המציאות המושתלת נדחתה
 


במסגרת סדרת המאמרים המצליחה "אוף, שוב פעם על זה?" ולרגל פרסום נתוני חודש אפריל 2012, אני שב אל נתוני העבודה והתעסוקה בארה"ב. המצב שם רע. רע מאוד.

מה צריך לקרות?
לתועלת החיסכון בתאי מוח, יש רק שני מספרים חשובים באמת שעלינו לבחון: הגידול באוכלוסיה בגיל העבודה, והגידול במספר המועסקים. כל שאר הנתונים אינם משנים הרבה לענייננו. האוכלוסיה בגיל העבודה בארה"ב גדלה בקצב קבוע, פחות או יותר (כ-200 אלף איש לחודש) ובימים כתיקונם בערך 126 אלף (כ-63 אחוז משיעור הגידול באוכלוסיה בגיל העבודה) היו מצטרפים לשורות המועסקים. השפל הכלכלי הביא לכך שמהלך חמש וחצי השנים האחרונות נוצר 'גירעון' תעסוקתי אדיר. אילו היה המשק האמריקני ממשיך במהלכו הרגיל, היו בו היום כ-153 מיליון מועסקים, שעה שבפועל יש בו כ-142 מיליון מועסקים (58.5 אחוז מכלל האוכלוסיה בגיל העבודה). במלים אחרות, יש היום בארה"ב 11 מיליון מועסקים פחות מבמצב הרגיל.

כדי לתקן זאת אין די בחזרה לגידול רגיל במספר המועסקים. לדוגמה, אם בכל חודש יצטרפו 200 אלף איש לאוכלוסיה בגיל העבודה ובמקביל יצטרפו 126 אלף עובדים לשורות המועסקים, שיעור המועסקים (בהשוואה לכלל האוכלוסיה בגיל העבודה) יעלה עד סוף שנת 2020 ב-0.3 אחוז בלבד. ברור שזה לא מספיק. למעשה, מצב כזה ייחשב קטסטרופלי. אם נניח שהמצב אליו אנו שואפים הוא השבת עטרה ליושנה וחזרה ליחס רגיל בין מועסקים לאוכלוסיה בגיל העבודה (בערך 63 אחוז), ואם נניח כי קו הגמר שלנו הוא ינואר 2017, אחרי כהונה שנייה של אובמה או ראשונה של רומני, כי אז יהיה צורך בתוספת של 330 אלף איש למניין המועסקים מדי חודש. אם נסתפק בהשבת המצב לתיקונו עד לסוף העשור הנוכחי, כי אז יהיה ניתן להסתפק בגידול של 240 אלף מועסקים לחודש.

מה קורה?
בחודש האחרון ירד מספר המועסקים ב-169 אלף. כלומר, נוצר גירעון נוסף של 409 אלף מועסקים (לפי הנחת חזרה למצב תקין עד סוף העשור) או 499 אלף מועסקים (לפי הנחת חזרה למצב תקין עד סוף הכהונה הבאה של הנשיא). תיקון שערכה הלשכה לסטטיסטיקה של העבודה בחודש ינואר הביא לקפיצה דרמטית למדי באומדן האוכלוסיה ובמספר המועסקים (וגם במספר אלו שאינם שותפים לכוח העבודה) ולכן כדאי להשוות את הנתונים בהשוואה למאי 2011. מהשוואה כזו עולה כי מספר האנשים בגיל העבודה עלה בכ-3.5 מיליון ואילו מספר המועסקים עלה בכ-2 מיליון. ה'גירעון' המצטבר, מכאן, תפח בשנה האחרונה (בכ-823 אלף לפי הערכת התאוששות איטית, ובכ-1.9 מיליון לפי הערכת התאוששות מהירה).

ההדגמה המוחשית ביותר למה שמתרחש היא הצבה של השינויים בשיעור המועסקים ובשיעור אלו שאינם שייכים לכוח העבודה בשנים האחרונות.

Kzat proporzia

אירועי החודשים האחרונים, כפי שניתן לראות, הם קפיצה קטנה ולא מאוד משמעותית בנתונים, כשאחריה יש חזרה למגמה ארוכת הטווח: שיעור המועסקים קופא על שמריו מתחילת 2009 ברמה של כ-58.5 אחוז, שעה ששיעור אלו שאינם נוטלים חלק בשוק העבודה עולה בקצב איטי אך קבוע של כ-0.6 אחוז מדי שנה.

המחשה ברורה אף יותר של המצב ניתן לקבל כאשר בוחנים את הנתונים לאורך זמן רב יותר, מתחילת שנת 2002, כשמוצגים הנתונים בלי התאמה עונתית.

Kzat proporzia

כפי שניתן לראות, אחרי העליה הדרמטית בשיעור הנדחקים משוק העבודה והירידה הדרמטית בשיעור המועסקים בשנים 2008-2009 נכנס המשק האמריקני לקצב החמרה נמוך יותר: שיעור המועסקים ממשיך לרדת ושיעור אלו שאינם מועסקים ממשיך לעלות, אך קצב השינוי איטי הרבה יותר.

עוד כדאי לשים לב לכך שכאשר מוצגים הנתונים ללא התאמה עונתית, ניתן להבחין בכך שאנו נמצאים בעיצומה של השנה השלישית (2010-2012) בה מתנהג שוק העבודה לפי דפוס כמעט זהה: הרעה בולטת בחודשים דצמבר-ינואר—בעיקר בגלל פיטורי עובדים בחודשי החורף, בהם יש פחות ימי עבודה והתנאים הפיזיים קשים יותר—אחריו שיפור חד בפברואר-מרץ ומשם ירידה הדרגתית עד לצניחה לקראת סוף השנה.

איך מסבירים את זה?
לא קל להסביר את הקיפאון התעסוקתי הזה. לפי פול קרוגמן הפתרון פשוט: הגדלת ההוצאות. קרוגמן, לזכותו, אמר כבר בראשית ימיו של ממשל אובמה כי הגדלת ההוצאות (800 מיליארד דולר) אינה מספקת וכי יש להמשיך ולהגדילן. לא ברור עד כמה הדבר מעשי, אלא אם כן אכן יתממש חלומו של קרוגמן להיות "דיקטטור ליום": בתחילת 2009, עם תחילת כהונתו של אובמה, היה מצבו נוח מאי־פעם: שליטה בבית הלבן, רוב מסיבי בבית הנבחרים ובסנאט והכרה ציבורית בכך שהמצב חמור מאוד. הגירעון התקציבי השוטף בשנים 2009-2011, בהשוואה לתוצר, היה גדול פי שניים מזה שהיה בזמן כהונתו הראשונה של רוזוולט, תור ה"ניו דיל." לא סביר להניח כי ניתן היה ליצור תוכנית תמרוץ נמרצת יותר, ונוכח התוצאות העלובות של התכנית המסיבית שהייתה, לא ברור מניין שואב קרוגמן את האופטימיות שלו.

Visit msnbc.com for breaking news, world news, and news about the economy



פרשנות אחרת ניתנה על־ידי ה"ניו־יורק טיימז" וה"ניו ריפבליק" שגרסו ש"הכל זה בלה-בלה-לא-חשוב-אין-מה-וזהו-והכל." זו הגרסה של ג'ונת'ן כהן ב"ניו ריפבליק." ב"ניו יורק טיימז," במאמר שכותרתו "הסיבות לירידה בצמיחה במשרות" מסבירה קת'רין רמפל כי "מסיבות לא ברורות, העובדים ממשיכים לנשור מכוח העבודה..." ומנסה לאמץ הסבר לפיו המעסיקים התרגלו לכוח עבודה קטן יותר ולכן "יש ויכוח מהו בדיוק שיעור תעסוקה 'בריא'... והאם יש היגיון בשימוש בנתונים מלפני המשבר הפיננסי כמדד." פלויד נוריס מגדיל וגורס כי הכלכלה בעצם משתפרת, רק בקצב איטי. דיוויד לאונהרדט גורס כי המצב עשוי להיות פטטה, אבל יש להיזהר מאוד בנתונים של חודש בודד.

במובנים מסוימים, צודקים הפרשנים בטענה ש"הכל זה בלה-בלה" שכן הנתונים החדשים אינם חדשות: המצב אינו משתנה מעיקרו. צודק גם קרוגמן וצודקים הקיינסיאנים: אם ממשלת ארצות־הברית הייתה מממנת את העסקתם של מיליון או שני מיליון אנשים נוספים באמצעות 'סבסוד אי-פיטורים' או עבודות יזומות, כי אז שיעור הבלתי מועסקים היה יורד. למעשה, אילו ביקשה ממשלת ארצות־הברית להעסיק את כל 11 מיליון האנשים שנגרעו משורות המועסקים היא יכלה לעשות זאת בשכר סביר (נאמר, כ-30 אלף דולר לשנה) ובעלות של כ-330 מיליארד דולר לשנה. כלומר, תוכנית התמרוץ הייתה בהחלט יכולה לממן העסקה שלהם בשנים 2009-2011.

אלא שתכנית תמרוץ כזו, כל כמה שהיא נשמעת מפתה, טומנת בחובה בעיה. ראשית, כאשר משלמים למישהו סכום מסוים עבור תכונה מסוימת (במקרה שלנו, תכונת אי-תעסוקה), הדבר מעביר שני מסרים ברורים לשוק: הראשון הוא לעובדים או לכל מועסק בסכום הנמוך מהתשלום או קרוב לו. משמעות הסיוע מבחינתם היא כי עדיף להם לעזוב את עבודתם הנוכחית ולעבור למשרה בטוחה (הרי אי אפשר לפטר מישהו מאי-תעסוקה) בשכר שווה או גבוה משכרם הנוכחי. אם ההכנסה השנתית הממוצעת לעובד בארה"ב היא כ-30 אלף דולר, לכמחצית העובדים יהיה כדאי לעבור מעבודה לאי-תעסוקה. המסר השני הוא למעסיקים. הביקוש לתעסוקה בשכר נמוך מ-30 אלף דולר ירד מאוד, ולכן מעסיקים יתקשו לשכור עובדים בשכר זה. מעסיקים שאינם יכולים לשלם שכר כזה יסגרו את עסקיהם או, אם הם יכולים, יעסיקו כמה שפחות עובדים במשרות שערך העבודה בהן אינו מצדיק את השכר.

לדוגמה, אם נניח שבמשק הישראלי יונהגו דמי אבטלה ללא הגבלת זמן בגובה של 12,000 שקל לחודש. מובן מאליו שעובדים רבים יעזבו את עבודתם ויעדיפו לקבל דמי אבטלה. המעסיקים יסגרו עסקים שהתבססו על שכר עבודה הנמוך מ-12,000 שקל לחודש ויגבירו את המיכון בעסקיהם, יסגרו את עסקיהם או יפנו לכיוונים עסקיים בהם ערך העבודה של המועסק גבוה במידה ניכרת מ-12,000 שקל.

הטיעון המרכזי של פול קרוגמן והקיינסיאנים הוא, כמובן, כי בדרך יקרו כל מיני דברים טובים. יש בעיה, הם מודים, בנטילת הלוואות וצבירת חובות כדי לסבסד עבודה, אך אם נעסיק מיליון או שניים בעבודות יזומות, הרי שאותם מיליון או שניים יקנו מוצרים, הצריכה תגדל, מה שיוביל לגידול ביצור, שיוביל לגידול בביקוש לשירותי עובדים, וכן הלאה ולכן הלאה. הטיעון הזה עומד בסתירה לחוק סיי ולהיגיון, ולכן אסתפק הפעם בהצבעה על העובדה הפשוטה שאין בשום מקום אפילו דוגמה אחת של משק בו משבר כלכלי ממשי נפתר באמצעות הגדלה של ההוצאה הציבורית. הפיתוי העיקרי במדיניות ה"אנטי-מחזורית" הקיינסיאנית אינו בכך שהיא מסוגלת לפתור בעיות, אלא בכך שהיא מאפשרת לדחות את ההתמודדות עמן לזמן מה. כעת, כך נדמה, פג גם תוקפן של הדחיות.

הערה: הנתונים מבוססים כולם על מידע ממסד הנתונים של הלשכה לסטטיסטיקה של העבודה של משרד העבודה האמריקני.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (4)
 
 
והנה עוד סיפור שאני לא מסכים איתו
7/5/2012
נכתב על ידי שאול

כלומר - אני לא מסכים שזה קשור למיתון, אבל זה סיפור מעניין, של איש מעניין, ושחשוב לדבר עליו:

http://faculty.chicagobooth.edu/raghuram.rajan/research/papers/FA%20May%202012.pdf
 
 
 
 
דברים מעניינים יש לבחור הזה להגיד, בכל זאת
9/5/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
אורי, אתה יודע שאני לא אוהב כשאנחנו מסכימים!
11/5/2012
נכתב על ידי שאול

בכל מקרה, בארצות הים, שם אנשים עוד מנסים אשכרה לנהל דיון, המאמר הזה עשה קצת גלים:
בנ.י. טיימס
http://www.nytimes.com/2012/05/08/opinion/brooks-the-structural-revolution.html?hp

ג'ון קוקריין:
http://johnhcochrane.blogspot.it/2012/05/rajan-on-worlds-troubles.html

המהפכה השולית, טיילר כהן:
http://marginalrevolution.com/marginalrevolution/2012/05/raghu-rajan-polarizes-with-his-essay.html

יש עוד. מעניין שם.
 
 
 
 
מחזור מול רווחיות
12/5/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

קישורים מסודרים:
* המאמר של טיילר קוון.
* ג'ון קוקרן
* הקיטורים של פול קרוגמן (ובעצם, גם זה אותו דבר).
* המאמר של דיוויד ברוקס (וההערה של סמית' עליו)
* קרל סמית' שחושב שמדובר בשטות.
* וגם אדם אוזימק, בערך

אני חושב שכולם (כולל ראג'אן) מפספסים את הנקודה. כמו שאמרתי לך בדיונים קודמים - אין אפשרות להגיע למסקנות ממשיות בלי שיש הסכמה על המושא המרכזי ועל משמעות הצלחה וכישלון.

ההנחה המרכזית של כל הטוענים כאן היא שמושא הבדיקה שלנו הוא הצמיחה בתמ"ג. זו הנחה המשרתת את הטוענים, שכן הם מגדירים הצלחה כגידול בתמ"ג והגדלה של מספר המועסקים וכישלון כקיטון בתמ"ג וקיטון במספר המועסקים.

בדיון במונחים אלו, הזרמת כספים או פעולה פיסקלית ממשלתית יכולים לשנות דברים משמעותיים (כלומר, להגדיל את התמ"ג, פוטנציאלית), ואפשר להגדיר משהו "בן קיימא" (כפי שעושה סמית') אם מגדירים את הקיימות שלו ביחס לתמ"ג.

לתפישתי, לתמ"ג יש חשיבות קטנה מאוד, משום שהוא מגדיר מחזור ושינויים במחזור, אך מתעלם מהנקודה הקריטית של רווחיות. כך, לדוגמה, אם הממשלה תלך מחר ותעסיק 100,000 איש בחפירת בורות אין ספק שנראה שיפור ניכר בנתוני האבטלה וגם גידול בתמ"ג. אבל מנקודת מבט של רווחיות, הוגדלו ההוצאות לצורך פעולה הפסדית, ולכן המצב הרבה יותר רע.

ברמה הפשוטה ביותר, יש כאן כשל חשיבתי אלמנטרי: הבעיה מוגדרת במונחים המאפשרים את פתרונה, תוך התעלמות מהרלוונטיות של הפתרון לבעיה האמיתית. אם תרצה, זה "הפטיש של מאסלו" או "לחפש את המטבע מתחת לפנס": אם אתה מגדיר את הבעיה כגידול במחזור (תמ"ג) הרי שיש לך פתרון (הגדלת המחזור). אם אתה מגדיר אותה כבעיה של רווחיות, אין לך דרך לפתור את זה באמצעות הגדלת המחזור.