תסלח לי, אתה נטפל לקטנות
 


איש התרנגולת האיום כתב ביקורת על ספרי, "התמוטטות." קריאה מומלצת לכולם אך כאן הייתי רוצה להתמודד דווקא עם כמה עניינים משניים (אולי, בעיני את"א) אך מעניינות (עבורי). (סוף המאמר עודכן ב-15 בספטמבר 2012)

אני פסימי? אני?
אני מתלבט. אנשים פסימיים נוטים לטעון כי הם אינם פסימיים כלל אלא "מציאותיים," כך שלא מציאותי לטעון זאת. אז מה אני, בעצם?

(מי אמר "אידיוט?")

פולמוס מול דיון
אחת הנקודות שעלו בפוסט של את"א (איש התרנגולת האיום) נגעה לשאלת המידה הראויה של פולמוסיות, ולשאלה הנובעת, האם "התמוטטטות" עבר את המידה הזו. את"א כותב:

המסה בספר מוגשת מטעם עמדה קפיטליסטית לחלוטין, והמבט אינו דאונטולוגי אלא תוצאתני ("תועלתני")... יהיו... שיתקוממו נוכח קביעות חד צדדיות כגון "[קיינס היה] כלכלן בינוני", אך למרות שעל נקודות מסוימות רדלר אכן עובר בחטף תחת הנחות מובלעות קפיטליסטיות, המסר העיקרי בספר... כמו גם פיגומי הביניים התיאורטיים שנועדו לחזק מסר זה, מקבלים הצגה טיעונית מוקפדת לאורך העלילה.

... אני מוצא שרדלר הוא פופוליזטור ליברטריאני בכיר בארץ ואיכויות הכתיבה שנדרשות עבור פופוליזציה ראויה לשמה צובעות את הסיפור שלו לכל האורך: פישוט עקרונות מורכבים, סדר עלילתי, איזון נכון בין שטחיות ובין התעמקות יתר, קמצנות בנתונים מספריים, נדיבות בדוגמאות היסטוריות ואקטואליות, וכמובן כתיבה חמימה, קולחת והומוריסטית.

המסקנה הנובעת מהדברים היא כי לטעמו של את"א הספר וטיעוניו מוצגים בקפידה, בדרך כלל, אך אגב כך או כמטרה מובלעת (לפי את"א, הספר "ממעט להשתמש בביטויים הטעונים 'קפיטליזם' ו'סוציאליזם'") מבקש ליצור פופולריזציה של רעיונות ליברטריאניים.

אחד המגיבים (שאול מיודענו) העלה את טיעון ההמשך המתבקש כי הצגת הדברים ב"התמוטטות" היא חד־צדדית ופולמית. לטעמו, במקום להעניק 'זמן שידור שווה' לטענות הצד שכנגד, הספר מציג דחלילים: טיעוני הקיינסיאניזם, לדוגמה, מוצגים לטעמו באופן מעוות, מוחלש או שגוי.

מהי מסה?
"התמוטטות" היא מסה רעיונית. כלומר, בספר מוצגת תפישה מסוימת לגבי האופן בו אנשים פועלים בעולם (תיאוריה), הנבחנת אל מול מקרה מסוים (התיאוריה אל מול התרחשות בפועל). הספר אינו מחקר בתחום הכלכלה, באותו מובן ומאותן סיבות שבגללן "עושר העמים" של אדם סמית' או "הקפיטל" של מרקס אינם מחקרים כלכליים. בכל אחד מהמקרים האלו, מוצגת תיאוריה רחבה וכוללנית, החורגת בהרבה מתחומו של מחקר נקודתי, כשגם הניסיון להוכיח את ההתאמה בין התאוריה למציאות מבוצע באופן רחב וכוללני.

מסה אינה מכוונת להעניק 'זמן שידור שווה' לכל המשתתפים בדיון, שכן עניינה אינו בהצגת הדעות השונות במתכונת האריסטוטלית הקלאסית, או בחינה של רעיונות סותרים ומקבילים (כמקובל בחלק גדול מספרי המדע הפופולרי) אלא במעין דיאלוג אפלטוני בו מועלה רעיון יסוד הנבחן ומשתרשר לרעיונות נוספים, הנבחנים לפי התאמתם למציאות. במלים אחרות, חד־צדדיות אינה בעיה אלא מאפיין יסוד של סוגת הכתיבה הזו.

האדם מחפש משמעות
אני נוטה לחלוק על פרשנותו של את"א בנוגע לפופולריזציה. אף שיש לי אמפתיה מסוימת לעמדות ליברטריאניות, דווקא בנקודה בה טמון פוטנציאל הפופולריזציה העיקרי, נפער פער ביני לבין הליברטריאניזם. ב"התמוטטות" אני עומד על־כך שעמדות של שוק חופשי וקפיטליזם זכו למעמד מרכזי כתוצאה מנסיבות היסטוריות מסוימות, ולא בגלל הקסם או כוח הפיתוי האינהרנטי שלהן. כאשר הנסיבות השתנו, הן שבו ונדחקו לצידי הדרך.

קסמן העיקרי של תורות קולקטיביסטיות טמון ביכולתן לחַלֵּן את העולם הדתי ולהציע למאמין תמיכה קהילתית, תמונת עולם בה בזכות אימוץ האמונה מובטח לו מקום מרכזי ואושר עתידי אם יפעל לפי חוקי הקהילה, ומערכת פירוש מציאות המספקת למאמין יכולת לפרש כל אירוע לפי חלוקה דיכוטומית בין רעים לטובים. תורות אינדבידואליסטיות, לעומת זאת, מציבות את האדם יחידי מול בוראו (ורובן מפקפקות אם אכן יש בורא כזה), בלי הבטחות ובלי מערכת פירוש מציאות פשוטה ואינטואיטיבית. כלומר, ביסודן הן אינן מבטיחות קהילה, מערכת מוסר של צדק וחובה, או מערכת פירוש מציאות דיכוטומית.

תורות אינדבידואליות מצליחות, עם זאת, מאמצות מעט (ולעתים, הרבה) מההיצע הקולקטיביסטי, ובייחוד מצד הקשר הקהילתי ומעין הדמיה 'רכה' של תפישת עולם מוסרית ופרשנות פשוטה יותר וחד־משמעית יותר. מערכת כזו אינה נהנית באופן מיוחד מאנשים שהמבט שלהם, כלשונו של את"א, "אינו דאונטולוגי אלא תוצאתני." גרוע מזה, אני אפילו לא בטוח אם גישה של "אבל זה מספק תוצאות" משכנעת מישהו. יש סבירות גבוהה לא פחות, לדעתי, לכך שאנשים יעדיפו תוצאות טובות פחות וסבל רב יותר כדי ליהנות ממערכת המספקת משמעות לקיומם.

מטרתי ב"התמוטטות"—ככל שאני יכול לפרש את עצמי—הייתה לנסות להתבונן במציאות ולנסות להבין אותה, כשהמסקנות מההתבוננות הן "פתוחות," ולא ידועות מראש, ככל שהדבר אפשרי לי. כך, לדוגמה, בהתייחס לטיעון הנובע לגבי הצגה של טיעונים נגדיים בגרסתם ה'חלשה' (ואם להתעלם לרגע מכשלי אד וורקונדיאם או אד הומינם המובנים, מטבע הדברים, בטיעון כזה)—זו טעות מיסודה, שכן תאוריות כלכליות נבחנו בהתייחס לתועלות החברתיות ולתועלות הכוח הנובעות מהן. לא הנחתי שקיינס או פרידמן טעו ושמיזס צודק—הצבעתי בעיקר על כך שהקיינסיאניזם סיפק תועלות חברתיות ותועלות כוח משמעותיות, וכי בהסתכלות היסטוריות הוא מספק אותם 'שירותים' שהעניק בעבר המרקנטיליזם.



בהחלט כלכלן בינוני
הקביעה שקיינס היה כלכלן בינוני מקפיצה אנשים מסוימים, בדיוק כפי שהקביעה שמילטון פרידמן היה כלכלן בינוני מקפיצה אחרים. קפיצות בצד, הסוגיה יכולה לבאר יפה את ההבדל בין מסה לספר מדע פופולרי רגיל.

כדאי לומר מראש: אין צדק בכעס או בקפיצות. מנקודת מבט 'טכנית', של פיתוח רעיונות לוגיים וכלכליים באופן קפדני ועקבי, קיינס נפל במידה ניכרת (לתפישתי) כמעט מכל הקיינסיאנים או הפרוטו-קיינסיאנים שהיו בתקופתו או אחריה. גם פרידמן רחוק מלהיות המפתח החשוב או המעניין ביותר של תפישות הכלכלה הקלאסית ותרומתו בתחומי חקר אחרים היא, לכל הפחות, שנויה במחלוקת.

מחקר הוא לא הכל, כמובן. אדם עשוי להיות "חוקר" רע ו"רעיונאי" משובח. מרקס היה כלכלן עלוב, אך בעל כושר אבחון חד-להפליא ושופע רעיונות מקוריים; זיגמונד פרויד זייף, סילף או המציא כמעט את כל "התוצאות" של מחקריו—ועדיין הייתה לו תרומה הגותית חשובה; פוקו היה חפפן איום ונורא, רשלן, ולעתים אפילו שקרן באמות מידה "מחקריות"—אך לרעיונותיו יש ערך שלא יסולא בפז.

קיינס לא בורך גם ברעיונות מקוריים. המסה המרכזית שלו, על הכסף, וכך גם "תיאוריה כללית" מחזרו באופן לא משכנע (לוגית וכלכלית) את "רוח הזמן." קיינס היה, כך גורסים תיאורים רבים מפי אוהדים ויריבים, אדם מרשים מאוד. אבל אנו, שאיננו יכולים לפגוש באדם, נאלצים להסתפק במה שכתב—וכאן הרושם הטוב נגמר.

קיינס אינו מקרה יחידאי. מילטון פרידמן זכה במעמד מרכזי בעולם ההגות והכלכלה לא בזכות רעיונותיו הכלכליים (המרשימים והחשובים הרבה פחות) כי אם בזכות הפופולריזציה שהעניק לרעיונותיהם של אדם סמית' והכלכלנים הקלאסיים. נעמי קליין, לדוגמה, לא קראה את פרידמן אלא ניזונה על סדרת הטלוויזיה "חופש לבחור" או ראיונות טלוויזיוניים שלו; ואהוד ברק אינו מנופף ברעיונות של פול קרוגמן בעקבות קריאה במחקריו בתחום הסחר הבינלאומי, אלא בעקבות עיון בטוריו ב"ניו יורק טיימס."

בכל המקרים האלו, מעמדם של הכלכלנים לא ניזון מהתובנות הכלכליות שסיפקו כי אם מתובנות לא מחקריות שלהם. פרידמן, קיינס או קרוגמן נשפטו ונשפטים על בסיס התדמית הציבורית שלהם, על יסוד המעמד לו זכו בעקבות ממשיכיהם, או בעקבות עשייה שאינה שייכת לתחום המחקר הכלכלי.

קיינס עצמו אינו הנקודה החשובה, כמובן. ב"התמוטטות" נבחנים רעיונותיו, קודם כל, באמת מידה לוגית. אקסיומות או טיעונים לוגיים הם שגויים כאשר פיתוח רציף ועקיב שלהם מוביל לסתירתם. או, במלים אחרות, הנחה שגויה מובילה למסקנות שגויות. הדרישה שעמדה בפני הייתה, לתפישתי, להראות כי הנחותיו של קיינס שגויות ומכאן ואילך, כל הפיתוח שנבע מהנחות שגויות אלו וצריך להיבחן, לפיכך, מנקודת מבט של צרכים פוליטיים וחברתיים, לא כתאוריה כלכלית. זה הטיעון המרכזי של "התמוטטות" בהקשר זה—טיעון מסאי ולא טיעון מחקרי.

הערה בצד: הטיעון הנגדי המרכזי, אם הבנתי אותו נכונה, הוא כי לא הבנתי את רעיונותיו של קיינס או שהצגתי אותם באופן שגוי מיסודו, ואשר על־כן, הפרכתי לא הייתה הפרכה כלל. זו אפשרות, אבל לפי שעה נתקלתי רק בטיעוני נגד חלשים מאוד (למשל, שלא הבנתי את "חוק סיי" או מהו תמ"ג). טיעון הנגד השני היה שמאז ימי בראשית של קיינס התפתחה התיאוריה והתעדנה, כך שאין צורך לשוב ולבחון את רעיונות היסוד שלה. גם זה טיעון חלש. מעניין לציין כי טיעון הנגד החזק ביותר, טיעון הכירופרקטיקה ("התיאוריה היא בולשיט, אבל זה עובד") לא הועלה עד כה.

על המלחמות
שני ענייני צד נספחים, המתקשרים מעט (או כלל לא) לעניין המרכזי. במיני "שאוליאדה" שנפתחה בדיון אצל את"א העלה שאול את הטיעון הבא:

בזמן קלינטון – אפילו לפני הבועה של הדוט.קום – ממשלת ארה"ב הייתה בעודף תקציבי. שאם מחסרים מהתקציב האמריקאי שלפני המשבר את עלות המלחמות בעיראק ואפגניסטאן מתקבל גירעון אפסי או עודף (תלוי את מי שואלים). ועוד לא התחלתי לדבר על קנדה. וזה רק צפון אמריקה, ורק לאחרונה.


הטיעון הזה מוכר, כמובן (אם כי צרוף קנדה לעניין לא ברור לי כל צורכו). רעיונו הבסיסי הוא שהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן (והצורך לממנן) היו אחד הגורמים החשובים למשבר הכלכלי ו/או לגירעון הנוכחי ו/או וכו' וגו' (ומכאן, שאפשר לפתור את הבעיה הכלכלית, לפחות חלקית, באמצעות הקטנת תקציב ההגנה).

את הטיעון הזה צריך לבחון על רקע התקציב בכללו. הוצאות הביטחון היוו כ-45 אחוז מכלל התקציב בתחילת שנות השישים, החלו לרדת בסוף שנות השישים ו'התנרמלו' סביב רמה של כ-22 אחוז. אחרי עליה באמצע שנות השמונים, הן הורדו בחדות (כנתח מהתקציב) עם תום המלחמה הקרה, וכשנכנס קלינטון לתפקידו היו הוצאות הביטחון נמוכות באופן משמעותי (כ-20.76 אחוז - ירידה של 24 אחוז בהשוואה לשנת השיא, 1987).

ההוצאות המשיכו לרדת בתקופת קלינטון, אף כי בקצב איטי יותר (ירידה של 24 אחוז נוספים, לרמה של 15.71 אחוז). במלים אחרות, קלינטון המשיך בצמצום (יחסית לתקציב, לא באופן אבסולוטי) בו החל בוש האב והחזיר את המפתחות עם הוצאות ביטחון ברמה צנומה.

עתה, כדי לבחון את השפעת מלחמות בוש, צריך לבחון את הרחבת תקציב ההגנה ביחס לרמה הנמוכה אותה ירש בוש. השוואה כזו מצביעה על הרחבה כוללת בסך של 531.5 מיליארד דולר, או 66.4 מיליארד דולר בשנה. לשם השוואה, הוצאות הביטחון בשלוש שנות אובמה (שוב, בהשוואה לקו הבסיס הקלינטוני) מצביעות על חריגה בהיקף של 320 מיליארד דולר (106.6 מיליארד דולר לשנה).

כלל הגירעון המצטבר בשנות בוש היה כ-2,006 מיליארד דולר (במחירים שוטפים, קצת פחות במחירים קבועים), כך שההוצאות המורחבות לצורכי ביטחון מסבירות לא יותר מכרבע מהגירעון שצבר. או, בניסוח אחר, בוש ניהל מדיניות כלכלית מופקרת ומסוכנת, והיא האחראית לעיקר הגירעון. המלחמות לא היו הגורם המרכזי ולמעשה, גם אם היינו מניחים כי לא היה מסתבך במלחמות, השתנות הנסיבות הייתה מחייבת הגדלה של תקציב הביטחון בהשוואה לשנים שמיד אחרי התמוטטות ברה"מ.

קלינטון נהנה מצירוף נסיבות ממוזל מאוד. ראשית, תום המלחמה הקרה הביא לצניחה חדה בתקציבי משרד ההגנה: הירידה החלה תחת בוש האב, ונמשכה תחת קלינטון, ועד לשנה הראשונה של בוש. שנית, הייתה בועת הדוט-קום. בניגוד למה שכתב שאול, כל התקציבים בעודף היו בתקופת שיא הבועה (1998-2000). כדי להבהיר את חשיבות הדבר: בכל השנים אחרי מלחמת־העולם השנייה היה הגידול הממוצע בהכנסות הממשל 2.84 אחוז. בשנות בועת הדוט.קום הוא היה 6.81 אחוז לשנה.

במלים אחרות, העודף התקציבי של קלינטון מוסבר בעליה בהכנסות המדינה בעקבי בועת הדוט.קום. עדות נאה לכך מספק גם בוש הבן. קלינטון נהנה מרמת ההכנסות הגבוהה ביותר מאז מלחמת־העולם השנייה (בהשוואה לתמ"ג), שעה שעם תחילת כהונתו של בוש החלו ההכנסות צונחות ובשנת 2005 כבר היו ברמה הנמוכה ביותר מאז שנת 1951 (שוב, בהשוואה לתמ"ג).

כל זה משיב אותנו לסוגיה של כלכלת-בלוף, המבוססת על בועות. העודף התקציבי של קלינטון היה שקרי במובן מהותי אחד: הוא כלל את שנות הבועה, אך לא את השנים שאחרי הבועה. תחת ממשל קלינטון הייתה גם התנהלות אחראית יותר מבחינה תקציבית מאשר אצל רייגן ובוש האב או אצל בוש הבן—

קלינטון היה, ככל הנראה, הנשיא השמרני ביותר מבחינה תקציבית מאז טרומן ואייזנהאור. אבל מערך החשבונות הבסיסי המשיך להיות שלילי. בכהונתו הראשונה צבר קלינטון גירעון של 931 מיליארד דולר (בערכים דולריים של שנת 2005) העודף התקציבי שנצבר בשנים 1996-2001 (615 מיליארד דולר) הפך לגירעון מצטבר של 1,001 מיליארד דולר בשנים 2002-2004. אחר־כך, בוש ניפח בועה משלו והצליח להקטין את הגירעון בשיעור ניכר... אלא שאז התפקעה הבועה.

השיפור המדומה, והתמ"ג
גם במקרה קלינטון וגם במקרה בוש הבן, השיפור בתוצאות הגירעון היה מדומה, ונבע בעיקרו משגשוג-פיקטיבי של בועה. לדוגמה, ממוצע הצמיחה השנתית בתמ"ג בשנים 1946-1994 (כלומר, ממלחמת־העולם השנייה ועד תחילת ניפוח בועת הדוט.קום ובערכי דולרים של שנת 2005) היה 2.76 אחוז לשנה. בשנות הבועה הקלינטונית והבועה הבושית הוא צמח, בממוצע, ב-2.79 אחוז. הווה אומר, לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל בועה יש פוסט-בועה, והמספרים מצביעים על־כך שהתוצאה הסופית של בועה והתפקעותה אינה שונה מזו המושגת בהיעדר בועה.

כל זה מתקשר לעניין השני—התמ"ג. שאול כותב כך:

למרות שיש לאחרונה התעוררות של גל "סוף הצמיחה" או "צריך לשים סוף לצמיחה", עבוד מדינות מה שחשוב הוא לא גודל החוב, אלא גודל החוב ביחס לתוצר. לכן כם אפשר להמשיך להוציא יותר ממה שיש לך לאורך זמן, ובלבד שהגירעון נמוך מקצב הצמיחה. עם הצמיחה גבוהה מהגירעון באחוז אחד למשל, תוך שני דורות גודל החוב יהיה לא משמעותי.


ולשם כך, עם זאת, יש צורך בשני דברים: א) שהצמיחה אכן תהיה מהירה מקצב הגידול בגירעון. ב) שהצמיחה תהיה בת-קיימא וממשית.

בשלושים השנים האחרונות, מאז תחילת כהונת רייגן, היה הגידול הממוצע בגירעון 3.2 אחוז (מהתמ"ג). אותן שנים היה הגידול בתמ"ג 2.37 אחוז והגידול הממוצע בתקבולי הממשל היה 1.85 אחוז. כלומר, בראייה היסטורית, היעד כלל אינו ניתן להשגה. כדי להשיג את היעד, לפי חישוב של שירות החוב הקיים (נכון לעכשיו, תשלומי ריבית של 2.8 אחוז לשנה מגובה החוב בכללו) והגדלת גירעון בשיעור הנוכחי (3.2 אחוז מהתמ"ג), כדי להוריד את הגירעון לגובה גבוה אך סביר של 50 אחוז מהתמ"ג בתוך כ-15 שנים יש צורך בצמיחה בהכנסות ובתמ"ג בגובה של כ-8.7 אחוז לשנה. כדי לשמר את החוב בערך בגובהו הנוכחי, ללא שינוי, יש צורך בצמיחה של כ-6 אחוז לשנה (וזו גם הנחת הממשל).

ברור כי שתי ההנחות מבוססות על המציאות בערך כמו "שר הטבעות." כדי להמחיש את הדברים: לו ישראל הייתה נהנית מצמיחה בתמ"ג של 8.7 אחוז לשנה, הרי שבתוך 15 שנים הייתה ההכנסה לנפש בה יותר מכפולה מזו שבארצות־הברית.

לכלכלה מפותחת או, מכל מקום, לכל המערכות הכלכליות שתקציבן אינו מאוזן בפיקוחו האישי של דמבלדור אין דרך לבד מצמצום הגירעון בתקציב לרמות נשלטות ומעבר למאזן חיובי. לדוגמה, שוודיה הגיעה בשנת 1997 לרמות גבוהות מאוד של גירעון. השוודים החליטו להשתלט על המצב באופן שוודי ומסודר, וב-15 השנים האחרונות התקציב נמצא בעודף ממוצע של 1 אחוז לשנה. כך צנח החוב הממשלתי (וגם נתח הממשלה מכלל התמ"ג) בשיעורים ניכרים.

מעבר לכך, בעצם המחשבה על היחס לתמ"ג יש פוטנציאל מסוכן. את התמ"ג אפשר 'לנפח' בדרכים שונות ומשונות. גם מלחמה מגדילה את התמ"ג. גם בועה. גם גידול משמעותי במספר המועסקים על־ידי הממשלה. בישראל של שטייניץ ונתניהו, לדוגמה, חלק ניכר מהצמיחה בשנים 2009-2011 לא נבעה מגידול בתוצר אלא מגידול הקשור בבועת הנדל"ן ובמספר המועסקים על־ידי הממשלה. ההתמקדות בהשוואת החוב לתמ"ג, במקום בגובה החוב, מציבה תמיד פיתוי להגדיל את התמ"ג באמצעות פעילויות שלממשלה יש שליטה בהן, אך ערכן הכלכלי שלילי.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (31)
 
 
לא כל כך הבנתי
13/9/2012
נכתב על ידי גיאק

אבל אשמח ללמוד משהו חדש. כתבת:
"אני נוטה לחלוק על פרשנותו של את"א בנוגע לפופולריזציה. אף שיש לי אמפתיה מסוימת לעמדות ליברטריאניות, דווקא בנקודה בה טמון פוטנציאל הפופולריזציה העיקרי, נפער פער ביני לבין הליברטריאניזם. ב"התמוטטות" אני עומד על־כך שעמדות של שוק חופשי וקפיטליזם זכו למעמד מרכזי כתוצאה מנסיבות היסטוריות מסוימות, ולא בגלל הקסם או כוח הפיתוי האינהרנטי שלהן. כאשר הנסיבות השתנו, הן שבו ונדחקו לצידי הדרך."

אני סבור כמוך, הסיבה לנטיית המטוטלת הזמנית לכיוון השוק החופשי הייתה צירוף מקרים נדיר מאוד. דברים כמו האקלים הגיאו-פוליטי, הרפורמציה, גבירת המיאוס במלחמות הדת ובחובות הכתר, לצד הופעתו הראשונה של מעמד ביניים בתולי עקב המהפכה החקלאית ועוד כל מיני כאלה. תמיכה המונית בקפיטליזם אינה מצב טבעי או אולי ריאלי להבנתי.

כיצד זה סותר את הליברטריאניזם\ליברליזם שככל שאני מבין אותו משמעותו תמיכה בחופש אישי וכלכלי.
 
 
 
 
פוקו?
13/9/2012
נכתב על ידי סתם אחד

"לרעיונותיו יש ערך שלא יסולא בפז"

ואני חשבתי שהוא קשקשן פוסט-מודרני...
 
 
 
 
יתקנני אורי אם אני טועה
13/9/2012
נכתב על ידי עומר

אך נדמה לי שהוא מכוון לעניינים שבתועלת.
 
 
 
 
תגובה לסתם אחד
14/9/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

ל"סתם אחד" - קשקשן בריבוע, אבל עם לא מעט רעיונות מעניינים. אני גם מתייחס אליו בספר בהקשר לאחד מרעיונותיו.

 
 
 
 
התמונה עם הבובות
14/9/2012
נכתב על ידי גרי

אין כיתוב שאומר מי זה מי. אני עצמי הבנתי, אבל זה לא מספיק.
 
 
 
 
לגיאק
14/9/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

הסברה של ליברטריאנים רבים היא כי לאנשים יש זכות טבעית לחירות אישית או כלכלית. אני לא סבור שיש זכות טבעית כזו.

ליברטריאנים תומכים בחירות אישית וכלכלית מתוך סברה שהיא תועיל להם באופן אישי. עיקר ההתנגדות להם באה מקבוצה רחבה של אנשים שמניחה שדווקא שלילת החירות האישית והכלכלית מבני אדם תתגמל אותם טוב יותר. שני הצדדים גם מאמינים (לעתים בכנות) כי המערכת בה הם דוגלים תתגמל יותר גם את שאר בני האדם.

הליברטריאנים מניחים, ובצדק, כי מערכת חופשית תהיה טובה יותר לכלל האנשים מבחינה כלכלית, אך הם שוכחים את העובדה שרוב האנשים רואים בעבודה טורח ובחירות סיכון, ולכן יעדיפו כמעט תמיד לתמוך במי שמציע להם אפשרות לקבל את כספם של אנשים אחרים בלי להשקיע עמל בכך.

משום כך, מרגע שמתקיים במקום כלשהו סופראז' כללי, נוטים רוב האנשים לתמוך במפלגות המציעות להם כסף, עם העמדת פנים שהכסף הזה היה שלהם ממילא או שהוא מגיע להם מסיבה כלשהי (הם אזרחים, הוריהם קופחו, הם שייכים לבני דת מסוימת, וכו').

הליברטריאנים מגנים עמדה זו ומנסים לחשוף את צביעותה, אך אני איני סבור כי היא צבועה: היא כנה ואנוכית בדיוק כמו העמדה הליברטריאנית.
 
 
 
 
כותרת
14/9/2012
נכתב על ידי גיאק

טוב, אני לא הכרתי את המונח ליברטריאן כמציין מי שדוגל בזכויות טבעיות, ואף שמעתי אותו בהקשר של תועלתנים, אגואיסטים (על זרמיו) ועוד (ואף יש רבים כאלה המתקראים ליברטריאנים), כל עוד הובעה תמיכה ב*מדיניות* ליברטריאנית, אבל אם התכוונת לדבריך, אני בהחלט מבין אותך.

אני גם מסכים עם מה שאמרת לגבי סופרז' כללי, התנהגות המצביעים וכו' (וככל הידוע לי גם את"א מסכים). כנראה פשוט התייחסתי להגדרה אחרת של המונח, כזו הכוללת את כל מי שתומך במדיניות ליברטריאנית מבלי להתייחס לנימוקיו האישיים, הגדרה שהיא ככל הידוע לי נפוצה יותר. אך מילא, אין מה לדוש בהגדרות. אני מודה לך על ההבהרה.

 
 
 
 
תיקון
14/9/2012
נכתב על ידי גיאק

שקוראים כך לעצמם*
 
 
 
 
האמנם תועיל?
14/9/2012
נכתב על ידי סתם אחד

"ליברטריאנים תומכים בחירות אישית וכלכלית מתוך סברה שהיא תועיל להם באופן אישי."

אני לא רואה איך הניתוח הזה מתאים למציאות. בפועל אוכלוסיות רבות תומכות במידיניות שהפוכה לאינטרסים שלהם. הפריפריה בישראל, לדוגמא, תומכת מסורתית בליכוד והדרום העני יחסית בארה"ב תומך ברפובליקאים, שניהם בעלי עמדות קפיטליסטיות מובהקות. תמונת מראה תמצא אצל הליברלים העשירים מניו יורק ואצל יושבי כפר שמריהו.

לפי הניתוח שלך אין היגיון באחיזה בעמדה ליברטאנית אלא אם אתה באלפיון העליון. למה להטיף כנביא זעם לצמצום הממשלה (כמו שאתה עושה ב'קפיטליסט היומי') אם אפשר להצטרף לקרב החטפנים על הקופה הציבורית?.זו שיטה הרבה יותר קלה לצבור עושר.

לבסוף, כתבת גם שתורות אינדיבידואליסטיות

"מציבות את האדם יחידי מול בוראו...בלי הבטחות ובלי מערכת פירוש מציאות פשוטה ואינטואיטיבית."

זאת לתורות קולקטיבסטיות שמספקות משמעות לחיים.

הכשל המרכזי לדעתי הוא אתה מתעלם מאתוס "החלום האמריקאי" והעבודה הקשה. האמריקאים רואים בארצם ארץ ייחודית שבה כל אדם מסוגל להצליח אם יעבוד מספיק קשה. לא מדובר רק ברווחה חומרית אלא בתאוריה של תגמול פרוטסנטי-קלוויניסטי שמקשר את ההצלחה החומרית עם דרך החיים המוסרית.


 
 
 
 
*זאת בניגוד
14/9/2012
נכתב על ידי סתם אחד

אם להמשיך בטיעון, אני לא משוכנע שמערכת מוסרית "פשוטה וחד משמעית" היא מאפיין מרכזי של הקולקטיבים דווקא.

האם ההבחנה הדיכוטומית בין אנידיבידואליזם לקולקטיביזם עודנה רלוונטית או שאבד עליה הכלח?
 
 
 
 
רק להבהיר
15/9/2012

שההערה של גיאק נכונה ושב"ליברטריאני" התכוונתי למובן התכלסי, כלומר הנוגע ליישום מדיניות כזו ללא קשר להצדקה שלה.
 
 
 
 
תרנגולת,
15/9/2012
נכתב על ידי עומר

אורי דווקא נגע בדיוק בנקודה. למיטב הבנתי, שאורי לא עושה פופלריזציה של רעיונות ליברטריאניים אלא של רעיונות תועלתיים. לעיתים יש התלכדות, אלא שהסיבה לתמיכה אינה קבלת הרעיון של ה"חופש כערך". מצד שני, אני חושב (כפי שכבר אמרתי לך בעבר, וכפי שאורי מדגיש כאן) שהגישה הדאונטלוגית הליברטריאנית היא הסיבה שתנועות ליברטריאניות לעולם לא יתרמו לקידום חופש כלכלי. חופש כלכלי יכול להתקדם, בכל חברת אנוש, רק אם הפרטים בה רואים בו אינטרס. מי שבא ומזיין את השכל על מוסר, שיעבוד וכיו"ב יתייחסו אליו כמו שמתייחסים לכל מיני מחבקי עצים.
 
 
 
 
לעומר
15/9/2012
נכתב על ידי גיאק

עומר, הבעיה עליה הצבעתי היא ההבדלה הקטגורית בין ליברטריאניזם לתועלתנות-דאונטולוגיה. איש התרנגלות להבנתי (כמוני) לא רואה סתירה בין קידום רעיונות מנימוקים תועלתניים לבין קידום רעיונות ליברטריאנים, כך שלפי ההגדרה הזו ל'ליברטריאניזם' (שהיא למיטב ידיעתי הנפוצה יותר) אין כל סתירה בין השניים. כלומר, אפשר להיות ליברטריאן ולהתנגד לזכויות טבעיות, לפי ההגדרה המקובלת של המונח, ואין כל קשר לדיון הנפרד של תועלתנות\דיאונטולוגיה. גם את"א וגם אני קרובים יותר לגישה תועלתנית.
 
 
 
 
גיאק,
15/9/2012
נכתב על ידי עומר

בוודאי שאפשר שלא לראות סתירה. אלא שמי שמנסה לקדם יותר חופש כלכלי מעמדות דאונטולוגיות סופו שייכשל, כי זה מעניין את הסבתא של 99% מהאוכלוסיה. העולם הוא תועלתני (וכפי שאורי הצביע, זה תקף גם לגבי הליברטריאן המצוי).
 
 
 
 
ל"סתם אחד"
15/9/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

ל"סתם אחד" - כדאי לשים לב למילה "סברה" - התמיכה של אוכלוסיות רבות במדיניות שאינה מקדמת את האינטרסים שלהם הגיונית לחלוטין, אם הסברה שלהם מוטעית.

תמיכה בעמדות ליברטריאניות הייתה מתגמלת טוב יותר, כך אני חושב, את כל האוכלוסיה, אבל מכך לא נובע שמה שאני חושב הוא גם מה שאחרים חושבים. לדוגמה, רבים מצעירי המעמד הבינוני האמיד תומכים במחאות "צדק חברתי" על יסוד הסברה שאותו צדק חברתי יתורגם לתגמולים והטבות הרצויות להם (הורדת מחירי הדיור, לימודים חינם, גנים חינם, וכו'), אף שבפועל לא כך יקרה.
 
 
 
 
לגיאק
15/9/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

לגיאק, אחד לא סותר את האחר: אני יכול לתפוש את עצמי כמי שאינו פופולריזטור של תפישת העולם הליברטריאנית, ועדיין יכולים ליברטריאנים לתפוש את פעולתי כמועילה להם.
 
 
 
 
נ.ב.-
15/9/2012
נכתב על ידי עומר

אין קשר לקטגוריה; אם מסיבות תועלתיות אפשר לקבל מחר החלטה שעומדת בסתירה לדאונטולוגיה הליברטריאנית, הרי שכל ענייני הקטגוריה פשוט לא רלוונטיים.
 
 
 
 
סתם אחד-
15/9/2012
נכתב על ידי עומר

הליכוד תומך בקפיטליזם? אתה רציני?
 
 
 
 
בסדר, אלו רק הגדרות
15/9/2012
נכתב על ידי גיאק

ויש גם אנשים שמעדיפים בלי תוויות, גם אם הן נכונות וגם אם הן לא. זה גם בסדר, רק צריך לארגן איזו תווית שתתאר אותם.
 
 
 
 
ובהמשך לאמור לעיל-
16/9/2012
נכתב על ידי עומר

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4281743,00.html

המאמר שאליו מפנים מעניין מאוד:

http://www.foreignaffairs.com/articles/137836/mikhail-dmitriev-and-daniel-treisman/the-other-russia
 
 
 
 
כן, גם נעמי קליין לא קראה את מילטון פרידמן
17/9/2012
נכתב על ידי שאול

מה יש לומר?

"מילטון פרידמן זכה במעמד מרכזי בעולם ההגות והכלכלה לא בזכות רעיונותיו הכלכליים (המרשימים והחשובים הרבה פחות)"

אה, נו. מתברר שההתמצאות שלך במחקריו הכלכליים של פרידמן היא מאד מעמיקה. אני יכול רק להניח שלא רק שקראת והתעמקת בעיקר מחקריו, אלא קראת גם את הספרות הענפה שהתפתחה מהם. כל כך מעמיקה ההיכרות שלך, שאתה מרגיש בנוח לשפוט את רעיונותיו הכלכליים בעיקום אף אנין כ"מרשימים וחשובים הרבה פחות". נאה.

אפשר אולי להאשים אותך בהרבה דברים - מחסור בביטחון עצמי אינו אחד מהם.
 
 
 
 
שאול,
18/9/2012
נכתב על ידי אפי

אני בפירוש זוכר משפט שכתבת כאן באחת התגובות לפני זמן רב (אורי ייטיב למצוא את זה כאן ממני):

״מילטון... הכלכלן הבינוני (ואיש התקשורת המעולה)״.
 
 
 
 
זו הייתה הסתלבטות
18/9/2012
נכתב על ידי שאול

זו הייתה עקיצה בעקבות דיון אחר, שבו מישהו אמר על מילטון פירדמן משהו בסגנון "התרומה שלו לכלכלה היא בינונית, אבל יש לי הרבה הערבה לתכנית הטלויזיה שלו"
אז למען הסר ספק, עמדתי היא:
אפשר לאהוב יותר או פחות כל חלק מהפעילות הציבורית של פרידמן, אבל הוא היה כלכלן דגול, והחשיבות של תרומותיו למחקר איננה מוטלת בספק. מגדולי הכלכלנים במאה העשרים.
 
 
 
 
על פרידמן
18/9/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, זה עניין של הערכה אישית ובעיקר עניין של מיקום.

שלוש התרומות העיקריות של פרידמן היו המחקר שלו (עם אנה שוורץ) על ההיסטוריה המוניטרית של ארצות הברית, ובעיקר טענותיו בנוגע לשפל הגדול; הביקורת שלו על המכפיל ועל עקומת פיליפס והיפותזת ההכנסה הקבועה.

כשמדברים על פרופסור לכלכלה מן השורה, כי אז בהחלט ניתן לומר שפרידמן היה כלכלן בולט. אם, לעומת זאת, בסיס ההשוואה הוא גדולי הכלכלנים (מרשל, סמית', ריקרדו, וכו') כי אז פרידמן ניצב לא בשורה אחת איתם - לטעמי לפחות - אלא בשורה השלישית.

הנטייה הטבעית שלנו היא לראות בגדולי דורנו מן הגדולים בכל הזמנים, אך הדבר אינו תמיד נכון.
 
 
 
 
על הדרך
18/9/2012
נכתב על ידי שאול

מצוין. אתה מרגיש מספיק בקיא בספרות כדי לפתח טעמים אישיים כל כך נחרצים. תיסלם. אני מסיר את הכובע.

על ריקדרדו וחברים לעומת היום - מעניין שאתה אומר את זה, כי אני דווקא נתקל לא פחות (אולי יותר) בתופעה ההפוכה - ייחוס של איזו הילה מיוחדת לאנשים רק בגל שהם פעלו לפני 200 שנה. כל מיני אם ראשונים כמלאכים אנחנו כחמורים וכל זה. כי זה, אתה יודע, קדחת בריבוע. קדחת רומנטית ונוסטלגיסטית.

לעומת המאות ה 18-19 , כיום יש לכמות גדולה לאין שיעור של אנשים אפשרות לנסות לתרום למחקר. אם התפלגות האי.קיו הבסיסית לא התשנתה לרעה (והרי יש הרבה סיבות לחשוב שדווקא היא השתפרה לטובה), as a pure matter of probability חלקם של אנשי המאה ה 19 או לפני בקרב רשימת החוקרים הגדולים צריך להיות קטן בהרבה מחלקם של אנשי המאה העשרים, לא? אני כבר לא מדבר על ההתפתחות העצומה של הכלים (גם תיאורטיים, וגם סתם מחשבים) והנתונים מאז.
 
 
 
 
אז והיום...
19/9/2012
נכתב על ידי סתם אחד

פעם היו יותר אנשי אשכולות שפיתחו תאוריות מקוריות ומהפכניות. כל מה שאני רואה היום זה מתמטיקאים קטנים שמתפלפלים עד אין קץ בתוך הנישה הזעירה והמנותקת שהם פיתחו.להטוטני מספרים שמבצעים תרגילים אינטלקטואלים באוויר, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול...
 
 
 
 
כאלה הם החיים
19/9/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, כאלה הם החיים. כשאתה נמצא אצל עריסת משהו, אתה לפעמים זוכה בשם עולם משום כך ממש. אבל בדרך כלל זה לא עובד באופן הזה - הזמן החולף גורם לנו לשכוח את החשובים פחות ולזכור את החשובים יותר.
 
 
 
 
סתם אחד
20/9/2012
נכתב על ידי שאול

rest assured -
את אותם דברים אמרו בזמנו על גם בטוקבקים על ריקרדו. "איפה הוא ואיפה אריסטו?" (כנסו כנסו, אחד שיודע).

 
 
 
 
שאול,
20/9/2012
נכתב על ידי עומר

למרבה האירוניה, דווקא תגובתו של "סתם אחד" מכילה את עוקצה של התשובה לקושייתך בעניין התפלגות המשכל; בעבר, היקף הידע, השליטה בכלים טכניים ועומק המחשבה הנדרשים כדי לתרום לתחום מסויים היתה פחותה יותר. אתה יכול לקחת לדוגמה את המתמטיקה - כדי להגות ולהוכיח את משפט ל'הופיטל (נו, מנת הנגזרות וזה) די ביכולת שהיא 3 סטיות תקן מעל הממוצע. כדי לתרום לגיאומטריה אלגברית בימינו זה ממש לא יספיק. היום אתה פשוט צריך להיות גבוה באיזו סטיית תקן אחת לפחות ביחס לעבר כדי להיות בעל אותה השפעה, וכידוע לך סטיית תקן אחת משנה המון.
 
 
 
 
זאת באמת שאלה מעניינת...
21/9/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

אם, נאמר, למשל, שרק היום הייתה מופיעה הטרגדיה בפעם הראשונה על בימות העולם - האם היה מישהו כמו אריסטו שהיה מנסח את "החוקים" באופן כה פשוט? האם היו מאתיים כאלו? ומה לגבי הלוגיקה האריסטוטלית?

 
 
 
 
אורי
22/9/2012
נכתב על ידי עומר

אני נוטה לחשוב שבאמת היו הרבה יותר כאלה היום מאשר אז (בהנחה שהמצב שבו יש כל כך הרבה אנשים שחיים בחברה פתוחה בכלל אפשרי ללא העניין הזה. אני לא חושב שזה אפשרי, אבל נדמיין לרגע שכן). אני לא יודע לגבי הלוגיקה האריסטוטלית, אבל יש מדענים רבים שעלו בכוחות עצמם בצעירותם על רוב משפט החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי רק מהיכרות עם הרעיון של הנגזרת (מבלי להכיר את כל התורה כולה). לדעתי, כל אחד מהם היה יכול להמציא את המושג בעצמו (והיו כאלה שגם עשו זאת).

אין לי ספק שניוטון, לייבניץ או אוילר היו יכולים להיות מתמטיקאים מהשורה הראשונה גם בימינו. אלא שאני לא בטוח שלגראנז' היה הופך להיות סופרסטאר, אלא מסתפק בלהיות פרופסור באוניברסיטה עילית, ואנשים אחרים היו הרבה יותר אנונימיים. אין לי גם ספק שככל שהמדע הולך ומתקדם הרבה יותר קשה לאדם בודד לתרום תרומות מכריעות בו (ראה למשל מה שקורה בתחומים מסויימים של הפיזיקה בהם מפרסמים 500 אנשים מאמר אחד) ואם זה עדיין בגדר האפשר הרי שצריך להיות באמת פנומן כדי לעשות זאת.