בדרך לקליפורניה
 


תוצאות הבחירות בארצות-הברית היו ניצחונה של אמריקה החדשה, ותבוסה ניצחת לאמריקה הישנה. העושר הפך תיאור גנאי. נתמכי הסעד הפכו לפרה קדושה. היזמות והחירות פינו מקומם לחיבוק חם ויניקה מדדיה של מדינה חובקת כל. כל זאת, עד להתמוטטות הקרובה. הישארו עמנו. או סעו לקליפורניה.



יום הדין של תחושות הבטן?
ניצחונו של אובמה היה ברור כבר אחרי כשעתיים והדיבורים על לילה ארוך ומתוח של ספירת קולות פינו מקומם לפטפטת על כהונתו השנייה של אובמה. פניהם של הסטטיסטיקאים זרחו בשמן המור. החוזים והסוקרים שהסתמכו על תחושות בטן נראו כאילו אכלו משהו ממש לא טוב.

אבל למעשה, גם אלו וגם אלו פישלו. הפישול המרכזי של החוזים מתחושת בטן ומקריאה בסקרים היה בתחזית לגבי שיעור ההצבעה ומידת ההתלהבות של המצביעים. הכל חזו נכונה כי שיעור ההצבעה של הדמוקרטים יהיה נמוך יותר - אבל השטף הגואה של רפובליקנים אותו חזו בעלי תחושת הבטן לא התממש כלל. הבוחר האמריקני לא התלהב מאובמה - אבל התקשה אפילו יותר להתלהב מרומני.

בעיצומו של משבר חריף, שכמותו לא היה בימי חייהם של רוב הבוחרים, העדיפו רבים מהאמריקנים להישאר בבית. מספר הבוחרים צנח חדות, ביותר מעשרה מיליון. אם מביאים בחשבון את הגידול באוכלוסיה, הרי שהקיטון הוא של כמעט 20 מיליון - ירידה של 14 אחוז במספר המצביעים בהשוואה לבחירות הקודמות.

אבל גם הסטטיסטיקאים פישלו, ואפילו די בגדול. הם חזו כי לדמוקרטים יהיה יתרון משמעותי בקלפי בזכות מצביעים נלהבים שמכונת גיוס הקולות של הדמוקרטים תצליח להביא לקלפיות. בפועל, נבע יתרונו של אובמה כמעט באופן מוחלט מהיעדר ההתלהבות אצל הרפובליקנים ועוד יותר מזה, בקרב העצמאים.

צניחה של אובמה, שלא תורגמה לניצחון של רומני
הירידה הייתה חריפה במיוחד אצל אובמה. בשתי מדינות, לואיזיאנה וצפון קרוליינה, הוא הגדיל בשיעור זניח (61 אלף) את מספר הבוחרים בו. בשאר המדינות, מספר המצביעים עבורו צנח ב-8.4 מיליון. רומני, לעומתו, הצליח לשפר את הישגיו של מקיין ב-29 מדינות, אך גם כאן הייתה צניחה כוללת של כמעט 1.8 מיליון במספר הבוחרים.



אפשר לחדד את התמונה מעט, ולסלק ממנה גורמים משפיעים כמו הירידה הדרמטית במספר הבוחרים במדינות כמו קליפורניה או וושינגטון, שבהן הייתה ההצבעה בעיצומה כאשר כבר היה ברור כי אובמה ניצח (הספירה בקליפורניה טרם הסתיימה, יש להעיר; באורגון, שאף היא במערב, ההצבעה היא בדואר). אפשר גם לסלק את אריזונה ואלסקה (מדינות הבית של מועמדי הרפובליקנים בבחירות הקודמות) וכן את ניו-יורק וניו-ג'רזי מוכות "סנדי." כאשר עושים זאת נחשף כי רומני הגדיל את כוחו בשאר המדינות בהשוואה להצבעה למקיין (0.8 מיליון), שעה שמספר המצביעים לאובמה קטן ב-3.8 מיליון.

התמונה מתבהרת עוד יותר במדינות ה'מתנדנדות' של מערכת הבחירות. רומני הגדיל את כוחו, ביחס לאובמה ולבחירות הקודמות, כמעט בכל המדינות בארצות-הברית. אך עיקר השינוי נבע מצניחה חדה בהצבעה לאובמה: 17 אחוז באינדיאנה, 8.3 אחוז באוהיו, 11.3 אחוז בפנסילבניה, 13.3 אחוז במישיגן, 15.7 אחוז במיזורי. אובמה הצליח למזער את הנזקים במדינות כמו פלורידה, מינסוטה, וויסקונסין ונבאדה, בהן הייתה הצניחה מצומצמת יחסית.

רומני עצמו, ואולי זה מקור כישלונו, לא הצליח לאסוף את ה'מתנות' שהעניק לו אובמה: זה איבד 382 אלף במישיגן, 226 אלף במיזורי, 242 אלף באוהיו, 131 אלף באורגון, 502 אלף באילינוי, 368 אלף בפנסילבניה, 113 אלף בפלורידה, ו-50 אלף בקולורדו - כמעט 2 מיליון בוחרים - אך רומני השכיל להוסיף למניין בוחריו במדינות אלו רק מספר קטן של בוחרים - 66 אלף בסך הכל. הצלחתו המשמעותית היחידה במדינה מתנדנדת הייתה בוויסקונסין, מדינתו של פול ריאן, סגן הנשיא שלו (עליה של 146 אלף מצביעים). לרוע מזלו, גם כאן ניצב אובמה בפער גדול מהבחירות הקודמות, ורומני הצליח רק לצמצמו.

הלוואי והיה מקיין?
יותר משאובמה ניצח, רומני הפסיד. עובדה זו מומחשת היטב כאשר בוחנים שני נתונים. הראשון הוא ההצבעה החזויה מול ההצבעה בפועל.

Obama Romney

כפי שניתן לראות בתרשים, הצניחה העצומה של אובמה (ירידה של 24 אחוז ביחס למספר המצביעים החזוי לפי פרופיל 2008) לא הובילה לתבוסה שלו מהטעם הפשוט שהצניחה הייתה ניכרת גם אצל רומני. למעשה, אילו היינו עורכים ספקולציה ומציבים את המצביעים לאובמה בבחירות האחרונות אל מול אותו מספר מצביעים שהיה למקיין בבחירות 2008, בהתחשב בשינויים בגודל האוכלוסיה היינו רואים ניצחון משכנע לרומני בפער של 3.2 מיליון מצביעים.

Obama Romney

ניצחון במקרה כזה היה מושג ברוב צר בוירג'יניה, בנבאדה, באוהיו ובפלורידה, מה שהיה מביא את רומני לרוב אלקטורים דחוק של 275.

מה הפיל את רומני?
דעה מקובלת, שיש בה מידה של אמת, היא שנפילתו של רומני באה משום שהיה לבן מדי, לא די כריזמטי, ובעיקר עשיר מדי. רומני אינו המועמד הראשון המותקף על שום עושרו—ג'ון קרי, למשל, זכה לגנאי על העושר האגדי ממנו נהנה כבעלה של יורשת אימפריית מזון.

אבל חוד המתקפה נגד רומני לא היה רק על שום עושרו. אחרי הכל, כמעט כל נשיאיה של ארצות־הברית היו אנשים אמידים, דמויות מופת דמוקרטיות ופרוגרסיביות כמו קנדי, טדי רוזבלט, פרנקלין דלנו רוזבלט היו עשירים בני עשירים ומועמדים לנשיאות כאל גור או ג'ון קרי אף הם מיליונרים 'כבדים'. ההתקפה על מיט רומני הייתה על שום היותו איש עסקים. הרעיון המרכזי של מסע הבחירות של אובמה היה כי הפעילות העסקית של רומני, והעושר שצבר בזכותה, הופכים אותו דמות חשודה ואפלולית.

ברמה הטקטית, זו הייתה החלטה אומללה וכושלת. הניסיון להציג את רומני כאיל הון מנותק התנפץ בעימות הראשון בין רומני לאובמה. חשוב מכך, באמירה שרומני ידע כיצד לרקום לו עושר בדרכים עקלקלות היה השמצה שהייתה בה גם מחמאה. מנקודת מבטו של הציבור, איש העסקים המרושע והאכזרי שמיתגו הדמוקרטים היה גם האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון מבחינת הכלכלה האמריקנית.

ברמה האסטרטגית, זו הייתה החלטה קטסטרופלית, שבמפלגה הדמוקרטית עוד יצרו עליה לשנים ושנים. ראשית, ומטעמים מעשיים לגמרי, אין זה רעיון נבון במיוחד להציג עושר כטעם לפגם במפלגה שרוב ראשיה עשירים כקורח. שנית, ושוב מטעמים מעשיים, אין זה רעיון מבריק לנכר אנשי עסקים העשויים להיות תומכי המפלגה. המתקפה הארסית על "מיליונרים ומיליארדרים" אינה מצלצלת היטב באוזניהם של מיליונרים ומיליארדרים. הטעמים האופורטוניסטיים של המתקפה לא ישנו את התחושה כי המפלגה הדמוקרטית הפכה עוינת לאנשי עסקים. הגלגל הולך סובב לו ולא רחוק הרגע בו הדמוקרטים ידרשו לסיועם של אנשי עסקים—הגישה העוינת שלהם תיזכר להם אז.



מאבק בין גושי
לא המתקפה על רומני איש העסקים הפילה אותו: רומני הפיל את עצמו. אחד מרגעי המפתח במסע הבחירות בא כאשר נחשפו דבריו של רומני, בפני תורמים, על 47 האחוז שלא יצביעו עבורו בשום פנים ואופן, שהן רבים מהם נתמכים על־ידי המדינה וטוב להם בכך.

דבריו של רומני נגעו באמת פשוטה: כוחה של המפלגה הדמוקרטית ויכולתו של אובמה להיבחר מחדש היו תלויים בשימורו של גוש הרווחה: אותה קבוצת תושבי מרכזי הערים, שחורים, היספנים, עניים ובעלי השכלה נמוכה, שהיא ליבת התומכים בו. בארצות־הברית כ-205 מיליון אזרחים בעלי זכות הצבעה, אך לקלפיות מגיעים רק מעט יותר ממחציתם. בבחירות הנוכחיות הגיעו, לפי חישוב קצב גידול האוכלוסין, כ-56 אחוז מהם (לפי קצב גידול האוכלוסין יש בארה"ב כ-221 מיליון בעלי זכות בחירה).

כאשר קבוצת הבוחרים כה קטנה ביחס לאוכלוסייה בכללה, די למועמד באיסוף די קולות מקבוצות מיעוט המצביעות עבורו, כדי להפוך לנשיא. בבחירות הנוכחיות הפך אובמה נשיא בזכות קולותיהם של 27.6 אחוז מכלל הבוחרים. בבחירות הקודמות תמכו בו כ-32 אחוז מהם. בשיעור הצבעה של 65 אחוז מכלל הבוחרים, המועמד הדמוקרטי היה מפסיד, ככל הנראה, בכל פעם, שכן ככל שאחוז ההצבעה גבוה יותר, כך משתתפים לבנים רבים יותר בהצבעה, ואלו מצביעים באופן קבוע בשיעור גבוה נגד הדמוקרטים (וזו גם הסיבה לחרדתם של אנשי אובמה מאפשרות של אחוזי הצבעה גבוהים).

רומני ואנשיו הגיעו למסקנה כי העלאת נושא התמיכה המגזרית באובמה הוא עניין נפיץ. סברתם הייתה כי סיכוייהם להעלות את אחוז הבוחרים אינם גבוהים ולכן עדיף להם שלא לעורר את חמתה של קבוצת הנתמכים ולעורר אותה לבוא בהמוניה לקלפיות, שעה שאין ביכולתם לגייס קבוצה נגדית של תומכים בקלפיות.

החלטתו של רומני הייתה לעורר את בסיס התמיכה בו בקרב הרפובליקנים—רומני נחשב מועמד בעייתי מנקודת מבטם—באמצעות בחירה בפול ריאן כמועמדו לסגן הנשיא, אך למסמס את הסוגיה הכואבת של המאבק החזיתי בין גוש המתנגדים הלבן והרפובליקני וגוש הרווחה.

ההצלחה הייתה, כפי שראינו בבחירות, חלקית: גוש הרווחה אכן הופיע לקלפיות במספרים לא מרשימים במיוחד; אך גוש המתנגדים לא התלהב מרומני ואכן לא הגיע לקלפיות. חרדתו של הממסד הרפובליקני, שהתבטאה בבחירתו של רומני כמועמד לנשיא ובניסיון 'לחתוך למרכז' לקראת הבחירות, הביאה לכך שרומני לא זכה לתמיכה נלהבת של גוש המתנגדים, אך לא עורר די התלהבות בגוש הגדול והרך שבאמצע—בוחרים שמאסו בעליל באובמה, אך לא השתכנעו כי רומני הוא חלופה טובה יותר.

השקר הגדול
רומני החמיץ כאן הזדמנות ייחודית. במסע הבחירות המקדים, לבחירת נציג הרפובליקנים לבחירות לנשיאות, הוטעם שוב ושוב הצורך לבחור במועמד שלא יבעית את 'המרכז'. ייתכן כי הציבור היה בשל למסר כן וישיר על מצבה העגום של ארצות־הברית ועל הסיכויים ההולכים ומתדלדלים להושיעה מהתמוטטות—אך רומני והרפובליקנים בחרו שלא להעביר מסר כזה.

במקום, נבחר "השקר הגדול." לא לחינם חזרו הדמוקרטים והלמו, באופן יעיל למדי, בעובדה ש"החשבון לא מסתדר" עם תכניתו של רומני להוריד מסים ולפתור את בעיית הגירעון הגדל באמצעות "סגירת פרצות" במס והגברת הצמיחה. הם הלמו בנקודה זו, כי זה היה שקר. הרפובליקנים העמידו פנים כי תכנית כזו יכולה לעבוד—אך הציבור לא האמין להם. ובצדק.

אם לזקק את המסר שהעבירו הבוחרים למשפט אחד, הם אמרו כך: "אובמה הוא אפס, אבל רומני שקרן." לכל, כולל הדמוקרטים והמצביעים המתלבטים, היה ברור כי לאובמה אין מושג איך פותרים את בעיות הכלכלה של ארצות־הברית, וכי הוא לא ינקוט שום צעד ממשי כדי להתמודד עמן. ארבע השנים שחלפו סיפקו לו זמן די והותר לעשות זאת. הוא לא עשה זאת. הוא לא יודע איך עושים זאת. אבל הם הבינו כי המסר המרכזי של רומני הוא שקר: אין דרך לפתור את בעיותיה הכלכליות של ארצות־הברית בלי ניתוח דחוף ומשמעותי.

רומני שיקר לכולם. הוא שיקר לצעירים, כשסיפר להם שניתן יהיה להרחיב את ההשקעה בחינוך ולהמשיך את ניפוח בועת הלוואות הסטודנטים; הוא שיקר לאנשים בגילאי העבודה, כשסיפר להם שתכניות הבריאות שלהם לא ייפגעו וכי יוסיף 12 מיליון משרות בזכות צמיחה מוגברת; הוא שיקר לעובדים בתעשייה כשסיפר להם שבזכות עמידה קשוחה ואיתנה מול סין ומניפולציות המטבע שלהם ניתן יהיה לצמצם את זליגת המפעלים אל מחוץ לארצות־הברית; הוא שיקר למבוגרים ולגימלאים כשאמר להם שהוא ימנע פגיעה בטיפול הרפואי ובפנסיה שלהם.

רומני שיקר, כי לדעתו האמת הייתה קשה מדי. בספרי "התמוטטות" תהיתי אם הגיע הזמן ל"פוליטיקה של כנות." כלומר, האם הציבור מוכן לקבל מסר דמוקרטי של "תשמעו, טעינו—יש צורך בשידוד מערכות מקיף ואנחנו עומדים לעשות זאת"; או מסר רפובליקני שעיקרו "הפנסיה שלכם תלך לעזאזל, הלוואות הסטודנטים יתפוצצו בפרצופכם, והמשרות ימשיכו לברוח—עד שלא נשנה מהיסוד את אופן מימון ההטבות"?

קשה לומר כיצד היו הדברים מתעכלים, נספגים ומתורגמים להצבעה בבחירות. אם רומני היה אומר: "המשבר הוא בלתי נמנע, הוא יהיה חמור והוא יפגע קשות בכולם, ובמיוחד בצעירים ובמבוגרים. אין לנו דרך להימנע ממעבר בעמק זה של תלאובות. אנחנו יכולים לדחות את הבלתי־נמנע לשעה, ליום, לשבוע, לחודש או אפילו לשנה—אבל ככל שנתמהמה, המחיר יהיה כבד יותר. בשעת חירום זו אני יכול רק לשאול אתכם: האם בשעת משבר כלכלית אתם רוצים ליד הגה המדינה יד של איש עסקים בעל ניסיון, או שעדיף לכם בחור נחמד שלא מבין מהחיים שלו?"

קשה לומר כיצד היו הדברים מתקבלים אצל האמריקנים. ייתכן כי הם היו מצביעים באופן מסיבי לטובת אובמה. אולי המצב היה נראה כפי שהיה בבחירות. ואולי היה כאן סיכוי לשינוי מערכתי יסודי.

בתקופת הבחירות המקדימות נדמה היה כי במפלגה הרפובליקנית "נפל האסימון." שורת המועמדים הקיצוניים—חלקם הזויים—והפופולריות לה זכו מועמדים כמו קיין או גינגריץ', שאמרו לציבור "את האמת בפנים"—גם אם האמת שלהם הייתה משונה במקצת—העידה על הפנמה מסוימת של חומרת המצב. הבחירה ברומני, בסופו של דבר, הייתה ניסיון נואש אחרון לחזור לפוליטיקה של 'הכל כרגיל'. הציבור הרפובליקני העלה פעם אחר פעם לראש מצעד הפופולריות מישהו שאפיינה אותו בעיקר התכונה שהוא 'לא רומני', אך הממסד הרפובליקני דאג להכניע כל התנגדות למועמדה המבוקש.

ביסוד הדברים, הממסד הרפובליקני דחה את הרעיון של שינוי אמיתי באופיה של המפלגה. הרפובליקנים—מפלגת השלטון הקלאסית מאז ימי אברהם לינקולן במאה התשע־עשרה—הייתה תמיד המפלגה המובהקת של "ממשלה רחבה" בארצות־הברית: מפלגת ה'קפיטליזם של מקורבים לצלחת' שחשה תמיד רתיעה טבעית מפני רדיקלים ומחוללי מהפכות. אל מול הבחירה בין ברק אובמה למפלגת מסיבת התה, הממסד הרפובליקאי בחר ברומני. התוצאה הסופית הייתה עגומה, מבחינתו.

הכל נכתב על הקרח
בשורה התחתונה, עם זאת, התנאים הכלכליים הבסיסיים מדברים. מאז מלחמת־העולם השנייה עומדות ההכנסות הפדרליות על 17.7 אחוז מהתמ"ג בממוצע, כשהגבול העליון הוא 20.5 ואילו התחתון הוא 14.5—וזאת בלי קשר לתמהיל המיסוי. בשנת 2011 הסתכמו ההכנסות הפדרליות ב-2,303 מיליארד דולר, שעה שההוצאות המאולצות (תשלומי הטבות וזכויות לפי חוק ותשלומי ריבית) עמדו על 2,479 מיליארד דולר. כלומר, ההוצאות המאולצות היו גבוהות ב-175 מיליארד מכלל ההכנסות הפדרליות. בשנת הכספים 2012 גדל הפער השלילי ל-250 מיליארד דולר. התוצאות שלי שונות במקצת (אני מסתמך על שיעורי הריבית המצוינים בספר התקציב), אך העיקרון זהה: גם אם מגדילים את ההכנסות לשיעור ההיסטורי, הממשל האמריקני נדרש לקצץ כ-70 אחוז (בערך) מכל ההוצאות שאינן תמיכות וריבית. לעניין זה, לא משנה הרבה אם הנשיא הוא רומני או אובמה.

הדוגמה של קליפורניה
מה שיפה בארצות־הברית הוא שתמיד אפשר למצוא דוגמה במקום כלשהו. אם מישהו רוצה לדעת לאן ארצות־הברית כולה הולכת, די לו ללכת לקליפורניה. המדינה המוזהבת, שהייתה אבן שואבת לכל החולמים על חופש ועושר, הפכה למדינה חד־מפלגתית המבריחה מתוכה את התעשייה ואת המעמד הבינוני, הנשלטת בכוח מבקשי הטבות, איגודים, ירוקים והרבה-הרבה-הרבה עניים. המסים גבוהים, הרגולציה קטלנית, ההוצאות עצומות, הערים פושטות רגל ורק נתמכי הסעד מחייכים: שליש מנתמכי הסעד בארצות־הברית גרים בקליפורניה (לפי נתוני (וגם כאן) הוצאות המדינה הן 27 אחוז מכלל ההוצאות המדינתיות לסעד בארה"ב ומספר מקבלי התמיכה הוא כ-28 אחוז מכלל מקבלי התמיכה בארצות־הברית).




הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (20)
 
 
ביטול הדמוקרטיה?
12/11/2012
נכתב על ידי מיכאל

אורי, מה שאתה בעצם אומר שיש לבטל או לשנות באופן עמוק מאוד את המשטר הדמוקרטי כולו. כי במשטר כזה עם מסעות הבחירות ורדיפה לגיטימית אחר קול הבוחר בלית ברירה מחולקות הבטחות בחלקן הגדול בלתי-אפשריות להעניק כספים לכל מיני קבוצות. האם הבנתי נכון?
 
 
 
 
למיכאל
12/11/2012
נכתב על ידי עמוס

אני דווקא חושב שהכוונה שצריך להגיד לאנשים את האמת שמבטלים הטבות. הם יעריכו את האמת על אף הקושי
 
 
 
 
האם אמחנו מכים על חטא סוף סוף?
12/11/2012
נכתב על ידי גיל

"אחד מרגעי המפתח במסע הבחירות בא כאשר נחשפו דבריו של רומני, בפני תורמים, על 47 האחוז שלא יצביעו עבורו בשום פנים ואופן.."

סוף סוף נפל האסימון..

רומני חטא בשלושה מובנים שונים, ואם יורשה לי, יצא טמבל בשלושה מימדים שונים:

1. המימד הטקטי/פוליטי- מועמד שמוציא אמירה כזאת מהפה, בעיצומו של מסע בחירות כל כך צמוד, הוא או טירון פוליטי, או טמבל. אני בוחר בטמבל.
2. המימד המהותי- האם באמת 47 אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב הם אוכלוסיה נתמכת סעד הממוטטת את הכלכלה? מדברי רומני ניתן היה להסיק שהמצב הזה קיים בארה"ב כבר כמה דורות..האמנם? האם לא היינו צפויים לחזות ב"התמוטטות" כבר לפני שנות דור אם זהו באמת המצב?

3. המעמד הסמלי/יצוגי- אין צורך להכביר במילים על מעמדו הסמלי והיצוגי של נשיא ארה"ב. כמעט בגדר "המדינה זה אני" (ביבי היה אוהב את זה..). האם ראש המדינה "המפקד העליון של הכוחות המזויינים", אבי האומה בעצם, יכול לנפנף, "להיפטר" מ- 47% מהאוכלוסיה ולצפות להיבחר מחדש?
 
 
 
 
סיפור ה 47% מייצג הכל על העליבות של ההסברה הרפובליקאית
12/11/2012
נכתב על ידי עמית

מי שראה את הקליפ עצמו, ולא סתם קרא עליו בעיתונות, מבין שמה שרומני אמר זה: "יש 47% שאין לי דרך לגרום להם להצביע בשבילי, ולכן אין טעם שאדאג בגללם במסע הבחירות".
הרפובליקנים נכנעו ללא קרב לנרטיב התקשורתי של מה שהוא אמר. אן קולטיר כתבה ספר שלם על הכשלונות ההסברתיים של הרפובליקנים, ועל היעילות של המכונה הדמוקרטית. לא ברור לי למה זה נמשך אצלם כל כך הרבה שנים.
 
 
 
 
המפלגה הרפובליקאית
12/11/2012
נכתב על ידי רינה

נתון חשוב שניתן להוסיף הוא שרומני הוכשל ע"י המפלגה שלו.
הטי-פארטי (tea-party) לקחו את המפלגה חזק ימינה ואילצו את רומני המתון יחסית, לנטות ימינה כדי להבחר ע"י מפלגתו.
אחרי שנבחר ליצג את המפלגה הוא ניסה לחזור למרכז ואז התקבל הרושם של חוסר יציבות. שלא לדבר על ה"עזרה" המסיבית שקיבל ממושל ני-ג'רסי כמה ימים לפני מועד ההכרעה.
 
 
 
 
דמוקרטיה מול דיקטטורה
12/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

מיכאל כתבת:

אורי, מה שאתה בעצם אומר שיש לבטל או לשנות באופן עמוק מאוד את המשטר הדמוקרטי כולו. כי במשטר כזה עם מסעות הבחירות ורדיפה לגיטימית אחר קול הבוחר בלית ברירה מחולקות הבטחות בחלקן הגדול בלתי-אפשריות להעניק כספים לכל מיני קבוצות. האם הבנתי נכון?



חלילה וחס! הרי הבטחות דומות מושמעות/נאמרות/מועברות באופן דומה גם על־ידי משטרים דיקטטוריים. ומדוע שיהיה הבדל בין המשטרים? הרי לביסמרק, סטלין, היטלר, פרון, צ'אבז, קסטרו, הקיר"ה פרנץ יוזף, נפוליאון או כל עריץ לאורך ההיסטוריה היה אותו צורך בדיוק להבטיח לעצמו תמיכה מצד קבוצות חשובות בציבור.

אני רואה רק שני הבדלים עקרוניים בין משטר דיקטטורי לדמוקרטי:
א. במשטר דיקטטורי יש לדיקטטורים אופציה לתלות את ראשי המתנגדים על עצי הצפצפה בואכה ארמון הנשיאות; שעה שתחת משטר דמוקרטי הם מסיימים את תפקידם אחרי תקופה מסוימת, ויכולים להתפנות להטריד את שלל יורשיהם הלא ראויים בביקורת קונסטרוקטיבית.
ב. הנתינים במשטר דיקטטורי שונים מהנתינים במשטר דמוקרטי בכך שהראשונים נוטים מעת לעת לעלות על ארמון הנשיאות בקילשונים ולתלות את ראשי השלטון ורגליהם מעלה על עצי הצפצפה בואכה בניין מועצת העם, שעה שתחת משטר דיקטטורי העם פשוט לא קונה ו/או לא קורא את האוטוביוגרפיה המשעממת של השליט לשעבר.

לכל משטר דמוקרטי יש נטייה אנטרופית מסוימת, בגלל היעדר מאזנת פנימית בנוסח מנגנון ביקוש והיצע, ומערך הכוחות הדינמי תחת כל משטר מביא לכך שהכוחות בתוכו מגיעים להתנגשות פנימית או מרסקים את המערכת מעת לעת.
 
 
 
 
התרסקות
12/11/2012
נכתב על ידי מיכאל

אורי, תודה. במילים אחרות, לדעתך התרסקות כלכלית פעם בתקופה מסוימת היא בלתי-נמנעת בכל משטר?
 
 
 
 
אורי
13/11/2012
נכתב על ידי Zak

במאמר שלך (ודם במאמרים קודמים) אתה מתייחס רק לפן הכלכלי של הבחירות. די הגיוני בהתחשב בעובדה שתחום ההתמחות שלך הוא כלכלה, אבל בכל זאת להחלטה למי להצביע בבחירות יש גם צדדים אחרים. מועמדים רפובליקנים לקונגרס למשל דיברו על היכולת של אישה "לדחות" הריון במקרה של אונס או על התנגדות ללימודי אבולוציה בבתי הספר. המועמד לסגן הנשיא למשל הוא מתנגד להפלות. אתה לא חושב שלנושאים אלו אין השפעה על ההחלטה של מצביעים פוטנציאליים להישאר בבית?
 
 
 
 
אילו הרפובליקנים היו פועלים הפוך
13/11/2012
נכתב על ידי הסקרן הקטן

ממנים את פול ראיין או מישהו בדומה לו כמועמד לנשיאות, ואת רומני כמועמד לסגנות הנשיא - כי אז יתכן שהיו רואים תוצאות חיוביות בהרבה.
סביר מאוד להניח שהירידה במספר הבוחרים שלהם כעת בכ3.5 מיליון קולות מאלו שבחרו בג'ורג' וו. בוש לכהונה שניה, נובעת לא מכך שרומני טען טענות לא ברורות (בשונה מאובמה שלא טען בכלל...) או עשיר מדי, כמו מכך שהוא ליברל מדי והזיגזג שנאלץ לכן לעשות בין דעותיו בפריימריז הרפובליקניים לאלו של מערכת הבחירות היה חד ולא אמין דיו.
מועמד מן הימין השמרני השפוי - נוסח ג'ורג' וו. בוש שהיה מחזק את עצמו במועמד ליברלי נוסח רומני, היה מושך ממילא את הימין השמרני, והיה יכול להשקיע מספיק משאבים כדי להראות למרכז שהוא לא כזה מפחיד.
כך השיג ג'ורג' וו. בוש את נצחונו באוהיו ואיווה בבחירות 2004, כשמיליוני אוונגליסטים רצו להצביע עבורו בשל התנגדותו לנישואים חד מיניים.
אם כי שיש לחשוש שהשינויים הדמוגרפיים בוירג'יניה, פלורידה, קולורדו וניו מקסיקו - בהן האוכלוסיה ההיספאנית ההולכת וגדלה (בוירג'יניה אלו לא ההיספאנים אלא עובדי הממשלה מDC שהתיישבו בצפון המדינה בשנים האחרונות. ואלו משום מה <כפי שניתן לראות בתוצאות ההצבעה של DC עצמה בה ניתנו לא פחות מ91% לאובמה - נוסח מובארק בימיו הטובים...> צמודים חזק לשדיה של המפלגה הדמוקרטית)הופכת כנראה את המצב לאבוד יותר ויותר עבור המפלגה הרפובליקנית. כפי שנראה כעת, הרי שבבחירות הבאות ניו מקסיקו תהפוך מLeans dem לSOLID dem, קולורדו ווירג'יניה תהפוכנה ממתנדנדות לLeans dem ואילו אריזונה שגם בה נרשמת עליה חזקה בכוח ההיספאני העולה תהפוך מLeans gop למתנדנדת).
האופציות היחידות שנותרות בפני הרפובליקנים הן (חוץ מתפילות בכנסיות השונות להחרפת המשבר הכלכלי שתטאטא את הדמוקרטים מהבית הלבן והסנאט לשנים ארוכות) הפיכת המדינות הלבנות והחלודות סטייל מישיגן מינוסטה פנסילבניה ווויסקונסין - שבכולן נרשמת ירידה עקבית בכוחה של המפלגה הדמוקרטית (המושלים וכמדומה שגם רוב חברי הקונגרס בכל המדינות האלו הם רפובליקניים) מכחולות לאדומות.
אופציה אחרת היא להיכנע למציאות ולרדוף בכל הכח אחרי הקול ההיספאני השמרן מעצם טבעו אך ירא וחרד מפני הרפובליקנים החפצים לגרשו מהמדינה.
כעת לא נותר אלא להמתין בציפיה דרוכה ולראות מה יגיע קודם, הקריסה הכלכלית, או בחירות אמצע הקדנציה שיסמנו את הכיוון לבחירות 2016
 
 
 
 
נסיבות כלכליות
13/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

ל-Zak, כתבת:

במאמר שלך (ודם במאמרים קודמים) אתה מתייחס רק לפן הכלכלי של הבחירות. די הגיוני בהתחשב בעובדה שתחום ההתמחות שלך הוא כלכלה, אבל בכל זאת להחלטה למי להצביע בבחירות יש גם צדדים אחרים. מועמדים רפובליקנים לקונגרס למשל דיברו על היכולת של אישה "לדחות" הריון במקרה של אונס או על התנגדות ללימודי אבולוציה בבתי הספר. המועמד לסגן הנשיא למשל הוא מתנגד להפלות. אתה לא חושב שלנושאים אלו אין השפעה על ההחלטה של מצביעים פוטנציאליים להישאר בבית?



עמדותיהם של מועמדי משנה אינה 'צובעת' בדרך כלל את ההצבעה באופן כללי. עדות לכך ניתן למצוא בכך שנשים לבנות מצביעות למועמדים הרפובליקנים ברוב גדול: יחס של 53-46 בשנת 2008, יחס של 55-44 בבחירות 2004 וברוב מוחץ של 56 אחוז מול 42 אחוז בבחירות הנוכחיות.

אני לא חושב שאפשר לראות בהגדלה ניכרת של הפער (מ-7 אחוז ל-14 אחוז) בין נשים לבנות סימן לבעיה. חשוב, בבחירות אלו כבבחירות אחרות, להתעלם ברוב המקרים מהקול ההיספני ומהקול השחור - שכן הצבעה אחידה של גברים ונשים לטובת מועמד מסוים משמעה שאין הבדל בהצבעת נשים וגברים (יוער כי בבחירות אלו היה הבדל קל - גברים שחורים וגברים היספנים הצביעו ביחס נמוך יותר לאובמה).

במטבע דומה, צעירים לבנים בני 18-29 הצביעו לרומני ברוב של 51-44 ולבנים בני 30-44 הצביעו לו ברוב של 59 אחוז מול 38 אחוז - כך שגם על בעיה עם צעירים אי אפשר לדבר. הבעיה של רומני הייתה, חד־וחלק, שהוא לא הצליח להביא לקלפיות מספיק מצביעים לבנים מ"גוש המתנגדים" וכך לא הייתה לו מאזנת מספיק טובה להצבעה האחידה של שחורים והיספנים.
 
 
 
 
למיכאל
13/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

מיכאל,

"בלתי נמנעת" היא הגדרה חריפה מדי. לרשותנו עומד בעיקר ניסיון ההיסטוריה, והוא מצביע על־כך שמעטות מאוד המדינות בהן לא התרחש משבר כלכלי גדול מסוג זה.

עבור אימפריות או מעצמות גדולות, ניתן לומר כי התרסקות כזו היא בלתי נמנעת. היא נמנעת בעיקר עבור מדינות קטנות וחלשות יחסית, בהן היה איום חיצוני, היעדר משאבים או חולשה כללית שמנעו התפתחות מערכות יחסים 'מנוכרות' בין קבוצות הנאבקות על כוח שלטוני, או כאשר הגוף האזרחי בהן היה מורכב מקבוצה אחידה יחסית. שווייץ היא דוגמה טובה יחסית למדינה כזו.
 
 
 
 
אורי, אתה חושב שלא ניתן להרים מע"מ פדרלי של %20
13/11/2012
נכתב על ידי מחמוד רסיב

שייתן בערך 10%-13% תוצר נוסף במיסים בארה"ב ויוריד בתוך מספר שנים את כל החובות של ארה"ב לרמות נמוכות?

אמנם האזרח הקטן יפגע מכך, אבל זה לא כל כך מעניין אותנו חובבי הסוציאל-דמוקרטיה. אם יבקרו אותנו על כך נאמר: תראו איך זה עובד מצוין במדינות סקנדינביה (בדנמרק, מע"מ 25% כמעט על הכל). נו טמבלים אמריקאים, אתם לא רוצים איכות חיים סקנדניבית מעולה?

*הרי בישראל זה עובד, כל פעם שאנשי המכירות שלנו מעלים את שם הקוד סקנדינביה הקופה הסוציאליסטית מתחילה לתקתק.
 
 
 
 
מחמוד, זה לא כ"כ פשוט
14/11/2012
נכתב על ידי נדב

בשביל להטיל מע"מ פדרלי כזה דרוש שינוי בחוקת ארצות הברית (החוקה מתירה כרגע לקונגרס להטיל מס הכנסה בלבד), ועם רוב רפובליקני בבית הנבחרים ופחות משני שליש בסנאט זה כנראה לא יקרה.
 
 
 
 
למחמוד רסיב
14/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

למר רסיב היקר

כתבת:
אורי, אתה חושב שלא ניתן להרים מע"מ פדרלי של %20... שייתן בערך 10%-13% תוצר נוסף במיסים בארה"ב ויוריד בתוך מספר שנים את כל החובות של ארה"ב לרמות נמוכות?

אין ספק שניתן ליצור מע"מ פדרלי (החוקה היא עניין שניתן לעוקפו בקלות, בתנאי המשטר הנוכחי), אבל מע"מ אינו מגדיל את ההכנסות ממסים אלא בעיקר משנה את התמהיל: במקום מיסוי על הכנסות, שהוא פרוגרסיבי במהותו, המיסוי הופך על צריכה, ואינו פרוגרסיבי.

במצב הנוכחי, כדי לכסות את הגירעון התקציבי, יש צורך במע"מ בגובה של 12 אחוז בערך (מע"מ מניב הכנסה בגובה 2/3 מגובהו כאחוז מהתמ"ג, לפי חישוב גס). היחסים בין המידות אינם ישרים וחד-משמעיים, אבל בדוגמה הסופר מפושטת הבאה:

א. מוטל מע"מ בגובה 12 אחוז על כל רכישה. כלומר, המעסיקים והעצמאים הופכים לסולקי מס עבור המדינה (זו המשמעות של מע"מ).
ב. מחירי המוצרים עולים ב-12 אחוז ולכן הצריכה יורדת בשיעור דומה, מה שמוריד את הכנסות המדינה ממע"מ בכשמינית. זה יוצר ירידה ניכרת בהכנסות ממע"מ.
ג. הירידה בצריכה והגברת עלות העבודה מובילות לירידה בהעסקה ולהעברת עסקים למדינות אחרות. קשה להעריך במדויק את התרומה של המס לגידול באבטלה ולירידת הכנסות המדינה ממקורות אחרים, אבל היא תהיה משמעותית למדי (הגברה של נטל המס הכולל ב-25 אחוז היא בעלת השפעה דרמטית במובן זה). נוספת לזה גם השפעה שניונית של הפחתה בצריכה של המפוטרים ושל העסקים שרווחיהם קטנו.
 
 
 
 
אורי ונדב, נראה לי שלקחתם את רסיב ברצינות רבה מדי...
14/11/2012
נכתב על ידי עמי, ת"א

 
 
 
 
תשובה
14/11/2012
נכתב על ידי מחמוד רסיב

אני יודע שיהיה קשה לבצע זאת..אני רק מדבר תיאורטית על כך שניתן לעשות זאת. גם הקרוגמנים למיניהם כבר קבעו שאפשר לבצע זאת:
http://krugman.blogs.nytimes.com/2010/11/17/why-im-soft-on-sales-taxes/

הם מתבססים על מערב אירופה, שבה בסיס המס רחב משמעותית. כלומר, אתה בטוח שארה"ב לא יכולה לחקות את קוד המס של שוודיה/ דנמרק ולהשיג את אותם רווחים מבלי לשלם על כך מחיר כלכלי?
 
 
 
 
בסיס מס
14/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

מחמוד,

מי אמר ששוודיה/דנמרק אינן משלמות על כך מחיר כלכלי?

מכל מקום, לפי נתוני OECD הוצאות הממשלה בארה"ב (הם כוללים בכך גם ממשל מקומי ומדינתי) עומדות על 42.3 אחוז מהתמ"ג (בישראל, 45.5, בשוודיה, 49.8), ואילו הכנסות הממשלה עומדות על 31.6 (בישראל, 40.5; בשוודיה, 49.5). כלומר, לפי נתוני שנת 2011 של ארה"ב, היא צריכה לכסות פער בשיעור של 10.1 אחוז מהתמ"ג ולהגדיל את הכנסותיה בהיקף של 32 אחוז.

עומדת בפניה האפשרות, כמובן, להרחיב במידה ניכרת את בסיס המס - אבל קשה לי לראות אותה עושה זאת, במיוחד בהתחשב בכך שבסיס הכוח הפוליטי של הדמוקרטים הוא בכך שבסיס המס צר יחסית.

 
 
 
 
ללא שום קשר לטור האחרון - סתם משהו שקראתי במקרה
15/11/2012
נכתב על ידי אייל אופנבך

מר רדלר שלום,

ללא שום קשר לטורך האחרון, נתקלתי בדבר הבא ואני בטוח שתאהב אותו מאוד. מה דעתך על היוזמה החדשה מבית מדרשה של ממשלת צרפת? אם כבר מדברים על מדינה גדולה, הדוחפת את אפה וידיה לחיי אזרחיה, הפוליטיקאים הסוציאליסטים החליטו גם להורות לאנשים איזה ממרח למרוח על הקרפ שלהם. ממרח שוקולד "השחר" - ראה הוזהרת!!!

http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3587677,00.html

כל טוב ותודה,

אייל אופנבך
 
 
 
 
עוד מאמר בכלכליסט שמסווה סוציאליזם כקפיטליזם עם חלוקה שיוויונית של הכנסות
18/11/2012
נכתב על ידי עמוס

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3587698,00.html
 
 
 
 
מסים גבוהים לא מורידים צמיחה?
19/11/2012
נכתב על ידי עמוס

http://www.themarker.com/wallstreet/1.1868987