הקץ לשלטון העובדות
 


כך שודדים היטב!
הפרשייה ארעה לפני זמן מה, ואינה עניין קורע לב או דרמטי: עוד יום של חול בו שודדים אותנו. וככה זה הלך:

ב-23 במרץ 2009 נערך דיון בוועדת הכספים של הכנסת שסעיפו החמישי נגע לתיקון מס' 30 לצו תעריף המכס: גלאים. הדיון בנושא נפתח, תחת שרביטו של היו"ר ראובן ריבלין, בדבריו של בועז סופר, סגן בכיר למנהל רשות המסים בישראל, משרד האוצר. סופר ביקש להעלות את המכס על גלאים מסוג מסוים, שהיו עד כה פטורים ממכס. לטענתו, העילה לכך היא: "אנחנו מבקשים להגן על הייצור המקומי שיש... יש מפעלים - שלושה מפעלים, בקרית גת, עפולה וקרית מלאכי."

עד כאן, הכל טוב ויפה, אלא שמיד קם יוסף טמלר, ראש אגף יבוא בלשכות המסחר, וביקש מהוועדה לא לאשר את הצו. הוא סיפר כי במועד פרסום הצו "למעשה לא היה קיים מכס בייבוא של גלאים לפריצות ולמניעת שריפות [ב]אף מדינה בעולם... המכס, בזמנו, ניסה להטיל מכס באמצעות איזשהו שינוי בסיווג, ובית המשפט קבע שזה לא חוקי. ברגע שהמכס הבין שהוא לא יכול לגבות מכס על גלאים לפריצה, אז הוא פרסם את הצו... הגלאים אינם מוצר צריכה רגיל. מדובר על מוצרים שאמורים למנוע, כשמם - פריצה ושריפה."

פירוש: טמלר מספר כי המכס ביקש להטיל מכס על גלאים מסוג מסוים ובית המשפט קבע כי הגלאים מסוג זה שייכים לסיווג פטור ממכס. המכס ביקש לעקוף את הצו באמצעות הטלת מס על גלאים חיצוניים ונאחז בטיעון כי הוא מגן על יצרנים ישראליים.

אחריו קם נבו הראל, מנכ"ל חברת "יופיטר מערכות מיגון" והעלה טענה מרעישה יותר: בעצם, הוא אמר, "בארץ מייצרים גלאים לשימוש פנימי בתוך מבנים. כל הגלאים מחו"ל הם למיגון חיצוני בלבד... אנחנו, כמדינה, יצואנית של גלאים למרבית המדינות בעולם. למרבה הפלא, הגלאים היחידים שמיובאים לארץ שמתחרים בייצור המקומי הם גלאים שמיוצרים בקנדה, ולכן הם גם פטורים ממס, בגלל הסכמי שכר [כך במקור, א.ר.] שיש."

כלומר, לכאורה, כאן היה צריך להסתיים הדיון: טמלר ונבו ביארו כי המכס המוטל הוא חריג ייחודי וכי הוא מוטל על סוג גלאים שממילא אינו מיוצר בארץ, מה שסותר את הטיעון שיש כאן הגנה על תוצרת מקומית.

הדיון נמשך, כשסופר מנסה לחמוק ולא להשיב ישירות לטיעון של הראל כי הוא מבקש להטיל מכס על מוצר יבוא שממילא אין לו תחרות מקומית, אך מתחייב "לעשות עוד בדיקה." הוא טוען כי החומר שניצב לפניו "מביא אותי לתשובה פסקנית במאה אחוז" אבל "זה קצת מגוחך שלא מביאים לי את החומר לפני כן... מאוגוסט לא הצלחתם להעביר לנו." תגובתו הקצרה של נבו הראל: "[נביא לכם בתוך] 24 שעות. לא ביקשתם..."


כעבור שבוע נערך דיון שני בוועדת הכספים.

ראשון קם ודיבר בועז סופר ומלמל, בחצי פה, הודאה "גם אם חלק מהגלאים שמיובאים אינם תואמים אחד לאחד למה שמוכרים היצרנים המקומיים, הרי שמדובר במוצרים תחליפיים, כאשר אחד מהמפעלים מייצר תחליף מלא - אותו דבר" ואז מגיע למסקנה ש"ראוי ונכון להגן על תוצרת הארץ."

שלי יחימוביץ' הסכימה מיד, אף שהפרטים לא היו ידועים לה כלל: "אנחנו בעד."

יוסף טמלר קם ואומר: "התבקשנו בפעם הקודמת להביא את הנתונים. אמרנו שהגלאים שמיוצרים בארץ אינם המיובאים. יש הבדל ביניהם, ואין שום היגיון להטיל על הציבור מכס... המכס הוא מכס חדש, אין היגיון להטיל על המוצרים האלה מכס חדש. לא ראינו בישיבה הקודמת, בישיבה הנוכחית, לא ראינו שום התנגדות מצד איזשהו יצרן. יש לנו הוכחות מיצרנים שהם בעד להשאיר את המצב איך שהוא ולא להטיל את המכס."

כלומר, בעברית, בועז סופר מספר סיפורי מעשיות על הגנה על יצרנים בישראל, שעה שהם מייצרים מוצר אחר.

נבו הראל מצטרף ואומר: "העובדות אינן נכונות... החישוב שנעשה - לא על ידיכם, על ידי משרד התמ"ת, נועד למטרה אחת - להפעיל לחץ על מדינות אחרות שיגבירו את הקניות של הגלאים מתוצרת הארץ למזרח הרחוק. כך אמר שאול ששון, האדם שבדק בשבילם את הנושא."

שלי יחימוביץ' כבר השתכנעה כאן לחלוטין שבועז סופר צודק, צודק לחלוטין: "אין לנו שום אישוש לדברים האלה, ואם נשמע דברים, נשמע אותם מפי אמרם" נזפה בהראל.

הראל המשיך: "העובדות הן ש-24 שעות אחרי הישיבה בשבוע שעבר הועבר[ה] אליכם האבחנה המדויקת, מה בין הגלאים שמיוצרים בארץ לבין הגלאים שמיוצרים בחו"ל."

סופר מגיב לכך בתשובה המדהימה הבאה: "קיבלתי את החומר, אני לא מתווכח, אני פשוט חלוק עליו. אני לא שואל את היצרנים, אני לא מבקש את חוות דעתם... אני שואל את העמדות המקצועיות של כל אחד... אני עשיתי שיעורי בית. אתה מטיל בי דופי מקצועי, מותר לך."

למעשה, הראל לא הטיל דופי מקצועי בסופר, הוא אמר בלשון נקייה שבועז סופר משקר: הוא קיבל את המידע שלא התאים לו והחליט להתעלם ממנו.

היו"ר, ריבלין, שואל שאלת הבהרה לגבי הטיעון שהמכס בא "להגן על תוצרת הארץ" ונבו הראל משיב באופן בהיר: "הגלאים שמיובאים לארץ... אין אף מפעל בישראל שמייצר אותם, גם לא תחליפים שלהם." נבו המשיך וביאר מדוע אף אחת מהיצרניות בישראל אינה מבקשת הגנה: "אותן חמש [יצרניות ישראליות], כולן משווקות את מוצריהן בישראל ומשלימות את המוצרים שלהן מייבוא ומשלמות על זה גם כן מס."

כלומר, המכס המוטל פוגע ביצרניות, שכן הן מייבאות רכיבים החייבים במס כדי לייצר מוצרים שונים מאלו שעליהם אמור להיות מוטל המכס.

אבל העובדות עדיין קטנות על חברי הכנסת בוועדה. כשנבו הראל מתאר איך עלות המכס על הגלאים מגולגלת אל הצרכן, מלגלגת שלי יחימוביץ': "אין ספק שהעניים קונים כמויות של גלאים..." הראל מגיב בחריפות: "יש לך רושם שאנחנו מדברים על העשירון העליון?" יחימוביץ משיבה: "לא" ומיד מתברר שמדובר בגלאים במחיר של 80-400 שקל.

יחימוביץ' שבה ומתערבת בדיון ומחווה דעתה: "אם יש לי ביקורת על הבקשה שלך, בועז, זה שההיטל לא מספיק גבוה, כי עכשיו אנו צריכים לגונן בשיניים ובציפורניים על כל מפעל בישראל..." היא מבקשת מ"בועז" לספר לה "איפה המפעלים האלה ממוקמים בארץ, כדי שנדע על פרנסתם של מי אנו מגוננים עכשיו." סופר משיב: "עפולה, קרית גת וקרית מלאכי." והראל מוסיף שהרביעית היא בפתח־תקווה והחמישית בקרית אונו. אבל ליחימוביץ' זה כבר לא משנה, שהרי "גם בגוש דן יש פיטורים."

מיד אחר־כך עוברים להצבעה, וההצעה להטיל מכס מאושרת בקולות שישה היושבים בוועדה, ללא מתנגדים.

כך אישרה וועדת הכספים של הכנסת את הטלת המכס כדי להגן על תוצרת הארץ על סוגים של גלאים ורכיבים שאינם מיוצרים בישראל, וכנגד רצונם של היצרנים הישראליים. לטמטום הידד! כנקודה בסוף המשפט, אחת מחמש היצרניות הישראליות (זו שבקרית מלאכי) קמה היום כדי לבקש שחיישן אותו היא מייבאת לצורך ייצור במוצריה לא יסווג במכס כגלאי. כך, הבקשה להגנה על תוצרת הארץ הסתכמה בפגיעה בתוצרת הארץ. נאה ואף יאה.

לאנס מתוודה!
כאילו שלא ידענו זאת כבר שנים, רעש גדול סביב החלטתו של לאנס ארמסטרונג, שזכה שבע פעמים בטור-דה-פרנס (ואיבד את זכיותיו), להתוודות על השימוש שעשה בסמים משפרי ביצועים במהלך הקריירה שלו.

כך זה נראה בשנת 2005:

something

והחסידים השוטים המשיכו לדבוק בקו של ארמסטרונג (רודפים אותי, הצרפתים האלה, האמריקנים האלה, הנקמנים האלה) כמעט עד הסוף המר:

something

אבל לבסוף כולם הבינו מפוקורפה.

something

ארמסטרונג אינו הראשון, השני או אפילו הרוכב המאה שנתפס משתמש בסמים משפרי ביצועים. למעשה, ככל הנראה אין רוכב אופניים מקצועני מצליח אחד שלא השתמש בסמים משפרי ביצועים כאלו ואחרים בחמישים השנים האחרונות. מזוכי הטור אחרי עידן אינדוראין בתחילת שנות התשעים ועד שנת 2011 נתפסו כמעט כל הזוכים—ריס, אולריך, פנטאני, ארמסטרונג, לנדיס וקונטדור—משתמשים בסמים משפרי ביצועים. העדות הטובה ביותר לקיומם נמצאת אם משווים את המהירות הממוצעת של חמישה הראשונים במרוץ בשנת 2005 (המהיר ביותר) למהירות הממוצעת בשנים שלפני כניסת מגבירי כדוריות הדם האדומות (שיפור של 10-17 אחוז במהירות הממוצעת) ולמהירות הממוצעת בשנים 2010-2012 (ירידה של 5.31 אחוז במהירות הממוצעת). כדי להמחיש, ירידה כזו במהירות הממוצעת, מ-41.78 קמ"ש לחמשת הראשונים בשנת 2005 ל-39.56 בשנת 2010, משמעה הפרש של כחמש שעות בזמן הנדרש להשלים את המרוץ. כלומר, הרוכב האיטי ביותר בטור של שנת 2005 היה מהיר בכשעתיים מהרוכב המהיר ביותר בטור של שנת 2010.

ניתן לטעון, וארמסטרונג מן הסתם גם יטען, כי אם כולם מסוממים, כי אז פני השטח שווים ואין יתרון יחסי למסומם א' על־פני מסומם ב'. אבל יש הבדלים. ראשית, באופן בסיסי, לא כל הסמים משפיעים באופן דומה על כל הרוכבים. יש כאלו שסמים המגדילים את מספר הכדוריות האדומות מסייעים להגביר את ביצועיהם בהרים בעשרים אחוז, ואילו אצל אחרים השיפור הוא רק של חמישה אחוז. אצל ארמסטרונג, לדוגמה, סמים משפרי ביצועים הצליחו בהעלאת רמת ההמטוקריט שלו, שהייתה נמוכה יחסית לרוכב אופניים, מ-38-41 ל-50—שיפור משמעותי מאוד, שנדיר יהיה למצוא דוגמתו אצל רוכבים אחרים.

סמים בוני שריר ומסייעים בהתאוששות (כמו סטרואידים אנבוליים), בדומה, עשויים לשפר את הביצועים אצל חלק מהמשתמשים בעשרה אחוז, ואצל אחרים בשני אחוז. יש גם רוכבים (במיוחד אלו המכונים "מאיצים"—רוכבים שעיקר כוחם בסיומת חזקה מאוד) שאינם מפיקים כמעט תועלת מסמים משפרי ביצועים: בהרים הם ממילא נסחבים מאחור ואם יש עליה של שני מטר הם לא בעסק. חלק מהם אפילו נוקטים את הנוהג המגונה של פרישה מהמרוץ כשמגיעים הקטעים ההרריים הקשים. אצל ארמסטרונג, ככל הנראה, הניבו הסמים שיפור משמעותי מאוד: מרוכב טוב ומהיר, אך בוודאי לא מטפס טוב בהרים, ובהכללה מהשורה השנייה בין הרוכבים המקצוענים הבכירים, הוא הפך לרוכב-על.

המערכת
אך מה שכואב באמת הוא המערכת. בניגוד לרוכבים מסוממים אחרים, ארמסטרונג לא היה רוכב בודד שיצר קשר עם "רופא" שסיפק לו סמים משפרי ביצועים, או רוכב חולף בקבוצת רוכבים בה היה נהוג סימום: הוא עמד בראש מערכת שפעלה באופן שיטתי, עקבי ומתמשך כדי לספק סימום מתמיד עבור ארמסטרונג ועמיתיו, כשהמטרה היא זכייה במרוץ האופניים החשוב ביותר עבור ארמסטרונג, והכנסות של עשרות מיליוני דולרים עבורו ועבור עמיתיו. כדי לעמוד על חשיבות התמיכה המערכתית הזו די לציין כי חלק חשוב מאלו שהעידו נגד ארמסטרונג—רוכבי צמרת כמו טיילר המילטון, פלויד לאנדיס או רוג'ר הינקאפי—נחשפו בקלונם רק כאשר עזבו את הקבוצה והתמיכה המערכתית ניטלה מהם.

מערכת מאורגנת של תרמית—שכללה גם תביעות ואיום בתביעות נגד כל מי שפצה פיו וסיפר את האמת—שירתה את קבוצתו של ארמסטרונג ואת ארמסטרונג עצמו, אך המיטה חורבן על ענף הרכיבה על אופניים. קיומה של מערכת כזו לאורך שנים, ובמיוחד בתקופה בה היכולת לקיים בדיקות משכנעות לא התקיימה, חסמה כל אפשרות של ענף הרכיבה על אופניים 'לצאת מהעניין' באופן משכנע או אפילו משכנע למחצה. תקופה ממושכת היה ברור לכל כי בלי סמים אי אפשר לרכוב ברמות הגבוהות ביותר. אז כולם הצטרפו—איש איש כאמצעיו וכיכולתו—והתוצאה הסופית הייתה מיטוט כמעט מוחלט של הענף. איש אינו יכול לצפות היום ברוכב מופלא כמו אלברטו קונטדור בלי לחשוב—לא לחשוב, לדעת—שמאחורי הרכיבה המופלאה יש גם תמיכה של סמים. איש לא היה יכול לצפות במרוצים של שנת 2011 או 2012 בטור דה פרנס—מרוצים שהיו גדושים בני אדם העורכים מתקפות, כושלים, נשברים, מתעלים וכדומה, ככל הנראה בלי עזר של סמים—בלי לחשוב על המופעים המושלמים שאותם רוכבים הגישו בשנים קודמות. בשנת 2011 ניתן היה לראות את קונטדור מסתער קדימה, ולפתע "שופך לאגר" ונמוג. אפשר היה לראות את אנדי שלק עורך מתקפה אמיצה ונועזת, ובקילומטרים האחרונים מאבד כמעט את כל היתרון עליו עמל כי פשוט לא נותר בו כוח. אפשר היה לראות שרכיבה על אופניים הייתה יכולה להיות ענף ספורט מרתק ומדהים גם בלי סמים. אבל ארמסטרונג. וסמים. ומי יודע אם הכלי שנשבר יתקון פעם.

תאוריה גוועת
מי שרוצה ומסוגל לשמוע, יכול לשמוע תיאוריה גוועת. במאמרו האחרון ב"ניו יורק טיימס" מהלל פול קרוגמן את צעדה של ממשלת שינזו אבה היפנית, שהחליטה כי עתה הזמן להדפיס כסף.

התסמין המובהק ביותר של תיאוריה כלכלית שוקעת הוא אימוץ הסברים מעגליים. כלומר, התיאוריה הופכת כזו שלא ניתן להפריכה בשום מקרה: אם נוקטים צעד, והתוצאות הן א', טוענים חסידי התיאוריה שהיא קיבלה אישור. אם התוצאות הן ההפך מ-א', גם כאן הם טוענים שהתאוריה אושרה.

אצל קרוגמן, השיטה היא של "מספיק ולא מספיק": אם בוצעה הרחבה פיסקאלית או מוניטרית והתוצאות הן פריחה, כי אז התאוריה הקיינסיאנית שלו זוכה לאישור. מאחר שזה לא קורה, הוא מתמקד בסעיף ה"לא מספיק": גם אם בוצעה הרחבה, היא תמיד לא מספקת או שלא בוצעה עד תומה. והא ראייה: לא הייתה פריחה, או שהיא נפסקה.

לדוגמה, ביחס לשפל הגדול טוען קרוגמן כי המדיניות המרחיבה של הובר לא הייתה מספקת, ולכן לא הייתה התאוששות, ואחר־כך כן הייתה התאוששות מסוימת, כי המדיניות של רוזוולט הייתה מרחיבה במידה מספקת, ואחר־כך ההתאוששות נעלמה (1937) כי המדיניות המרחיבה הופסקה, ואחר־כך הייתה התאוששות, בזכות ההזרמה המסיבית של כספים במלחמת־העולם השנייה (הוא לעולם אינו מדבר על הירידה ברמת החיים בזמן המלחמה. זה לא מתאים לתיאוריה), ואז, על סף ההתאוששות הבאמת-באמת-סופית בא טרומן וריסק את ההתאוששות באמצעות צמצום דרמטי של התקציב... זאת אומרת, כלומר, זאת אומרת בעצם הייתה מספיק התאוששות כמוסה מזמן המלחמה, שהצמצום התקציבי לא השפיע עליה, וגם היו הלוואות לסטודנטים.

זו בערך הרמה.



במקרה שלפנינו, מדיניות ההרחבה אינה עניין חדש ביפן. עשו זאת לכל אורך שנות התשעים, ובגדול. למעשה, זה היה היישום ה"נקי" והרחב ביותר של הרחבה פיסקאלית ומוניטרית שבוצע באיזה מקום בעולם. בכל זאת, קרוגמן סבור שמה שעשו היפנים היה "לא מספיק." הוא כותב כך:

וודאי שהייתה הרבה הוצאה על פרויקטים ציבוריים [בשנות התשעים ביפן] אך הממשלה, שחששה מהחוב, תמיד נסוגה לפני שניתן היה לכונן התאוששות איתנה...


והוא ממשיך:

בתחילת שנות האלפיים הבנק של יפן... ניסה להילחם בדפלציה באמצעות הדפסת הרבה כסף. אבל גם הוא נסוג בו ברגע שהיה אפילו רמז לשיפור, והדפלציה לא נעלמה מעולם.


כלומר, היפנים עשו את הצעדים הנכונים, אבל רגע לפני שהיה בצעדים כדי "מספיק" הם הפסיקו ולכן המדיניות הקיינסיאנית של יפן הייתה "לא מספיק."

והכל טוב ויפה, אלמלא זה שזה פשוט לא נכון. אחרי תקופת הבועה המטורפת של יפן באה תקופה ארוכה של הוצאה פיסקאלית בהיקף עצום. בשנים 1991-2001 הושקעו כ-2 טריליון דולר בתשתיות. בתרגום למונחים אמריקניים עכשוויים מדובר בהשקעה של 8 טריליון דולר בתשתיות, במונחים ישראליים מדובר בהשקעה של 470 מיליארד שקל בתשתיות. כלל ההוצאה הפיסקאלית הנוספת הסתכמה בכ-10 טריליון דולר (במונחים אמריקניים: 41 טריליון דולר; במונחים ישראליים: 2.34 טריליון שקל). ממשלת יפן הנפיקה לצורך כך ולצורך איזון הגירעון התקציבי אגרות מיוחדות.

ולקרוגמן זה לא מספיק? מה כן היה יכול להספיק?

וזה עוד לא הסוף. באותן שנים הורידה יפן את הריבית לאפס, והיא חוגגת היום, אם ניתן להשתמש בביטוי זה, 18 שנים לריבית אפס,[1] מלוות בחגיגות מזדמנות של "הקלה כמותית" לכל אורך שנות האלפיים. גם זה לא מספיק לקרוגמן?














ובאותן שנים הגדילה יפן את החוב שלה לשיעור של 230 אחוז מהתמ"ג. ובאותן השנים הורד דירוג האשראי של יפן מ-AAA המושלם ל-A פלוס אצל פיץ', עם הורדה מקבילה בחברות דירוג אחרות.

התוצאות של ההרחבה הפנטסמגורית הזו היו עלובות בתכלית העולב: צמיחה אפסית, הכנסות מס חברות בשפל של 50 שנה וידיעה ברורה שאת החובות של ממשלת יפן אף אחד כבר לא ישלם: הסיבה היחידה שיפן עדיין צפה על־פני המים היא שעיקר הכסף שהממשלה חייבת הוא לאזרחיה—ומזה לאף אחד אחר לא אכפת.

וזה סתם מעניין


הערות
1 במובן מסויים, זה היה הכרחי. אחרי הכל, לו הייתה ממשלת יפן צריכה היום לשלם מדי שנה על הריבית כ-42 טריליון ין, סכום גדול מכלל ההכנסה הממשלתית ממסים וכ-7.75 אחוז מהתוצר—יותר מפי שניים מבישראל, יותר מפי שלוש מבארצות־הברית.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (11)
 
 
סמים בספורט
17/1/2013
נכתב על ידי אלדריך

מדוע ניצחון שנובע מיתרון גנטי (ובספורט לגנטיקה יש חלק מכריע) הוא צודק יותר מניצחון שנובע משימוש בסמים?
 
 
 
 
איזו הצדקה יש לאיסור הגורף על שימוש בסמים בספורט מקצועי ?
17/1/2013
נכתב על ידי אביתר

אני עדיין לא משוכנע שהדבר הזה בכלל טוב.
 
 
 
 
שאלה
17/1/2013
נכתב על ידי סתם אחד

למה היפנים ממשיכים לקנות את אגרות החוב של מדינתם? (או לשלם עליהם מחיר גבוה כל כך). מכריחים אותם או שזה חלק מהתרבות?
 
 
 
 
לאלדריך...
17/1/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

ההבדל הוא בערך שאנחנו מייחסים לכך. עובדה היא שיש ליגה בכדורסל ובכדורגל, ואין ליגה לכימאים. ואם הייתה, איש לא היה צופה בה.
 
 
 
 
לסתם אחד - מכריחים אותם, אבל יש גם אלמנט תרבותי...
17/1/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
אה, נו. עכשיו השתכנעתי
17/1/2013
נכתב על ידי שאול

טוב, טקס זה דבר מחייב. אז אני אתן את השפיל הקבוע שלי, וכולנו נוכל להמשיך הלאה בחיינו, עייפים אך מרוצים.

מה הדרך לשפוט תיאוריה כלכלית? אז עכשיו אנחנו יודעים: לפי הטורים הפופולאריים של קרוגמן, וכמה בלוגים.

מה לכם מאמרים בז'ורנלים בביקורת עמיתים? סמינרים? כנסים? דיונים של ה NBER? מה לכם עבודת הנמלים של צירוף נתון לנתון? של ניסיון להפריד סיבה ותוצאה, או מתאם מסיבתיות? של מידול זהיר שיטתי של הטענות שלך? של להציב אותן לשיפוט שיטתי ומתמשך?

קדחת. הכל קדחת.

טורים של קרוגמן בניו יורק טיימס. ואז לזרוק כמה מילים על בעיית ה"חצי תרופה". זה יסגור את העניין.
זה והאינפלציה שהנה הנה הנה מגיעה. מיד. הנה עכשיו. תכף. עוד רגע. הנה זה בא.
 
 
 
 
שאול, כלכלה זה הכל פוליטיקה ואידאולוגיה
17/1/2013
נכתב על ידי אלדריך

וזה נכון לרוב "מדעי" החברה והרוח. הכל נסוב סביב יצירת כסות מדעיסטית למדיניות חברתית-כלכלית התואמת לאג'נדה הפוליטית שלך. לכן כל המאמרים האקדמיים למיניהם שווים מראש לתחת. קרוגמן יהיה קיינסיאני לעד והמציאות לעולם לא תוכל לשנות את דעותיו, פשוט בגלל שהוא שמאלן סוציאליסטי. שום דבר לא יכול לשנות את זה.

אורי - אין ליגה לכימאים כי גם כימאים לא יכולים להפוך שחקן גרוע לשחקן טוב. גם גנטיקה לא יכולה להפוך שחקן חסר כישרון לכישרוני. זה רק עוזר.
 
 
 
 
תנו לזה צ'אנס
17/1/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול,

קצת התבלבלת עם הקטע של האינפלציה (לא חזיתי, למיטב זכרוני). מכל מקום, קל להבין את הסיבה לה: מאז החל המשבר גדלו הרזרבות שבידי הבנק הפדרלי והרזרבות שאינן משמשות להלוואות של הבנקים מ-780 מיליארד דולר ל-4.14 טריליון דולר. זה די מסביר, דומני.

לגבי קרוגמן: אני לא תוקף את משנתו הכלכלית אלא את משנתו הפופולרית בנושאים עובדתיים והיסטוריים, כפי שהוא מבטא אותה בעיתון. ההבדל בין השניים הוא שבמחקריו הכלכליים התמקד קרוגמן בנושא מחקרי מסוים, ואילו במאמריו בעיתון הוא מחווה דעה על התפתחויות היסטוריות מסוימות וסיבותיהן. בנושא הראשון, הוא מבין. בנושא השני, שאותו לא חקר והמידע שבידיו מבוסס על קריאה שטחית ומגזינית, הוא הדיוט כמוך וכמוני. כך צריך להתייחס גם, לדוגמה, לדעותיו של פון מיזס על ריבית או על חישוב כלכלי מחד ולדעותיו על תרבות פופולרית מאידך.

כשקרוגמן בא ומנסה להגן, אגב מאמר פרשני, על תאוריה מסוימת באמצעות הסברי "מספיק ולא מספיק" -ובכן, זה בהחלט מתאים להתייחסות לטענותיו כאל טענות של תאוריה גוועת. כך גם ביחס לכלכלן אלן בלינדר שגרס שתכנית "מזומנים עבור גרוטאות" יכולה להיות אפקטיבית בעידוד הכלכלה (מה שכמובן לא התממש) וכשזה לא התממש הוא כמובן הכריז שהתכנית הייתה צריכה לפעול יותר בגדול ולזמן ארוך יותר. "מספיק ולא מספיק."

במקום אחר הוא הכריז שתכנית תמרוץ של 650 מיליארד דולר תספיק כדי להקפיץ את הכלכלה ולהעלות אותה בחזרה על מסלול של צמיחה, ואחרי כמה חודשים, ב-2009, הוא כבר ראה !!!http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2009/08/10/AR2009081002570.html@@@את הצמיחה מתחילה להתממש## ומאז, פעם בחודש-חודשיים, הוא כותב אותו מאמר: קודם (הזז תאריך בהתאם לתאריך כתיבת המאמר) היה גרוע. זה נכון. מסיבות לא ידועות. תעלומה. הכלכלה עדיין על הפנים. אבל עכשיו. בדיוק עכשיו. ממש עכשיו. צריך... תמרוץ! זה יעבוד. עדיין לא ניסינו את זה. תנו לזה צ'אנס.
 
 
 
 
כשבסנט היה חור
19/1/2013
נכתב על ידי danzas

http://www.fee.org/the_freeman/detail/why-you-cant-mint-a-dime-2
 
 
 
 
איפה ה-PDF-ים?
19/1/2013
נכתב על ידי בטח

אורי, הקישורים לקבצי ה-PDF לא עובדים. וגם יש קצת יותר מדי סימני אחוזים ודולר בקטע על קרוגמן.

הפרוטוקולים של ועדת הכספים הם לא פחות ממדהימים בהרבה מקרים (למשל עניין מפעל בריל ומפעל נשר).
 
 
 
 
מה המניע?
20/1/2013
נכתב על ידי יעקב

השאלה היא מה המניע של המכס. סתם כדי לגבות עוד כסף? זה לא נראה סביר. הרי המכס זה גרושים.

האם הפקידים של המכס משועממים ורוצים להצדיק את מערך עובדי המכס?
האם שהיבואנים רוצים להעלות את המכס כדי להקשות על מתחרים פוטנציאליים?
האם מדובר על התנקמות של המכס בתחום שהוא אינו חפץ ביקרו?