שנינו אשמים, אבל בעיקר אתה
 



טיפול זוגי לא עוזר
טוען המטפל הוותיק אמיתי מגד. כלומר, זה עוזר אם וכאשר וכו', אבל בעצם הכל חרטא. זותומרת, לא הכל חרטא. לגמרי במקרה, ועל־אף שהוא מצהיר כי "הטיפולים הזוגיים פשוט אינם יעילים," למר מגד יש שיטה טיפולית חדשה הנראית, נשמעת ומתנהגת כמו טיפול זוגי, אבל קוראים לה בשם אחר.

בעיית היעילות הנמוכה של טיפול זוגי ידועה מכבר ולהתרשמות האנקדוטלית של מגד יש יסוד במציאות. מגד חש כי טיפול משפחתי מניב תוצאות טובות יותר, בהשוואה לטיפול זוגי, אך המטא-ניתוח של שאדיש וקמפבל מצביע על־כך שלתחושת הבטן שלו כאן אין יסוד מחקרי: מהמחקרים שהם בחנו עולה כי גם היעילות של טיפול זוגי וגם היעילות של טיפול משפחתי נמוכה, אך יעילות הטיפול המשפחתי נמוכה אף יותר.

שאדיש וקמפבל מצביעים על כמה בעיות מתודולוגיות קשות במחקרים בנושא, כמו בעיית דגימה קטנה (מספר נבדקים קטן) ודגימה מוטה (הטייה לזוגות מסוג מסוים) ובחינה של כמה מחקרים מחזקת את התרשמותם. במחקר שנערך בנורווגיה, למשל, החלו את התהליך 453 זוגות, אך רק 74 זוגות (16.3 אחוז) הגיעו לסופו. במחקר אחר, דווקא משוודיה, היה אחוז הנשירה 58 אחוז.

במובנים רבים, ניתן לטעון כי היעילות של טיפול זוגי קרובה לאפס. הזוגות המגיעים לטיפול, מתמידים בו, מסיימים אותו ומדווחים על התוצאות לאחר זמן הם זוגות שהפגינו מראש הכרה בבעיות ונכונות להתמודד עמן, ואחר־כך הופכים בעלי אינטרס מושקע בהצבעה על הצלחה בטיפול בו השקיעו זמן וכסף. מן העבר השני, המחקרים מנפים זוגות שלא השלימו את הטיפול, זוגות שהתגרשו, וכו'—מה שמטה עוד יותר את הדגימה. התוצאה של רוב המחקרים דומה לטענה כי בין הזוגות המעוניינים בשיפור הזוגיות שלהם יש שיפור גדול יותר בזוגיות בהשוואה לזוגות שאינם מעוניינים בכך.

הדה בושס
מבקרת הטלוויזיה המיתולוגית של "הארץ" בשנות השבעים והשמונים הלכה לעולמה בגיל 79. למי שלא זוכר: בשנות השבעים הייתה בושס שם דבר בתחום ביקורת הטלוויזיה: לעתים במהלך השבוע, ובמיוחד בטור "הטלוויזיה של השבוע" ביום ו', קטלה בושס את הטלוויזיה הישראלית בהתמדה, כשהיא מעמידה מולה דרך קבע את את יפעת הטלוויזיה הבריטית וחמדת התיאטרון הבריטי, שגם על נפלאותיו דיווחה לעתים.

יש לי התלבטות קטנה כאן. מחד, כפי שמספר סדר הפרשות, "אחרי מות קדושים אמור." מאידך, זה הרגע האחרון בו יהיה עניין לציבור באיזכור האדם ופועלו. בושס, הרי, ננשתה מתודעת הציבור באופן כה גמור, שאפשר ולא התקיימה מעולם. צריך לזכור, האין זאת?

ובכן, בושס הייתה בשנות השבעים-השמונים-והתשעים מבקרת טלוויזיה מטילת מורא. המבוקרים קבלו עליה שאינה מבינה טלוויזיה מהי, שהיא פיליסטינית מתיימרת, שהיא מרשעת המפיקה הנאה מרשעותה, שבשורש ביקורתה בוז כללי לטלוויזיה, כסוג של תרבות נחותה, שהיא מפגינה עוינות של מבקר שהיה שמח (אך אינו מסוגל) להיות יוצר בעצמו, וכן הלאה. השיר "מה יש לך, גברת לוין," שלפי שמועות כאלו ואחרות נכתב על בושס, תמצת את הביקורת על המבקרת.



היה לא מעט צדק בדברים, בייחוד בהתייחס למידה מסוימת של רשעות מרירה, מהולה בהיעדר עניין של ממש בחלק מהתכניות אותן סיקרה. עם זאת, הייתה גם מידה לא מעטה של מיזוגניות בביקורת על המבקרת, מהולה בניחוח קל אך ברור של שוביניזם זכרי, הניכרים גם בשיר. בושס אכן הייתה יומרנית ואכן הייתה מרירה, אך חטאה הוטעם במיוחד בגלל היותה אישה וחמור מזה, אשה שהזדקנה. כשהמבקר היה מישהו כמו דן בן־אמוץ, שב"חדשות" עשה לו מתנהג להתעמר בבושס, ניכר הדבר במיוחד.

אי־שם באמצע שנות התשעים—אני לא זוכר מתי—החליטו ב"הארץ" לשים קץ לקדנציה של בושס. בעיתון חשו כי בושס איבדה קשר עם הזמן וכי העיתון זקוק לגישה רעננה וצעירה יותר. שמועות שרווחו אותה תקופה (וגם לפני כן, וגם אחרי־כן) גרסו כי איכות הכתיבה של בושס ירודה, וכי רק בזכות עורכים נמרצים (אחד מהם, כך השמועה שוב, יהושע קנז) ניתן היה להפוך את הטקסט הבלתי־קריא שהגישה ראוי למקרא אדם. שוב אדגיש, מפי השמועה ולא מפי הידיעה אני מדבר.

משהו מדברים אלו התאשר, מכל מקום, כאשר בושס הנעלבת עברה לכתוב את ביקורת הטלוויזיה בעיתון "ידיעות אחרונות." שם לא הוקדשה לדבריה תשומת לב מיוחדת, הטקסטים שהגישה התפרסמו, כך נראה, כפי שהוגשו, ואיכותם הייתה נמוכה מאוד, לפחות מבחינת איכות ניסוחם. פה ושם ניכר צליל עמום של 'בושסיות' בדברים שנדפסו, אך לעתים נדירות יותר מכך. דבריה נשמעו כאילו באים מתוך בור עמוק אל העבר. הקריירה ב"ידיעות," עם או בלי קשר, הייתה קצרת ימים והסתיימה ב-1996. ואחר־כך, לבד מהבלח קצר־מועד במגזין "אנשים," לא כלום.

ושאול, התשובה היא: שוודיה
שאול ביקש לפני כמה זמן לשמוע על מדינה נוספת על אסטוניה המיישמת מדיניות של ריסון תקציבי והפחתת מסים בעת משבר. התשובה המפתיעה היא (טרטרטרטרטרטרטרטרררררר בתופים) שוודיה. כך, בכל אופן, טוענים ב"ספקטייטור" הבריטי, שם מראיינים את שר האוצר השוודי, אנדרס בורג.



מעניין להתבונן בשוודיה גם בהקשר של היותה המדינה הנחשונית (לצד בריטניה) בכינון מדינת רווחה. שתי המדינות הגיעו למצב של סקלרוזה רווחתנית מתקדמת בשנות השבעים, אבל בשעה שבבריטניה עלתה ת'אצ'ר, בשוודיה המשיכו לשרך רגליים עד למשבר הבנקים הגדול של תחילת שנות התשעים, ולעליה של השמרנים (במונחים שוודיים, כן?) בפעם השנייה לשלטון. מכאן התחילה שוודיה במסע ארוך מאוד, עם נסיגות לפרקים, בכיוון של שינוי מדינת הרווחה. הצעדים העיקריים שניתן למנות, במיוחד מאז עלתה הממשלה השמרנית לשלטון בפעם השלישית, בשנת 2006, (היא זכתה גם בבחירות האחרונות, ב-2011) אבל לא רק:
  • מדיניות איזון תקציבי: שעה שמדינות אחרות נקטו מדיניות של מימון הגירעון באמצעות הגדלת החוב שוודיה שמרה בשנים האחרונות על תקציב מאוזן (לפי נתוני התקציב היה לשוודיה גרעון של 3.3 מיליארד שקל בשנת 2010, בשנת 2011 היה עודף של 1.6 מיליארד שקל ואילו בשנת 2012 יש גרעון חזוי של 1.1 מיליארד) ושיעור החוב הציבור כנתח מהתמ"ג צנח ל-36.9 אחוז ועתיד לרדת במהירות בשנים הקרובות (היעד הוא 26 אחוז בשנת 2015).
  • הפחתה במיסים וצמצום תמיכות: בניגוד להמלצות קרן המטבע הבינלאומית ואחרים בשוודיה הפחיתו מסים בהתמדה וצמצמו את התמיכה בעובדים ובדמי מחלה למיניהם, וזכו לגידול משמעותי במספר המשרות בשוק הפרטי (שיעור המשרות בשוק הפרטי גדל בהתמדה כבר שנים מספר).
  • רפורמה והפרטה: בתחומים כמו טיפול בקשישים, תחבורה, רפואה ציבורית, אנרגיה, חינוך, וכו' החל שינוי ארוך טווח. בתחום החינוך לדוגמה הוחל בשנת 1994 בשיטת ואוצ'רים ("בתי ספר עצמאיים") שצברו פופולריות והיום 9 אחוז מהתלמידים בבתי־הספר היסודיים ו-20 אחוז מהתלמידים בחטיבות הביניים והתיכונים לומדים בבתי־ספר פרטיים. (קריאת הכתבה הזו ב"אקונומיסט" מעלה הרבה מחשבות לגבי האופי השוודי—אבל זה כבר סיפור אחר).

    Comment Te Dire Adieu
    ואם אתה אומר שלם לבחורה הזאת אתה לא משהו בעצמך. שורת הנצח היא "מאחורי הקלינקס אדע טוב יותר איך לומר שלום..."



    היהודי הבינלאומי
    old and new anti-semitism
    יש משהו מטריד ביזמה לפירוק הריכוזיות (בראש, כנראה, אדם דובז'ינסקי; יו"ר, יסמין פרץ). אתר היזמה מתעד את פעילויות היזמה, שרובן ראויות (פירוק מונופולים, הגברת התחרות, כלכלה יעילה, הפחתת מחירי מוצרים), אך כאשר נסוגים לרגע מההצהרות מעוררות ההזדהות ובוחנים את מה שהיזמה מציעה בפועל התמונה הופכת מורכבת יותר ומטרידה יותר. הרבה יותר מטרידה.

    הבוחן העיקרי המוצע לעניין ריכוזיות או מונופול התובע טיפול הוא גודלו של הגורם העסקי. אם הוא שולט ב-25 אחוז או יותר ממגזר מסוים בשוק, מוצע להטיל עליו מיסוי בהתאם לגודלו. עוד מוצע להגביל מיזוגים, להרחיב את הפיקוח על הגורמים העסקיים הבולטים, "איסור אחזקות פיננסיות," וכדומה. מוצע גם להקים "מחלקה מיוחדת אצל המפקח על הבנקים, לנושא האשראי לקטנים... לחסום את האשראי המוגזם הניתן לפעמים לגדולים" ואפילו לכונן "קריטריונים אובייקטיביים לאשראי ואף העמדת אשראי המדינה."

    במקביל לאלו—ודומה כי הוגי היזמה כלל אינם מודעים לסתירה—מוצע להסיר חסמי כניסה, "ביטול הרגולציות בתחום הבנקאות... הקמה של בנקים נטולי רגולציה," ו"ביטול החיסכון הכפוי לפנסיה." כלומר, יבוטלו הרגולציות תוך כדי הרחבתן עד קצה גבול היכולת.

    בבלבול דומה ניתן להבחין גם אצל אדם דובז'ינסקי, המתראיין ל"דהמרקר." דובז'ינסקי גורס כי "אנחנו בסוג של עבדות מודרנית" בגלל ה"טייקונים" ("מעט אנשים שנמצאים בראש הפירמידה, לוקחים את רוב משאבי הציבור"). איך הם עושים את זה? כמו במזימה היהודית הקלאסית: "הטייקונים... מגיעים להסכמים סודיים ונותנים הלוואות אחד לשני ולא למשקיעים חדשים המעוניינים להתחרות בהם. בנק לא ייתן אשראי ליזם צעיר כדי שיפתח קניון מתחרה לעזריאלי. כל עוד הבנקים נותנים אשראי משיקולים זרים ולא בגלל סיכויי ההצלחה – אז תהיה פגיעה בתחרות."

    דובז'ינסקי וחבריו בחרו לאייר את הרעיון באמצעות תמנון שזרועותיו האימתניות מאיימות על נערה מבוהלת, כמו גם על כולנו. הדימוי לקוח מהכרזה של הסרט האיום והנורא "זרועות התמנון" (ראו כאן) בו חברת בנייה מרושעת מרעילה את הסביבה וגורמת לתמנון לגדול לממדי ענק ולתקוף את אזרחיה השלווים של עיירת הנופש אושן ביץ'. הטקסט: "הגיע הזמן שנשתתחרר מלפיתת החנק של הפוליטקאים והאולגרכים הגוזלים יותר ממחצית שכרנו המצומק במיסים ובמחירים מופקעים ומונעים מרוב המשפחות לגמור את החודש" (שגיאות הכתיב, במקור).

    כל מי שיש לו אפילו מיליגרם היכרות עם ההיסטוריה של האנטישמיות יזהה מיד את הדימוי המרכזי (התמנון שזרועותיו לופתות את העולם), את הז'רגון האנטישמי הקלאסי ואת הרעיון הבסיסי (קנונית הון-שלטון). אבל התוכן הממשי הוא כבר סיפור אחר. ל"טייקונים" או ל"אוליגרכים" אין באמת קשר למיסוי הגבוה וגם הגינוי למחיר הגבוה של כלי־רכב, מחיר המים, הכנסת, והממשלה המנופחת קשורים בלעדית לתפקוד הממשלה. אשר לשאר, מחירי הבגדים, המזון או הדיור (תחומים בהם יש שפע בעלי־עסקים ובעלי־דירות קטנים) מושפעים בעיקר ממדיניות המכס והיבוא או ממדיניות הריבית. גם הם אינם מגזר אוליגרכי. במלים אחרות, הדימוי הרגשי (התמנון) מתמקד באוליגרכים, אך הבעיות הספציפיות עליהן מצביעה הכרזה הן של מעורבות יתר ממשלתית.

    פיצול מסוג זה טיפוסי לתעמולה פופוליסטית. סעיפי הקבילה והתביעה הממשיים הם עניין שאינו צפוי למשוך אחריו את ההמונים, ולכן חוד החנית הרגשי מופנה כלפי מטרה אחרת, המעוררת הזדהות רגשית, גם אם אין לה כל נגיעה לנושא. דוגמה אופיינית לכך משמש מישהו כמו אלון-לי גרין. היום מתהדר גרין בתואר מייסד 'התנועה החברתית', וקובל על עליית מחירי החשמל והדיור, אך בפועל החתירה שלו ושל התנועה היא ליישום היעדים הוותיקים והמוכרים של מהפכה סוציאליסטית (גרין הוא פעיל וותיק של המפלגה הקומוניסטית): לערער את הסדר הקיים, ליצור "שינוי תודעתי" ואודרוב-טודרוב למהפכה. המטרה הסופית אינה הורדת מסים (כדי להוזיל את מחיר החשמל) או העלאת הריבית (כדי להוזיל את הדירות) אלא להפך: העלאת מסים והדפסת כסף.

    לגרין אפשר לייחס ציניות מסוימת. דובז'ינסקי ודומיו, כך נראה לי, אכן מאמינים בתיאורית הקנוניה המגוחכת הזו. אוגוסט באבל אמר פעם כי "אנטישמיות היא הסוציאליזם של הטיפשים." והוא צדק. אמנם צריך מיקרוסקופ כדי להבחין בין השניים, אבל זערערות ההבדל אין משמעותה שאין הבדל.

    לוס אנג'לס פושטת רגל
    מאמר ב"סיטי ז'ורנל" מצביע על־כך שלוס אנג'לס עומדת לפשוט רגל. ראש העירייה, וילהרגוזה, טען כי "העיר לעולם לא תפשוט רגל" ואחר־כך סייג: "היא לעולם לא תפשוט רגל במשמרת שלי." הוא עשה זאת אל מול אזהרות שהשמיע ראש־עיר קודם, ריצ'רד ריורדן. עתה, נדמה, מאשר דו"ח של המנהל המנהלי של העירייה את ההערכה של ריורדן.

    לפי הדו"ח, הכנסות העירייה בתקציב הרגיל ארבע השנים הקרובות תהיינה 18.66 מיליארד דולר, אך הוצאותיה תהיינה 21.03 מיליארד דולר—גירעון מצטבר של כ-1.36 מיליארד דולר, שהוא כ-26 אחוז מההכנסות החזויות לשנת 2016. הדו"ח מצביע על־כך שכוח העבודה של העירייה כבר צומצם ב-13 אחוז בשנים האחרונות (הצמצום בכוח העבודה שאינו משטרה היה 18 אחוז), אך צמצום זה אינו מועיל הרבה, נוכח ההתחייבות של העירייה לפנסיות של מועסקים. הפנסיות של כוחות המשטרה וכיבוי האש, לדוגמה, יגדלו בשנים הקרובות מ-326 מיליון דולר לשנה ל-750 מיליון דולר לשנה, וההפרשה הפנסיונית תתפח עד כדי 23 אחוז מכלל הוצאות העירייה. הגרעון הפנסיוני השוטף יהיה בשיעור דומה.

    ואם כבר זה, אז גם זה.

    מתחמם
    מערכת הבחירות בארצות־הברית מתחממת, ולראיה, העצבנות-הסף-קריזתית במאמר הזה. תרגע, מר מלקולם, כולה מערכת בחירות: הלכלוכים הם בילט-אין.

    אבל אם אנחנו כבר כאן, כדאי להעיר על שני דברים:

    לא למשוגעים
    משום מה, במפלגה הדמוקרטית משוכנעים שהטקטיקה המנצחת עבורם היא לטעון שהרפובליקנים הם קיצוניים מטורפים (לדוגמה, המאמר הזה ב"מאת'ר ג'ונס"—לא פחות ולא יותר) או לטעון שהם דפוקים בשכל, מפגרים או מטומטמים (כל מה שביל מהר אומר). די ברור מדוע מפתה לנקוט גישה כזאת (מי מאיתנו לא נהנה להתנשא) אבל עובדתית, הטקטיקה הזו אף פעם לא עבדה. אם בכלל, היא רק מתמרצת את הצד שכנגד. האם לא עדיף להשקיע את הזמן והמרץ בקניית כדורים קצת יותר אפקטיביים לכתבי "מאת'ר ג'ונס" שטוענים שקידוח פצלי שמן מחולל רעידות אדמה?

    תקנת באפט
    לא מכאן תבוא הישועה למחנה אובמה. אחרי כמה ימים של חיצצור מתמיד בנושא זה (להזכיר, מדובר בחוק למיסוי רווחי הון של בעלי הכנסות גבוהות) דומה שבציבור האמריקני מפעפעת התחושה כי בעצם אין בחוק ממש ככלי משמעותי לצמצום הגירעון התקציבי או לשינוי פני אמריקה. החוק, אומרים ב"פורבס" הוא האופן בו מפעיל מתנ"סים (מקצועו המקורי של אובמה) מבין מיסוי.



    ב"אוויר חם" מספרים כי החוק ייגע למעשה רק בכ-400 משפחות בארצות־הברית.

    אמרו את זה קודם לפני, לא משנה
    "יחימוביץ' יודעת לתקוף, לבקר ולהצביע על כשלים. אבל עדיין אין לה תוכנית ברורה לשאלה כיצד מייצרים צמיחה במשק... הגדלת תקציבים, פתיחת גירעונות ולקיחת חובות אינן תוכנית." גיא רולניק "דהמרקר" 11.4.2012.

    הרכבת הקלה משליטה אימה!
    הצילו, הם רוצים שנשלם על הנסיעה!

    הדור הבא כבר כאן
    עם סובסידיות לחנויות מכולת המשדלות את הקונים לרכוש ירוק. כן, זה יעבוד.



    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (39)
     
     
    אמא של
    17/4/2012
    נכתב על ידי focus

    התעתיק המדוייק יותר לדעתי הוא מאד'ר ג'ונס, משום שה-th מבוטא כקולי.
     
     
     
     
    השאלה היחידה היא האם מקורה של הצמיחה השוודית הוא בהאצה אינפלציוניות
    17/4/2012
    נכתב על ידי צזיקי

    כלומר, בריביות נמוכות ושאר מרעין בישין.
     
     
     
     
    בענין הרכבת הקלה אני לא איתך
    17/4/2012
    נכתב על ידי גרשון

    שמעתי כבר מכמה אנשים שלא חשודים על אי-רצון לשלם, דיווחים מאוד לא נעימים על הברוטליות של הפקחים, בפרט כלפי אנשים תמימים שפועלים מחוסר ידיעה.
    וזה מבלי לדון בהכבדה הרבה על נסיעות מקומיות בין שכונות קרובות.
     
     
     
     
    הריבית בשוודיה אינה חריגה (ולפני המשבר, הייתה גבוהה מהממוצע)
    17/4/2012
    נכתב על ידי אורי רדלר

     
     
     
     
    גרשון, לגבי הרכבת
    17/4/2012
    נכתב על ידי אורי רדלר

    דומני שמה שקורה כאן הוא הפער שבין גוף ממשלתי (שלא צריך להפיק רווח) וגוף פרטי (שכן).
     
     
     
     
    אין כל קשר למניע הכלכלי
    19/4/2012
    נכתב על ידי גרשון

    יש מספיק חברות תחבורה שמרוויחות נאה ומתנהגות באנושיות.
     
     
     
     
    כתבה באקונומיסט
    22/4/2012
    נכתב על ידי מיכאל

    קראתי את הכתבה ב"אקונומיסט" ולא הבנתי מה זה אומר על האופי הלאומי השוודי? שהם תחרותיים? שהם עצמאיים? שהם אינדיווידואליסטים?
     
     
     
     
    אוי... רותם עושה פדיחות?
    22/4/2012
    נכתב על ידי שאול

    בכל זאת, שותפך לבלוג... לא כבר רבתם עם הבחור הזה פעם?

    http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/220312_Behind_the_jargon_screen.aspx
     
     
     
     
    השוודים, למיכאל
    27/4/2012
    נכתב על ידי אורי רדלר

    למיכאל, כתבת:

    קראתי את הכתבה ב"אקונומיסט" ולא הבנתי מה זה אומר על האופי הלאומי השוודי? שהם תחרותיים? שהם עצמאיים? שהם אינדיווידואליסטים?



    זה אומר בעיקר שהם נורא שונים מאיתנו. האסתטיקה של הטיפול בילד היא משהו שהיה נתפש כאן (וכנראה גם במקומות אחרים) כניכור בלתי נסבל. אבל השוודים לא חושבים כך.
     
     
     
     
    איכות הון וכדומה, לשאול
    27/4/2012
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לשאול, כתבת:

    בכל זאת, שותפך לבלוג... לא כבר רבתם עם הבחור הזה פעם?



    אני לא מכיר את @אסף צימרינג הנ"ל, וזה לא מהדהד אצלי משהו בזיכרון הפעיל. הוא מעלה שתי טענות:

    א. הגדרת יחס הלימות הון שגויה ומעלה ספקות ביחס להבנת הכותבים מהו המונח ולכן הוא מגדיר זאת כך: "גודלו והרכבו הראוי של הבנק ביחס לפרופיל הסיכונים שלו ובהתחשב במערכי הניהול והבקרה הנהוגים אצלו ובסביבת הסיכונים הרחבה יותר אליה הוא חשוף."

    יחס הלימות הון, להבנתי ובהקשר הספציפי הזה, הוא היקף הדרישה של הרגולטור ושל תקנות שונות (כמו תקנות באזל 3) להון באיכויות שונות (רובד ליבה 1, רובד ליבה 2, וכו'), בהשוואה להיקף האשראי ברמות סיכון שונות.

    אם לפשט את ההגדרה של צימרינג ואת ההגדרה שלי באופן הכי מפשט שאפשר לפשט בפישוט אפשר לפשט ולומר, שיחס הלימות הון הוא היחס בין הנכסים וההון שהבנק הלווה ברמת סיכון נמוכה וברמת נזילות גבוהה, לבין כמות ההון שהבנק הלווה ברמת סיכון גבוהה יותר.

    ההגדרה בתקנות באזל ליחס הלימות הון דומה מאוד ונוקבת ביחס בסיס ההון האיכותי של הבנק מול חשיפות הבנק לסיכון.

    ההגדרה של סלע, ליפקין ואחרים מנגידה כסף שהבנקים "חייבים להותיר בקופותיהם." מול "גל משיכות של הציבור ומפני משברים כלכליים" והשלכת המונח "ריתוק הון" אינה מדויקת מילונית, ובוודאי שיש משהו מוטעה בקישור לרזרבות, אך היא מבטאת אמת פשוטה הנוגעת לסיכונים.

    בנקים צריכים להחזיק את עיקר הון הליבה שלהם בהון עצמי (כלומר, בהון מניות), אבל היקף ההון העצמי הנדרש נובע מרמת הסיכון של האשראי. לפי הגדרת באזל 3 הון עצמי רובד 1 הוא בעיקר הון מניות ורווחי הבנק. לפי הגדרת בנק ישראל, ההון בסיכון הנמוך ביותר הוא אג"ח ממשלתי. כלומר, ככל שההון העצמי של הבנק צריך להיות גדול יותר, כך תגדל הנטייה שלו לקנות אג"ח ממשלתי, ויקטן ההון הפנוי המופנה להלוואות בסיכון המוגדר גבוה יותר.

    לדוגמה, נאמר שיש לנו בנק שיש לו הון מניות ורווח של מיליון שקל (הון ליבה) ויש לו הלוואות בסיכון ברמה 2 בגובה של 10 מיליון שקל (זה האשראי בסיכון). בנק ישראל מודיע לו כי הוא חייב להגדיל את הון הליבה שלו ל-20 אחוז מכלל ההלוואות בסיכון, ומודיע, בנוסף, כי אג"ח ממשלתי הוא ברמת סיכון 0. בדוגמה הפשטנית הזו הבנק יכול לנקוט אחת משתי דרכים: א) להגדיל את ההון העצמי שלו (לדוגמה, באמצעות השקעת הרווחים בהון מניות או בדרך אחרת התואמת את הגדרות הון ליבה). ב) להגדיל את נתח האג"ח הממשלתי. לדוגמה, אם הוא ינייד 5 מיליון מהלוואות בסיכון ברמה 2 לאג"ח ממשלתי, יהיו לו הלוואות ברמת סיכון 2 בגובה 5 מיליון שקל, כך שהוא יעמוד בתקנות החדשות.

    האפקט על השוק ברור: כשמגדילים את דרישות הון הליבה, הבנקים מניידים חלק גדול יותר מהאשראי שלהם לערוצים שהוגדרו בסיכון נמוך (כמו אג"ח ממשלתי) ו/או משקיעים חלק ניכר יותר מרווחיהם בריפוד ההון העצמי.

    מסיבה זו, מונחים כמו "ריתוק הון" אינם מדויקים, אך קולעים למה שאכן מתרחש בפועל.

    ב. צימרינג טוען כי אין כל אמת בטענה ששינוי בתמהיל ההון (כלומר, השקעה רבה יותר באג"ח ממשלתי) מקטין את כמות ההון הפנויה לאשראי עסקי ואשראי בסיכון. הוא מסתמך, בין השאר, על מאמר בפייננשל טיימס עליו חתמה שורה של כלכלנים, ועל מאמר של מרטון מילר (הקישור הנכון הוא כאן). מילר טוען כי אם הממשלה ערבה לפקדונות בבנקים (במפורש או בעקיפין, לפי "גדול מכדי שיפול") כי אז יש לה גם זכות להציב דרישות הון. הוא ממשיך ומסביר כי בהון בסיכון כדאי לא יהיה שינוי של ממש.

    במובן זה, צימרינג צודק, ואין ספק כי הגדלת ההון העצמי של בנקים אינה תהליך שלילי כלל. אבל צימרינג מפספס את הנקודה העיקרית: התביעה מהבנקים להגדיל את ההון העצמי ולתעל את האשראי לערוצים כמו אג"ח ממשלתי תקפה רק אם ערוצים אלו אכן מספקים איתנות הון רבה יותר. לעומת זאת, אם השינוי בתמהיל מספק יתרונות מזעריים או כלל לא (ולהשקפתי, ולא רק להשקפתי, כך המצב) כי אז יש כאן אכן "ריתוק הון" שהיה יכול לשמש לאשראי לגיטימי לצורך מימון חובות הממשלה, בלי שיווצר יתרון מבחינת איכות ההון.
     
     
     
     
    נדמה לי ששני דברים
    27/4/2012
    נכתב על ידי שאול

    1. זו לא ההגדרה של צימרינג. זו ההגדרה שהוא מסלתבט עליה. ציטוט: "אם כותבי העיתונות הכלכלית ועורכיה היו מתעקשים על כתיבה ברורה יותר, לא ניתן היה להסתתר מאחורי פסקה כמו: "הלימות הון משמעותה גודלו והרכבו הראוי של הבנק ביחס לפרופיל הסיכונים שלו ובהתחשב במערכי הניהול והבקרה הנהוגים אצלו ובסביבת הסיכונים הרחבה יותר אליה הוא חשוף".

    2. החיבור של אדמתי ושותפיה לא עונה על החשש שאתה מעלה? בגדול, שאם לבנק יש הזדמנות להשקעה משתלמת - נניח בא זוג מבטיח ורוצה שכנתא, או יזם עם אש בעיניים שרוצה הלוואה לפתיחת עסק, אז הבנק יבחר לתת את ההלוואה הזו ללא קשר לשאלה האם הוא יצטרך לגייס את הכסף בצורת הון או בצורת חוב. ברצינות, מה זאת אומרת שהם כולם ירצו עכשו נכסים בטוחים? קודם כל -אם כולם ירצו נכסים בטוחים מחירם יעלה, ויהיה פחות משתלם לקנות אותם. שנית - למה? עבור מבחר נכסים קבוע, אני לא יכול לדמיין סיבה שהבנק ימנע מלהשקיע בהם רק בגלל שהוא צריך לממן חלק יותר גדול מההשקעה באמצעות מניות ולא באמצעות חוב. שלישית - ואם יהיו מקרים שהבנק אכן ימנע מכך, אז זה אומר שאלו הלוואות שלא היו צריכות להינתן מלכתחילה, וכנראה ניתנו רק בגלל העיוותים למערכת התמריצים שהערבות הממשלתית לחוב של בנקים מכניסה לעסק. לא?
     
     
     
     
    אגב
    27/4/2012
    נכתב על ידי שאול

    האבסטרקט של המאמר של מילר - אחד הגדולים
     
     
     
     
    המשך
    27/4/2012
    נכתב על ידי אורי רדלר

    א. האבסרקט של מילר הוא אכן המוצלחים.
    ב. אתה צודק לגבי ההגדרה של צימרינג. מכל מקום, גם אם נפסול את ההגדרה שלי ואת ההגדרה של צימרינג, ההגדרה של תקנות באזל מספיק מדויקת לענייננו, לא? אני לא חושב שצריך לבחון את העיתונות באותם כלים של הגדרה מדעית - אם כי אין ספק שהצבעה על הבלבול בין רזרבה והלימות הון היא ראויה.
    ג. אדמתי לא עונה על הבעיה. השאלה אינה האם כדאי שלבנקים יהיה יותר הון עצמי והאם כדאי שיהיה להם סיכון אשראי נמוך יותר - ברור שזה כדאי. ברור גם כי בתנאים תקינים עדיף שהבנקים ילוו לגורמים ראויים. ברור באותה מידה כי גורמים ראויים לקבל הלוואה יזכו לה, כפי שכותבים אדמתי ושותפיה. השאלה היא אחרת - האם תקנות באזל ותקנות בנק ישראל אכן מנתבים את הבנקים לתעל אשראי למסלולים בטוחים יותר, האם יש ערך ל"כרית הנזילות"? או, במלים אחרות, האם אחרי התקנות הבנקים יותר יציבים, פחות יציבים או ללא שינוי. אחת הטענות היא שהם לא יותר יציבים, כי התקנות אינן מונעות כלל את מצבי הערעור, וכי מבנה ההון שהן חותרות אליו אינו יציב יותר או שאינו משקף מידה רבה יותר של יציבות. אם טענות אלו נכונות, הרי שאין שום הצדקה להן.
    ד. ספציפית: השאלות הקובעות הן: 1) האם מוצדק לדרג אג"ח ממשלתיות בדירוג AAA וברמת סיכון מזערית בכל מקרה, במיוחד לאור המקרים האחרונים (יוון). 2) האם מוצדק שנטילת התחייבויות (כמו אירלנד והבנקים) לא תערער את דירוג הסיכון המשוקלל?

    דוגמה מעשית, נאמר שאתה בנק דוייטשה-פוילשטיק ויש לך הון עצמי של עשרה מיליארד אירו, ויש לך אשראי שניתן לבנקים באירלנד, שממשלת אירלנד נטלה על עצמה את ההתחייבויות שלהם, ולכן האשראי שלך ממשיך להיות מדורג AAA, שעה שבפועל הוא צריך להיות מדורג D. האם כאשר הנחיות באזל 'מכשירות' את האשראי הזה בדירוג סיכון משוקלל נמוך אין כאן, בפועל, בעיה?
     
     
     
     
    הבנתי. תודה
    27/4/2012
    נכתב על ידי שאול

    אכן, אם אין הסכמה על מהו הסיכון האמיתי שבנקים לוקחים על עצמם, אין הרבה התקדמות בלקבוע כללים על בסיס מדדי סיכון שאינם משקפים סיכונים אמיתיים.

    אהה... עכשיו הבנתי ממש. יפה! נקודה מעניינת! הגדלת הלימות ההון אומרת שלבנקים, כדברי אדמתי - יש יותר skin in the game. חלק גדול יותר מהסיכון הוא עליהם. שזה ככלל דבר טוב. אבל בגלל שהלימות ההון הדרושה נשענת על הגדרות סיכון חיצוניות לבנקים - כמה הון בשביל טריפל A, כמה הון בשביל אג"ח של ממשלת יוון, וכו', יכול להיווצר כאן מה שנקרא ארביטראז' רגולטורי. הפער בהגדרת הסיכון בין הבנקים (שנניח לרגע רואים את הסיכון ה"אמיתי") לבין הרגולטור, יכול ליצור בעיות.

    זה מעניין. צריך לחשוב על זה.
     
     
     
     
    במחשבה שלישית
    28/4/2012
    נכתב על ידי שאול

    על העתונות - צימרינג צודק לגמרי. זה לא שיפוט של עתונאות בכלים אקדמיים, זה פשוט לדעת על מה מדברים. אפשר לנהל דיון על מה טוב ומה רע ומה לא משנה בהעלאת דרישות הלימות ההון, אבל כשכל הכותבים חושבים שעכשיו הבנקים יצטרכו "להחזיק הון" אז הם לא יוכלו להלוות אותו - אי אפשר לנהל דיון כזה. העתונאים פשוט נמצאים שני קילומטר מהיכולת בכלל לדבר על הנושא, כי אין להם מושג מהו. במחילה.

    לעניין - העיקרון שלפיו האטרקטיביות של הלוואה לא תלויה בשאלה מניין נלקח הכסף למימון ההלוואה הזו הוא מאד חזק. אם אג"ח יווני הוא הלוואה אטרקטיבית - הבנקים יתנו אותה ללא שום תלות בשאלה האם הם יממנו את ההלוואה הזו באמצעות חוב או באמצעות מניות. אם זה לא ארטקטיבי - לא יתנו את ההלוואה. אין להם שום בעיה, בשום שלב, לגייס הון באמצעות הנפקת מניות ואף אחד לא מפסיד אגורה אם הם משאירים רווחים בקופה במקום לחלק דיוידנד. בעל מניות שרוצה מזומן - שימכור את המניות שלו - הרי ערכן עלה בדיוק בערך הדיוידנד שלא חולק.
    אני לא יכול לדמיין סיבה שבעקבות העלאת דרישות הלימות ההון הבנקים יעדיפו לתת הלוואות אחרות מאשר הם נתנו לפני כן. להגיד: אולי הם יגדילו את ההון ואולי הם יעברו להלוואות פחות מסוכנות - לך תדע, זו אמירה שאני לא מבין. זה כמו להגיד שאם מחייבים בעל מכולת לקבל כרטיסי אשראי בלפחות 20% מקניות המזון אצלו (נתעלם לרגע מהעמלות ומיסוי וכו'), אז אולי הוא יסכים לקבל ביותר מקרים כרטיסי אשראי, ואולי הוא יעדיף פשוט למכור פחות מוצרי מזון ויותר אבקת כביסה. זה טיעון מופרך. אם מכירת מזון היא רווחית יותר מאבקת כביסה במזומן, אז היא רווחית יותר גם בכרטיסי אשראי (זוכרים שאנחנו מתעלמים מעמלות, כן?), ואני לא יכול לדמיין סיבה שבעל המכולת הנ"ל יעדיף פתאום למכור פחות מזון.

    זאת ועוד, הבנקים לא צריכים לנתב אשראי למקומות בטוחים יותר - זו לא המטרה, וזו לא צריכה להיות המטרה. המטרה היא שהבנקים יתמחרו נכון את הסיכון. שום דבר בעולם לא יכול להבטיח את זה, והלוואות תמיד ילכו לאיבוד. אבל העלאת דרישות הלימון ההון אומרת שכל הלוואה שהבנקים נותנים, אם היא לא תחזור, בעלי המניות יפגעו יותר, ובעלי החוב יפגעו פחות. בגלל שמי שמקבל החלטות הם בעלי המניות, זה צעד בכיוון הנכון - ולא משנה בכלל האותיות הקטנות. טריפל A זה לא אמין? עכשיו לבנקים יש יותר תמריץ לא להקשיב לדירוג הזה.
     
     
     
     
    פער הריביות
    28/4/2012
    נכתב על ידי focus

    שאול, אין טעם לקחת הלוואה בריבית של 7% כדי להעניק הלוואה בריבית של 7%, נכון? אז סף הכדאיות של מתן ההלוואה כן תלוי במקור המימון ("פער הריביות").

    (אתה צודק שהאטרקטיביות *היחסית* של ההלוואות (זו בהשוואה לזו) לא תלויה במקור המימון - בהנחה שמקור המימון לא "מסומן" עבור הלוואה זו או אחרת).


    נקודה שניה: הבנקים נסחרים כמדומני במכפיל הון של פחות מ-1. לגייס כסף על ידי הנפקת מניות בתמחור הזה פירושו לדלל את בעלי המניות הקיימים. האם כדאי להם?


    נקודה שלישית, שבה אני הכי פחות בטוח:
    כספי הלקוחות מהווים מקור מימון זול במיוחד עבור הבנקים. האם העלאת דרישות הלימות ההון מאלצת את הבנקים להקטין את שיעור השימוש במקור מימון זול זה לטובת מקור מימון אחר, יקר יותר? אינני יודע את התשובה, אבל אם כן, זה צפוי להעלות את סף הכדאיות של מתן הלוואות.
     
     
     
     
    כן, אבל. לא. ועוד איך!
    28/4/2012
    נכתב על ידי שאול

    1. עלות המימון תשפיע בוודאי על ההלוואות שינתנו או לא. אבל השאלה האם מקור המימון הוא מניות או חוב לא משפיעה על עלות המימון. זה בדיוק, אבל בדיוק, משפט מודליאני מילר. למעשה, זה ציטוט מהאבסטרקט שלהם נדמה לי. הכל מוסבר היטב במאמר של אדמתי וחברים.

    2. כל הנפקת מניות "מדללת" את מחזיקי המניות הנוכחיים. כאשר מכפיל ההון הוא פחות מ 1, זאת אומרת שהמשקיעים משערים שהבנק יפסיד כסף. שעל כל שקל הלוואה שהבנק ייתן, הוא יקבל פחות משקל בחזרה (בפישוט קל). במצב שהצפי הוא להפסד - בעלי המניות הנוכחיים ירצו לדלל! הם מדללים הפסד!

    3. ועוד איך! זה לב הטיעון של אדמתי והחברים: חוב ממשקי הבית הוא מקור זול - אבל הוא מקור זול מסיבות מלאכותיות. הוא זול כי משקי הבית מניחים שהממשלה תגבה את החוב של הבנקים, ולכן משקי הבית לא דורשים פרמיית סיכון מתאימה. הממשלה, בפועל מסבסדת מימון במאצעות חוב (ואגב, גם דרך מערכת המיסוי). זה יוצר תמריץ לבנקים לממן באמצעות חוב, אבל אין שום סיבה שכולנו נסבול בגלל שיש סובסידיה שגורמת לעיוות הזה. בגלל שאי אפשר, ולא בטוח בכלל שכדאי להסיר את הערבות הממשלתית לחוב של בנקים (אחרי הכל, גם ריצה על הבנק היא סכנה שכדאי למנוע מראש), צעד מתבקש הוא לדרוש מהבנקים לא לנצל יותר מדי את הסובסידיה הזו, כלומר - לא לממן יותר מדי באמצעות חוב.
    נכון שהבנקים אולי ירוויחו פחות - לקחנו להם חלק מהסובסידיה. נכון שהם אולי ייתנו פחות הלוואות בגלל זה - אבל אלו בדיוק ההלואות שהם לא צריכים לתת, ונותנים רק בגלל שיש להם מקור מימון מסובסד! ככה שההערה האחרונה שלך הכתה את המסמר על ראשו - זה מאד נכון, וזו בדיוק הבעיה שהעלאת דרישות הלימון ההון באה לפתור.
     
     
     
     
    על ההבדל בין עלות המימון והרכב המימון - מפי ויקפידיה ומודליאני מילר
    28/4/2012
    נכתב על ידי שאול

    The basic theorem states that, under a certain market price process (the classical random walk), in the absence of taxes, bankruptcy costs, agency costs, and asymmetric information, and in an efficient market, the value of a firm is unaffected by how that firm is financed.[1] It does not matter if the firm's capital is raised by issuing stock or selling debt. It does not matter what the firm's dividend policy is. Therefore, the Modigliani–Miller theorem is also often called the capital structure irrelevance principle.

    http://en.wikipedia.org/wiki/Modigliani–Miller_theorem

     
     
     
     
    לא מציאותי, לא הכרחי, מסכים אתך והולך עוד צעד
    29/4/2012
    נכתב על ידי focus

    הטיעון התיאורטי שציטטת מונה תנאים שאינם מתקיימים במציאות - כולל (לדעתי) התנאי בדבר יעילות השוק.
    בתחום ההשקעות יש דיון ענף ורב שנים בדבר "מבנה ההון האופטימלי לחברה" (התמהיל "הנכון" של חוב והון-מניות). לקח לי זמן להבין כיצד זה יתכן שמבני ההון השונים אינם שקולים. התשובה הברורה ביותר היא הבדלים במיסוי אבל יש גם תשובות נוספות. למשל, דוגמה אחת עליה חשבתי: המדינה בעצם "מסמנת" חלק מהחיסכון הפנסיוני כמיועד להשקעה באג"ח (או לפחות אסור להשקעה במניות), ובכך היא יוצרת קונים שבויים לאג"ח והופכת את המימון באמצעות חוב לאטרקטיבי יותר מכפי שהיה לולא ההתערבות הזאת.

    ===
    לא חשבתי על זה עד הסוף אבל נראה לי שמכפיל הון נמוך מ-1 יכול להיגרם ממספר רב של סיבות ולאו דווקא מבטא ציפיה להפסד - לפחות לא הפסד ביחס למחיר המניה הנוכחי.
    בנוסף, המחיר נקבע על פי העסקאות האחרונות ולאו דווקא מבטא את הדעה הרווחת בקרב רוב המחזיקים במניה. בהחלט יתכן שרובם יתנגדו להנפקה נוספת במחיר הנוכחי.

    ===
    מסכים אתך לחלוטין שהמימון הזול באמצעות כספי לקוחות הבנקים הוא בעצם תוצאה של סבסוד, ושניתן ורצוי להסתדר עם הלימות הון גבוהה יותר - אבל מכאן עדיין לא נובע שזמן ההסתגלות לשינוי בדרישות הלימות ההון הוא 0 ושטלטלות וייסורי המעבר הם 0 ושאין מחנק אשראי בטווח הקצר והבינוני.
    אגב, אני בכלל הייתי הולך על בנקאות ברזרבה מלאה - שזה בעצם לקחת את ההשקפה שלך על הלימות ההון לקצה. (מן הסתם יש דרכים טובות יותר וטובות פחות לבצע כזה מעבר, מבחינת ההמשכיות והטלטלות).
     
     
     
     
    ודאי. בהחלט. בזהירות.
    29/4/2012
    נכתב על ידי שאול

    1. ודאי שהתנאים האלו לא מתקיימים במציאות. זו בדיוק הסיבה שמונים אותם. שלושת רבעי מהספרות מאז מ"מ עוסקת בדיוק בשאלה מה הפער בין המציאות למשפט הזה. המאמר של מרטון מילר שואל בכותרת בדיוק את השאלה הזו: "האם משפטי מ"מ תופסים לגבי בנקים?" זה מאמר קל לקריאה, ומומלץ. אדמתי והחברה עושים מזה עניין גדול. הם בהחלט מסכימים שנושאי מיסוי, והגיבוי המובלע או המפורש של הממשלה יוצר פער בין כדאיות המימון באמצעות חוב לכדאיות המימון באמצעות מניות - אבל הוא יוצר תמריץ לבנקים לממן בצורה המוסכנת יותר! הם אומרים שזה בערך כמו לסבסד זיהום אוויר. ליצור תמריץ לבנקים לעשות מה שרע לכל השאר.

    2. מכפיל הון של פחות מאחד משקף הפסד על הלוואות, לא הפסד על קניית מניה של הבנק. כפי שאומר מרטון מילר:
    when I broke in to ask:."Then, why don't they raise more capital?....They can't," he said. "It's too expensive. Their stock is selling for only 50 percent of book value.'"' Book values have nothing to do with the cost of equity capital," I replied. "That's just the market's way of saying: We gave those guys a dollar and_they managed to turn it into 50 cents."

    3. כל דבר צריך להיעשות בהדרגתיות. ושוב נצטט את ידידי מרטון:
    The M&M Propositions are ex ante propositions. They are concerned with having equity, not with raising equity.
    אדמתי וחברים מטפלים בזה לעומק. בכל מקרה, בהקשר הישראלי - המהלך מאד מאד הדרגתי ומדוד, ככה שמהכיוון הזה, אני לא רואה בעיה.
    אין קשר בין הרזרבות להלימות הון. בנקים יכולים להיות עם יחס הלימות הון של 100% - לממן רק באמצעות מניות, ועדיין לשמור על איזה יחס רזרבה שהם רוצים. על כך בדיוק יצא קצפו של צימרינג במאמר המקושר בהתחלה - הלימות הון נוגעת לשאלה מאיפה בא הכסף, ולא לאן הוא הולך או לא הולך.
     
     
     
     
    סגרנו מעגל?
    30/4/2012
    נכתב על ידי focus

    התחלנו בתלונות על מחנק אשראי (קיים או מתהווה). אם הבנתי נכון אתה הזכרת את הטיעון של אדמתי כהוכחה לכך שהעלאת דרישות הלימות ההון לא אמורה להעלות את סף הכדאיות למתן הלוואות, ומכאן שהיא לא אמורה לגרום למחנק אשראי. אבל אם ההנחות של הטיעון הנ"ל לא מתקיימות במציאות, אזי הטיעון לא תופס במציאות, ומכאן שלא הצלחת להוכיח שהתלונות על מחנק אשראי (קיים או מתהווה) אינן מוצדקות.

    גם אם אני בעד הצעד, אני עדיין מבין למה מתלוננים עליו. הפסקת סובסידיה זה דבר כואב, גם אם היא מבוצעת בהדרגה.
    בנוסף, גם אם השינוי במדיניות נעשה באופן הדרגתי, זה לא אומר שתגובת השוק תהיה הדרגתית.

    ובמאמר מוסגר, הדרגתיות זאת רק דרך אחת להבטיח המשכיות ולמתן זעזועים. הוראת מעבר זו דרך אחרת.

    ===
    אני חייב להודות שההבדל בין יחס הלימות ההון ויחס הרזרבה עדיין לא יושב לי טוב. כתבת:

    "בנקים יכולים להיות עם יחס הלימות הון של 100% - לממן רק באמצעות מניות, ועדיין לשמור על איזה יחס רזרבה שהם רוצים".

    אם "לממן רק באמצעות מניות" פירושו שהבנק מעניק הלוואות רק מתוך ההון העצמי שלו, אז נובע מכך שכספי לקוחות הבנק *אינם* מוענקים כהלוואות, ובמלים אחרות: הבנק מחזיק 100% מכספי לקוחותיו. אני קורא לזה בנקאות ברזרבה מלאה.

    - איפה הטעות שלי?
     
     
     
     
    הנחות אף פעם לא מתקיימות
    30/4/2012
    נכתב על ידי שאול

    גם לזה מילר מתייחס (נו תקרא).

    אין הוכחה מתמטית שהעלאת דירושת הלימות ההון לא יגרמו מחנק אשראי, אבל כל מה שנכתב בנושא בארץ, והרבה מאד ממה שנכתב בחו"ל הוא פשוט שטויות. הקייס שאומר שלא יווצר מחנק אשראי הוא לא הוכחה מתמטית, הוא רק קייס סופר משכנע ומוחץ, והקייס שאנשים העלו לכך שכןיווצר מחנק אשראי רווי פרכות, שגיאות מושגיות, ונון סקויטרים. עכשיו הניסוח יותר מקובל עליך?

    מה זאת אומרת לא מלווים אף שקל מכספי המפקידים? אז למה להם לקחת כספי מפקידים? מאיפה ישלמו למפקידים ריבית? בנק הוא מתווך פיננסי. לווה מאחד, ומלווה את הכסף לשני, כדי שלווים ומלווים לא יצטרכו למצוא אחד את השני עמצאית. 100% הון אומר שלא לוקחים בכלל כספי מקפידים, ולא שלוקחים אותם אבל לא עושים בהם שימוש. מה הכוונה 100% רזרבה? שבנק זה לא מתווך פיננסי, אלא מחסן לכסף?

    גם בעמדת ה"אני בעד ומבין למה מתלוננים", אבל התלונות שאשכרה מושמעות הן שקריות וחשוב להצביע על זה. לא יהיה מחנק אשראי, אין שום סיבה לחשוב שיהיה מחנק אשראי, והטענות על מחנק אשראי הן מופרכות לחלוטין. אם הבנקים היו אומרים - תשמעו, כל שקל מימון באמצעות חוב זה קצת סובסידיה, ואנחנו ממש ממש אוהבים שנותנים לנו כסף חינם, אז בבקשה אל תפסיקו - לא הייתי מתלונן.
     
     
     
     
    רגע רגע
    30/4/2012
    נכתב על ידי focus

    השאלה שהעסיקה אותי היתה האם העלאת דרישות הלימות ההון ל-100% תשים סוף לבנקאות ברזרבה שברית. והתשובה על כך (אני מבין מתגובתך) חיובית. כלומר, לפחות במצב הקצה הנ"ל האפקט של העלאת דרישת הלימות ההון זהה לאפקט של העלאת יחס הרזרבה. אז בעצם היחסים האלה דומים או קשורים זה לזה יותר מכפי שניתן היה להתרשם מדברי צימרינג ו-או מדבריך. ובפרט, הביטוי הציורי "לרתק הון" אינו מוטעה כל כך גם בהקשר של הלימות ההון.

    ===
    לשאלתך לגבי הכדאיות בתיווך פיננסי ובניהול חשבונות עו"ש יש מספר תשובות משלימות:

    1. תיווך פיננסי יכול להיעשות גם באמצעות מניות או יחידות השתתפות, תחשוב למשל על פרייבט אקוויטי.

    2. המעוניינים בשירותי עו"ש ישלמו דמי ניהול חשבון ו-או עמלות.

    3. המעוניינים בתשואה יפתחו תיק ניירות ערך וירכשו אג"חים או תעודות סל וכו'.

    4. בהנחה שלא מדובר רק ברזרבה מלאה אלא גם במטבע קשה שאינו מאבד מערכו כל הזמן אלא להיפך (דפלציה מתונה), האופציה של אחסון הכסף ותו-לא אינה גרועה כל כך. המרדף אחר תשואה יימשך כמובן אבל יהפוך פחות נואש.

    ===
    איזה מידידיך אתה רוצה שאקרא: מרטון או אדמתי? - תן קישור למאמר הכי מומלץ עבור הדיוטות. :)
     
     
     
     
    או אולי מילר?
    30/4/2012
    נכתב על ידי focus

     
     
     
     
    מצבי קצה...
    30/4/2012
    נכתב על ידי שאול

    לפי ההגיון הזה גם חוקי המס הם בעצם חוקים שקובעים יחס רזרבה, כי אם יש מס של 100% על מימון באמצעות חוב, אז הבנקים לא יממנו באמצעות חוב. או.קיי. נכון. מס של 100% על חוב, רזרבה של 100%, ויחס הלימות הון של 100% ועוד כמה דברים ישיגו מטרה דומה - לא יהיה מימון באמצעות חוב. פה נגמר הדמיון, ואני לא בטוח שהדמיון הזה מועיל במיוחד לדיון. להיפך, במקום להדגיש את ההבדל העקרוני והחשוב בין יחס הלימות הון - שנוגע לצד ההתחייבויות, ויחס הרזרבה, שנוגע לצד הנכסים, ההתעקשות הזו מטשטשת את ההבדל, גם אם טכנית היא נכונה במצבי קצה.

    ריתוק הון זה מינוח מוטעה. אפילו כשיחס הלימות ההון הוא 100% ההון הזה לא מרותק - הוא מולווה. כלום לא מרותק. מה בדיוק מרותק? פשוט אין יותר מימון באמצעות חוב, יש רק לקנות מניות.

    ההצעה של לחסל הבנקים כמתווכים פיננסיים, וליצור שני סוגי גופים: מחסני כסף תמורת עמלות, ומתווכים פיננסיים שעובדים רק באמצעות מניות היא מעניינת. לא מבין מספיק בנושא כדי לחוות דעה מנומקת, אבל על פניו, כצרכן, לא הייתי רוצה שזה יקרה.

    אם אתה קורא רק דבר אחד, אדמתי בלי ספק. ארוך, אבל יסודי, ומסביר בצורה מאד ברורה.
     
     
     
     
    קטונתי
    30/4/2012
    נכתב על ידי focus

    אבל דומני שאתה טועה - יחס הלימות ההון עוסק בנכסים של הבנק ולא בהתחיבויותיו.

    במונה - ההון העצמי (למעשה זה מורכב יותר אבל לא ניכנס לפרטים).
    במכנה - ה*נכסים* של הבנק משוקללים לפי מידת הסיכון המיוחסת להם.

    הערה: ההתחיבות של אנשים וגופים להחזיר כסף לבנק היא *נכס* של הבנק.

    ===
    במלים אחרות, יחס הלימות ההון הוא וריאנט מתוחכם של
    equity to assets ratio
    בעוד שאתה כמדומני מתייחס אליו כאל וריאנט מתוחכם של
    equity to debt ratio

    ===
    "ריתוק הון" - מנקודת המבט של מי שקודם לכן היה יכול לחלק דיבידנד ועתה אינו יכול לעשות זאת (אם הוא רוצה לשמור על אותו חתך וכמות הלוואות), "ריתוק הון" זה דימוי קולע.

    ===
    אני אחפש את אדמתי ואקרא.

    ===
    ובתמורה, או שלא בתמורה, תרגיש חופשי להאזין להרצאה שמתארת בין השאר את ההצעה שהצגתי. ההרצאה עוסקת בכסף ובבנקאות. היא נמשכת שעה. למרצה יש מבטא. אבל אין נוסחאות.
    The Theory of Banking (by Hans-Hermann Hoppe) - Introduction to Austrian Economics

    http://www.youtube.com/watch?v=-3PKHVbOet8&list=PL9ED5ED9AFF6C9DF2&index=2&feature=plpp_video
     
     
     
     
    תודה פלוס קישור
    30/4/2012
    נכתב על ידי שאול

    קישור:
    https://gsbapps.stanford.edu/researchpapers/library/RP2065R1&86.pdf

    וציטוט:
    The discussion is often clouded by confusion between capital requirements and liquidity (or
    reserve) requirements. This confusion has resulted in routine references in the press to capital as
    something banks must “set aside” or “hold in reserve.” Capital requirements refer to how banks
    are funded and in particular the mix between debt and equity on the balance sheet of the banks.
    There is no sense in which capital is “set aside.” Liquidity or reserve requirements relate to the
    type of assets and asset mix banks must hold. Since they address different sides of the balance
    sheet, there is no immediate relation between liquidity or reserve requirements and capital
    requirements
     
     
     
     
    תודה, מצאתי עוד קודם
    30/4/2012
    נכתב על ידי focus

    ואשתדל לקרוא מחר.

    הקביעה שציטטת:
    Capital requirements refer to [...] the mix between debt and equity on the balance sheet of the banks

    נראית לי כסותרת את ההגדרה של הלימות ההון, למשל בוויקיפדיה:
    The capital ratio is the percentage of a bank's capital to its risk-weighted assets

    בהגדרה השניה אין *שום* התייחסות לחובות של הבנק.

    ===
    השיוך של היחסים לצידי המאזן נראה לי מורכב יותר ממה שהם מתארים. אבל נשאיר משהו למחר...
     
     
     
     
    אה, אוקיי
    30/4/2012
    נכתב על ידי focus

    החוב נמצא שם בעקיפין כי הוא משפיע על גובה ההון העצמי...

    טוב, נמשיך מחר.
     
     
     
     
    קראתי. באמת ארוך. מעניין.
    1/5/2012
    נכתב על ידי focus

    הבעיה העיקרית במאמר של אדמתי וחברים היא הקפיצות התכופות והלא מספיק מוסברות ולעתים גם לא מוצדקות (לדעתי) ביןcapital requirements ובין equity requirements.

    המונח הראשון מתייחס לדרישה הרגולטיבית הקיימת כיום, השני לדרישה שהכותבים היו רוצים לראות. המכנה של הראשון משקלל את הנכסים בהתאם לסיכון המיוחס להם, המכנה של השני פשוט סוכם אותם. למען הבהירות אכנה את הראשון "הלימות הון משוקללת" ואת השני "הלימות הון פשוטה".

    היות שאני הדיוט בתחום ואיני רגיש לדקויות המינוח, לא שמתי לב להבדל וזה הציק לי לאורך הקריאה שהם מערבבים בין הרצוי לדעתם ובין המצוי.

    לאחר סיום הקריאה ערכתי חיפוש מהיר וגיליתי לפחות מקרה אחד בו הם תוקפים טענה מצוטטת של מישהו שמתייחסת להלימות הון משוקללת ו"מפריכים" אותה תוך התייחסות להלימות הון פשוטה. לא הוגן.

    באופן ספציפי, אני סבור שטענת הכותבים בדבר חוסר תלות בין נזילות ובין הלימות הון נכונה אולי לחלוטין לגבי הלימות הון פשוטה אבל במידה פחותה בהרבה לגבי הלימות הון משוקללת.

    נניח למשל שהבנק לוקח 100 ש"ח נזילים ונותן אותם כהלוואה למישהו לצורך קניית רכב. אם נסתכל במאזן, נראה שהנכס הנזיל והבטוח בגובה 100 ש"ח מומר בנכס פחות-נזיל ופחות-בטוח בגובה (נניח, למען הפשטות) 100 ש"ח.

    הלימות ההון הפשוטה לא תושפע מכך כלל, אבל הלימות ההון המשוקללת תקטן, שכן ה-100 ש"ח שקודם שוקללו ב-0% ישוקללו עכשיו ב-100%, יגדילו את המכנה ובכך יקטינו את היחס.

    (אני מודה שהאפקט על הלימות ההון המשוקללת יהיה קטן בהרבה מאשר האפקט על הנזילות).

    והנה, לפתע בשלב מתקדם במאמר, מסתתרת לה בתוך הערת שוליים, מצאתי פתאום הודאה בחצי פה שרותם סלע אולי בעצם צדק בחששו:

    There is also a concern that, with capital requirements framed in terms of risk-weighted assets, bank loans would
    be most strongly affected by this scaling back. By cutting back on conventional banks loans, which carry a risk
    weight of 100%, banks can reduce capital needs much more than by reducing their holdings of bonds or assetbacked
    securities that have lower risk weights. Thus, as argued by Brealey (1996) and Hellwig (2010), the current
    system of risk-weights used in capital regulation might itself contribute to a credit crunch. Given the experience with
    asset-backed securities in the crisis, the risk weights driving this diversion of funds out of lending and into
    marketable securities seems inappropriate and distortionary.

    :)
     
     
     
     
    רותם סלע לא צודק
    1/5/2012
    נכתב על ידי שאול

    הוא פשוט לא ידוע מה זה הלימות הון, וחושב שזה כסף שהבנק לא יכול להלוות.

    הנקודה שאתה מעלה היא במקום, אבל עדיין לא תוביל למחנק אשראי. בגדול אתה אומר ככה: בגלל שבפועל מימון באמצעות חוב הוא מסובסד, ובגלל שהלוואות מסוגים שונים דורשות שיעור שונה של הון, אז הבנקים יעדיפו להלוות לסוגי ההלוואות שדורשות פחות הון, כדי להינות יותר מהחוב המסובסד. על הכיפאק. זה נכון אם ההערכות של הבנק בנוגע לסיכון שונות מההערכות של הרגולטור בנוגע לסיכון.

    נדמה לי שלפני 3000 תגובות אמרתי על זה משהו. זו נקודה שאפשר בהחלט לדבר עליה. אבל קודם כל זה אומר שיהיה, אולי, שינוי בהרכב ההלוואות שבנקים נותנים, ולא בסך הכל ההלוואות. שנית, זו בעיה עם עצם השקלול, ולא עם הגובה של הלימות ההון. עם מעלים את דרישות הלימות ההון בצורה פרופורציונית לכל הנכסים, הבעיה הזו לא מחמירה, ולכן עצם העלאת דרישות הלימות ההון היא לא זו שיוצרת את העיוות, והיא לא מחמירה אותו.

    ועוד נזיפה לאנשי "מחנק האשראי". אני משתכנע שזה לא רעיון טוב לתת משקולות סיכון כשקובעים הלימות הון. יותר עדיף כלל אחיד. אני חושש שהסיבה שאין כלל אחיד היא שבנקאים, חובבי סובסידיות שכמותם, צועקים מלוא גרון "מחנק אשראי!!! גוועלד!!", אז הרגולטור אומר "טוב נו. על נכסים בטוחים - רק מעט הלימות הון. על נכסים יותר מסוכנים - יותר". אין לזה סיבה, והדיבורים על מחנק אשראי, אם בכלל, רק מחמירים את הבעיה.

    וכל הדיון הזה, לא יכול להתקיים כשחושבים שהלימות הון זה "כסף מרותק".
     
     
     
     
    ורק מילה על הדוגמה שלך
    1/5/2012
    נכתב על ידי שאול

    נכון. הלוואה על מכונית אומרת שהבנק יצטרך יותר הון מאשר הלוואה לממשלת ארה"ב. נו? אז מה?

    זה לא אומר בשום פנים שהבנק יפסיק לרצות לתת את ההלוואה הזו. הוא פשוט יצטרך לגייס הון כדי לממן אותה, במקום לגייס חוב. אין פה שום סיבה למחנק אשראי. הסיבה היחידה שיכולה לגרום לבנק לא לרצות לתת את הלוואה הזו עכשיו היא אם הוא נתן אותה קודם רק בגלל הסובסידיה למימון בחוב. ואז - טוב שלא ייתן את ההלוואה הזו.
     
     
     
     
    במלים אחרות
    2/5/2012
    נכתב על ידי focus

    הסובסידיה אשמה (וצריך לבטל אותה), השתדלנים של הבנקים אשמים (וצריך לשנות את הגדרת הלימות ההון ממשוקללת לפשוטה), ובכלל: חלק מההלוואות אולי ניתנו אך ורק בגלל הסובסידיה (ולכן עדיף שלא יינתנו), אבל (!!!) כל עוד הסובסידיה קיימת וההלימות משוקללת, אזי יש לנשוך שפתיים ולהודות כי:

    ===========================================================
    העלאת דרישת הלימות ההון (המשוקללת) כן עלולה לגרום לבנקים לצמצם הלוואות למגזר העסקי ובמקום זאת לקנות אג"ח ממשלתי.
    ===========================================================

    שאול, אתה לא רואה את הבעייתיות בטענה שהעלאת דרישת הלימות ההון המשוקללת לא יכולה להפחית הלוואות עסקיות במצב הנוכחי מכיוון שהלימות הון פשוטה לא יכולה להפחית הלוואות עסקיות במצב בו אין סובסידיה?

    אתה לא רואה את הבעייתיות בטענה שבייקון בריא היות שעוף הוא דל שומן?

    ===
    אגב, הבנתי בינתיים את הסיבה לבלבול לגבי שיוך היחסים לצידי המאזן. המונה ממאדים המכנה מנוגה. כלומר, המונה של יחס הנזילות הוא מצד הנכסים והמכנה מצד ההתחייבויות. ואילו לגבי הלימות ההון המצב הפוך: המונה הוא מצד ההתחייבויות והמכנה מצד הנכסים.
    (אמנם, כאשר מדובר על הלימות הון פשוטה, ניתן לחשב את המכנה גם מתוך ההתחייבויות, שכן מהגדרת המאזן נובע שסך הנכסים שקול לסך ההתחייבויות כולל הון עצמי).

    מה שכן, הטענה שהלימות הון *משוקללת* עוסקת אך ורק בצד ההתחייבויות, כלומר מייצגת אך ורק את מבנה ההון של הבנק, כלומר את האופן בו הבנק בחר לממן את פעילותו ולא את הפעילות עצמה - שקרית!
     
     
     
     
    מדובר בעצם בשתי סובסידיות
    2/5/2012
    נכתב על ידי focus

    1. מס חברות שאינו נייטרלי למבנה ההון ומתגמל מינוף
    2. ערבות מפורשת או משתמעת לכספי המפקידים בפרט ולהתחייבויות הבנקים בכלל

    אם זה היה תלוי בי הייתי מתקן קודם כל את 1. לא הלימות הון, לא רזרבה - קודם כל לתקן את העיוות במיסוי. כשהמטרה היא לא לגבות יותר מס אלא לגבות אותו באופן נייטרלי יותר. במלים אחרות, להקטין את שיעור מס החברות ובמקביל לבטל את ההכרה בהוצאות ריבית כפטורות ממס חברות. (ודרושה כמובן הוראת מעבר).


    לגבי 2 אני לא בטוח מה ניתן לעשות. מה שבטוח זה שלא ניתן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. לא ניתן להנות מרווחים (ריבית) בלי לשאת בסיכון של הפסדים. ואם יש מכשירים פיננסיים שכל התפקיד שלהם בחיים זה למכור למשקי הבית את האשליה שאפשר, יש להפוך אותם לשקופים יותר.


    להבנתי, פק"מ הוא בדיוק מכשיר כזה שנועד להסתיר ממשקי הבית את הסיכון. הייתי מעדיף שהבנקים ינפיקו סדרות אג"ח חודשיות ויגלגלו אותן, כמו שבנק ישראל מנפיק, ומי שרוצה יקנה, וירגיש את הסיכון דרך תנודות במחיר.
    ומי שלא יקנה, הכסף שלו יישב בעו"ש ולא יירשם במאזני הבנק כנכס של הבנק אלא כנכס של המפקיד - הבנק הוא רק נאמן ששומר עליו.

    לפי גישה זו, כספים שהבנק מגייס דרך סדרות האג"ח החודשיות יהיו כפופים לדרישת הלימות ההון הפשוטה, ואילו כספי הפקדונות לא יהיו כפופים לה. (היות שהאחרונים כלל אינם נכס של הבנק אלא נכס שהבנק שומר עליו כנאמן).
     
     
     
     
    לא
    2/5/2012
    נכתב על ידי שאול

    ההסבר שלך לא מסביר למה שינוי הלימות ההון המשוקללת יגרום למחנק אשראי.

    אתה אומר משהו כזה: בגלל שהלימות ההון מוגדרת אחרת לנכסים שונים, ובגלל שמעלים אותה, ובגלל שמימון חוב הוא מסובסד, הלוואות לנכסים בטוחים (ביחוד אם הבנק חושב שהם יותר בטוחים ממה שהרגולטור חושב) יהפכו יותר כדאיות מאשר הלוואות "מסוכנות" כמו הלוואות לעסים חדשים, משקי בית, וכו'.


    אני, (סתם זה לא אני, אדמתי וחברים) אומרים - מה שיוצר מחנק אשראי בחיים זה לא הפסד בתחרות יופי בין הנכסים, אלא מצב שבו הלוואות שצריכות היו להינתן הופכות להיות לא כדאיות בגלל, נניח, הוראות רגולציה. גם אם נכסים בטוחים יהפכו להיות פי 100 יותר אטרקטיביים מנכסים מסוכנים:

    =====================================================
    זה לא מהווה גרם של סיבה לבנק לא לקנות נכסים מסוכנים (או בעברית - להלוות הלוואות יותר מסוכנות)
    ====================================================

    הדבר היחיד שיגרום לבנק לא לקנות נכסים מסוכנים הוא אם התשואה הצפויה עליהם נמוכה מהעלות של גיוס הכסף הדרוש - הון מניות או חוב. בפועל, אני מעריך שהסובסידיה לחוב היא לא מה שהופך כמות גדולה במיוחד של הלוואות לכן או לא כדאיות. אבל, במידה שהעלאת דרישות הלימון ההון תעשה זאת (ונכון שאם בכלל - היא תעשה את זה יותר לנכסים מסוכנים מאשר לנכסים לא מסוכנים) טוב שהבנקים לא יקנו את הנכסים האלו.

    אז אני מסכם: הסובסידיה בעייתית, למרות שלא ברור שאפשר להוריד אותה לאפס. הלימות הון משוקללת היוא מיותרת. אבל גם בהינתן שני הדברים האלה, העלאת דרישות הלימות לא תגרום למחנק אשראי. היא אולי תגרום לכמה הלוואות לא לקרות - וטוב שכך. זה יקרה יותר בהלוואות מהסוג שבהן דרישות הלימון ההון גבוהות יותר, וזה חבל שזה לא קורה באותה מידה בכל הנכסים. אבל עדיין לא שמעתי שום סיבה למה יווצר מחנק אשראי.

    תחשוב על זה ככה: נניח לרגע בנק שממומן כמו אפל: 100% הון מניות. והוא נותן הלוואות כראות עיניו. יום אחד אומרים לו: על הלוואות לממשלות אתה צריך רק 50% הון ויכול להשתמש ב 50% חוב מסובסד. מה שיקרה הוא שהבנק ייתן כמה הלוואות שהוא לא צריך לתת - אבק רק לממשלות. אחר כך אומרים לו שעל הלוואות על מכוניות הוא צריך 75% הון. אז הוא יתן כמה הלוואות שהוא לא היה צריך לתת לקניית מכוניות. אם תעלה עכשיו את דרישות הלימות ההון, כל מה שתעשה הוא תגרום לבנק לתת פחות הלוואות האו לא היה צריך לתת. אם תעלה אותן חזרה ל100% רק על מכוניות, זה יהרוג רק הלוואות על מכוניות - אבל זה יהרוג רק הלוואות שצריכות היו למות. עיוות? כן. מחנק אשראי? לא
     
     
     
     
    ואם כל האי הסכמה בינינו היא על ההבדל בין "צמצום אשראי" ל"מחנק אשראי"
    2/5/2012
    נכתב על ידי שאול

    אז אני מסכים.

    יכול להיות שהבנקים יצמצמו הלוואות למגזר העסקי. אבל - לרותם סלע, העלאת הלימות ההון ב 5% לא מרתקת 5% נוספים של הון, ולא תוריד את ההלוואות ב 5%, אלא תוריד רק הלוואות שרק הפסד הסבסוד של 5% מהכסף שנדרש כדי לתת את ההלוואה, יהפוך את אותן ללא כדאיות. אין שום סיכוי שזה 5%, ובטח שלא תרגילי המכפיל(!) שהוא עושה.

    אבל - במידה שהבנקים יצמצמו הלוואות, זה טוב. זה לא "מחנק אשראי". אלה הלוואות שלא היו צריכות להינתן מלכתחילה.
     
     
     
     
    שאול, התקרבנו מאוד, התכנסנו
    2/5/2012
    נכתב על ידי focus

    ומה שלא פחות חשוב (עבורי): למדתי לא מעט על יחס הלימות ההון, על ההבדל בינו ובין יחס הרזרבה, ועל המוקש ההרסני הטמון בהגדרה המקובלת שלו (המשוקללת).

    אוקיי, אולי זה רק מוקש נעל ולא פצצת אטום. אני לא יודע. בכל אופן, למדתי משהו.

    אני סקרן לשמוע את דעתך לגבי הפיכת מס חברות לנייטרלי למבנה ההון.

    ובנוסף, האם יצא לך להאזין להרצאה עליה המלצתי, ואם לא - האם זה בתכנון?
     
     
     
     
    היה בהחלט מעניין
    2/5/2012
    נכתב על ידי שאול

    עלו דברים שלא חשבתי עליהם קודם - וגם אני למדתי. תודה.

    לראות את ההרצאה - לגמרי בתכנון. יש לי הרצאה קטנה משלי לתת, אז זה ייקח עוד זמן. אבל אראה.

    מס חברות שאיננו נייטרלי למבנה ההון הוא סוג של פשע כלכלי. אני לגמרי תומך במס נייטרלי. כאילו, מה הקטע? למה בכוח להכניס תמריצים משונים? לא ברור לי...
     
     
     
     
    האמינו או לא, אני אדם דובז'ינסקי, ונהניתי מאוד לקרוא את זה!
    26/7/2017
    נכתב על ידי אדם דובז'ינסקי