מישראל), שעיקרו מישור רמה צחיח-למחצה. במועד הקמת המדינה ב-1966 היו בו, לפי הערכות, כ-600 אלף תושבים. אלו התרכזו בעיקר במזרח המדינה, באזור הקרוב יותר לנהרות והראוי יותר למגורי אדם (ומשם, שלא במפתיע, גם באו כל שליטי המדינה). מערב המדינה לא היה מאוכלס כמעט בעבר ואינו מאוכלס כמעט גם היום. במצב של צפיפות אוכלוסין מעין זו (אדם אחד לקמ"ר), נחלשה מאוד ההנעה למלחמה על שליטה בשטח.
  • אין מה לחלק: עונייה של בוטסואנה הכתיב את עוניים של השליטים באזוריה השונים. היינו, לצ'יפים המקומיים לא הייתה דרך לכונן מערכת הירארכית ולקנות נאמנות כפופים, שכן לא היה להם מה להציע להם. מצב זה מזכיר את המצב באנגליה, שם כבר במאה החמש עשרה לא החזיק המלך ברכוש של ממש אותו היה יכול לחלק לווסאלים הנאמנים שלו. בהיעדר יכולת לתגמל את הנאמנים לשליט נאלץ האחרון להציע תמורות חלופיות. במצב זה, שלטון בו הסמכות מבוזרת יותר הוא מסקנה הגיונית ומתבקשת. בבוטסואנה, בה עיקר פרנסתם של התושבים הייתה על מרעה, הייתה משמעות דלה במיוחד לחלוקת נכסים במבנה זה.
  • מעורבות שלטונית/קולוניאלית נמוכה: בהיעדר נכסים שראוי לחמוד אותם, חמקה בוטסואנה מגורלן של קולוניות אחרות, כשהשלטון הקולוניאלי בה קיים יותר בשם מבתוכן. בניגוד לתפישתם של אסימוגלו ורובינסון, המטעימים את חשיבות השלטון המרכזי האפקטיבי, דווקא שלטון מקומי חזק הוא מתכון מוצלח יותר לשמירה על זכויות הפרט והקניין, בהשוואה לשלטון ריכוזי יותר. נוסף על־כך, המעורבות הקולוניאלית הנמוכה[1] משמעה היה שלא נעשה ניסיון ממשי להשליט אחד השבטים על המדינה כולה תוך עימותו (במכוון, בשיטה הקולוניאלית) עם שבטים אחרים. כך נותר מבנה הכוח מבוזר יחסית.
  • אליטה טבעית: נשיאה הראשון של בוטסואנה, סרטסה קחאמה, היה ראש השבט הגדול במדינה (הוא נאלץ לוותר על הכתר, לפני העצמאות) ומעמדו, מכאן, היה טבעי. נוסף על־כך, האליטה הפוליטית והאליטה השבטית היו זהות, למעשה: בשני המקרים מדובר היה בבכירי שבטים המאורגנים באופן רופף ועיסוקם במרעה. גם ההתפתחות התעשייתית התקיימה באופן דומה, כשעיקרה תעשייה זעירה של מוצרים מן החי—עדות גם להירארכיה השטוחה וגם לחפיפה בין מאפייני ההתפתחות והאינטרסים של האליטה.

    התנאים בבוטסואנה: היעדר נכסים משמעותיים לרשות השליט, הצורך בשיתוף פעולה, והיעדר קונפליקט בסיסי הם שהולידו את המוסדות הדמוקרטיים והחופשיים יותר, והם שהובילו למבנה של שוק פתוח בבוטסואנה. לא להיפך.

    מרד המסים החל


    כך טוען וויין אלין רוט (ליברטריאני) ב"פוקס." העשירים כבר החלו לברוח מארצות־הברית. יש דוגמאות, אם כי לא ברור אם זה לא סתם פטפוט אנקדוטלי. מה שכן, מספר האזרחים האמריקנים המוותרים על אזרחותם (כדי להימנע מתשלום מסים המושתים על אזרחי המדינה המתגוררים במדינות אחרות) עלה לשיא (1,800)—פי שמונה ממספרם בשנת 2008.

    וארצות־הברית לא לבד. בבריטניה הועלו שיעורי המס על בעלי הכנסות גבוהות וכעבור שנה צנח מספר בעלי ההכנסות הגבוהות ממיליון ליש"ט במדינה מ-16,000 ל-6,000. הם פשוט עברו למדינות אחרות. המס הורד שוב ומיד עלה מספרם ל-10,000. כל התעלול עלה לבריטניה בהפסד הכנסות של 7 מיליארד ליש"ט. נאה.

    ובצרפת, סיפור דומה. תחת הכותרת "שמשלם המסים האחרון העוזב את צרפת בבקשה יכבה את האור" (המהדהד את המימרה הזהה בזמן המיתון בישראל בשנת 1966: שהיורד האחרון יכבה את האור בשדה התעופה בלוד) מספר "פורבס" כי מספר מהגרי המס עלה ב-400 עד 500 אחוז וכי כעת לא מדובר בנמלטי מס קשישים ומבוססים אלא ביזמים צעירים, במיוחד בתחום הטכנולוגיה העילית, שפשוט מאסו במיסוי הגבוה במדינה. שר העבודה שלצרפת, אגב, הגדיר אותה "un Etat totalement en faillite" - מדינה פושטת רגל.

    הערות


    1 עיקר ערכה של בוטסואנה כפרוטקטורט היה כמחסום להשפעה הגרמנית מכיוון נמיביה, לא כמקום בעל ערך לעצמו. הנציב הבריטי בדרום אפריקה הגדיר את שילובה של בצ'ואנלנד באימפריה כך: "אין לנו עניין בארץ... לבד מהיותה נתיב לפנים המדינה; ולכן אנו יכולים להגביל את עצמנו לפי שעה למניעת כיבוש של חלק זה של הפרוטקטורט על־ידי פולשים או מעצמות זרות, ולעסוק במנהל או ביישוב מעט ככל האפשר."


    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (17)
     
     
    הבנו שאתה אנרכיסט
    8/2/2013
    נכתב על ידי שטירנר

    צא מהארון.
     
     
     
     
    מקס, ככה עושים אאוטינג?
    8/2/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

     
     
     
     
    שאלה לשאול, במקרה שהוא יגיע לכאן
    10/2/2013
    נכתב על ידי מוח

    יש תגובה שמאלנית הולמת משלישיית קרוגמן-דה לונג-תומה למסמך הזה(NBER זה אחד המקומות הנחשבים ביותר):

    www.nber.org/papers/w18609

    יש הרבה "אמרנו לכם" ימני ברשת. מוצדק?

    http://news.investors.com/ibd-editorials-perspective/122012-637924-faults-community-reinvestment-act-cra-mortgage-defaults.htm?p=full


    http://www.examiner.com/article/new-study-confirms-economy-was-destroyed-by-democrat-policies

    אגב, המחקר נערך ע"י חוקרים אשר חלקם ישראלים. די מדהים בעיני שאני רואה כל כך הרבה ישראלים.
     
     
     
     
    מח, זה אכן מעניין מאוד...
    10/2/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    איה התגובה?
     
     
     
     
    אני שואל את שאול .. חיפשתי בבלוג של קרוקמן ולא מצאתי התייחסות.
    10/2/2013
    נכתב על ידי מוח

    ואצל דה לונג זה בלוג עם פלטפורמה של שנות ה90 .. אי אפשר לעשות שם חיפוש רציני.
     
     
     
     
    חמרות סלידתי מבעלה - מישל אובמה נראת מצויין
    11/2/2013
    נכתב על ידי רוני

    בטח שיחסית לגילה והיותה אמא לשניים. הביקורת בנושא זה עליה היא מרושעת בלבד.
     
     
     
     
    אני לא בטוח מה צריכה להיות התגובה
    11/2/2013
    נכתב על ידי שאול

    קודם כל - עבודה מעולה. לברר את העובדות תמיד צריך להיות בעדיפות ראשונה, העבודה הזו עושה את זה בצורה מצוינת, וזה צעד קדימה.
    בהנחה שהעבודות נכונות, מה התגובה? אני לא בטוח.

    מטרת המהלכים הממשלתיים המדוברים הייתה בדיוק זו - לעודד מתן הלוואות שהבנק לא היה מעוניין לתת אלמלא התמרצים הממשלתיים האלה. למשל - הלוואות מסוכנות. זו הרי, א-לה קיינסיאניזם, בדיוק הבעיה: דווקא כשהריבית צריכה לרדת כדי להביא לשיווי משקל של תעסוקה מלאה, פרמיית הסיכון עולה, ובנקים לא מוכנים להלוות, בטח שלא בריבית נמוכה.
    אם הממשלה מתמרצת בנקים לתת הלוואות מסוכנות, זה, לפחות עד שאני חושב על זה יותר לעומק, מתיישב טוב עם חשיבה קיינסיאנית.
    אני משער שחשוב לקחת את הדברים האלה בחשבון כשעושים חישובי מכפיל למיניהם, ואני משער שיעשו את זה בהמשך. stay tuned.
     
     
     
     
    למחוק למחוק
    11/2/2013
    נכתב על ידי שאול

    ערבבתי את זה עם פייפר אחר. טעות שלי.

    כן. אני מסכים. יש הרבה ראיות, ועכשיו עוד כמה, שפעולות של הממשל תרמו להתנהגות לא אחראית בשוק המשכנתאות.
     
     
     
     
    החוק והנוהג
    11/2/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    כדאי, לדעתי לפחות, להפריד בין שני אלמנטים שונים: אחד הוא החוקים והתקנות שנועדו לדחוף את המלווים להפחתת הסטנדרטים שלהם; השני הוא תנאי הרקע של הערבות המשתמעת או המפורשת להלוואות.

    ההבדל בין השניים הוא כהבדל בין מידת היכולת לדחוף מישהו לפעול באופן מסוים, לבין יצירת תנאים בהם התנהגות מסוימת מקבלת גושפנקא של נורמטיביות. או, כדי לאייר את ההסבר המופשט: יש הבדל בין תקנות האוסרות על השלכת אשפה בגן ציבורי לבין גישה הרווחת בציבור של התנגדות להשלכת אשפה בגן ציבורי. לאורך זמן, האפקטיביות של הגישה הרווחת רבה הרבה יותר מזו של תקנות.

    במקרה שלנו (שוב, לדעתי) ההשפעה של חוקים וכללים שנועדו לעודד הלוואות גדולות יותר ובבקרה מופחתת התקיימה ללא ספק, אך כלל לא בטוח שההשפעה הזו הייתה גורם חשוב או מכריע. לתפישתי, דווקא לצעד הפסיבי יותר, האווירתי, של הגישה הרווחת כי תהיה ערבות מדינה להלוואות, בלי קשר לאיכותן, הייתה השפעה גדולה הרבה יותר, בוודאי לאורך זמן.
     
     
     
     
    טעות מביכה, קישור לא מוצלח בין פסקאות, או שאני לא הבנתי?
    12/2/2013
    נכתב על ידי עמי, ת

    אם אני "אביט דרומה" כדי לחפש דובי קוטב, אני יכול לחפש במשך הרבה זמן - הרי דובי קוטב לא חיים באנטארטיקה, ולא חיו בה מעולם...
     
     
     
     
    האם מתקיים "מרד מיסים" גם במדינות הסקנדינביות?
    12/2/2013
    נכתב על ידי איתי

    מעניין אותי כמה תשלום מיסים גבוהים הוא עניין של הרגל או סולידריות חברתית וכמה של גובה סובייקטיבי
     
     
     
     
    תיקון
    12/2/2013
    נכתב על ידי איתי

    גובה אובייקטיבי*
     
     
     
     
    עמי, לא טעות - הקישור הוא למצבה של אנטארקטיקה מנקודת המבט של קרח ים
    12/2/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    כמובן שאין דובי קוטב בדרום, שכן הדב החום, שדב הקוטב הוא התפתחות שלו, נמצא רק בצפון אמריקה ובצפון אסיה.
     
     
     
     
    דיווח ואי-דיווח
    12/2/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    ובכן, לפי המחקר הזה, משוודיה, בין עצמאים רווחת העלמת מס בשיעור גדול למדי (30 אחוז פחות בדיווח על הכנסות). מחקר לפי שיטה דומה בפינלנד העלה אי-דיווח בשיעורים של 16-40 אחוז. בדנמרק, כך ניתן להתרשם, המצב חמור אפילו יותר. במחקר הזה מדווחות תוצאות ובין השאר כי בבדיקת מס במסעדות התגלה כי אצל 40 אחוז מהם ספרי החשבונות לא היו תקינים ולא רשמו את כל הרווחים. יתר על־כן, יותר ממחצית העובדים לא היו רשומים ושליש מהעובדים(!!) הצהירו כי זהו "היום הראשון שלהם בעבודה" ולכן הם לא רשומים.

    בצרפת ובגרמניה, שתי מדינות רווחה אחרות, שיעור ההעלמה הוא 15-16 אחוז (פי שניים מבארצות־הברית). לפי דר שפיגל הגרמני, בשנת 2008 נאמדו הנכסים שהועלמו משלטונות המס בכ-500 מיליארד אירו בגרמניה. בצרפת מוערכת הכלכלה השחורה בשיעור של כ-3 אחוז מהתמ"ג (כלומר, כ-27 מיליארד שקל, במונחי ישראל). יש עוד מידע כאן.

    אין ספק שיש השפעה לתרבות ולהרגלים, אך גובה המסים משפיע הרבה יותר על היקף ההעלמה.
     
     
     
     
    יצירת מקומות עבודה
    12/2/2013
    נכתב על ידי יעקב

    במאמר זה:

    http://www.economicpopulist.org/content/how-many-jobs-are-needed-keep-population-growth

    יש התייחסות למספר מקומות העבודה הנדרשים עקב גידול האוכלוסיה. הבלוג של סטיב בנר הדן במספרים מוחלטים הוא כמובן הבל מוחלט, אבל ראוי בכל זאת להתמודד עם המספרים שלו ולנסות להסביר אותם. אם אכן ב-2012 נוצרו 2.17 מליון מקומות עבודה, נתון שנראה מבוסס על דיווחים כמו:

    http://www.cbsnews.com/8301-505123_162-57562002/december-jobs-1.8-million-jobs-created-in-2012/

    והתיקונים שהתפרסמו עתה, וכדי לעמוד במקום צריך 1.5 מליון, אז ארה"ב הוסיפה מעל 600,000 מקומות עבודה בשנת 2012. זה לא הרבה יחסית לחוסר של 12-14 מליון, אבל המצב כנראה יותר מורכב מהתדרדרות מהירה לתהום.

    אשמח על תגובתך אורי. והערה קטנה: לטעמי, עדיף שתתרכז במספר נושאים קטן יותר עם קצת יותר תשומת לב מאשר התפרסות רחבה על המון נושאים שאינם מקבלים תשומב לב ראויה.
     
     
     
     
    אה, כן
    13/2/2013
    נכתב על ידי שאול

    וגם זה בתשובה:
    http://www.nextnewdeal.net/rortybomb/what-does-new-community-reinvestment-act-cra-paper-tell-us
     
     
     
     
    בריחת העשירים?
    17/2/2013
    נכתב על ידי דודי

    1800 אמריקנים מתוך 300 מיליון ויתרו על אזרחותם? לא מאד מסעיר לטעמי.

    האם היו תנועות הגירה בין מדינות בארה"ב, שאפשר לייחס לשינויים במיסוי ברמת המדינה? יש רמות מס די שונות בין מדינות שונות בתוך ארה"ב.