שתי הערות על המצב
  את המאמר הבא כתבתי עבור "הקפיטליסט היומי ב-18 בספטמבר 2008. מעניין לראות מה שנכון ושאינו נכון בניתוח מצבו של אובמה והמצב הכלכלי, כמובן.

אובמה נגד מקיין
אובמה שוב מוביל! כך מבשר לנו, בצהלה בלתי מוסתרת, יצחק בן־חורין מוויינט, המצטט את סוכנות הידיעות רויטרס. אין זה המקום לעמוד על מגוון הבעיות של סקרי הבחירות הכלליים בארצות הברית, אך זה בדיוק המקום לתהות על צהלת אובמה המתמשכת של כתבים ופרשנים. האם אף אחד מהם לא טרח להתעמק במצעי המועמדים, בעמדותיהם וברקורד שלהם?

אובמה אימץ את הרטוריקה הדמוקרטית, אך הוא מבין, לפחות באופן בסיסי, את חשיבותו של שוק חופשי ואת מגבלות היכולת של ההתערבות. הרטוריקה שלו דמוקרטית מאוד, אבל בפרקטיקה ניתן למקמו, בהכללה, מעט ימינה מקלינטון (הביל, לא ההילרי). כלומר, לא מריח ולא מסריח.

מקיין, לעומתו, הוא בעל עבר ארוך, שבמהלכו הפגין פעם אחר פעם את הנטיות הפופוליסטיות והשמאליות שלו. לבד מהארומה המיליטריסטית, תוצר עברו, הוא נוטה הרבה יותר להרחבת כוחה של הממשלה ולהתערבות במערכות חברתיות וכלכליות.

מצביעים (או מומחים, או כתבים) השואפים להרחבת כוחה של הממשלה — מה שמכונה בטעות "רפורמה" או "שינוי" — היו צריכים לפיכך להתייצב ברובם לצידו של מקיין, ולא לצידו של אובמה. אבל, וזה אבל חשוב, כנראה שאובמה צעיר, רהוט וחתיך יותר, מה שמבטיח שהוא גם הרבה יותר רפורמיסט.

תנו להם ליפול
משהו טוב קורה לכלכלה האמריקנית. קודם פרדי ופאני, אחר־כך האחים לימן ומריל־לינץ', ועכשיו אי-אי-ג'י — בזה אחר זה פושטים את הרגל ענקים פיננסיים וותיקים, שהשילו מעליהם את מוסרות הריסון ושיקול־הדעת הכלכליים, והתפתו לטוס בחברת לופט-געשעפט. עסקיהם נוהלו בצורה רעה, ועתה השוק מעיף אותם לכל הרוחות. אמנם אין זה כה מרנין לראות את ממשלת ארצות־הברית פודה חברות מרשעתן על חשבון משלם המסים, אך החברות האלו עפות להן מהשוק בלי צרמוניה מיותרת, וזה העיקר.

ניקוי השוק מהכסף הרע השורץ בו הוא תהליך מבורך וחיוני. מדד קייס-שילר, המודד את העלות הממשית של הבנייה בהשוואה למוצרים אחרים בשוק, מצביע בבירור על בועה היסטורית, שלא הייתה כמוה מאז ומעולם, במחירי הבתים בארצות הברית. בהשוואה לאורך מאה שנה, ניתן לראות כי במשך רוב התקופה נע המדד המשולב בתוך טווח מסוים. משנת 1950 עד 1995 הוא נע בטווח שבין 100 ל-120, כמעט ללא חריגות. בשנים 2000-2006 הוא זינק לפתע עד 225. הבועה הזו, שהיקפה לפחות 1.5 טריליון דולר (משהו כמו 5,250,000,000,000 שקל), הייתה חייבת להתפקע.

הלאמת פאני מיי ופרדי מק, כמו גם הלאמת אי-איי-ג'י, היא צעד כמעט חסר משמעות כשלעצמו. הגופים האלו, כמו בר־סטרנס בשלב קודם, פשטו את הרגל בפועל. הלאמתם הייתה לא יותר מצעד של יחסי ציבור, והכרזה שממשלת ארצות־הברית מתכוונת לשלם את הפסדי החברות מכספי משלם המסים.

שתי בעיות עומדות כרגע בפני הממשל האמריקני: הראשונה היא להחליט באיזה אופן הוא מתכוון לממן את תשלום ההפסדים. מאחר שלממשלות אין באמת נכסים או כסף אמיתיים משלהן, המימון יכול להתבצע רק באמצעות גביית הכסף ישירות מן הציבור, צמצום הוצאות הממשלה, או גביית מס סמויה באמצעות אינפלציה. הדרך הראשונה והשנייה כרוכות בהעלאת מסים ו/או צמצום חלק מהשירותים שהממשלה מעניקה. קשה מאוד לראות את הממשל האמריקני עושה זאת. אובמה, מקיין, ראש הבנק הפדרלי ורוב הכלכלנים המייעצים חושבים בקיינסיאנית. כלומר, הם משוכנעים שכדי להאיץ את היציאה מן המשבר אסור לבלום באופן כלשהו את הצריכה השוטפת (העלאת מסים). להפך, צריך להגדיל את הוצאות הממשלה (הרחבת שירותים). רק כך תתומרץ הכלכלה. זו שטות מוחלטת, אבל המרקנטיליזם-הקיינסיאני הזה מושרש היטב בחשיבה הכלכלית בארצות־הברית. לכן, לא יצומצמו הוצאות הממשלה ולא יועלו מסים.

מה שיעשו זה להדפיס כסף. אינפלציה, הדפסת כסף, היא שיטת מיסוי אכזרית במיוחד, הפוגעת קודם כל בעניים. המרוחקים מן הצלחת הם אלו שאינם יכולים להגן על עצמם בהצמדות, והם אלו שיאלצו לספוג את המהלומה במלוא עצמתה. למרות זאת, שיטת המיסוי האכזרית הזו היא גם 'שקופה': הציבור אינו מאשים בדרך כלל את הפוליטיקאי המדפיס, שכן התוצאות המרות של האינפלציה ניכרות רק לאחר זמן, והקשר בין אבדן הערך של הכסף והמכשירים הפיננסיים העקיפים שבאמצעותם ההדפסה מבוצעת אינו נהיר וחד־משמעי. הרסן של הבנק הפדרלי להליכים אינפלציוניים אינו משמעותי. הנגיד ברננקי הוכיח עצמו כבר כאינפלציוניסט. הרסן המהותי היחיד הוא הירידה בערך הדולר — שהרי סוחרי המט"ח יודעים היטב מתי וכמה כסף מדפיסים — שתגרום להאצת הבריחה של משקיעי חוץ.

הבעיה השנייה והחמורה יותר של ממשלת ארצות־הברית היא איך לעורר מחדש את השווקים. איש שוק חופשי אמיתי היה אומר, בפשטות, שאין צורך לעשות זאת. ככל שהמשבר יהיה חריף יותר, כך הניקוי יהיה יסודי ועמוק יותר, וההתאוששות תבוא מאליה תוך זמן קצר יותר. רבים משווים את המשבר הנוכחי למשבר של 1929, אך ההשוואה אינה במקומה לפי שעה. המשבר של 1929 החל בנפילה של הבורסה, אך אופיו לא היה של צניחה חדה, אלא של שקיעה ארוכה ומתמשכת אל שפל, כאשר עומק השקיעה והתמשכותה נגזרו ישירות מהצעדים שנעשו כדי "לעודד את הצריכה."